לריח ניחוח | לפרשת צו

א.
יש לי חבר שהוא תתרן, כלומר שאין לו חוש ריח. ולפעמים אני חושב כמה זה מוזר שיש בינינו אדם שאין לו חוש ריח ואין לנו מושג על זה. שאנחנו רואים שאדם עיור, ושומעים שאדם אילם ומגלים שאדם חירש, כלומר שאם יש איזה חסרון של חוש, אנחנו יודעים ומרחמים ותומכים ומנסים להשלים לו את החוסר. אבל לחבר שלי אין חוש ריח, וגיליתי את זה רק אחרי חצי שנה של פנימיה, בחדר מלא גרביים מלוכלכים.

ב.
אשכנזים מבדילים על ציפורן. על התבלין האפריקאי ששמו ציפורן, שנראה כמו יד קטנה מאוגרפת שנשלחת קדימה. זה לא שאי אפשר לברך 'מיני בשמים' על דברים אחרים – נניח, לי אין ציפורן בדירה ואני עושה על נענע או רוזמרין – ועדיין, לציפורן יש ריח של הבדלה.

זה מוזר שיש לזמן ריח. כשאני חושב על ריח אני חושב על ריח של בית (פאי תפוחים הוא ריח של בית), ואני חושב על ריח של אדם, שזו איזו מהות חמקמקה שאופפת את הבית או את אדם ואומרת לך משהו על הנוכחות שלו. אבל הזמן הוא חמקמק מעצם טבעו, איך משהו יכול לאפוף אותו.

אולי לכן אנחנו מצמידים את האף לציפורן או לנענע. מתאמצים לשאוף. כי צריך להשקיע בשביל לקלוט את הרגע הזה.

ג.
השבת קוראים את פרשת צו, ואנשים שאני מכיר רגילים להגיד שויקרא הוא ספר משעמם. אבל בכל פעם שאני מגיע לספר ויקרא, אני מנסה לחשוב כמה דרכים היו להם בשביל להגיד משהו לאלוהים. הייתה להם דרך אחת להגיד 'אני מצטער' ודרך אחרת להגיד 'אני מחבב אותך ורוצה לתת לך מתנה', ודרך להגיד 'נחמד לי' ודרך להגיד 'היום יום ראשון'.

היום כשאדם רוצה להגיד שלום לאלוהים אין לו שום דרך. הוא מתפלל את אותה תפילה בשביל להצטער ובשביל לשמוח. ואם הוא ממש ממש שמח, הוא נותן צדקה. אני לא מזלזל בצדקה, אני חושב שזה חשוב מאוד, אבל מה עניין צדקה לכאן. זה כמו שאדם רוצה להגיד לחברה שלו שהוא אוהב אותה, אז הוא הולך ותורם לאמנסטי ומביא לה את הקבלה.

זה יפה, וזה מוסרי ותורם לחברה ומרגש, ועדיין; מה זה לעומת זר פרחים שאפשר לטמון בו את הפנים ולהריח ולהריח.

ד.
הרב שלי בשיעור א' היה אומר שיש דברים שאין בהם ריח של תורה. כלומר שהם לא אסורים, ומותר ללכת אחרי סדר ערב ולראות ליגת האלופות, אבל ריח של תורה אין כאן. ומה זה ריח של תורה אם לא הדבר החמקמק הזה שאין לאחוז בו, של בן תורה שמכוון את מעשיו לשם שמיים.

כי מה זה קרבן אם לא לקום ולהגיד אני ממש רוצה לראות עכשיו את הקלאסיקו (ריאל – בארסה) ובכל זאת לא ללכת. מה זה קרבן אם לא להפסיק לכתוב לחצי שנה באמצע שיעור א' כי צריך לחשוב אם זה לשם שמיים (סיפור כאוב, עזבו). מה זה קרבן אם לא להכניע את עצמך לגמרי, לקחת את לוז הנפש שלך ולהגיד: אני מכיר בכך שהרצון שלי אינו תכלית הכל. שאני איני הכל.

וכמה שקשה להכיר בכך, הלא כך זה גם במשפחה ובשותפות ובאהבה.

ה.
בפרשה כתוב ארבע פעמים 'רֵיחַ נִיחֹחַ' בצירופים שונים. שלש פעמים בהקשר של קרבן בהמה, פעם אחת בהקשר של מנחה (שעושים מסולת). לומר: זה לא ריח של בשר, כלומר הריח (בניגוד לקטורת, נניח) הוא לא ריח ספציפי שגורם לאלוהים להנות, אלא כמו שיש ריח למקום וריח לזמן, יש כאן איזו שהיא תחושה שאופפת את המעשה. ולפעמים כשאני תוהה מה חפץ לאלוהים בעולות וזבחים, אני חושב על הריח.

6tHOxj5
מתוך 'אפוקליפסה עכשיו': אני אוהב את ריח הנפלאם על הבוקר.

ו.

לפעמים אני חושב על הריח ונזכר ב'אני אוהב את ריח הנפלאם על הבוקר', של רוברט דובאל ב'אפוקליפסה עכשיו', שזה אחד המשפטים הכי מדהימים שנכתבו אי פעם בתסריט, כי הוא מצליח לדייק את הנורמליזציה של המלחמה ואת המיליטנטיות ואת זה שקולונל קילגור הוא לא 'אדם רע', ובכל זאת הוא אדם רע. אבל אין לי כוח להיכנס לזה עכשיו.

רק שאני חושב שהמשפט הזה הכי מכמיר לב, כי הוא אומר שהוא לא אוהב את ההגנה על הבית ולא אוהב את הצבאיות והחוקים ומה שהוא באמת אוהב את המלחמה עצמה. את הריח של המלחמה. וזה החלק הכי קשה בכל הסיפור. כי אם הוא היה רק ממלא פקודות, אז זה קשה לקבל אבל נכנס איכשהו למערך ההבנה שלו. וזה שיש פה רגש והנאה זה מה שהופך את הרגע הזה לקשה כל כך.

ז.
לפני כמה שבועות הייתי בארוחת שבת עם מלא משפטנים, וחשבתי על זה שיש המון אנשים שהם תתרנים של המציאות. שהם דתיים, אבל הדת שלהם חסרה את אותו ריח שאופף את הבית. שזה אוסף של חוקים ומשפטים ומצוות, אבל ריח של יהדות אין פה. ויש אנשים שהם חילונים אבל תתרנים של רגשות, והעולם מבחינתם הוא מוסדר בחוקים ומשפטים וכללים. ויש אנשים שהם תתרנים של ספרות, וכשהם קוראים ספר הם מנתחים אותו לעומק ומכירים בכל האלמנטים הספרותיים שיש בו, אבל הם לא מסוגלים לבכות ממנו.

ח.
אולי לכן החבר שלי, התתרן, כשהוא בהבדלה, הוא לוקח את האתרוג שמצופה בהמון ציפורן קטנים ומקרב אותו לאף ומנסה להריח אותו בכל זאת. כי זה לא משנה אם הוא מצליח להריח או לא מצליח, מה שמשנה זה שיש כאן מעשה עם ריח. המעשה עצמו. וגם אם לא תמיד אנחנו מצליחים, עדיין, מן הראוי לנסות.

מודעות פרסומת

מה כבר אפשר לתת | לפרשת צו

I.    פרולוג

יום אחד קם גמליאל בבוקר. עדרי צאנו מפזזים באויר הצח תחת החלון, שמש מופזת ודימויים משמחים אחרים שיחקו בחדווה על השמיכה המשובצת שהתכסה בה. דברים דומים.
"וואי," אמר גמליאל לעצמו, "אני חייב לעשות משהו!"
"לחזור לישון," אמרה אשתו מתוך נמנום והתהפכה על הצד השני של מיטתה.
"לא!" אמר גמליאל. "מה לישון? אני מתוסכל. כבר אי אפשר ככה. ואני אומר את זה בכאב! אני מתפלל כל בוקר. אני גם מקיים כמה מצוות. אני לא עושה עבירות, ואני לא מרגיש דתי. אני צריך למות."
"אתה דפוק בשכל," אמרה אשתו. "תחזור לישון כבר!"
"לא, אני לא" אמר גמליאל, "הבעיה היא שאנשים מתים אם הם הורגים את עצמם. זו בעיה מובנית, אנתרופולוגית, של מאמינים. יש צורך בעשיית אקט שחורג מסדרי הקיום הקבועים שלנו."
עכשיו אשתו התעוררה. "זה ארמית?" היא שאלה. "איזה יופי!" היא הייתה קצת פְרֵחָה, אשתו, אם נודה על האמת.
"לא," אמר גמליאל, "סתם תסבוכים. תקשיבי, אני צריך להקריב משהו."
"נו," היא פיהקה, "מה הבעיה? יש מלא חובייזות מתחת למיטה. תקטוף קצת, תכין מנחה, סלאמת!"
"את לא זוכרת מה קרה עם קין והבל?" הוא דחק בה, "מי שמחפף, חוטף! אני לוקח שה."
"מה שֶׂה?"
"תראו," פרש גמליאל את ידיו לשמיים, "אדם קם בבוקר. לכאורה סתם קם בבוקר. רוצה להראות את האהבה הגדולה שיש לו לאלוקים. בוחר שה מהעדר שלו והולך לתת אותו לאלוקים. שישרף עד הסוף. שיהיה עולֶה – כלומר, עולָה – לגמרי." הוא צחקק מהשנינות של עצמו, "ואשתו מנסה לשכנע אותו לישון! ממש אשת חיל! עושה רצון בעלה!"
אשתו העיפה לו סטירה שמוטטה אותו חזרה למזרון. "אדיוט," מלמלה לעצמה. משכה מעל ראשה את הכרית וחזרה לישון.

טוב. אין לסיפור הזה פואנטה, ואני רוצה להתעסק בדברים יותר שוליים. בסוף הם התפשרו על שְׁלָמִים ומנגל משפחתי, אם זה מה שמעסיק אתכם.

II.    קרבן.

לא חסרים מבניים סמליים של 'נפש תחת נפש' בהבנת הקורבנות. מבנים שפירושם: 'הייתי רוצה למות בשבילך, אבל אני רוצה להמשיך לחיות, אז הוא במקומי.' אנחנו מדברים כרגע, כמובן, רק על קורבנות נדבה, אם כי הסמל הזה קיים בצורה משמעותית לא פחות בקרבנות חטאת, אשם ודומיהם. התפישה הזאת, שהייתי רוצה למות, לתת את כל מה שאני יכול לאלוקים, מייצגת אופן של 'שייכות למשהו אחר'. כפיפות לכח עליון וכדומה. באופן מעניין משהו, בצומות מופיעה האנלוגיה הזאת בכיוון ההפוך: הדם שלי, שמתמעט, הוא במקום דם הקורבן שאנחנו לא יכולים להקריב (ושאם היינו מקריבים, הוא היה במקום הדם שלי. טאוטולוגיה? אולי קצת. לעניות דעתי התרחש כאן תהליך שהמסמן הפך למסומן, איבד את הסימבוליקה, וקיבל אותה מחדש בכיוון ההפוך, אבל זה דורש קצת הסבר ולא לשם אני מנסה להגיע).
אפשר לצטט גם את השיר המפורסם של ר' יצחק הוטנר: "בלבבי משכן אבנה… ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה." תצאו שניה מהסרטים של שירי סעודה שלישית, בני ובנות עקיבא מתנודדים בדבקות, מורידים דמעות – מה הוא אומר, בעצם? אני הולך להקריב לקורבן את הנפש היחידה שלי. משם הכל התחיל, לשם הכל חוזר.

נמשיך, אפשר להשתמש בסימבוליקה שקיימת כבר בתורה: 'הדם הוא הנפש', חלק ניכר מעניין הקרבן הוא הזאת הדם על המזבח ושפיכתו ליסוד המזבח. המזבח, אם נתרגם את זה לשפת הסמלים שלנו, מיוסד על הדם, ובהתאמה: בית המקדש, כלומר, המקום בו מקריבים קרבנות, מייצג את בואו של עובד האלוהים להראות איך הוא, כולו, שייך לאלוהים. הוא מראה את זה על ידי הקרבת הקרבן, שימוש בדם (שהוא החיוּת הבסיסית, הנפש, הוא החיים עצמם) על מנת להראות שייסודו של האדם שייך לאלוהים. ורק כדי לסגור את המעגל: השורש ק.ד.ש. בעברית פירושו 'ייחוד', ובית המקדש הוא בעצם 'המקום בו מייחדים הכל לאלוהים'.

III.    נתינתו של המאמין

הרב סולובייצ'יק כותב ב'על אהבת התורה וגאולת נפש הדור' את השורות הבאות:

כשהאדם מזדמן עם הא-ל לפונדק אחד, הוא נתבע ע"י הא-ל להקרבה עצמית המתבטאת במאבק עם יצריו הפרימיטיביים, בשבירת הרצון, בקבלת "משא" טרנסצנדנטאלי, בוויתור על חמדת בשר מוגזמת, בהסתייגות לפרקים מן הנעים והערב, ובהתמכרות אל המר והמוזר, בהתנגשותו עם משטר חילוני ובכמיהותיו אל עולם פרדוכסאלי שאינו מובן לאחרים.
הקרב את קרבנך! זהו הצו העיקרי הניתן לאיש הדת. בחירי האומה, מאותה שעה שגילו את הא-ל, התעסקו בפעולת הקרבה מתמידה. הקב"ה אומר לו לאברהם: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וכו'". כלומר אני תובע ממך את הקרבן הגדול ביותר. אני רוצה את בנך שהוא יחידך וגם אהובך.
אל תשיא את עצמך, כי לאחר שתשמע בקולי ותעלה את בנך לעולה, אתן לך בן אחר במקום יצחק. כשיצחק ישחט על-גבי המזבח, תשאר גלמוד וערירי. שום בן לא יולד לך. הווייתך תתקפל בבדידות שאין כמותה. אני רוצה את יחידך שאין לו תמורה. כמו כן אל תחשוב, כי יעלה בידך לשכוח את יצחק ולהסיח את דעתך ממנו. כל ימיך תהרהר בו. אני מעונין בבנך אשר אהבת ותאהב לעולם. לילות של נדודי שינה תבלה ותחטט בפצעיך הנפשיים. מתוך שנתך תקרא ליצחק וכשתיקץ תמצא אוהלך שומם ועזוב. חייך ייהפכו לשרשרת ארוכה של יסורי הנפש. ובכל זאת אני תובע את הקרבן הזה.
מובן, שסופה של החווייה, ששרשה סבל וחרדה, הוא גיל עולמים. בשעה שהסיר אברהם את בנו מעל המזבח על פי פקודתו של המלאך, נהפך הסבל לשמחת עולם והחרדה – לאושר נצחי. תחילתה של פעולת הדת היא הקרבת העצמות וסופה מציאת העצמות. ברם אי אפשר לאדם למצוא את עצמו מבלי שיקריב את עצמו עובר למציאה. אין האדם מוצא אלא מה שנאבד לו, ואין יש זוכה בשום דבר משלו אם אותו דבר לא הופקע מבעלותו ורשותו קודם לזכיה.

קצת קשה לי להתמודד עם הסוף של הרב סולובייצ'יק. לא קיבלתי הארה. אני מצטער, אני עדיין לא זכיתי לאושר נצחי, להתגלות אלוקית, ואפילו לא מצאתי (עדיין?) את אלוהים. במובן כזה או אחר אני מרגיש כמו עיור בעולם של רואים: כולם יודעים, כולם מאמינים, כולם חשים את ידו של אלוהים במשק כנפי ההסטוריה, בתהליכים כאלה ואחרים, ניסים גלויים. נדמה כאילו הקב"ה מדבר עם כל העולם: למין פרופסורים ומוכרי פלאפל, סטודנטיות בפאב בנחלת שבעה וכמובן, כל הרבנים האפשריים. רק אלי הוא לא מדבר, ואני הולך ומגשש את דרכי ומחפש. רגע, אני אומר. מה קורה כאן. אושר נצחי, כבוד הרב? אני עדיין תקוע בשלב הקורבן. בינתיים לא ברור לי מה אלוקים רוצה ממני, אני רק נותן.

מה שאומר, למעשה, שחלק ניכר מהחוויה הדתית שלי מכוננת על הכוונת דברים לכח שגדול ממני. ממילא, כיפוף עצמי למשהו מעבר. מאוד קשה לי עם כל אותם אלה שה' איתם בכל אשר הם הולכים. אפולוגטיקה גם אני יכול לעשות. אבל להוריד את הראש? לחטוף? את זה יכולים לעשות רק אלה שלא רואים בכל מעשה שלהם מצווה שמכוונת מלמעלה, מעלה את עם ישראל למדרגות עליונות וכן הלאה.

אולי לכן הקרבן שלי גדול יותר. בשביל שהקרבן יהיה קרבן, הוא צריך להיות שלי ורק אז להיות של אלוקים. צריכה להיות לי דמות ממשית, פיזית, קונרקטית, שקיימת ובוחרת ושייכים לה דברים, ומתוקף החלטה האישית היא הולכת ומחליטה: אני לא אני, אני, הדמות הממשית שלי, העצמאית-לכאורה שייכת למישהו אחר.

IV.    אפילוג: רק החופש לבְחוֹר הופך את הקרבן לקרבן אמיתי.

"…בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי
עוֹרְכִים חֶשְׁבּוֹנוֹת
מַה מַּגִּיעַ לְמִי

אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה
תּוֹדָה.
אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי
וְלֹא
לְעוֹלָה"

(המשוררת רעיה הרניק.
שכלה את בנה במלחמה, אם זה רלוונטי.)