קצרצר: 'איפה פינוקי' וז'נאר ספרי הבלש

לאחרונה חשבתי על זה שתהליך הקריאה של ספרי הבלש מהווה תהליך מקביל לעבודת הבלש עצמה: גם הקורא וגם הבלש לא יודעים מה בדיוק קרה (בעבר), כך ששניהם נמצאים באותו קונפליקט ובעלי אותה מטרה. זה יכול להסביר כמה דברים על ההזדהות עם הגיבור (ולכן, נניח, ווסטון הוא המספר – ולא שרלוק. כי שרלוק יודע כבר את הפתרון, ווסטון מגלה את זה יחד איתנו), ובכלל להגיד משהו על הבלשים בספרות. הבלשים שעולים לי לראש (המפקח מגרה, הרקול פוארו, מיס מרפל, מיירון בוליטר, מיכאל בלומסקוויט) הם אנושיים עד להחריד, בניגוד לגיבורים של ספרי פעולה רבים, ואפילו ספרי מתח. יש סביבן דמויות שתומכות בהן, הולכות מכות בשבילן וכדומה, אבל הם עצמם מאוד נורמליים. מאוד 'דמות הקורא' שכזו. הם פגיעים, הם חביבים, הם יכולים להיות בקלות החברים שלנו.

וזה מזכיר לי קצת את 'איפה פינוקי', שאמנם אינו ספר בלש קלאסי אלא ספר מתח, ועדיין תהליך החיפוש של האם מקביל לתהליך החיפוש של הקורא, כך שיש לנו הזדהות בין הילד הקורא, שפותח את הארון ואומר 'לא' (כלומר, פינוקי לא כאן) ובין אמו של פינוקי (!) שמחפשת אחריו ברחבי הבית. הילד מזדהה עם התהליך שעובר על האם. בחיי שזה מבריק.

יש כאן הרבה מקום לפירוט (בין היתר, על הצורה שבה אנחנו צוללים לתוך הסיפור, ועל ההצלחה של הספרות הבלשית, ועל ההבדל והקשרים בינה ובין ספרות המתח, וידידיה מוסיף: על תפיסת הסיפור כסובייקט), אבל אין לי הזמן. צר לי.

מודעות פרסומת