נופל וגלוי עיניים: 13 שנה לפטירתו של מאיר אריאל

קצת מוזר לי לעצור באמצע השטף הבלתי פוסק של החדשות ולכתוב על מישהו שמת מזמן, לפני שלש עשרה שנה, וכבר איננו איתנו. יותר מזה, מישהו שלא הכרתי אפילו את הנוכחות התקשורתית שלו. שבשבילי הוא רק סמל, כמו הרבה סמלים אחרים, ובכל זאת: ב18 ביולי 1999 נפטר מאיר אריאל, זמר, משורר, מלחין. הוא לא צבר תהודה בחייו, אבל להופעות המחווה לזכרו מגיעים אלפים. איכשהו, כמו לא מעט סופרים ואמנים שזכו לכבוד הזה רק אחרי מותם, גם אותו לא הצליחו למצוא.

מאיר אריאל. קרדיט: האתר הרשמי

לא היה לי פשוט במהלך הצבא. אני ומסגרות לא חברים טובים ומעולם לא היינו, והשילוב המנצח של מפקדים, לחץ זמנים, מערכת שלא אכפת לה ממך כאדם (זה לא עניין הטיפול בפרט, אלא שאתה נתפס כלוחם, לא כמי שאתה) וקושי נפשי להיות האיש הרע, ה'חייל' שמצפים ממני. אפשר לראות את זה בסיפורים שכתבתי אחר כך, היה אפשר לראות את זה כבר אז: כמויות הרעל שניקזתי החוצה היו לא הגיוניות. הייתי מריר, הייתי סרקסטי, הייתי ציני. ובשתיים בלילה בעמדות השמירה, על יד הטנקים, בלב ים הפודרה וכלי המלחמה הגדולים, אני זוכר את עצמי עוצם עיניים ומתפלל בקול את ה"אוהו" שפותח את 'לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ'. ואחר כך מתבונן אל הירח, שהיה אותו ירח גם במלחמת ההתשה, כשמאיר אריאל עצמו כתב את השיר מול המערך המצרי, מתצפת על העיר, כותב:

"חוץ מכוכב אחד קטן שהתחזה נצנוץ חשוד
הפזמונים עברו בסך בלי שום דבר
ועוד מבט על הירח על העיר ועל הים
ואז חבר בא ואומר זמנך עבר.

נפלו שני תה פלחי תפוח עוד ארבע חמש סיגריות
כי פתאום נתקע לי כאן השיר,
אבל עכשיו הוא יצחק אותה על המיטה הרחבה שלו
והוא אחד העצובים בעיר."

תמיד הייתי מסתכל על השעון בדקות האחרונות של סוף השמירה, מכוון את זה נכון, כך שכשהמחליף יבוא הוא יגיע בדיוק בשורה 'ואז חבר בא ואומר: זמנך עבר', להרגיש כמו נבואה. לפעמים היו המחליפים מאחרים, ואז הייתי חוזר על זה, כמו מנטרה, כמו תפילה, שוב ושוב ושוב ושוב, עד שהוא מגיע. ואז הייתי הולך חזרה למיטה, חושב על הצבא, על כמה זמן נשאר לי עד שאצא שוב הביתה מבית הכלא הגדול בעולם, וממלמל לעצמי: "והוא אחד העצובים בעיר". ולפעמים, אכן, כזה הייתי.

(והביצוע הוא של אהוד בנאי, כי אני חושב שזה מהמקומות שבהם הקאבר מתעלה על המקור)

עוד אני זוכר: כשנפרדתי ממישהי שיצאתי איתה, ולא הצלחתי להתאושש, והבית האחרון מ'נשל הנחש' היה הצלצול שלי בפלאפון. חשבתי אז שאין שיר גדול ממנו בעברית. שלא קיים, שאי אפשר לכתוב משהו יותר נכון, במנגינה יותר מדויקת, מהשורות האלה:

"וגם היתה לי בחורה
קצת פראית קצת לא ברורה.
אך לא הגיע לה שאשתגע –
אז במכונית שכורה
הרסתי לה את הצורה
ועכשיו אני מתגעגע.

ולך תצא מזה עכשיו,
איך תצא מזה עכשיו,
מוצץ גבעול מתחת איזה גשר.
מי צריך אותך עכשיו?
מי בכלל זוכר אותך עכשיו?
לך תתחיל למצוא שוב את הקשר."

ירידת הטונים שלו, ועליית הגעגוע שב"ועכשיו אני מתגעגע" – וואו. הלב נכמר. לך תצא מזה עכשיו. העניין המדהים הוא שלטעמי מאיר אריאל לא היה המשורר הגדול ביותר בעברית, או המלחין הגדול ביותר, או אפילו הזמר הגדול ביותר. היו אנשים ששלטו טוב ממנו בשפה, ואפילו נגנו טוב ממנו. אבל הוא שידר אמת. אפשר להבין: אמת לא כמו שמישהו אומר לך משהו נכון. אמת כמו ריח של אדמה, אמת כמו פנים צרובות שמש, כמו גבעול מתחת לגשר: אתה יודע שגם הוא ידע. שגם הוא התגעגע. שהוא לא ליהטט בשפה בשביל ללהטט בה, אלא כי היה משהו גדול מאחוריו שהיה צריך להאמר, והנה נאמר.


זה כמו שבאים לילד קטן שבוכה, ומבקשים ממנו להנחם על האבדן, לחדול מהבכי, והוא לא מסכין. עד שאתה רוכן לגובה שלו, משתופף על עקביך, ואומר לו: "אתה יודע, לפני המון המון זמן, גם אני איבדתי משהו גדול". וזה משהו שעובד רק אם הוא באמת. בצורה הכי תמימה שיש. בלי שמץ של מניפולציה: גם אני הייתי בסרט הזה. יצאתי. תקשיב לי.

אבל לא רציתי לכתוב על הגעגוע האישי שלי למישהו שאני לא מכיר, לציפיה שהמת יוציא דיסק, שמשהו יקרה. רציתי לצטט משהו שפורסם בזמנו וחבר קישר אליו בפייסבוק לא מזמן. רציתי לכתוב על המשהו הגדול הזה, שדוּבָּר בו לעיל. בזמנו כתב מאיר אריאל מכתב לדב אלבוים. הוא הופיע בספר הכתבים שלו, ופורסם לאחר מכן באינטרנט.

וכך כתב:

"מזה זמן פונים אליי בעניין תופעת החזרה בתשובה ואני לא מבין מה רוצים ממני.

אינני חוזר בתשובה, בכל אופן לא זה שעליו נאמר 'במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד', כגון מי שעשק אלמנה ויתום וחדל מזה. אם לוחצים אותי לקיר, אני מודה בשפה רפה שיש לי אמונה באלוהים, בתורת משה בעם ישראל. ומה שאני עושה עם זה, זה ממש לא עניינו של איש כשם שזה לא ענייני מה מישהו עושה בשביל האמונה שלו.

מקובלת עליי אמרתם של ג'ון לנון ואלטון ג'ון שמה שמעביר אותך את הלילה זה בסדר גמור. כסף, כדורגל, מין, אומנות, אופנה, כדורים נגד כאבים, סמים, הימורים, תקשורת, אוכל – מה אכפת לי. מה שמסדר לך את הראש – מקובל עליי. למעשה כל מה שאתה מאמין ועושה זה דת. כל מה שנותן לך כיוון, קנה מידה, ביטחון עצמי, טעם – זה אמונה. כל אדם מאמין. אי אפשר לאדם בלי אמונה כל שהיא ואי אפשר לאמונה שלו בלי צורה, גוף. והגוף של האמונה שלו זו הדת שלו. כולם דתיים. לכל האמונות יש טקסים, תלבושות, מסורת, שולחנות ערוכים ויודעי חן.

למשל שמעתי מאחורי הפרגוד של פיפ"א ששוקלים לבטל את הנבדל ולהעניק נקודות למהלך טקטי מבריק. ויכול אדם בכמה מיני אמונה כדי להעביר את הפחד. ויש חרדות. ואימה, חשכה, וחיל ורעדה. ויש יראה שהיא רצונית חופשית בשעה שכל השאר קופצות על בן אדם פתאום ויש לו כוח לרסן אותן. אדם נתקף פחדים. אך איננו נתקף יראה. הוא מיירא את עצמו מדעת כסגולה נגד פחדים וחרדות ואימה.

מעין עסקת חליפין: "קחו יראה ואל תקפיצו עלי ביעותים". והיראה היא סוג של אמונה שיש לה גוף, צורה, דת של מעשים נראים לעין. ואם המעשה מעיד על אמונה אפשר להגיד שכל אדם מישראל שעושה לבנו ברית מילה יש בו יראת אלוהי אברהם יצחק ויעקב. אפילו מידת יראתו קטנה שבקטנות. אפילו אורח חייו מעיד על אמונה אחרת ואפשר להביך אותו בשאלה: "איך אדם נאור שכמוך בעידננו המתקדם עושה מעשה כזה", עדיין יראתו יראה כשהוא ממלמל בטקס הברית "ה' מלך ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד" אפילו הוא ליברל מוצהר, קומוניסט שרוף, הגיוניסט מושבע, מחקריסט חדש. ואיש מהנוכחים העדים לא חושש לנשיאת שם לשווא.

ואם רוב רובו של העם היהודי ניכר עפ"י הדת היהודית – שאי אפשר להפריד בין היהודים ודתם – יוצא שהעם מאמין ומחזיק בדתו – כי אחרת לא היה עם. יוצא שהעם לא ממש יכול לחזור לאמונה שלא ממש עזב. לא-כל-שכן אני לא יכול לחזור למקום שלא הייתי בו. לכל היותר אני יכול ללכת למקום כזה אבל את מי זה צריך לעניין ולמה. כל אחד והפוזה שלו. סליחה, מה הייתה השאלה?

שלך בידידות,"

נהדר, נכון?

אני רוצה להתעכב על שני דברים.

הראשון הוא המשפט הזה: "למעשה כל מה שאתה מאמין ועושה זה דת. כל מה שנותן לך כיוון, קנה מידה, ביטחון עצמי, טעם – זה אמונה. כל אדם מאמין. אי אפשר לאדם בלי אמונה כל שהיא ואי אפשר לאמונה שלו בלי צורה, גוף. והגוף של האמונה שלו זו הדת שלו. כולם דתיים. לכל האמונות יש טקסים, תלבושות, מסורת, שולחנות ערוכים ויודעי חן"

במילים אחרות: כל דבר שאדם עושה על פי אמונתו, זה דת. ומה היא אמונתו? מה שמעניק לו משמעות. כלומר, רודף פרפרים הוא מאמין ברדיפת הפרפרים, ומעשה הרדיפה הוא הליכה על פי חוקי הדת עצמה. נניח: אדם רוצה לצחוק על דתיים וממציא את 'מפלצת הספגטי המעופפת', הרי שהאמונה שלו היא שהדתיים סתומים, והדת שלו היא להציע הצעות חוק שנותנות פטור מיוחד למאמיני המפלצת ההיא. אני לא רוצה להכנס כאן לדיון של דת ומדינה, אלא להציג את הנקודה שמהרגע שיש לנו זמן פנוי לחשוב (בערך בעקבות המהפכה התעשייתית, לרוב בני האדם בעולם) ולבדר את עצמינו, אנחנו לא שקועים במלחמת הקיום, וממילא מחפשים משמעות אחרת. הדברים שאנחנו עושים בעקבות מציאת אותה משמעות (ותהא איסוף בולים או מלחמת עולם), זה הדת שלנו.
[אפשר יהיה לטעון כנגדו שלמשמעות שהוא מצא (קרי, אלוהים) יש תוקף מוחלט בזכות עצמה, אבל 'משמעות' היא משהו, כמו שכתב רולאן בארת, שאנחנו מעניקים לדברים. כלומר, אין לשום דבר משמעות מצד עצמו: יש לו משמעות שאני מעניק לו. מאיר מעניק לחיים שלי את המשמעות הזו, אחרים יעניקו את מפלצת הספגטי]

מפלצת הספגטי המעופפת. קרדיט: ויקיפדיה

והדבר השני הוא המשפט "ואם רוב רובו של העם היהודי ניכר עפ"י הדת היהודית – שאי אפשר להפריד בין היהודים ודתם – יוצא שהעם מאמין ומחזיק בדתו – כי אחרת לא היה עם. יוצא שהעם לא ממש יכול לחזור לאמונה שלא ממש עזב. לא-כל-שכן אני לא יכול לחזור למקום שלא הייתי בו. לכל היותר אני יכול ללכת למקום כזה. אבל את מי זה צריך לעניין ולמה. כל אחד והפוזה שלו."

הפתיחה עוסקת בכך שיש אחדות בין העם היהודי והזהות היהודית (אפשר להתווכח על זה, אני לא מוצא טעם), ולכן אי אפשר באמת לחזור בתשובה או לחזור בשאלה. ואמונתו האישית של מאיר, וכן של כל אחד בעולם, לא צריכה לעיין אף אחד מלבדו.

היו רגעים בחיי שחשבתי שאני מתפוצץ. שאין בי את הכח להמשיך ולהלחם כנגד אנשים שלא מאמינים באותם דברים שאני מאמין בהם, שמזלזלים ברבנים שלי, במורים שלי וברעיונות שלי. בריצות בלילה, סביב היישוב ודרך השדות ועד השחר, במסדרים בצבא, בלילות לבנים, בשמירות שלא נגמרות וברגעי בדידות בלתי נקלטים הייתי שר בגרון ניחר, בצעקה שקטה מאוד, באין אונים, את העיבוד שעשה מאיר אריאל לשירו של בוב דילן ' Knockin' on Heaven's Door':

" אמא שימי ארצה את תותחי
אין לי כח עוד ללחום
ענן שחור ארוך נוחת עלי
דופק לי על דלתי מרום

טוק טוק טוק
על דלתי מרום"

שיהיה לזכרו.

מודעות פרסומת

על גג הסופה / עקיבא רגן

הוצאת כנרת זמורה ביתן, 253 עמודים.

עומר הוא חייל בפלוגת נ"מ, צעיר שהרס"פ שלו מעביד אותו בפרך והוא עולה שמירות ליד ההרודיון. הנוף של גוש עציון מרהיב, הפלוגה שלו מחרפנת אותו, או שזה הצבא? כך או כך, נמאס לו להיות דתי. כלומר, לא באמת. נמאס לו להיות דתי כמו שהדת הפורמלית דורשת, והוא מנסה להגיע לאלוקים כמו שבא לו. אם יש אלוקים, הוא מתכוון. ואם כבר עוסקים בשאלה הזאת, למה בכלל לקרוא ר' נחמן אם יש הארי פוטר (חבל על הסמיבוליקה הנדושה) באפוד? בין לבין הוא מתאהב בחמ"ליסטית שלו. לא ברור אם היא מתאהבת בו בחזרה. בשביל להסביר את זה כמו שצריך מתפתל רגן (הצעיר, לא אמא שלו, סופרת בזכות עצמה) בניסוחים פתלתלים, בשעות קשות ובכל מיני מצוקות שקצת קשה לראות אותם על הנייר. חוץ מזה הוא מלא תובנות לגבי השירות הצבאי, שזה דבר נהדר בזכות עצמו.
האמת, ספר שמתחיל בכל מיני הערות קטנות על חשבון הצבא מיד יגרום לי לקרוא אותו עד הסוף. מספיקה איזו הערה על קצינים או משהו, או איך זה לזרוק פחים במטבח כשאין אף אחד שמוכן לעזור לך, ואני כבר מכור. תדחפו עוד כמה דימויים מבריקים ופרשיית אהבה, ובכלל. כך שאפשר להבין את זה ששמרתי את הספר לשעת שבת נוחה ושקטה, ושמתי לידי עוגיות ובקבוק מיץ, והתיישבתי, וצללתי לתוך הספר בהנאה, ו–

קודם כל, עד כמה שידוע לי, זה נסיון ראשון לתרגם את חיי בוגר המכינה בצבא לכדי ספרות. נתקלנו בבייני"שים בצבא (מיקי שיינפלד, אבל לא רק), נתקלנו בחרדים ('בניחוח חדש', הספר המצוין של זאב שרון), אבל פרוזה על מכיניסטים זה חדש. ככזה, הוא ספר חשוב. לדיונים מעמיקים על אובדן הזהות היהודית בצבא (לבייני"שים יש מסגרת מעצם היותם בייני"שים. לדתיים סתם, לא) או על הקשר בין בחור דתי לבחורה חילוניה, על כל המתח הכרוך בזה, המשפטים שמפורשים אחרת ו, איך לא, המגע. (כאן, יצויין מראש, רגן מפרט טיפה יותר מדי. זה לא רמת פירוט חולנית, זה משהו שגורם לך לנוע באי נוחות על הכיסא. יכולנו גם בלי זה, וחבל. גם השפה הצבאית יכלה להיות מעודנת יותר, אף שהיא נאמנה למדי למקור. אבל אלו פרטים שוליים.)

אז ציינו את זה שהוא יכול להיות כר פורה לדיונים, ושיש בו תיאורים מדויקים של החיים כחייל וכחייל דתי, וכמה מטאפורות ממש מבריקות. אבל מלבד זאת, כספר, הוא לא משהו. יש בו קטעים מאוד טרחניים, יש לו סוף ממש מעצבן, והדמויות לא מעוצבות באופן שאתה מזדהה איתם באופן אוטומטי. למעשה, נראה כאילו רגן השתדל מאוד לקרוץ לקהל שלו (חיילים ובוגרי מכינות) ופספס איכשהו את הצורך לספר סיפור שיהיה נגיש לכל אדם. חילונים, לדוגמא, לא ממש יבינו את הדילמות הנפשיות שעוברות על עומר, וחבל.

במשפט אחד: תשאילו את זה מהחבר, בעיקר אם אתם חיילים.
משהו טוב: מטאפורות מבריקות ושנינויות על חשבון הצבא, המכינה וכל מה שבדרך.
משהו רע: סוף מתמרח ומעצבן, קטעים מרוחים ודמויות לא משהו.
כדאי לשים לב: רגן משתדל להיות מתריס ולא מתריס בעת ובעונה אחת, אבל מדי פעם יוצאים לו משפטים שנראה כאילו באמת נחצבו מלב מורתח. הקטע עם ההתבודדות בערב שבת, למשל.

סיגריות כמו נשמות שרופות

שני חיילים שעדיין-אינם-מֵתִים מוצבים בעמדת שמירה ביישוב נוֹצָה. קר, קר מאוד. כלבים נובחים על צללים שעוברים ליד גדר המערכת, ירח כתמתם נגלה ונכסה מעבר לעננים. השעה אינה קיימת: בעשר עלו לעמדה, בשתיים יֵרדו ממנה, מה שיקרה בין השעות האלה, כמו היה מחזה יווני, אינו מְכוּמַת בזמן. גם המקום אינו באמת מקום: פעם הוא כאן ופעם הוא שם. הוי הקפה, מחיה הנפשות. הו, קודקוד, זאוס הנודע לתהילה. שני פילוסופים יושבים ומהרהרים באירוניה של הגורל: כמה שיעשו מה שיעשו, סוף דבר ירדמו שניהם, יתעוררו, יעבירו שעה וחצי בתיאור נכזב, נכאב, אבוד כילד קטן, על שאינם יודעים מה עם חברותיהם, וככלות הכל ישקעו למין עירות שהיא מדומדמה, מעורפלת, מדשדשת על סף התודעה.

אחד מהם מרתיח מים בקומקום שבצד וחוזר לשבת על הכסא. רדיאטור צעיר מנסה בכל כוחו לחמם את גלי הקור הפולשים: לשוא, יכלו מראש להגיד לו שחבל על המאמץ. בינתיים החייל השני מחבק את הרדיאטור, מעודד אותו, מנחם, והראשון יושב על הכסא ומנסה לראות משהו מבעד לערפל ששורר סביב סביב. רוח חיוורת נושבת בחרכים, מבֵּין כתובת אחת לכתובת שניה המשורטטות על הקירות, והיא קיימת ולא קיימת כמו הייתה רוח רפאים. דלת ממרחק נטרקת: בום!

מה זה היה? סוקרטס מאמץ את עיניו.
"עזוב אותך," אומר אפלטון, מחבק את הרדיאטור (מה היה נותן לו הייתה מחבקת אותו מישהי עכשיו! ממלכתו תמורת חיבוק!), "כלום לא קורה בחור הזה."
"באמת." אומר סוקרטס.
שיחות שכאלה, בשעה שאינה שעה, במקום כה גבוה וערפילי, מעניקות משמעות אחרת לכל מילה; המילים נאמרות בשקט, במתינות, בהבנה העמוקה שאין שום מקום אחר ואין שום זמן אחר. במשפט שנלחש כמו 'סמדר עזבה אותי; זה כבר השבת השלישית שאני סוגר' השומע צריך שירגיש את הניתוק מכל התרחשות אחרת על פני כדור הארץ. במקומות אחרים חמור נוער, כלבים צועקים, אשה מספרת עם בעלה; משמרות נקבעות. כל זאת במציאות, הדורשת שיהיה זמן קבוע ומוגדר בכדי שיהיה קיום. אבל חיילים, חיילים אינם מְציאוּת עד שהם מתים.
וגם אז, אינם אלא זִכָּרון.

"תגיד," אפלטון, "מה אתה חושב על נשות ווטש?"
"מה." אומר סוקרטס. "עד שאתה שואל על נשות ווטש, תשאל על האירופאיות."
"אֶה. האירופאיות יפות, זה לא שאלה."
"האירופאיות יפות," מסכים סוקרטס.
"יפות אבל סתומות טילים." מהרהר אפלטון. "איזה בזבוז."
קול פעפוע, בעבוע, רטטים שחולפים בשולחן, אדים פורצים בחטף: הקומקום רותח.
עוֹד קצת שקט. קרקושים. קולות לגימה שוקטים. סוקרטס לא שתה קפה מעולם לפני הצבא, ולעולם לא ישתה אחרי הצבא, וגם לעשן לא עישן, ובכל זאת: אוחזת בו מן תשוקה עקשת, נושבת, לעשות משהו. לא לשבת כאן, כך, ולצפות בערפל משתלט על הארץ. הידיים שלו מחפשות יד רכה להאחז בה, הגרון מתכווץ לזכרון צחוקה (מתי זה היה?), השפתיים מתקמטות לכדי עמימות. אפילו לעשן אינו יכול: הקופסה ריקה ולקנות לא הספיק. בלית ברירה הוא נעמד וצופה מבעד לפלסטיק השרוט שאופף את העמדה מכל צדדיה, לראות: אפל מאוד הרִיק וּפעוּר.

אפלטון פותח וסוגר את פיו, כמו מבקש להגיד מילים אחרונות. סוקרטס יודע: הוא מבקש לספר לו על חברתו החדשה, ועדיין אינו יודע אם הוא יכול להיות חבר שלה. להיות, הוא מתכוון, להיות ממש: במקום מן הקבע ובזמן ידוע. וממילא כל הדיבורים על כיבושיו בתחום המיני אינם אלא תכסית, שמיכה מפני האש, מעבר למקום ומרחב בהם אפשר להתמודד ובמידה מסוימת גם להתגאות. בחוץ הכלבים רצים לאורך השרשרת, צועדים בסך, אבל אינם נובחים: אולי אין שם ולא כלום.

"אין עם מי לדבר," רוטן אפלטון לבסוף ומקיש על הרדיאטור לאות הסכמה.
"מה קרה?"
"לא יודע, הכל כל כך… אתה מבין–" מחפש אפלטון את המילה "-כל כך קיים, עד שכבר אי אפשר להמריא".
"כן." אומר סוקרטס, ופתאום קופץ ונצמד לזגוגית הפלסטיק: עוד רעש נשמע מבחוץ. הפעם לא דלת נטרקת. אולי פח נופל? משהו זז בחוץ, מעבר הגדר. משהו קורה. הוא מאמץ את עיניו, אבל מסך הגשם והערפל מונע ממנו לראות. בכל זאת הוא מתצפת, מסתכל, מנסה להבחין, ושורה משיר ישן מתנגנת בו במארש צבאי: מבחוץ יהום הסער, אך ראשנו לא ישח.
"יש שם משהו" הוא אומר.
"איפה?" שואל אפלטון.
"בחוץ".
"מה אכפת לך?"
"מה זאת אומרת מה אכפת לי?"
"כל עוד המחבל לא דופק על דלת המגדל הזה, אני לא יוצא החוצה."
"אתה כאן בשביל לשמור" אומר סוקרטס, וכבר יודע לאן השיחה הזאת מובילה.
"אני מרגיש כמו כלב שמירה"
"טוב, מישהו צריך לעשות את זה" איך ליבו נחמץ בקרבו על התשובה הזאת. מישהו באמת צריך לעשות את זה, אבל  איך אפשר להציע כך פתרון, איך אפשר להפוך את כל תושבי המדינה לאדישים ואת כל האפוס לרעש רקע בחיי התושבים. עד כדי כך שרק תיירים מבחינים בכך שכולם חמושים. עד כדי כך שהוא יכול להתרעם, בשיחה טלפונית עם קסנתיפֶה, על שאף אחד לא חי כאן בחרדה. רק אחר כך להבין לפתע שהוא אומר את זה באמצע שמירה, כשווסט עם שש מחסניות עליו, נשק בתלה צוואר והוא יודע בעל פה את נוהל מעצר חשוד וכן כל השאר. פעם אפילו פתח בנוהל על גור החתולים של הפלוגה. אף אחד לא חי כאן בחרדה, הא.
"מי אמר שמישהו צריך לעשות את זה?" אפלטון.
"אתה מעדיף למות?"
"לא יודע אם אפשר לקרוא לזה חיים"
"לא יודע אם הייתי מרחיק לכת עד המוות," אומר סוקרטס, הוא נדְכֵּא לרגע. "אני אגיד לך מה זה: מצב של עדיין-לא-מוות."
"וואלה," אומר אפלטון, "נשמע חכם."
"אני יודע." חיוך. "אם לא הייתי חכם, הייתי קצין." אירוניה, שוב. מן המרחק הזה, בין מה שקורה ובֵינךָ, נולדת אירוניה. לפעמים אין דרך אחרת: צריך לתפוס מרחק, לעלות למקום גבוה, לנוס מהשיטפון.

על כל פנים, הרעש המטריד נמשך: מישהו דופק על פח. ואולי על דלת? אי אפשר לשמוע דבר. חששו גובר.

אפלטון משחק בקופסת גפרורים שמצא: מדליק את הגפרור וצופה בו מתפתל, משחיר, צורב את אצבעותיו, נכבה. "שלשה צעירים חדשים מגיעים" הוא אומר. סוקרטס חושב: גם סופם להתפתל, להשחיר. ואז, באין ברירה, להכנע לתחושת הכח שאוחזת בהם: לזקוף חזה, להטיל צללים על סביבותיהם, לעבור לכדי דיבור כוחני (לא כולם כך; "הכוחניות הארורה הטעתו" אמר פעם דיוגנס על קודקוד זאוס בפניו ובאמצע מסדר. ואחר כך, ללא מורא, רטן שמשקפי השמש השחורים של קודקוד מסתירים לו את השמש) ואז למות מוות אלים ובלתי צפוי שמחייב את כל התהליך.
כך סוף הכל, לאפֵלָה: אל כל השחור השחור שנדבק מהאפר המצטבר על זגוגיות המשקפיים ומעוות את הראיה לכדי אספקלריא שאינה מאירה. וכי איך תאיר, איזה שביב אור יכול להיות במקום הגלמוד הזה, גדוש הלבבות השבורים שבאים לכדי שיחות פּוֹרְנוֹ בזוּלָה הפלוגתית. הנה אדיפוס מסתובב בפלוגה, מתרברב, מאמין שלו זה לא יקרה, הנבואה לא תתגשם בו–
והוא אינו מבין שהדרך היחידה לצאת מהתבנית הזאת היא לא להכנס אליה מלכתחילה. אין זה משנה מה השאלה: להיות ולא להיות, רק זו התשובה. אז עוד דיברו על הצורך שבלשאול את השאלות שירסקו את מחשבותיהם של פלוגה א' (או"ק: 'אתונה', תדר: 45:25). אבל יומיים אחר כך היה פיגוע שהצדיק את הברקים שבידי זאוס, וכבר אי אפשר עוד לומר דבר.

הגשם דופק על גג הפח ומבקש להכנס. חריצים צרים נענו לו כבר, והוא זולג לאיטו בטיפות קצרות, דמעיות, לתוך צוורוניהם של אפלטון וסוקרטס. הם מהדקים את הצווארון ובוהים החוצה, לערפל, שסובב והולך בחוץ וסוף כל סוף הופך את הלב לקרח. הקור בצבא אינו כשום קור אחר: אין מקום אליו אפשר ללכת, אין חֵיק בּוֹ אפשר להתכרבל. אפלטון וסוקרטס מצטנפים במעיליהם, רועדים, נועדים, נודדים.
"איפה הכי היית רוצה להיות עכשיו?"
"איפה חם עכשיו?"
"ביוון. הייתי מת להיות ביוון עכשיו. ברודוס. לשכב על החוף, לשתות אוזוֹ. בחורות."
"אני מוכן לוותר על הבחורות, רק שיהיה חם"
"עם הבחורות יהיה חם, עלי".
הם נצמדים לרדיאטור. מצטופפים בתוך מעיליהם והחרמוניות והכובעים. אפלטון תוחב את ידו לכיס, מרגיש משהו, מפשפש, מוציא.
"תראה מה זה," הוא אומר, "יש לי דראם."
"לא החלטת להפסיק?" שואל סוקרטס.
"עזוב אותך החלטות," מחייך אפלטון, "יש מה לעשן!"
הוא מגלגל שתי סיגריות חפוזות ומצית, והם נשענים אחורה ושואפים את העשן: מתקתק משהו, שונה.
"אתה יודע מה?" מושך אפלטון את המילים, "נראה לי שזה גראס."
"מאיפה היה לך גראס?"
"גראס אני כן מעשן. עדיף על להסניף."
"מה הקשר להסניף?" תוהה סוקרטס בעצלתיים. "מה אתה, מסומם?"
"לא" שתי נשיפות עגולות, מלאות, "לכן אני מעשן".
סוקרטס נשען אחורה. "אתה יודע מה?" הוא נושף את העשן לאט, "שיהיה."
הם נשענים אחורה, מעשנים בעצימת עיניים. העשן שאופף משתיק את הגשם ההיסטרי על גג הפח, מנחיל שקט, דברים (הקומקום, הקפה, חבילה של עוגיות שהייתה מושלכת לרצפה, הֵם) נעלמים למקום אחר: ממילא כשאין זמן הדברים נעשים קלים יותר, נידחים יותר, חסרי יציבות. וגם אם הרעש בחוץ נשמע כמו קרקוש של גדר, הרי כל זמן שהכלבים אינם נובחים, אין ממה לחשוש.

"תגיד," כך אפלטון בעצלתיים, "מה אתה אומר?"
"על מה?"
"לא יודע," נשיפה ארוכה, "תגיד משהו."
"אתה מכיר חתולים?"
"איזה חתולים?"
"רגילים, כאלה שכמו– נו, ארבע רגליים ושפם"
"שפם?"
"מכיר?"
"לא אישית."
"טוב".
"רגע, אז מה איתם?"
"נכון," מתחיל סוקרטס בעיניים עצומות, נושם את הריח שהתפשט בחלל העמדה, "שהם, כאלה, עצמאיים?"
"למה ככה?"
"לא יודע. אתה לא יכול לאלף חתול."
"אולי כי הוא מטומטם."
"לא," התנערות מהירה, "מאיפה הבאת את זה. ראית פעם חתול מטומטם?"
"כן."
"טוב, אז לא עליו אני מדבר. בקיצור–" ובינתיים עולה לנגד רוחו החתול ההוא, הגור, באותה עמדת השמירה בגולן, ששיחק במשטח הרק"מ; רדף אחרי שרשיר של מא"ג וקיפץ עליו ונשך בו ונמלט כל עוד רוחו בו, מסתתר מאחורי בּרוֹס אבוד, ובסוף הצטנף בתוך עצמו ושקע בשינה. כאילו לא היה מודע, בכלל, שהכל כאן מוות ומשחית. הוא עורר בו לראשונה את התקוה שיש עוד תקוה. ולמרות שכל המשפט הזה נשמע אבסורדי משהו, הרי שגם המצב עצמו היה אבסורדי. אולי הכל משחק, עודד סוקרטס את עצמו. אולי זה העניין, שנולדנו לתוך זה. לכן זה לא נראה לנו מוזר, לכן אנחנו עוד שפויים.
בקיצור, אם כן, "אי אפשר לגדל חתולים," הוא אומר, "אפשר להאכיל אותם, אפשר לתת להם לעשות נוהל בוקר, אבל לא יעשו מה שאתה רוצה. תמיד יש להם מבט כזה, אתה יודע למה אני מתכוון, חכם כזה בעיניים. כאילו 'עזוב אותך שטויות, עלי אי אפשר לעבוד, אני יודע מה קורה פה'. נכון?"
"לא יודע." אפלטון סיים את הסיגריה ועכשיו הוא מגביה והוא מַתְעִיף, הוא נודד ומָה מנדִיד, ושינה בעיניו, הוא רואה את סוקרטס מתנדנד על הכסא הגבוה: הלוך ושוב, רד עלה, עלה יוֹרֵד. ואולי לא הוא מתנדנד אלא העמדה מתנדנדת, והוא לבד בעולם, הוא וסוקרטס, והכל מבודד כל כך: גשם דופק עלים נושרים כל האויר הזה, באמת, כל האויר הזה, מה הרדיאטור הזה עושה פה? צריך להסביר לו שכאן לא המקום, כל כך ילדותי, מה הדברים אומרים? הוא מטה אוזן, צריך להבחין איזה צליל עושה חבילת העוגיות הזאת כשהיא עושה כאן. אולי היא צריכה מקום אחר.
"סוקרטס" הוא אומר, צליל קולו גבוה.
"אה?"
"אתה מקום אחר?"
"איזה מקום?"
"אחר."
אפלטון נראה בעיניו כמו כתם רורשך מטושטש, רדוף שדים, קטן כל כך, ממש כתם שחור. הוא עוצם את עיניו, אבל הכתם השחור נשאר: "תלך מכאן, תלך," הוא ממלמל, "זה לא יכול להיות ככה, בטח התכוונת לשם. היפופוטמים! היפופוטמים! בואו נתגלגל בבוץ! בואו נגלגל… הֵא הֵא," צחוקו נשמע חלוד כמו סכין באדמה, "מה אתה חושב שאתה עושה, מה אתה חושב שאתה. מה אתה חושב. מה אתה. מה."
"אני היפופוטם!" מתנדב אפלטון.
"אני במבה."
"שנינו במבה!"
"לא. אתה היפופוטם. רק אני במבה." הוא מכה את אפלטון חלושות ומתחיל לבכות.
אפלטון קופא רגע: "מה אתה בוכה?"
"הכל," הוא בוכה, מנסה להתמקד, לא מצליח, "הכל בודד כל כך."
הגשם ממשיך לזלוף בתוך העמדה ולהקיש על דפנות הפח. בחוץ שואגת רוח במרחבים הפתוחים, מסתערת אל תוך הואדיות וכופפת עצי זית באויר הקר. טיפות כבדות, נואשות כמו משאו של סיזיפוס, מתנפצות על האבנים הרכות וחורצות בהם נחלי דמעות. ערפל זוחל על הארץ ועושה את האויר לח. איש לא יוצא החוצה: אם יצא מישהו, יוכנע. רק במגדל, כמו אי בים הטירוף, יושבים סוקרטס, אפלטון ורדיאטור צעיר. בוכים שלשתם. אט אט נשמט ראשו של אפלטון והדמעות מתייבשות על לחייו; הוא נרדם. עוד טרם שהספיקו לדבר על בחורות, כבר הוא ישן. סוקרטס מביט בו באבהות, ודמעות ממשיכות לזלוג על לחייו ללא הרף: לתוך מה הוא גדל, הוא אומר לעצמו. לתוך מה. ופתאום מתחדדות אזניו והוא שומע מבין הטיפות: רעש הפח נפסק, אבל צעדים רדופים, מתגנבים, חודרים לתוך היישוב. נשמות בוציות ומגולגלות סוערות סביבו במחול מתעתע. הוא מתפכח באחת. על כל פנים, חושב שהוא מתפכח. דוחה את ההיפופוטמים, את החתולים, את הנשמות הרדופות. חושב.
מה עושים.

"עצור מי שם!" הוא צווח לרוח, אבל מכיר בעובדה שהרוח נושאת את מילותיו ומשנה את משמעותם. אין טעם לצעוק עוד, ובכל זאת הוא פותח את הדלת וצועק וצועק: "עצור מי שם! עצור מי שם!"
כלום לא נענה. הרוח ממשיכה לצלוף בו.
מה עושים. מה עושים.
אין לו זמן להתלבט. הוא נוטל את הקשר ביד רועדת ומודיע: "אתונה כאן במבה בתפוז לילה. מדווח אביר לילה ג' במיושבת נוצה. דברים מגולגלים בבוץ. פותח בנוהל מעצר חשוד. עוזב את הנוכחי.". הוא עוטף את עצמו בחליפת סערה מחוררת, והתשובה לא מאחרת להגיע: "תפוז לילה כאן קודקוד. תתאפס. פתח בנוהל לפי השלבים, רק אם אתה מזהה ממשי ומיידי תירה. אני מגיע למיושבת." סוקרטס רועד: בינתיים מי יודע מה יהיה. "אבל, אבל–" הוא עולה בקשר, וזאוס באחת: "גפרור סוקרטס מלא פקודה ואל תתפוס לי את הנוכחי. סוף." וסוקרטס כבר יוצא החוצה, אל עצי הזית הקשישים, רבי הסבל, אל הרוחות המצליפות כבמטה רועים, אל ההרים סביבותיו. "הטיטאנים לא יוכלו לנו" הוא אומר לעצמו, מחזק את ליבו הרועד, מתעטף ככל שהוא יכול בחליפת הסערה הנושֶבת, משתדל את עצמו לדעת.

גם בחוץ עדיין המציאות אינה: איך תהיה מציאות בערפל שכזה. מציאות צריכה צבעים ברורים: שחור ואדום, לא לבן חמקמק שכזה, מפתה, מטעה. העולם האמיתי אינו מורכב מדברים מתחמקים, מקולות שאינם קולות, מימים שאינם ימים, כשהכל חולף מול העיניים והזמן מעונה ומסויט. ביישוב נוֹצָה מתקדם סוקרטס וליבו אומר לו געגועים למקום אחר ואנשים אחרים. הוא רואה צל חומק מול פניו ומקשיח את אחיזתו בנשק.
"עצור מי שם!" הוא צועק. "עצור או שאני יורה!"
הצל רק מתקרב והולך.
"וואקף!" צועק סוקרטס, "וואקף וואלה אנא בַּטוּחַק!"
אבל הרוח מחרישה אותו, שואגת באזניו, הופכת בו והופכת בו. ידיו חלקלקות כל כך. הוא, סוקרטס. מה היה לו. הוא נזכר בימים קדמונים: אתמול או לפני מאה שנה, כשזימן אותו קודקוד זאוס למשרדו וביקש שישב.
תשמע, הוא אמר, אתה משחית את הצעירים. מה פירוש. פירוש שאתה מפחיד אותם, שאתה שואל שאלות, שאתה מערער על הסמכות, שאתה מציית-ולא-מציית לפקודות, מכניס מורך בלבבם. אני מחנך אותם לחשיבה. אף אחד לא ביקש ממך לחנך. מה פירוש. פירוש שאתה כולה חייל פשוט. אין דבר כזה חייל פשוט. מסתבר שיש, מה הסיפור שלך. אני בסך הכל אומר להם לחשוב, אחרת איך הם ידעו כשתבוא פקודה בלתי חוקית בעליל. מי יתן להם פקודה בלתי חוקית בעליל. אתה. אני, מתעוותים פניו של זאוס והוא פורץ בצחוק, רסיסי רוקו מתפרצים לחלל החדר, נראה לך שאני אעשה דבר כזה. כן. אתה לא מבין כלום. אני מקווה שאני, באמת, לא מבין כלום. סתום את הפה. אם אתה מתעקש. אנחנו עוד נתראה, שלום.
מצדיע: שלום.

מורך בלבבם, הוא? לא יהיה. בהחלטת רגע הוא דורך את הנשק ויורה שני כדורים באויר.
"תעצור כבר!" הוא צועק לרוח.
הצל פונה אליו, מתקרב, מתקרב עוד. הוא יורה. הבהלה בוערת בקרבו כמו כוס של רעל. הוא יורה בצללים המתעתעים, בנשמות השרופות, באדמה, בניצוצות הניתזים אליו, בפחד. פתאום הכל נופל כל כך. שמעתי, הוא ממלמל, שמעתי שאדם צריך לסיים את חייו בשקט, לכן הנשים והילדים אינם כאן. הוא נוגע בבטנו והיד אדומה כל כך, מציאותית כל כך. בטח בחדרים שביישוב ובחדרים שבכפר ממול נשים מחבקות את ילדיהן ומניחות יד חוששת על הפה: שלא להשמיע רעש, שלא להיות. ובלוויה יעמוד זאוס כמו אל יווני, יפה בלורית ותואר, ויגיד שהוא הקריב את חייו למען המולדת; חתר למגע. רק אפלטון יהיה שם בשביל להגיד לדורות הבאים: זה לא היה הוא. הוא לא היה שם. אם חתר למגע, לא היה זה למגע של אש. מה כבר ביקש: קצת רוך, קצת אהבה. כמו בדל של נר: סלסול ועוד סלסול והיופי האפור שלךְ כשאת בוכה,
ואחר כך חשיכה.

* [פריחת הדרים]

מָה אַתְ הַיִית עוֹשָׂה?

בְּקָרִים שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן נְמֵסִים לְתוֹךְ כְּתֵפָיִם שֶׁל אֲנָשִׁים זָרִים,
זוֹּ אֵינָה עֲיֵפוֹת שֶׁל חֹסֶר שֵׁנָה כְּמוֹ הָרָצוֹן לִחְיוֹת חַיִּים אֲחֵרִים.
אָתָּה נֹודֵד כֹּה וָכֹה וְחָשׁ כֹּה רָדוּד: הַשָּׁאוֹן בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית כְּבָר
אֵינוֹ הוֹלֵם בְּאָזְנֶיךָ הַמֻּרְגָּלוֹת לִטְרָאנְס-יָם-תִּיכוֹנִי בַּמִּטְבָּח הַמְבָעְבֵּעַ שֶׁל הַגְּדוּד,
בֵּין כֶּרֶס עוֹטָה גּוּפִיָּה וְהַקָּפֶה הַשָּׁחֹר שֶׁמוּרְתָח שׁוּב וְשׁוּב, עַד שֶׁנִּהְיָה כָּמוֹךָ,
גּוֹרֵר אֶת עַצְמוֹ לְעוֹד עֶשְׂרִים וְאַחַת וְכָךְ עוֹד וָעוֹד כְּמוֹ אֵין סוֹף.

בַּסּוֹף אַתָּה מִתְעוֹרֵר וּמֵבִין שֶׁכְּתָמִיד, נִרְדַּמְתָּ עַל כְּתֵפָיִם אֲחֵרוֹת. אַתָּה שׁוֹלֵחַ
מַבָּט וְרוֹאֶה לְמּוּלְךָ זוּג עֵינַיִם זוֹהֲרוֹת. וּפֶה שֶׁאוֹמֵר: "זֶה בְּסֵדֶר, לֹא אִכְפַּת לִי,
חַיָּלִים צְרִיכִים לִישֹׁן". וְאַחַר שֶׁאַתָּה מִתְנַצֵּל בְּשֵׁם חַיָילֵי צַהַ"ל לְדוֹרוֹתֵיהֶם
וְיוֹרֵד עִם הַנֶּשֶׁק, רַק אָז אַתָּה מַתְחִיל לְהִצְטַעֵר: שָׁלֹּשׁ שְׁעוֹת נְסִיעָה. חֲמוּדָה שֶׁכָּזֹאת.
יְכָלְתֶּם לְדַבֵּר.

וְאַז אֶפְשָׁר לִמְשׁוֹךְ עוֹד חֲצִי שָׁעָה

לִפְעָמִים הָרוּחוֹת מְבִיאוֹת לַמַחְסוֹם רֵיחַ מָתוֹק שֶׁל פְּרִיחַת הָדָרִים, לְפָחוֹת
זֶה: רֵיחוֹת חוֹצִים אֶת הַמַחְסוֹם לְלֹא מֵיצָרִים, לְלֹא מִבְתָּרִים, אֵינָם
מְפַגֵּעַ בּוֹדֵד אוֹ זוֹרְקֵי אֲבָנִים. וּכְמוֹ תָּמִיד נוֹרָא הַחוֹם וְהַכְּתֵפַיִים כּוֹשְׁלוֹת,
הַלֵב מִתְכָּוֵץ לְמַחְשֶׁבֶת אַהֲבָה, הַגַּעֲגוּעַ נוֹרָא וּמֵצִיף מִכֹּל הַעֲבָרִים.
כְּבָר שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת עִם קֶרָמִי וּפִתְאוֹם:
פְּרִיחַת הָדָרִים.

יֵשׁ מַשָׁ"קִית תָ"שׁ אַחַת

הַכּוֹתֶרֶת שֶׁלְּעֵיל יְכוֹלָה לִגְרֹם לְקוֹרְאוֹת מְסוּיָמוֹת לִשְׁגוֹת בָּהֲבָנָה.
אֲבָל לְבָבוֹת שְׁבוּרִים, כְּמוֹ בַּחוּרוֹת רוֹמַנְטִיוֹת, הֵם חָסְרֵי תַּקָּנָה;
יֵשׁ מָשָׁ"קִית תַּ"ש אַחַת שֶׁמְּרִיחָה מֵאוֹתוֹ הַבֹּשֶׁם שֶׁהַהִיא מִשְׁתַּמֶּשֶׁת,
לִימוֹנִים אוֹהֲבִים? אוּלַי פְּרִיחָה אֲבִיבִית? עַל כָּל פָּנִים:
מִילָה כָּלְשֶׁהִי, רַכָּה וְגּוֹעֶשֶׁת.

וּבְכָל פַּעַם מַגִּיעָה הַהַכָּרָה כְּמוֹ פַּטִּישׁ חָמֵשׁ,
שְׁנִיָּה לְאַחַר שֶׁהַלֵּב נַעֲשָׂה לְלֶהָבָה;
זוֹ לֹא הִיא.
וְהִיא עָזְבָה אוֹתְךָ.
וּכְבָר חֲצִי שָׁנָה שֶׁאֵין לְךָ אַהֲבָה.

וְהַגָּרוּעַ מִכֹּל?
שֶׁכָּכָה זֶה. צָבָא.

יֵשׁ לְךָ הוֹדָעָה חֲדָשָׁה 1. הִתְקַבְּלָה בְּשָׁעָה: 02:07. מֵאֵת: (אֵין שֵׁם).

הַי חַיָּל, =) לַיְלָה טוֹב. זוֹ מִיכַל
(מֵהָאוֹטוֹבּוּס, נִרְדַּמְתָּ עָלַי הַיּוֹם
בַּבֹּקֶר). שָׁכַחְתָּ אַחֲרֶיךָ מַחְבֶּרֶת
עִם הַשֵּׁם וְהַמִּסְפָּר שֶׁלְּךָ בִּפְנִים.
אֵיךְ אֲנִי יְכוֹלָה לְהַחֲזִיר לְךָ
אוֹתָהּ?

דרושה בחורה לתקופת החגים

חייל בשם יואל הולך בין מבנה אחד למשנהו בדרך אל המטבח ובידיו הוא אוחז בעדינות בפנקס שהוא הוציא מפק"ל הכיסים. הדרך מהמשטחים אל המטבח רחוקה מאוד ובינתיים הוא מצמצם את עיניו מול האור הרך שמוקרן אליו מן הדף. יואל מחזיק בפנקס כאילו שארית בִּינָתו מסתתרת שם, אולי שארית הרומנטיקה שנותרה בו, אולי שניהם אותו הדבר. הוא עוצר לרגע, שולף עט וכותב בזהירות בתחתית הדף: "האם תסמונת שטוקהולם אינה, בפשטות, להפנות את האהבה שממלאת לך את הלב אל הגורם היחיד שנמצא בסביבה?", לרגע הוא שוקל לנסח את זה בחרוזים, אולי לשלוח את זה ל'הארץ', אולי לכתוב את זה על קיר השירותים במרפאה. מיד אחר כך הוא ממשיך ללכת ואת הפנקס הוא דוחף עמוק לתוך הכיס, כאילו מנסה לדחוף הכל לתוך עצמו: אם היה מקום בבטן, היה דוחף את זה שמה, אלא שכבר כך הבטן שלו מתפוצצת מדברים שהוא אוגר בה ואין לו אל מי להגיד דבר. לאמיתו של דבר מה זה יואל: בסך הכל שבעה מספרים מדוקלמים היטב: 6698731, מצידם היה אפשר לקרוא לו ארתור, סְנוּפִּי או גריזֶלְדה, שהרי לא אכפת מי הוא באמת כל עוד העבודה נעשית. אם היה יכול היה הולך ישירות למש"קית הת"ש וחושף בפניה מי הוא באמת – מי ישמע, כאילו שהוא כל כך מפותל ועמוק עד שאם היה חושף את עצמו היה רועם רעם ברקע. אפילו כאן, במרחבים הצחיחים וקרי הפָּנים האלה – ואולי, מי יודע, אולי היא גם תחייך אליו. בינתיים קירות הבניינים אפורים והצנרת של הבסיס מונחת על בֶטוֹן לא מהוקצע הנמתח מעל השבילים ועל קו ההרים ממזרח פרושׂ שגעון תכלכל. על קיר השירותים במרפאה כתוב שבשביל להיות בבסיס שיזפון צריך להיות או משוגע או מורעל.

לפעמים הוא חושב להוסיף שם הערת שוליים, להגיד שמורעל ומשוגע הם, בעצם, אותו דבר.

קרא/י עוד «