חלק הנאתך והרעף מטובך

ביום חמישי התקשרו מהבנק. שלום, הם אמרו, יהודה? מדברים מהבנק. רצינו לאחל לך יום הולדת שמח ולעניין אותך באפיקי ההשקעות שלנו.
היי בנק, אמרתי. תודה על האיחולים, ובשמחתך אשיב לך כגמולך. למה בדיוק התקשרת?
לאחל לך מזל טוב! היא אמרה. וגם כי לכבוד יום ההולדת שלך אנחנו מעניקים לך הלוואה בריבית אפסית-כמעט-צמודה-למדד.
זה ממש מרגש, אמרתי לה. כלומר, לא אמרתי לה את זה. רציתי להגיד, אבל לא אמרתי. רציתי להגיד שאני שמח שהיא התקשרה ולא שלחה הודעה. זה לא דבר שמנומס לעשות בהודעה, אמרתי, את מבינה? צריך קול להאחז בו. רציתי להגיד שתמיד ידעתי שהבנק שלי הוא חבר לדרך, עונה בעת צרה, מרגיע ומנחם. איזה כיף שהתקשרת והזכרת לי שאמנם הקיום האנושי קודם למהות, אך הוא אינו בודד כמו שמְסַפרים.
במקום זה אמרתי תודה, אבל אני לא מעוניין.
אני מבינה, היא אמרה. ואפיקי ההשקעות מה איתם?

אחרי שאמרתי שלום מנומס וניתקתי לה את הטלפון בפרצוף, חשבתי כמה מוזר זה שבנק מאחל לך מזל טוב. כלומר שגוף תאגידי שאתה משלם לו עבור שירותים פיננסיים מאחל לך מזל טוב ושולח לך מייל עם פרחים. והרי לבנק אין גוף ולא דמות הגוף. זו לא הבנקאית שלי, כפרה עליה, שמאחלת לי מזל טוב, אלא מערכת חסרת פנים, חסרת רגשות, שמעמידה פנים כאילו אכפת לה ממשהו מלבד הכסף שלי. אין שום משמעות למילים 'מזל טוב' בהקשר הזה, ולמה שיהיו.

זה כמו שאפריל, שזו חברת בשמים כלשהי, מפרסמת מודעה ב'הארץ' מדי שבת. והשבת הם כתבו 'אפריל מאחלים לך חג שמח'. בהיתי במודעה הזאת חמש דקות וניסיתי להבין מי בדיוק מאחל לי חג שמח. ומה המשמעות של האיחול הזה, 'חג שמח', כשהוא עטוף במבצעים והנחות לכבוד האביב. האם הם מתכוונים שהחג הוא שמח? שהחג יהיה שמח? שהחג שלי לא יהיה שמח אלמלא אקנה בושם של ראלף לורן? כי בינתיים הצלחתי לעבור כמה חגים בחיי, והם היו שמחים גם בלי הבושם הזה.

לחפצים יש רגשות. אני יכול לקבל את זה. אני כואב עם הפלאפון שלי כשהוא נופל. גם לעצים יש רגשות, וגם את זה אני יכול לקבל. אפשר אפילו להתאהב בעץ. סלעים הם יותר קשים בעניין הזה וקצת יותר קשה להתאהב בהם, אבל אפשר לראות סלעים ששונאים אותך. גם חפצים. אין לי כל ספק שהשולחן בסלון שונא באופן אישי את הזרת ברגל שלי. אבל כל אלה דברים שקיימים במציאות, בעוד שחברה בע"מ היא פיקציה. היא שורה במחשב.

אבל אני לא מבין למה העובדה שאני באותו בנק כבר זמן מה אומרת שיש לי רגשות כלפיו, ויותר אני לא מצליח להבין למה שלחברה בע"מ יהיו רגשות כלפי. מה אנחנו, זוג? ואם כבר יש לה רגשות כלפי, למה אלה תמיד רגשות חיוביים. מה, אני לא מעצבן? אני לא חסר רגישות לפעמים? מה דפוק בך, חברה בע"מ, שאת תמיד חביבה אלי? ומתי את לוקחת אותי אל ההורים?

משהו דפוק קורה לעולם הזה. המילים מאבדות את תכנם, הרגשות הופכים להיות פיסת מידע, כמו שלט שאפשר להרים ולהגיד 'כך אני מרגיש'. כך מקום העבודה שלי יכול לשלוח לי זר פרחים, כאילו שהוא מעיד על רגש מאחורי הדברים. כאילו זר הפרחים אומר 'אנחנו אוהבים אותך', בשעה שאין שם אף אחד מאחור.

זה ממש ממש מוזר.

giphy

זה הזכיר לי שליד המשרד שלי, במקום העבודה בו אני עובד, יש מכונת משקאות וחטיפים מהסוג הידידותי. לפעמים פלא בעיני איך מכונה יכולה להיות ידידותית, כמו במדריך הטרמפיסט לגלקסיה; מכונת המשקאות שסיסמתה "חלק הנאתך והרעף מטובך", או הדלתות המאושרות להפתח בשבילך.
כך או כך, אני עובד כשהדלת פתוחה. עשרות פעמים ביום אני שומע, במין מונוטוניות אינסופית, את המכונה מדברת אל הקונה:
"אנא המתן לאישור"
"אנא בחר מוצר"
"תודה!"
בכל פעם שהמכונה אומרת 'תודה' אני מצטמרר קצת, כי אין לי ספק שזוהי תחילת הסוף; הרגע בו מכונה מודה לך על שקנית. בכל פעם בדיוק באותו טון, חצי נשי חצי מתכתי, ובאותה יעילות שמעקרת את כל ה'תודה' הזאת ממשמעות ומתעלת אותה לטובת תשלום כסף. אין שום משמעות ל'תודה' הזאת. היא מתחזה לידידותית, למעשה היא ריקה.

לפוסטר וואלס יש משפט מהמם על זה, במסה הנהדרת 'אלה הם מים':

But anyway, you finally get to the checkout line's front, and you pay for your food, and you get told to "Have a nice day" in a voice that is the absolute voice of death
בעברית זה:
בכל מקרה, אתם מגיעים סוף סוף לקדמת התור, ואתם משלמים על המזון שלכם, ומחכים שהמכונה תאשר את הכרטיס שלכם, ואומרים לכם "שיהיה לכם יום נעים" בקול שהוא קולו המוחלט של המוות.

לכן, כל פעם שאני קונה שוקולד והמכונה אומרת לי 'תודה', אני אומר לה 'בכיף' או 'שמחתי לקנות אצלך' ואפילו 'בשמחתך נחזיר לך כגמולך'. בהתחלה זה היה לי קצת מוזר, אבל מה לא עושים כדי לשמור על השפיות העולמית.

מזל שעוד נותרו אנשים בעולם, ואנשים הם מפתיעים ונוכחים וקיימים ואוהבים, והם לגמרי נוכחים מאחורי דבריהם, גם אם הם מוזרים להחריד. כך, נניח, הלכתי אמש חזרה מההורים אל הדירה, ובדרך תפשו בי שני שיכורים ששרו שירי קבלת שבת וסחפו אותי לרקוד בהתלהבות איזה ניגון חסידי ליד הסינמה סיטי. רקדתי וחשבתי כל הזמן איך דרדסבא מסתכל עלי מלמעלה. אחר כך נהיינו כידידים. היה לי יומולדת השבוע, אמרתי לאחד מהם, ולכבוד זה שרנו קצת 'מזמור שיר ליום השבת' במנגינה של 'אין חגיגה בלי עוגה'.

ובאופן מוזר ויפה כלשהו, זה היה מחמם לב להפליא.

מודעות פרסומת