ימים נוראים ונפלאים | לראש השנה

א.
פתאום מבין המון ימים של חול הגיע ערב ראש השנה והחגים כולם, ויהודים הולכים לטבול במקווה ולהתיר נדריהם בפני דיינים מומחים ולשיר 'אחות קטנה' בבית הכנסת. ואיני יודע מה מפתיע יותר: שהימים הנוראים הגיעו, או שככלות הכל הם אינם כל כך נוראים. שאין בהם הוד ואין בהם חיל ורעדה, ואין בהם מלבד לשבת לשולחן עם רימון ותפוח בדבש ולאחל לעצמינו באסמסים שנה טובה ומתוקה.

ובאיזשהו מקום זה מוזר. איך הימים שהיו כל כך גדולים ונוראים צמצמו עצמם לכדי תפוח בדבש. ולא שאני מזלזל, אבל–

והרי כשהייתי בישיבה היינו חוזרים ואומרים לעצמינו שראש השנה אינו יום דין ואינו משפט, למרות האשליה ולמרות 'ונתנה תוקף', והוא אינו אלא היום שבו ממליכים עלינו את אלוהים. והשופר אינו קול זעקה שקורא לנו לחזור בתשובה שלימה, אלא קול חצוצרות המלכת המלך.

ב.
אבל זמן עבר מאז. אני כבר לא בישיבה, יצאתי, והדימויים האלה זרים לי. משפט? מלך? אלוהים הוא לא המלך שלי ולא הדיין שלי. הוא מן צללית מלווה של החיים שלי, אם בכלל, אבל בוודאי שהוא לא המוקד. תפילות? בכיות? תנו לי את הגפילטע פיש וההערינג והצ'ולנט שלי, איזה ספר נחמד להעביר איתו את חזרת הש"ץ, ותו לא.

וכשחושבים על זה כך נראה היחס שלי לאלוהים ככלל. אל תבלבלו אותי עם אלוהים שמשגיח על כל מעשה, עם משמעויות מטאפיסיות, עם כוונות בתפילה. תנו לי קצת יידישקייט והניחו לי בשקט.

וזה בדיוק מה שזה עושה לראש השנה, היידישקייט הזה; הופך אותו למוכר. המנגינות המוכרות. האוכל המסורתי. וכל עניין המיוחדות של היום הזה נעלמת, וכל שאני רוצה, פתאום, הוא לעבור את החג בשלום.

ולא כי אני לא רוצה שתהיה לו משמעות, אלא כי המשמעות המקובלת לא מדברת אלי כבר.

ג.
אריסטו פותח את ה'פואטיקה' בנקודות הפתיחה והסיום של סיפור. סיפור, הוא אומר, נפתח בנקודה הכי מוקדמת שהוא יכול ומסתיים בנקודה שאחריה אין עוד מה לספר. לפני ההתחלה אין דבר, וגם לא לאחר הסוף. וחשבתי לעצמי שראש השנה הוא מן נקודת אמצע כזו, למרות שקוראים לו ראש השנה. כלומר יום שיש לו עבר (השנה הקודמת) ויש לו עתיד (השנה הבאה) והוא מן נקודה של הווה, רגע שבו עוצרים הכל ומתבוננים.

אבל במה להתבונן? על מה אנחנו מסתכלים, כשאנחנו מסתכלים על החיים שלנו?

אנחנו מסתכלים על הצללים של החיים. על הדברים שמלווים אותנו כל כך הרבה זמן, עד ששכחנו שהם שם. אנחנו מנכיחים את המציאות הקיימת, ומסתכלים על המשפחה, על העבודה, על התחביבים ששכחנו.

וכן, גם על אלוהים.

ד.
הדימויים המקובלים ליחסי אל – מאמין הם דימויים של מוכרחות. המלך לא שואל את נתיניו אם הם רוצים להיות נתינים שלו. גם האב לא שואל את בנו אם הוא רוצה להיות בנו. אתה חייב שיהיה לך אלוהים, בין אם תרצה ובין אם לא. אפילו שיר השירים מתאר איזו ריצה מלאת כמיהה ותשוקה, מין אהבה שאי אפשר לשאול עליה.

בכל פעם שהיו מדברים על זה בסביבה, הייתי נזכר בדברים היפים שכתב בעל התניא, ש'אין מלך בלא עם', כלומר ש'מלך' הוא הגדרה של יחס בין מלך לנתינים; בשביל שיהיה מלך צריך שיהיו לו נתינים. ואם לא היינו ממליכים עלינו את אלוהים, הוא לא היה מלך כלל.

וחשבתי שאולי צריך ללכת לאיזו הגדרה שאינה מוכרחת. להגדרה שבוחרת בכל פעם מחדש; נניח, לזוג. זוג שבוחר להתחתן ולחיות ככה את החיים. ואפשר שלא, ובכל זאת כן. והם מתרגלים זה לזה אט אט, והופכים להיות הרקע זה של זה.

ה.
כי כן, לפעמים אדם חוזר הביתה ואשתו מביטה בו במבט עקום. הוא בודק את מפתח המכנסיים שלו (סגור) ואת הצווארון בחולצה (פתוח, אבל במידה הנכונה), ומנסה להזכר אם זרק את הפח (כן) ואם דיבר עם בוזגלו על הגננת שמזלזלת בילדים, והדברים נראים לו עשויים היטב, כדרך כל יום. והם הולכים ונטרדים יום שלם ושותקים בהפגנתיות בזמן שהם אוכלים שאריות מוסקה משבת, וכך זה ממשיך עד שהוא נשבר.
מה עשיתי, הוא שואל אותה לבסוף.
זה יום הנישואים שלנו, היא אומרת.

שכח. והלא אפשר לשכוח. ועם תחושת האשמה שמציפה אותו, הוא עומד תוהה: והלא מה שהיה צריך להעשות, נעשה. המטלות סומנו בְּוִי. בסך הכל לא עשה לה איזו ג'סטה של 'מְעבר'; מה כבר קרה.

ו.
ונראה לי שהעניין ביום הנישואים הוא חידוש הברית. זה היום בו אדם אומר לאשתו שהיא המלכה שלו, שהוא מוכן לקבל אותה בתור גורם משפיע על חייו. ואם הוא לא עושה ג'סטה, הוא כאילו מראה שהוא לא בוחר מה מחדש. ואולי זו המשמעות של 'יום הדין'. לא כי זה יום שבו אנחנו עומדים למשפט ומחליטים עלינו מה יהיה דיננו במהלך השנה, אלא כי זה היום שבו אני מנכיח את קיומו של אלוהים, ואת זה שאני בוחר בו. וביום הנישואים דברים הופכים להיות רגישים יותר ומועדים יותר לפורענות.

כלומר שעניין המלכת האל הוא עניין יום הדין; בעצם זה אותו הדבר.

ז.
המילה 'נורא' פירושה 'מעורר יראה'. יש יראה שהיא פחד ויש יראה שהיא יראת כבוד. ופירושה שיש כאן משהו שחורג מן הרגיל, שהוא יוצא דופן. שהוא 'מאוד'.

אולי 'הימים הנוראים' אין פירושם 'הימים המפחידים', אלא 'הימים המיוחדים'. אולי אי אפשר שראש השנה יגיע כמו שצריך אחרי חודש שלם של אלול. צריך שתהיה שגרה, שתהיה התרגלות.

דווקא מתוך ימי החול, הנכיחו את המציאות שלכם.

ח.
ובכן, ערב ראש השנה. אל תחששו, לכו לאהבותיכם ואמרו להם שאתם אוהבים אותה או אותו. התקשרו לסבתא ואמרו לה שאתם מתגעגעים אליה. ספרו לחבריכם שאתם רוצים לחזק את הקשר. שלחו הודעות נחמדות לאנשים שחשובים לכם ולא אמרתם להם את זה מספיק.

ט.
ולכם, העוקבים והקוראים והמגיבים: תודה שאתם קוראים, תודה שאתם מגיבים לי, עוצרים אותי ברחוב, שולחים לי הודעות.
אתם חשובים לי, למרות שאני לא מכיר את רובכם.
סתם, רציתי שתדעו.

שנה טובה ומתוקה.

—–

[בתמונה – כריכת האלבום הראשון של וולוט אנדרגאונד; ציור של אנדי וורהול, שהיה לוקח אובייקטים רגילים כמו בננה או פחית מרק, מעצים ומגדיל אותם, 'מנכיח' אותם, מסב אליהם תשומת לב והופך אותם למיוחדים.]