קריאה רכה

[זהירות: עוד פוסט תיאורטי שאף אחד לא יקרא]

במשפטים הבאים אנסה להגדיר מושג חדש שהמצאתי: 'קריאה רכה'. אני מאמין שהמושג קיים בתיאוריות של חקר השירה, אף כי אני אישית לא נתקלתי במושג או בדומים לו. אני חושב שהמושג הזה יאפשר לנו, כקוראים, מבט חדש גם על פרוזה ועל טקסטים באופן כללי. בעתיד אני מקווה להִפַּנות ולכתוב על המקורות התיאורטיים הכללים של המושג, אבל לעת עתה נסתפק בתיאוריה סמיולוגית, כלומר בתיאוריה של מערכות סימנים.

אני חושב שנקודת התחלה טובה תהיה הצורה שבה סימן מתפרק למסמן ומסומן. כלומר, ניתוק ההקשר המיידי שאנחנו מבצעים בין המסמן ובין המסומן. אם נחשוב שניה על קריאה בשפה זרה, הרי שתהליך הקריאה שאנחנו עושים בעזרת מילון הוא זיהוי מסמן כלשהו, ואז בדיקה מהו המסומן שלו. כלומר, בניגוד לקריאה רגילה, אנחנו מבצעים כאן קריאה מושהית, לא מיידית, שבה זיהוי של מסמן עדיין לא מצביע לנו על המסומן שלו. מן הצד השני, אנחנו יכולים לקחת מילה מוכרת ולמלמל אותה עשרות פעמים. די מהר המסומן יתנתק, ואנחנו נמצא את עצמינו אומרים רצף הברות חסר משמעות לכאורה. (זה מתקשר קצת לפילוסופיה הויטגנשטיינית, של השפה, ולקיומה של מילה רק כחלק מהקשר, אבל אין כאן המקום לעסוק בזה.] במילים אחרות, אנחנו יכולים להצביע על הנקודה שבה המילה אינה הכרחית; כפי שטוען דה סוסיר, הנקודה בה נראה שהמסמן הוא שרירותי. כלומר, שאין קשר הכרחי (לוגית, או היסטורי) בין המסמן ובין המסומן.

במערכות סימנים יש לנו שתי רמות של ייצוג, כשאחת מהן נחלקת לשניים. הראשונה היא הצורה שבה המסמן הפרטי (המילה) מצביע על הפירוש שלו, והשניה היא הצורה שבה הטקסט, רצף הסימנים, מצביע על המשמעות שלו. לדוגמה, המשפט 'אני חושב על תפוחים' מורכב מארבעה סימנים פרטיים, ומסימן אחד כללי שנוצר מהחיבור שלהם (מסמן על), כך שאני יכול לצייר לעצמי, במוח, את האדם החושב על התפוחים. הציור המוחי הזה הוא המסומן של הטקסט. מה שמכונה 'מימזיס': תהליך הייצוג של המציאות (אמנם אריסטו התייחס למושג כמייצג את השינוי, כיון שכך הוא תפס את המציאות, אבל לעניות דעתי זה מחזיק גם במציאות סטטית). צורת הקריאה 'סטנדרטי' מבצע, מיידית, את הזיהוי בין המסמן למסומן, 'מפרש' את המילים ומעניק למסמן העל את מה שמכונה 'פרשנות'. כלומר, מסביר את החיבור שבין המסמנים בצורה כלשהי שתהיה מובנת – שוב, לוגית. חשוב להדגיש שכיון שלוגיקה היא לשונית, הרי שבניגוד לסימן הפרטי, שהוא שרירותי, הרי שמסמן העל אינו 'שרירותי' באותו מובן.

השירה מסיבה את תשומת ליבו של הקורא אל המסמן: החריזה, השורות הקצרות, הניקוד המקצב, השנינויות שמבוססות על מבנה השפה וכן הליסנציה פואטיקה (חופש המשורר להמציא מילים) – כל אלה מפרקות את הסימן, ומפנות את תשומת הלב של הקורא אל הצורה שבה הטקסט כתוב. שימו לב: צורת הקריאה המיוחדת הזו מתאפשרת דווקא כיון שהסימן הפרטי נשאר שלם. מה שמשתנה הוא הטקסט, אוסף הסימנים. הקיצור, הקורא מפנה תשומת לב מיוחדת אל הטקסט (שמזוהה, עקב הפניית תשומת הלב אל המסמן, כשירה): הוא מתייחס אל הטקסט ככזה שאינו מחויב לוגית. בניגוד לטקסט רגיל, שבו אנחנו קוראים במילים אחרות, מסמן העל מתפרק. כשאני קורא משפט כמו "כָּל כֹּבֶד הָאֲדָמָה תַּחְתֶּיהָ אוֹחֶזֶת / אֲדָמָה נוֹצָה קַלָּה / כָּל רוּחַ תְּעִיפֶנָּה לְכָל רוּחַ" (אמיר גלבע) אני לא שואל את עצמי מה המשפט 'אדמה נוצה קלה' אומר, ואיך הוא קשור למשפטים שלפניו ולשאחריו. אני לא שואל את עצמי למה זה הגיוני, כי אני מקבל את זה שהמשפט לא הגיוני. וזה בסדר. במילים אחרות, אני מניח לטקסט. מפסיק לתבוע ממנו איזושהי משמעות, ופשוט קורא אותו. את הקריאה ה'פשוטה' הזו (שלמעשה אינה פשוטה בשום מובן) אני מבקש לכנות 'קריאה רכה'.

ההתרחשות של הקריאה הזו יכולה להיות מאופיינת בדרכים רבות. אני מבקש להתמקד בעיקר במרווח שהיא יוצרת, או במשמעות שנוצרת לטקסט מתוך הפירוק של מסמן העל. כאשר הפרשנות המיידית של הטקסט נעלמת, נוצר מה שכונה על ידי אומברטו אקו 'טקסט פתוח' [כלומר, מה שאני חושב שאומברטו אקו כינה בשם הזה]: טקסט שאינו כופה על עצמו משמעות מיידית (נניח, המשפט "זהירות, רצפה רטובה" שכתוב על השלט שמניחים מעל רצפה רטובה, הוא טקסט סגור, כיון שהוא כופה משמעות מיידית על הקורא) ולכן הוא פתוח לפרשנות אצל הקורא. כלומר, כיון שאין משמעות הגיונית (לכן, מיידית) למשפט 'אֲדָמָה נוֹצָה קַלָּה', הרי שהקורא מפרש את המשפט לעצמו. כלומר, נוצר מרווח בין המסמן למסומן, שנסגר מחדש, בכח (ולא מיידית), על ידי הקורא, ולכן המשמעות של המשפט היא אינטרפטציה אישית לחלוטין. כמובן, כיון שכל טקסט בנוי ממסמן ומסומן, ניתן לפרק אותם ובכך לפתוח אותו. ההבדל העיקרי הוא ששירה – וכך גם טקסטים נוספים – בנויה בעירפול מכוון. מלכתחילה היא אינה מובנת, בשביל לאפשר לקורא את האינטרפטציה הזו.

אגב, אם הפירוק של המסמנים התבצע בשירה על ידי פירוק של המסמן הבסיסי, הרי שישנם טקסטים נוספים שמבצעים את פירוקו של מסמן העל באמצעים שקטים יותר: ספר הזוהר, ספרי חסידות שונים. פתאום עולה בי שאולי לא לשוא הספרים האלה הולכים ועוברים תהליך שבו מנקדים אותם (ובכך מקרבים אותם לשירה). שם, המסמן הפרטי אינו עובר פירוק: המילה נשארת כפי שהיא, אינה נחרזת ואינה מנוקדת (לפחות לא כהגדרה). גם השורות אינן קצרות, ואין מצלול. אבל המשמעות הכוללת של הטקסט אינה קיימת מיידית. בניגוד לגמרא, נניח, הזוהר אינו מתיימר ללקו מחשבתי לוגי. הסימנים אינם מקובעים (לפעמים תכלת היא סימן לרקיע ולפעמים לים), ובכך מתבצע פירוק של השרירותיות, פירוק של מסמן העל על ידי העירפול. כך גם ספרי חסידות מסוימים (ליקוטי מוהר"ן, למשל). טקסטים נוספים שעולים לי כדוגמה הם נונסנס לסוגיו ('מסים היו הסמרלחים', נניח, מעין משחק במילים עצמם), טיעונים שאינם טיעונים (שמבצעים הליך לוגי אבל מעותים אותו בכוונה) וקואנים (חידות זן. יואל הופמן השתמש בהם ליצירת פרוזה: "אנחנו רואים יונה וחושבים על המילים צלם אנוש. הרוח היא חידה…" זה חסר משמעות לכאורה).

חשוב להדגיש את ההבדל בין טקסט פתוח (של אקו) ובין הקריאה הרכה: כפי שעמדתי לעיל, לכל טקסט יש תהליך פרשנות בסיסי. תהליך הפרשנות הזה יכול להיות מה שמכונה, נניח, 'קריאה ביקורתית' או מה שבארת' עשה לבלזק בs/z או מה שרש"י עושה לגמרא וכן הלאה. גם הוא הוא קריאה כי גם הוא בוחן את הטקסט ומעניק לו פרשנות, אבל הוא בהכרח מגיע לאחר הקריאה הראשונית עצמה, של פענוח הסימנים. כשאנחנו אומרים 'לקרוא טקסט פתוח' אנחנו מתכוונים למעשה לתהליך השני. לדוגמה, יצירות קאנוניות אומרות משהו במיידי ('כל המשפחות המאושרות…' זו דוגמה טובה דיה?), ברגע הקריאה, אבל קיימת להם פרשנויות נוספות שאנחנו יכולים להעניק להם. ההבדל הוא שטקסט פתוח הוא תהליך מסדר שני: הוא אינו מיידי. אני מבקש ליצור מושג העוסק בתהליך הקריאה של דברים שלכאורה חסרי משמעות בראשונה. שמסמן העל הוא חסרי מסומן שעולה באופן מיידי. במילים אחרות, החידתיות של הטקסט, השונות בינו ובין טקסט קוהרנטי יוצרת תהליך אחר בקריאה. מהרגע שאנחנו מזהים את הטקסט ככזה, אנחנו מייצרים כלפיו קריאה רכה, שלא מנסה להעניק פרשנות לטקסט, אלא מניחה לו ומנסה לברר את הצורה שבה הוא פועל עלי. מה אני שומע מהטקסט באופן אסוציאטיבי וכן הלאה. זה שייך לשלב הראשון, לעצם הקריאה, לא לפרשנות. תהליך הקריאה הזה אינו מוכרח, ולא כולם יודעים לקרוא ככה. לכן הרבה אנשים מרגישים מוזר מול שירה מודרנית, חידות זן, בדיחות נונסנס וכן על זו הדרך.

מה שנוצר, בהתאמה, הוא טקסט דיאלוגי. אתחיל מאיזכור החלוקה שביצע דרידה בין דיבור ובין כתיבה; הדיבור הוא רגעי, זמני, הוא לא מונצח, והצורה היחידה שבה הוא יכול להתקיים הלאה, מעבר לרגע האמירה שלו, היא באמצעות דיאלוג. הדיאלוג של הדיבור מופנה לעבר נמען מסוים, ספציפי, שאמור להגיב בדיבור או במעשה. בכך, הטקסט משתנה אט אט באמצעות הדיברור שלו. הכתיבה, לעומת זאת, היא מקובעת. הטקסט נשאר אחד. היא גם אינה מכוונת לאדם ספציפי שאמור להגיב עליה מיידית. כלומר, היא אינה דיאלוגית. בכך הכתיבה מצליחה להעלות מעל הזמן, להישאר לנצח. טקסט פתוח, שמתקיים כטקסט רק אצל הקורא, הוא כעין טקסט שנאמר. הוא נוצר בדיאלוג מתמיד עם הקוראים. קיומו של הספר הוא בזמניות שלו, בעובדה שאינו מקובע. שהוא זורם. לשם כך צריך שיהיה ברור שהטקסט אינו מקובע, אלא מאפשר על עצמו החלה של פרשנויות רבות.

את צורת הקריאה הזו אפשר להחיל גם על טקסטים קשיחים, לכאורה. נסו לקרוא טקסט תוך 'גריסה' של הטקסט: מלמול חוזר שלו. נסו לקרוא את התפילה תוך פסיחות (כמו שעשה סידור קורן). נסו לקחת טקסט בהיסטוריה ולהניח ללוגיות שלו. לנסות להקשיב לו ולשמוע מה הוא אומר בלי יומרה לרצף הגיוני. הטקסט 'יפתח' ויאפשר לכם למצוא את עצמכם בטקסט. אני חושב שזה נהדר.

וכפי שכתבה הלית ישורון:

מה שגדול בשירה הוא שאת מבינה את מה שאת לא מבינה. זה הקסם הגדול של שירה. זה נותן לזה להיות ולא צריך להתבהר. זה מתפענח בכל קריאה, שכבה ועוד שכבה. אתה צריך להיות פסיבי, במצב של פתיחות. לא להתנגד. לספוג, ואז השיר קורה לך. כמו שמסתכלים בציור או צילום. תרפי קצת את השרירים, וזה יחדור אלייך. זאת החוויה של הקריאה. לא צריך לרוץ להבין. שאם לא מתמלא תנאי ההבנה, אז את מסרבת לקבל את זה.

מודעות פרסומת