רב הנסתר (ועוד קצת) / חנוך דאום

הרשימה נערכה והועלתה מחדש. כנ"ל חלק מהתגובות, מטעמים ידועים. צר לי אם מישהו נפגע מהעריכה.
כמה דברים שנראה שהיו לא ברורים במקורם: הכתיבה פה לא מתיימרת לידע מוצק בדברים מסוימים, ובפרט בעניינים סבוכים כמו מגדר וזהות מינית. כמו"כ, יש כאן נסיון לנתח את דעותיו של דאום בנידון, ולא להכביר בדעותי, למרות שאני – כפי שיצוין – די מסכים איתו.
תודה לכל המגיבים.

—————-

א.
עולם קטן לא יפרסמו ביקורת על חנוך דאום, ואפילו לא טרחתי לברר את זה עם העורך. עד כדי כך אני בטוח: חנוך דאום הוא הילד הרע של הציונות הדתית. ברצונו חוגג או ממוגג, מצטלם למחוברים, כותב בידיעות מה שהוא רוצה, מצהיר על חוסר אמונתו העמוק באלוהים ומספר לכל מאן דבעי על הבעיות המיניות שליוו אותו בעת לימודיו בישל"צ. ועכשיו, ראו זה פלא, חנוך דאום לוקח את הסיפור של פורום תקנה (להלן: תיקון) והרב אלון (להלן: הרב נריה גרוס) כבסיס עלילתי-למחצה לספרו החדש.

חנוך דאום. צילום: איציק בירן.

עלילתי למחצה, אני אומר, כי הבחירה של דאום לכתוב את הסיפור כרומן מכתבים פלוס הערותיו של הכתב שגילה את הסיפור ולא סיפר לאף אחד, הופכת את הספר הזה מספר למניפסט. במקום לכתוב ספר עיון ששוטח את דעותיו של דאום (ועוד נגיע אליהם), הוא כתב ספר פרוזה ששוטח את דעותיו – זה הרבה יותר קל. אז הספר לוקה בכמה חסרים מהותיים, כספר (יותר מדי דברי תורה / מאמרים / עקיצות על חשבון הציבור הדתי, כשלים בעלילה, דמויות קרטוניות, טויסט חסר טעם, באופן כללי העורכת הייתה חייבת להיות יותר עם יד על הדופק), אבל חייבים להגיד לזכותו שהוא כתוב היטב – כיף לקרוא אותו. כן, גם את דברי התורה. וחוצמיזה, אהבתי את פרשיית האהבה הקטנה שמתפתחת מאחורי הקלעים, כמו אומרת 'יש עוד סיכוי להטרוסקסואליות', למרות העיסוק הבלתי נדלה דווקא באהבות חד- מיניות בכל הספר. אבל בכלל לא על הספר אני רוצה לכתוב. דאום בחר לכתוב את דעותיו כספר פרוזה, ובביקורת שלי על ספר הפרוזה, אני חש בצורך לכתוב ביקורת על הדעות דווקא, בחזרה.

אז ככה: אני מסכים.

כן כן, בגדול, אני מסכים. אולי לא עם כל דעותיו של דאום (להצהיר שאין אלוהים זו אמירה גדולה, אפילו הרב פרומן לא בטוח בעניין), אבל ההצפה שלהם חשובה, ראויה, והגיע הזמן שידברו על זה בקול. אני אתמקד בשני נושאים מרכזיים שעולים בו.

ב.
הומוסקסואליות. באחד הקטעים היותר יפים בספר עומד הרב נריה גרוס ומספר לחברי הפורום סיפור פיקנטי על אישה צעירה ובעיות בחייה האינטימיים, וכולם מאזינים בקשב רב. אחר כך, שהוא ממשיך ומדבר על הומוסקסואליות, אנשים נעים בחוסר נוחות על הכיסא. מה קרה, הוא אומר להם. למה מקודם הקשבתם, בבחינת 'תורה היא וללמוד אני צריך', ועכשיו אתם משתיקים את זה?

התשובה, בעקרון, ברורה. אנשים לא מטילים טאבו על דברים (פעם, בפולינזיה, כן. עכשיו כבר לא), טאבו מוטל על דברים שיכולים לערער את גבולותיה של החברה. דתיים מפחדים לדבר עם חוזרים בשאלה על 'החזרה בשאלה' או 'הורדת הכיפה', ומעדיפים לדבר על 'המהפך שעברתי בחיים'. למה? כי החברה הדתית מוגדרת על ידי גבולות, וחציית הגבולות פירושה ערעור החברה בכללותה, וממילא מתחמקים מזה: הורים ישתדלו להדחיק את מעשי בניהם וכן הלאה. פרויד כתב על גילוי עריות ב'מטוטם לטאבו' שלו, ודגלאס כתבה על כל הנושא ב'טוהר וסכנה' שלה, תוך פרק מיוחד שמתעסק במיניות. אבל העיסוק במיניות כבר לא מאיים על חברה פתוחה. עיסוק בהומוסקסואליות, לעומת זאת, מאיים על כל חברה באשר היא, כיון שחברה אנושית מבוססת על יחסים הטרוסקסואלים.

טוהר וסכנה. חובה.

ולכן לבנים יש חרדה מלהחשב כ'הומו'. בנות, מכיון שהן מבוססות קרבה הרבה יותר (נוגעות יותר, מתחבקות יותר וכן הלאה), מגע בינהם לא מעורר את החרדה מקשר חד מיני. כשבנות מתחבקות, הם מתחבקות גוף מלא: גוף מול גוף. בנים, שכל מגע שלהם הוא בעל משמעות אחרת, מתחבקים חצי גוף מול חצי גוף. לרוב זה גם לא חיבוק מלא, אלא קרבה ברמה שמהווה חדירה למרחב הפרטי (כיון שאני חבר, אני מתיר לך לפלוש למרחב שלי), טפיחה כפולה (מגע) והתרחקות. לכן 'הומו' זה קללה, אבל 'לסבית' זה לא.

ודאום צודק: אין ברירה. חייבים לדבר על זה. לפתוח את זה. לעמוד ולצעוק איך, לעזאזל, יכול מישהו לשרוד במצב כזה. לא להיות מסוגל לאהוב במסגרת משפחתית אמיתית, להיות חריג בסביבה. כל מעשה שתעשה יחשב כבעייתי. בנים מתרחקים ממך כי הם מפחדים. בנות מתרחקות ממך כי אתה לא מסוגל להיות מאוהב בהם. להתאהב באנשים שאתה לא יכול לממש את האהבה איתם אף פעם. ועוד לא דיברנו על המצוקות של הומו דתי. מה הוא יכול לעשות. זה פשוט לעמוד מול אלוהים ולהגיד לו: בראת אותי כמו שאני, ואז אסרת עלי הכל. מה אתה רוצה שאעשה?

הרעיון אינו לקונן על מצבו הנורא של ההומוסקסואל (הדתי, ובכלל), אלא להעלים את הטאבו, להעלות למודעות, להפסיק להדיר את האנשים האמיתיים מחיינו, לדעת שאפשר להכיל, לתת מקום, לקבל. גם חברה שמוקיעה יחסי מין חד-מיניים יכולה לדעת: אנשים אינם טאבו.

 

ג.

עוד דבר להצפה: רבנים.

[תראו, אבא שלי רב, אז הדברים ינוסחו יותר בקפידה. אין לי בעיה להגיד דעות שונות ממנו, אפילו לסתור את כל תפישת עולמו (הוא אדם מדהים ומכיל מאוד), אבל כשהדברים נוגעים אליו ישירות, אני מעדיף להיות זהיר יותר.]

דבר ראשון: הציבור הדתי לאומי הורג את הרבנים שלו. נקודה. הוא מנצל אותם עד תום. הוא מבקש אותם בבוקר ובלילה. הוא מתקשר ומבקש שיחות והרצאות בכל ישיבה תיכונית ותחת כל עץ רענן. רבנים יכולים להעביד את עצמם, לכתוב עשרות ספרים, להרצות עשר הרצאות בשבת אחת, לענות למליון שיחות, לקבל עשרות שיחות לשלום בית, לייעוץ חינוכי, לשאלות הלכתיות, לדעותיו על המצב. הוא יכול לא לאכול ארוחה חמה אחת במהלך השבוע, וכשישב בארוחת שבת ידפקו התלמידים מהישיבה ויגידו שבאו לעונג שבת, או שיש להם שאלה לרב, או שהם סתם רוצים ללמוד איתו, והוא ישב וילמד.
כלומר, הוא אומר לעצמו, רבנים הם לא בני אדם. הם מלאכים, אפשר לדרוש מהם הכל. הם משועבדים לתפקיד עשרים וארבע שעות ביממה. אסור להם לנוח. אסור להם ללכת להצגה, או לקולנוע, כי מישהו יראה אותם וידרוש הסברים. הם עבדי הציבור, והציבור שולט בהם ביד קשוחה.

החדש של חנוך דאום: מה מסתתר מאחורי הרבנים?

אבל רבנים הם כן בני אדם. מותר להם לנוח. מותר להם לקרוא ספר. והנורא מכל, הם חוטאים. כי אם משה חטא, ודוד, ורבים אחרים מאישי התנ"ך, אז גם רבנים יכולים לחטוא. והם יכולים לטעות. וגם הם יכולים להיות הומואים ולהסתבך עם עצמם. והעצות שהם נותנים בזכות ה'שכל של תורה' שלהם הן לא בהכרח נכונות, והם זקוקים לארוחה חמה ולקשר נכון עם הילדים שלהם ולאשה מכילה וכן הלאה, כמו כולנו.

שניה, אור נדלק, נקודה רגישה: שכל של תורה.

שיעור א', מערכה ראשונה. שיעור בבית של הר"מ שלי. נושא? שכל של תורה. מה זה שכל של תורה? אדם שלמד מספיק תורה, כלומר רב, רואה את הדברים מתוך 'שכל של תורה', ולכן צריך להקשיב לכל מה שהוא אומר, כי הוא רואה את הדברים נכון. כן כן, יש פה טיעון מעגלי, זיהיתם נכוחה: תקשיבו לי, כי יש לי שכל של תורה וצריך להקשיב למי שיש לו שכל של תורה. זה גם חזר על עצמו בתדירות הזו. בינתיים הרב התמתן, אני עברתי ישיבה, אבל אני עדיין עצבני על השיחה ההיא. כי אני זוכר, בצלילות מוחלטת, איך כל השכל שלי (שאינו של תורה) נזעק לאמירה הזאת, ואיך שכנעתי את עצמי בכל זאת שזה נכון, וחייתי כך, ואוף.

(לכן, אגב, אני כמעט ולא מצטט פרשנים / רבנים / דתיים בבלוג הזה, כדי להראות – במין אנטיתזה – שאני יכול לחשוב לבד).

ודאום אומר, בספר שלו, שרבנים יכולים לטעות, ולהיות חריגים, ולחשוב שהם מושלמים, ולדעת שהם לא, והכי נורא: יכולים לחטוא. כמו כל בן אדם. מה שנכון. בזמנו כתבתי על היכול להאדיר רבנים באמצעות הסיפורים שמספרים עליהם. אני, אישית, הכי אוהב את הסיפורים ההפוכים: הרב מדן נוסע באופניים, הרב ליכטנשטיין משחק כדורסל, ולרב חיים נבון יש פייסבוק.

אבא שלי, אם תהיתם, קורא אסטריקס לפעמים.

ד.
הדברים שנכתבו כאן אינם חדשים, וכבר הציפו אותם בעבר. אני בסך הכל תורם את תרומתי הצנועה, ומעלה את זה הלאה, מציף עוד קצת. והספר של דאום? כבר אמרתי: קריא, מלא בירידות על החברה הדתית (ברובן נכונות) בחצאי בדיחות, ובסיפור אחד אמיתי שמרחף כל הזמן מלמעלה.

אישים ושיטות / הרב שלמה יוסף זוין

נמצא בכמה הוצאות, בין היתר בהוצאת ספרית בית אל. מספר עמודים משתנה לפי ההוצאה. הוצאה ראשונה זמינה גם באינטרנט.

הפעם אני חורג קצת ממנהגי, ובמקום לתת המלצה על ספר קריאה, אני נותן המלצה על ספר שהוא גם ספר קריאה, אבל גם – ולא פחות – ספר עיון מרתק. מראש אני מבקש להזהיר שהספר הזה מיועד בעיקר לבייני"שים ולאנשים שמעוניינים ללמוד בליל שבועות, אבל שהלימוד יהיה מהנה ומוסיף בצורה משמעותית. זו, למעשה, הסיבה שהמדור עובר לתת המלצה על ספר תורני: פעם אחת בשנה, ליל קבלת התורה, מותר לנו לתת קצת יהדות בין גרוסמן לרולינג.

בהתחלה רציתי להמליץ לכם על אחד מהספרים שעוסקים באגדתות: "על מה חרבה" של הרב בני קלמנזון, "חכמים I, II, III" של הרב בני לאו, או 'אגדה למעשה' של הרב ברנדס. אלא שכל אחד מהספרים מתאים לזמנו הוא, ולמרות שכולם טובים וכדאיים  לקריאה – לא כולם נמצאים בחינם באינטרנט, כך שעשיתי חישוב כדאיות והלכתי על 'אישים ושיטות'.

הרב זוין, מלבד היותו תלמיד חכם רציני (העורך הראשי של האנציקלופדיה התלמודית, עד פטירתו), היה גם כותב מעולה. אפשר לראות את זה ב'סיפורי חסידים' שלו, אבל גם ב'אישים ושיטות', שבו עומד הרב זוין, פורש את תולדות חייהם של הרבנים המרכזיים בדור שקדם לו (ביניהם נמצאים הרב קוק, הרוגוצ'ובר, ר' חיים מבריסק, ה'משך חכמה', הנצי"ב ועוד…) ומנתח בצורה מופלאה את דרך הלימוד הייחודית להם, תוך שהוא בוחר סוגיה ומסביר אותה על פי אותה דרך.

שזה, בעצם, הייחוד הגדול של הספר. מלבד השפה הברורה (באמת! מפליא לראות איך אפשר לנתח סוגיה בגמרא בצורה בהירה שכזו) והסיפורים – שאותם אפשר למצוא בכל ספר סיפורי צדיקים – הרב זוין מפליא לנתח את שיטות הלימוד, להדגים בצורה מעשית, להסביר, לפשט – והכל בצורה תמציתית ונוחה לקריאה. נכון, מי שלא רגיל בלימוד ימצא את עצמו מתקשה בהתחלה בהבנת הדברים או בסידורם, אבל הדברים מתרגלים ונהיים נוחים לקריאה וללימוד, ומי שמחפש ספר קליל אבל מעמיק לעיין בו בליל שבועות, יכול למצוא כאן (או באחד מן הספרים שהוזכרו לעיל) את מבוקשו.

למה אני ממליץ עליו? כי קצת תורה לשמה, בצורה נוחה לקריאה, לא הזיקה לאף אחד. בטח שלא בליל שבועות.

למי הוא מומלץ: בייני"שים, וכל מי שהתנסה קצת (או שמתעניין הרבה) בלימוד גמרא.

כדאי לשים לב ל: לא רק לסיפורים, אלא גם לעומק של שיטות הלימוד.

ניתן למציאה באינטרנט בכתובת: http://hebrewbooks.org/33467