על פנטזיה יהודית

א.

לפני כחודש וחצי קיבלתי הודעה בפייסבוק מיוני שלמון. יוני הוא אנימטור מוכשר, שגם כותב את הבלוג 'שוליית הקוסם'; בלוג שעוסק באנימציה. אני קורא אדוק של הבלוג שלו זה שנים, ולכן אפשר רק לשער כמה התרגשתי לגלות שיוני קיבל הצעה לכתיבת קומיקס, הוא רוצה לעשות קומיקס שיעבוד על בסיס של מיתוסים יהודים קדומים, והוא מחפש כותב.

במאמר מוסגר כדאי להגיד כאן שזה בכלל לא מובן מאליו, לחפש סטוריטלר (storyteller). מרבית האמנויות הנרטיביות  – סיפורת, קולנוע, תיאטרון, לרבות השילובים ביניהן – זקוקות לסיפור טוב שיעמוד בבסיסם ויניע אותם. במקביל, מרבית האמנים שמתעסקים באמנויות הללו לא מבינים את הצורך בסיפור. כך, למשל, במאים רבים יתעסקו בהפקה, באפקטים, בצילומים מרהיבים ובתדרוך שחקנים, אבל יחפפו בתסריט. מנקודת מבטם זה קצת הגיוני, כי בסופו של דבר הצופה מקבל את רצף התמונות, לא את השלד הסיפורי. כך שפריים נכון הרבה יותר חשוב מאשר דמות חסרת רצון. אבל למרות זאת, אין ברירה וחייבים סיפור, אחרת כל הסרט יקרוס.

אם תרצו לשים לב להבדל משמעותי בין מספר סיפורים טוב ובין סתם אמן מוכשר, אני ממליץ לבצע קריאות השוואתיות בין הקומיקס אסטריקס כשכתב אותו גוסיני וצייר אותו אודרזו, ובין אותו קומיקס, אסטריקס, לאחר שגוסיני מת ואודרזו המשיך לכתוב את הקומיקס לבד. הוא צייר קומיקס מדהים, אבל סיפורים הוא לא יודע לספר.

ובכן, קיבלתי את ההודעה בפייסבוק והתלהבתי מאוד, החלפנו מספרי טלפון והתחלנו לדבר. מה שעמד לנגד עיניו של יוני היה הרצון לעבוד עם מיתוסים פנטסטיים יהודיים, ובפרט עם המיתוס של לילית. מה שעומד לנגד עיני כבר הרבה זמן הוא לייצר את העולם המיתי היהודי, כך שהיה כאן הרבה מקום לעבודה משותפת. התחלנו להחליף רעיונות ואפילו התחלתי תחקיר, והיו שבועיים מעניינים מאוד שבהם דיברתי ארוכות עם כמה מומחים לפנטזיה ולפנטזיה יהודית.

לילית על מפתן ביתה, באיורו של יוני שלמון
לילית על מפתן ביתה, באיורו של יוני שלמון

ב.

לא שקיומה של פנסטיה יהודית הוא דבר ברור במיוחד. אחד החידושים הגדולים של המיתוסים היהודיים הוא קיומם על ציר הזמן. הניסים, הנביאים, הדג הגדול שבלע את יונה – מבחינת המיתוס היהודי הם התקיימו בזמן ממשי, ולא בזמן מיתי, ולכן מאוד קשה 'למשוך' אותם לזמן שלנו. גם המיקום הוא מיקום מאופיין: אנחנו יודעים איפה זה הר הכרמל שעליו היו אליהו ונביאי הבעל, הרי אנחנו עושים שם טיולים שנתיים ומחנות קיץ. אין לנו עיירות פרברים אגנריות, כפרים אירופיים חסרי אפיון. ויותר מזה – אין לנו אגדות גנריות. אין 'ג'ינים' ואין 'פיות'. אנחנו יודעים טוב מאוד מי עושה את הניסים ואיך הוא עושה אותם. אלישע הנביא הוא דמות מאובחנת, ולכן קשה לנו ליצור סיפורים חדשים על בסיסו.

ולמרות זאת ישנם הדים לעולמות פנסטיה יהודים. יוני כתב על זה קצת כאן, אבל אני חושב שאפשר להרחיב הרבה יותר בנושא. כך, למשל, ליצור את ההבחנה בין עולם הפנסטיה האירופאי ובין עולם הפנסטיה המזרח תיכוני. או להגדיר נכונה את האגדות שעל בסיסם אנחנו פועלים. יוני ביקש לעבוד עם פנסטיה שממוקמת במרחב הים תיכוני, ולכן נדרש לעולם שרק הדים ממנו נמצאים במדרשים ובספרות ההיכלות. לדעתי זו הייתה בקשה נכונה, כיון שיש לי רצון עז להחזיר את הקסם למרחב שבו אני – אנחנו – חיים. דברים דומים למה שקלי לינק ('דברים מוזרים קורים') עושה. כלומר לקחת את העולם המוכר שלנו ולפרק בו אלמנטים, אפילו לפרק את כולו, כך שיתגלה בו קסם. או שיתגלו בו דברים מופלאים. כתבתי על זה כאן קצת.

[לכן הסיפור החסידי לא יכול לסייע לנו. למרות שבאופן מעניין למדי, הסיפור החסידי – שהתחיל כמאופיין, כלומר ככזה שאנחנו יודעים מי הרב שחולל את הניסים, איפה הוא היה וכדומה – עבר גנריזציה עם המרחק בזמן ובמרחב. סיפורים חסידיים החלו להתבלגן; ה'אדמו"ר' הפך להיות גיבור האגדה, וזה לא היה משנה מיהו באופן ספציפי. ה'פריץ' הפך להיות הרשע, ה'כומר' הפך להיות המכשף וכן הלאה. ישנן עולמות עליונים ומקבילים, יש מלאכים, יש צורות לעשות קסמים. כשגרשום שולם הגדיר את החסידות בתור ההתפרצות של המיתוס בתוך היהדות הוא כנראה לא התכוון לסיפורי החסידים (בין היתר, כיון שכחוקר הוא היה מודע לקיומם הקונקרטי של האדמו"רים), אבל אפשר להגיד שזה בהחלט מה שקרה. זה מדהים, אבל מתרחש באירופה. כשחיפשתי חומרים לעבוד איתם, אני מחפש חומרים שמשוייכים למרחב הים תיכוני. הרים, כפרים חקלאיים, מכשפות ויערות – כל אלה יוצרים עולם פנטסטי נהדר, אבל אירופי וגלותי. הם לא עוזרים לי.]

למעשה, העבודה יכולה קצת יותר מורכבת. כשחושבים על מה שטולקין, האב הגדול של הפנסטיה, עשה, מגלים שהדבר המדהים באמת הוא לא לכתוב את שר הטבעות, אלא לכתוב את הסלמריליון. זהו ספר משעמם למדי ודי חסר טעם לקריאה, אלא אם כן אתם גרופים של שר הטבעות. למרות זאת, זו מלאכת מחשבת מבחינת יצירת עולם פנסטיה חלופי, כי הוא יוצר רקע, בסיס, מגבש את העמים, את האופי ואת הצרכים שלהם. הוא לקח גזעים שהיו קיימים כבר באגדות העם ובמיתוסים הנורדיים. עיבה אותם, ייחד אותם ואיחד אותם בעולם אחד. אם רוצים לחקות אותו עם עולמות הפנסטיה היהודית הקדומה, צריך ללקט את כל המקורות, לגבש אותם ואז להעביר אותם לרקע וליצור עלילה פנטסטית (מסע, אני מניח, הוא הז'אנר הכי קל בשביל זה) שמתרחשת בעולם ומתייחסת אליו באופן טבעי, ולא חושפת אותו ונדהמת למולו.

כוונתי, יש לנו שתי דרכים בעבודה עם פנסטיה. הראשונה היא לקחת את העולם הקיים ולהחיל עליו אלמנטיים פנסטסטיים והשניה היא ליצור עולם פנטסטי ולשלב בו אלמנטים מהעולם הקיים. בשביל לעבוד עם השברירים של עולם הפנסטיה היהודי שהגיעו אלינו אנחנו בהכרח נתקעים; הדרך הראשונה היא בעייתית, כיון שהיא צריכה היכרות מוקדמת עם העולם הפנטסטי כדי שנוכל להחיל אותו על העולם הקיים. והשניה היא קשה, כי היא דורשת המון עבודת רקע ואין לי הרבה כח לזה.

ג.

יוני מתאר בפוסט שלו איך מוטיבים שונים חזרו אצלי, אצלו, ברשומה שכתב מאירי עולמי, חבר משותף של שנינו ובאיזו כתבה שעלתה במאקו. כיון שהוא מספר את תהליך היווצרותה של העלילה, הוא מייצר קשר בין האלמנטים השונים באמצעות תהיה על קיומם של צירופי מקרים. או: האם העובדה שהוא נתקל במהלך שבוע אחד בשלשה טקסטים שונים שמתחברים אצלו, ומוסיף עליהם את ההיכרות ביני ובין מאירי, זה צירוף מקרים או יותר מזה?

כמו המציאות בכלל, גם ההבדל בין צירופי מקרים ובין אות משמיים הוא הבדל בצורת הקריאה יותר מאשר הבדל במציאות. אותם הדברים יכולים להתפרש לכאן או לכאן. מה גם כשכאשר אדם מתעסק בדברים מסוימים, הוא נוטה לראות אותם בכל מקום. אבל דומני שזהו המקום שבו הפנטסיה והקסם שוזרים את המציאות לכדי מכלול. אם באמצעות ארכיטיפים, אם באמצעות סמלים והתכתבויות עם מיתוסים משותפים, אם באמצעות הזרה של הדברים שנראים לכאורה מוכרים. אני באמצע כתיבת מאמר בנושא, אז רק אעיר את זה ולא ארחיב.

כך או כך, הקומיקס לא יוצא בינתיים לכדי מימוש, לצערי. הרעיונות עדיין מחכים לפיתוח, כשם גם העולם המחולן, הסתמי, חסר הקשר וחסר המשמעות, מחכה להחייאה מחודשת; מיתית, פנטסטית או דתית.

הרהור על פנטזיה אורבנית

פנטזיה אורבנית, אומרת ויקיפדיה (באנגלית), היא תת ז'אנר של ז'אנר הפנטזיה: סיפור בעל עלילה פנסטית שמתרחש בסביבה אורבנית. הפנטזיה האורבנית יכולה להיות בעולם מקביל, פנטסטי, או בעולם הנוכחי. יכולים להיות גם שני עולמות מקבילים באותו סיפור (עיר תחתית ועיר עילית, נניח, כמו 'לעולם לא עולם' של ניל גיימן). מה שמגדיר את תת הז'אנר הוא ההתרחשות שלו בסביבה אורבנית, עירונית.

האורבניות היא תהליך של השתלטות על הטבע. בעוד ששיטות מגורים אחרות השתמשו בטבע בתור המרחב שבתוכו הם פועלים, הרי שהעיר מהווה את המרחב של עצמה. כך, למשל, יער ירושלים מקיף את ירושלים, אבל תושבי ירושלים אינם מונחים בתוך הרי ירושלים, אלא במין בועה עצמאית שחוטים מחברים בינה ובין בועות אחרות. קיבוצים, למשל, אמנם לוקחים את הטבע סביבם ומעבדים אותו (באמצעות מטעים, שדות וכדומה), אבל תושבי הקיבוץ מונחים בתוך ההקשר של המרחב סביבם. תושבי העיר מונחים בתוך העיר. לא מעט אפשר לראות את אזורי התעשיה של העיר כמעין חיץ בינם ובין העיר עצמה.

הפיסקה הקודמת אינה קביעת עובדה מוצקה. יער ירושלים הוא המקום אליו אני יוצא כשאני רוצה לנשום אויר, ואני מניח שעוד רבים מתושבי ירושלים עושים כך. אני רק מנסה להצביע על המיקום של העיר במרחב, כגורם שמשתלט על המרחב סביבו ויוצר לעצמו אוטונומיה. הטבע בתוך העיר נמצא בתוך אזורים מוגדרים: גני שעשועים, פארקים, מסלולי ריצה ורכיבת אופניים. סביב כל עץ ברחוב יש בועה קטנה של אדמה בתוך מרבד האספלט, אבל האספלט עצמו – שמכסה את האדמה ומיישר אותה – מהווה הדוגמה המושלמת להשתלטות על המרחב.

עליית הערים התחילה במאה העשירית, אבל במידה רבה אפשר לראות את העיר המודרנית כסינקדוכה של המודרניות עצמה: הצורה שבה האדם מסדר את המרחב סביבו כך שיהיה לו יותר נוח ופחות מאיים. העיר משתמשת באמצעים טכנולוגיים כמו פנסי רחוב, ברזים עם מים, מערכות ביוב וחשמל, כבישים, רמזורים וכדומה. אבל כמו שכבר כתבתי לא פעם, התהליך הזה הוא גם סיפורם של הפילוסופיה והתרבות האנושית בכלל.

סדר לעולם אינו מושלם. הוא מסתיר את האש, אבל לא מכבה אותה. מתחת לנסיון לסדר את העולם מבעבע העולם עצמו, כשמדי פעם הוא פורץ ומערער את הסדר הקיים [אפשר לראות את הטרור – כלומר, את הדימוי של האִיוּם – בתור דוגמה לערעור סדר, החושף את השבריריות של החיים ה'בטוחים']. גם הערים הן סדר, אבל הן לא באמת מצליחות לכסות את מה שנמצא מתחת; תאונות מתרחשות למרות הרמזורים, סופות שלג משתקות את מערכת החשמל, ובאזורים מסוימים בעיר פושטת העזובה והמושלמות של העיר נסדקת לרגע. פירוק הסדר, או פירור האשליה הזאת, היא אחת הצורות שבהן ההגות הפוסט מודרניסטית עובדת. הדהקונסטרוקטיביים, הקריאות הפוסט סטורקטורליסיות, אסכולת פרנקפורט – כולם התעסקו באותו נסיון ביקורתי של מבט על הסדר הקיים ונסיון לפורר אותו או להצביע על הכשלים שלו.

כריכת 'לעולם לא עולם' של ניל גיימן, הכוהן הגדול (והאובר-רייטד) של הפנטזיה האפלה
כריכת 'לעולם לא עולם' של ניל גיימן, הכוהן הגדול (והאובר-רייטד) של הפנטזיה האפלה

בשביל להבין את הקשר בין זה ובין פנטזיה אורבנית כדאי לחשוב על ז'אנר הפנטזיה בכלל. חלוקה מפורסמת בין פנטזיה למדע בדיוני (להלן: מד"ב) מכניסה את הפנטזיה אל העבר, אל ימי הביניים, ואת המד"ב אל העתיד. חלוקה אחרת מסווגת את הפנטזיה באמצעות שימוש בקסם כדי להסביר תופעות על טבעיות, בעוד שהמד"ב משתמש במדע בשביל להסביר אותן. חלוקה שלישית טוענת שהפנטזיה מייצרת עולם מקביל, קסום, בעוד שהמד"ב מתרחש בעולם שלנו. אני לא חובב גדול של חלוקות לז'אנרים – הם טובים בעיקר כדי לתת לקורא מושג על העולם שבו הוא נמצא, ובשביל לתת לכותב קיצורי דרך (אני כותב 'אלפים', והכל יודעים על מה מדובר) – אבל למרות זאת, אפשר לראות שכל החלוקות סובבות סביב אותה נקודה.

הפנטזיה עובדת באמצעות קסם. הקסם אינו מוסבר, הוא נמצא באויר, באדמה, ביקום כולו. במובנים אלה, היא לא אנושית. כלומר, יותר משהפנטזיה מדברת על האנושות (הגיבורים שלה, נניח), היא מדברת על העולם שאותו היא בוראת. המדע הבדיוני עובד באמצעות מדע: הוא מסביר שינויים במציאות ומנתח אותה. כלומר, הוא מדבר על האנושות. מהסיבה הזאת לפנטזיה יש גיבורים הרבה יותר מגניבים; הם לא צריכים להיות אנושיים (במובן האפור של המילה), כי המוקד הוא העולם. המד"ב משתמש הרבה יותר בגיבורים אנושיים, דומים לנו, כיון שהוא בוחן איך האדם מתפקד (ואולי המילה היא 'כובש' או 'משתלט על') בעולם.

[אני חושב שכדאי להכניס, בהערת אגב, שלרוב – הפנטסיה הרבה יותר משמרת תפישות קיימות (נניח, חלוקות מגדריות) מאשר המד"ב. במובן הזה היא יותר 'מסורתית', לטוב ולרע.]

כמובן, בסופו של דבר כל הסיפורים הטובים עוסקים באדם, ולא בעולם שסביבו. ויותר מזה: כל החלוקות, גם החלוקה הזאת נופלת באזורי הסְפָר שלה. 'כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק, אי אפשר להבדיל בינה ובין קסם', אמר פעם ארתור סי קלארק, וזה נכון גם על קסם שמוסבר יותר מדי, עד שהוא הופך להיות טכנולוגיה. כך או כך, פנטזיה אורבנית היא אחד מאזורי הסְפָר של אותן חלוקות: מצד אחד היא פנטסטית, היא אינה מוסברת. מהצד השני היא מתקיימת בסביבה אורבנית, כמעט 'מדעית'. אולי זו הסיבה שהיא מעניינת כל כך, ואולי זו הסיבה שפנטזיה אורבנית היא, לרוב, אפֵילה.

חלק מה'קסם' הוא הנכונות להותיר את העולם לא מוסבר. 'איך עשית את הטריק הזה?' שואל אותי אחי הקטן, ואני אומר 'קסם'. זה להשאיר את המסתורין כמסתורין. להכיל אותו. הפנטזיה האורבנית היא אותו העולם שרוחש מתחת לנסיון שלנו לסדר אותו. הלא ידוע בעולם מוכר כל-כך. העיר נתפשת, לרוב, בתור משהו מאוד אפל, מאיים. דווקא כיון שיש לה חזית מוצקה כל כך, מי יודע מה היא מסתירה מתחת. תחשבו על גות'הם סיטי של באטמן (לכאורה עיר ממשית), שיונקת, כמו כל הערים האלה, מדימוי העיר (המד"בי) ב'מטרופוליס' של לאנג: מתנשאת, עמוסה, מבלבלת מאוד. ברגע שאנחנו מכירים בעובדה שהיא לא באמת מובנת לנו, שיש פה משהו פנטסטי, קשה מאוד להמלט מהתחושה המאיימת שלה. כלומר, העיר עוברת טרנפורמציה לכדי עולם מומצא, והסיפור (כפי שכתבתי למעלה) מדבר על העולם אותו הוא בורא. לא סתם קוראים לזה 'פנטזיה אורבנית' – כשהמיקוד הוא על המרחב, לא על הגיבור.

אנחנו נוהגים לשייך את הקסם לסרטי דיסני, או לז'אנר הפנטסטי באופן כללי: לפיות, מכשפות, קוסמים. לכל היותר, לגיבורי על. אבל בימי הביניים (נניח, ובוודאי לפני כן) העולם ממילא לא היה מסודר: היער התממש מעבר לגדר, ילדים מתו באקראי, דברים מוזרים התרחשו בכל מקום. את אלה קשה לנו לראות בעולם אורבני ומודרני כשלנו. אבל קסם הוא הרבה יותר מזה: הוא הנכונות להניח לעולם. להשתאות מולו, לפחד ממנו. הפירוק הפוסט מודרניסטי של אשליית הסדר מאפשר לנו להשתמש שוב בקסם, ואחת הדרכים שבהן זה קורה היא הפנטזיה האורבנית. זה, בעצם, הפוך על הפוך: כמו הפוסט סטרוקטורליזם, להראות את נקודות הכשל של העולם המודרני. אבל, בניגוד מוחלט אליו, למלא את נקודות הכשל האלה בקסם.

אנחנו חוזרים לאותה נקודת מסורתיוּת שהוזכרה לעיל, לטוב ולמוטב. ולמרות זאת, בניגוד לפנטזיה קלאסית, משהו בפנטזיה האורבנית מפוכח הרבה יותר. לכן הוא משיק, במקומות רבים, לסיפורי אימה (שגם הם מתרחשים במקומות 'מוכרים). אני מתכוון להגיד שחלוקות מגדריות, נניח, נשברות פעמים רבות. יש לא מעט גיבורות, ולא רק גיבורים. כלומר, זו אינה נסיגה אל הרתיעה מהחידוש, אלא נסיון להשתמש בקסם גם במציאות עכשווית.

וגם:

גילי בר הלל על פנטזיה אורבנית. 1, 2

וכמה סיפורים

ניל גיימן; 'מזכרות ואוצרות, סיפור אהבה'

ניל גיימן; 'המחיר'

קלי לינק; 'כובע המומחה'

קלי לינק; 'ארנק הפיות'