קצרצרים ליום השואה

1.       מעל כביש בגין הצלם מצלם. הוא מתבונן על הסיטואציה מרחוק: אנשים שעומדים בצפירה, יוצאים מהמכוניות, השמיים מתקדרים מעליהם. גם חרדים יוצאים מהמכוניות, עומדים שפופים, נועצים מבט בנקודה בלתי מוגדרת שעל הרצפה. אפשר להגיד שאלה שכן הולכים בצפירה, אף שכל אחד הולך מסיבותיו הוא, משותפת להם התחושה ש'אנחנו לא בעסק'. הצלם מרגיש כך בגלל עבודתו שמחייבת אותו להביט מבחוץ, ואחרים – חרדים, אנשים שלבד בבית ודומיהם – מרגישים כך בגלל שהם לא חלק.
2.       אחרי הצפירה הייתה תחושה עזה של קומיוניטס: תחושת אחווה בסיסית, לפני כל המעמדות, העשירונים, יחסי הכוחות בחברה. תמיד זה ככה אל מול המוות, וגם כאן: עומדים בצפירה, נזכרים במתים, בשואה, במה שהיה ובמה שיהיה, ואחר כך פורצת תחושת אחווה. אנשים מכבדים זה את זה לעבור לפניהם, לא צופרים בכביש, לא נדחפים. חשים שיש משהו בסיסי יותר מכל, ופתאום כל הדברים האחרים מתגמדים כלא היו. אחר כך זה עובר, כמובן. אי אפשר לחיות כל החיים כשהתודעה מול המוות.
3.       טקס יום השואה אתמול היה בסימן אנשים שעברו את השואה בעזרת מוזיקה. לא יודע מה אפשר להגיד על זה. אולי הטקס הבא יהיה בסימן אנשים שעברו את השואה ואחר כך גידלו עציצים בחלון. ובלי ציניות: הדבר כל כך גדול עלינו, שאין לנו ברירה אלא להתמקד במשהו מאוד קטן, מאוד נקודתי, מאוד קונקרטי. ואם אפשר, להוסיף משהו שאנשים יוכלו להתחבר אליו, שנוגע גם לחיים שלהם. למשל, מוזיקה. למשל, גידול עציצים. מצד אחד אין ברירה אחרת. מהצד השני, אוף.
4.        סטטוסים בפייסבוק. תמונות. הקשרים אקראיים. סיפורי ניצולים. מוזיקה. תרגיש. תחווה. תרגיש. תחווה. תתאבל. תתאבל. תופים רועמים באזניים: תזכור. תזכור. תזכור.
5.       לֵך תזכור משהו שמעולם לא שכחת.
6.       הצורך שבקיום טקסים. לא חדש שקשה להרגיש (ויותר: להתרגש) בלי טקסים, אבל אף פעם לא חשבתי על זה שצריך את הטקס גם בשביל דברים חורגים, חד פעמיים בשנה. אני מתכוון, ודאי שצריך טקס בשביל תחושת הסולידריות, או בשביל חיזוק מיתוסים ונרטיבים, או אפילו בשביל להזכיר לעצמינו מי ומה אנחנו. אבל בשביל לזכור את השואה: כל כך גדולה, כל כך חריגה, כל כך קרובה: כולנו מכירים מישהו או משהו או קרובי משפחה או דרך כלשהי באמצעותה השואה השפיעה על חיינו. לא ידעתי שגם בשביל זה צריך טקס. וצריך.
7.       סצנת הפתיחה של 'התנגדות': לא סצינה מיוחדת, אבל יש בה רגע שבו הצבעים מתחלפים. השחור לבן הופך להיות ירוק וחום וכחול. פתאום אתה מבין: באמת. באמת זה היה.

8. הרגע שבו המילה 'רכבת' נטענת בכל כך הרבה משמעות, שהיא מאבדת את המשמעות המקורית שלה והופכת כל שיר שהיא מופיעה בו לשיר שואה, זה הרגע בו אתה מבין שלעולם לא נצא מתודעת הטראומה הקולקטיבית.