קהלת | לשבת חול המועד סוכות

א.
פעם אחת קהלת ישב באיזה פאב אפלולי בסביבה ההיא של כורש שותה את הצ'ייסר החמישי שלו לשעה האחרונה והברמנית אמרה לו תגיד חבר, אתה בסדר? וקהלת אמר אני לא מבין מה הקטע של כל זה, והברמנית אמרה הקטע של מה, וקהלת נופף בידו במעורפל ואמר כל זה, הכל, אנחנו חיים וכאילו בסוף נמות ומה הטעם .

והברמנית אמרה אולי כדאי שתפסיק לשתות, וקהלת אמר זה הבל הבלים הכל הבל, והברמנית אמרה טוב אני מבינה שהיא זרקה אותך אבל זה לא סוף העולם, וקהלת אמר איך את יודעת? והברמנית אמרה מה אתה חושב, שאתה הפרוד הראשון שמהרהר כאן פילוסופיה? מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש.

ב.
אני אוהב את מגילת קהלת. יותר מכל הספרים האחרים בתנ"ך, אני חושב, ובאופן כללי זה אחד הספרים האהובים עלי בעולם. לא רק בגלל המילים היפות או המנגינה. אני אוהב את קהלת כי הוא מפוכח ומלא כנות, וכי הוא מציג על הבמה את הנושאים הגדולים באמת של הקיום: המוות, המשמעות, המשפחה. החברים, הזמן.

הוא ספר מבולבל, קהלת. כמעט לא הכניסו אותו לתנ"ך מרוב שהוא מבולבל. הוא סותר את עצמו שוב ושוב. הוא מאוד לא 'יהודי' במובן המקראי של המילה (אם כי הוא מאוד 'יהודי' במובן המודרני של המילה). הוא עד כדי כך מבולבל שקראתי בחג ראשון ספר של שני רבנים שעומדים מול קהלת ומנסים מנסים להציג את קהלת כרב שיח של ארבע (!) דמויות שונות, שכל אחת מהן מציגה תפישת עולם אחרת. זה נסיון מעניין, אבל בעיני הוא שגוי. הוא שגוי, כי הוא תופס את בני האדם בתור אנשים ברורים וחד מימדיים; שיודעים מה הם רוצים ובמה צריך להאמין ומה נכון ומה לא נכון.

אבל הרי אני ואתם בני אדם. אנחנו יודעים שזה לא ככה. שאנחנו לא ברורים ולא חד מימדיים, שאנחנו גם נהנתנים אבל גם מפחדים מהמוות, גם חכמים וגם טפשים, גם כופרים וגם מאמינים. אנחנו מחפשים הרבה יותר משאנחנו מוצאים. וקהלת מדויק בתיאור הזה; בכל פסוק הוא מושך את החבל לכיוון אחר. האם להנות מהחיים שיש לנו? האם לפחד? האם יש טעם ללימוד? כל פעם הוא מצדד בתפישה אחרת. וזה נכון, ככה אנחנו מרגישים, כבני אדם. זו כנות אמיתית, שאדם יכול למצוא את עצמו בה. זה חיפוש של ממש.

ג.
קהלת מלא בשורות יפות. תראו נניח את התיאור הזה:

בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל, וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת.
וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה, וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר.
גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד, וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה,
כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים.
עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב, וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר.
וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.

זה לבכות, השורות האלה.

אבל רגע. זה נכון, כלומר, שקהלת הוא ספר קצת מדכא, אבל יש בו גם שמחה. יש לי פסוק אחד בקהלת שהוא הפסוק שלי. כל אחד יש לו פסוק אחד בעולם שהוא הפסוק שלו, ולי יש פסוק אחד בקהלת שקראתי אותו ושש ליבי בקרבי וכבר שנים שהוא החתימה שלי בתחתית המיילים:

וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ.

האיש הזה ידע על מה הוא מדבר. איך אפשר בכלל לקרוא את הפסוק הזה בלי לחייך. איזה שורה מושלמת, בחיי. באמת מתוק, למרות שאיך משייכים טעם לאור. בכל זאת מתוק. באמת טוב לעיניים לראות את השמש. לא הכל הבל. יש אור בעולם. באמת באמת יש אור. הנה, בסוף הלילה יוצא אדם כושל אל הרחוב ורואה איך עולה הבוקר מעל הערפילים, והוא מתוק וטוב.

היאוש של קהלת | לשבת חול המועד סוכות

 א. סיכום מקוצר של תולדות האנושות

בראשית היה תוהו ובוהו, ואז אלוהים יצר מתוכו את העולם. היה יאוש גדול, עד שגילו שהדת והאלוהים הם הפתרונות היחידים האפשריים. קהלת כתב על זה שיר יפה. הבל הבלים, אמר קהלת, הכל הבל. בין כה ובין כה התנתק המוסר מהדת, נוצרה הפילוסופיה המודרנית, אנשים פרטו את המחשבה האנושית לפרטים קטנים. ככלות הכל באו הדה-קונסטרוקטיבים וגילו שהכל הבל. מה אתם אומרים, אמר להם קהלת. אני גיליתי את זה לפני המון זמן, אפילו מצאתי לזה פתרון. שטויות, אמרו לו הצרפתים. אין לזה פתרון אמיתי.

ואז הם מתו.

 ב. למה הסיכום הזה לא נכון.

כי הוא משלב בין הסיבות ה'חילוניות' להיווצרות הדת, יחד עם הסיבות ה'דתיות' להיווצרותה. הוא אומר, בעצם: הדת היא הפתרון היחיד, היא מה שמעניק משמעות לדברים (גם בהתנגדות אליה יש משמעות), ולכן צריך לפנות אליה על מנת לקבל משמעות. שלא יהיה משהו 'הבל'. בעצם, לתת נקודת מיקוד במרחב. אבל בשביל זה אתה צריך להיות בתוך הדת, לגמרי, והיא נותנת לעצמה סיבות אחרות להיווצרותה: אלוהים שברא את השמיים והארץ אמר שצריך לשמור תורה ומצוות. המלכוד הנצחי, בשרשרת: 1. אתה מחפש משמעות. 2. אתה הולך לדת. 3. אתה מגלה שהדת לא מתייחסת לעצמה בתור 'מעניקת משמעות'. 4. אתה בחוץ, מנסה להיות בפנים, אבל מנסה להיות בפנים כמו שזה היה נראה לך בחוץ.

ג. דברים שקהלת אומר.

קהלת, אולי הפוסטמודרניסט הראשון. מן יאוש עמוק, עכור כזה, שאין נגדו פתרון. שיושב על כסא מלכותו ואומר:

" כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים".

ואתה אומר לעצמך: תכל'ס. יגעים. לא 'יגעים' במובן של 'מיצינו', אלא איזו עייפות כללית שנפלה על הכל. שאין כח עוד. רבקה מרים אמרה בערב סליחות אחד שהיא מרגישה שיש עצב גדול בעולם, עצב גדול מסביב, והיא לא יודעת למה. ואני מרגיש כאילו מיצינו את המשחק הזה, ומה עכשיו?

"הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל."

הכל הוא כלום. כמו ספירת הבינה. הנקודה הקדומה של הכל, שהיא כל כך ממוקדת עד שהיא מכילה את הכל. שאין שם הבדלים בין טוב ורע, בין אמת לשקר. הכל אחד, הכל ממוקד. הכל חסר משמעות. אני מלך, אומר קהלת, ובאותה מידה אני לא מלך. אני מחפש בחכמה, אבל החכמה לא נותנת לי כלום. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. הכל אבוד, אפשר לומר. ואתה הולך ומשוטט בעולם ומרגיש אבוד. פעם תיארתי את זה בסיפור (שלא פורסם), כך:

"היה לו, לאלישע, את הרגע האחד, הנורא הזה, שפתאום ידע בבירור, בבהירות גמורה, בידיעה העמוקה שאין ממנה חזרה, שאין כלום: אין עוד תקווה, אין עוד סיכוי, לא תהיה גאולה בסוף. שבסופו של דבר גם הוא יתנפץ, ינשא ברוח, יתכמש לעלים. באותו רגע פשוט פרש הצידה והתחיל לבכות."

פתאום אתה מבין למה הוא התכוון, כשהוא אמר: "וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב"

שלמה המלך. גוסטב דורה

ד. אז מה עושים.

זה הפתרון של קהלת: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע".

אתה חושב שתמות בסוף? שלכלום אין משמעות? הנה, אחרי המוות יש עוד דברים, ואלוהים מביא הכל במשפט, והופס, משמעות.

האם זה פתרון? חצי כח. אני חושב שזה פתרון נהדר לכל קוראיו, אבל אני לא יודע אם זה פתרון נהדר גם בשביל קהלת עצמו. זו אחלה דרך בשביל לא ללכת לאיבוד, אבל אחרי שהלכת לאיבוד, לא ברור שכל כך פשוט לחזור. אני לא יכול להוכיח את זה, אבל אני כלל לא משוכנע – ממבנה הספר, ממה שכתוב בו – שקהלת עצמו חשב שזו התשובה הטובה.

ה. ויסלבה שימבורסקה, נאום קבלת פרס נובל לספרות

"לפעמים אני חולמת על מצבים שאינם יכולים בשום פנים ואופן להתגשם. אני מדמיינת בחוצפה – לדוגמה – שאזכה בהזדמנות לפטפט עם קהלת, שכתב את הקינה הנוגעת ללב על אודות הבל מאמצי אנוש. אקוד לפניו קידה עמוקה מאד, מכיוון שהוא אחד המשוררים הדגולים ביותר, לכל הפחות בעיניי, ולאחר מכן אלפות את ידו. ´אין כל חדש תחת השמש´ – כך כתבת, קהלת, אבל אתה עצמך נולדת חדש תחת השמש. ושיר שיצרת גם הוא חדש תחת השמש, מכיוון שאיש לא כתבו לפניך. וכל קוראיך גם הם חדשים תחת השמש, שהרי מי שחיו לפניך לא יכולים היו לקרוא את שירך. והברוש הזה תחתיו אתה יושב לא צמח מאז שחר הימים. הוא נוצר באמצעות ברוש אחר הדומה לשלך, אבל איננו זהה לו. וקהלת, הייתי רוצה גם לשאול אותך מהו הדבר החדש תוחת השמש שאתה עובד עליו? תוספת למחשבות שכבר הבעת? או אולי אתה מתפתה עכשיו לסתור חלק מהן? ביצירתך המוקדמת הבעת שמחה – אז מה אם היא חולפת? אולי שירך החדש תחת השמש יהיה על השמחה? כבר רשמת רשימות, יש לך טיוטות? אני לא חושבת שתאמר ´כתבתי הכל, אין לי עוד דבר להוסיף´. אין משורר בעולם שיכול לומר זאת, ופחות מכולם משורר דגול כמוך"

ו. חכמה בגויים תאמין

אז אולי דווקא הפתרון של שימבורסקה יעבוד: התחדשות מתמדת.

לא 'כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא', אלא 'הים איננו מלא, ואף על פי כן הנחלים הולכים אל הים'. אני מאוד סקפטי אודות תמימות שניה, על גבי התמימות הראשונה, שנשברה. מאידך, אולי אם אדם מחפש לחזור אל התמימות (ואל יהיה הדבר קל בעיניכם), הוא צריך ליצור לעצמו כלים חדשים. פתאום הוא הופך לברסלבר. פתאום הוא מגלה בעצמו פנים אחרים, חדשים, לעבוד את ה' או למצוא לעצמו משמעות או מה שלא יהיה. מוצא לעצמו דרך חדשה, משלו, להגיע לאן שהוא רוצה להגיע.

ז. לסיום

"וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ"

תכל'ס. מועדים לשמחה!