למעלה מן הזמן והמרחב | הרהורים לפורים

לאגדות עם יש סיום קלאסי: אחרי שהנסיך מעיר את הנסיכה, הם חיים "באושר ועושר עד עצם היום הזה", או באנגלית: 'Happily Ever After'. אחרי שאנחנו מתירים את הקונפליקט, כשהעולם נהיה שלו ורגוע, מגיע האושר, ואושר מקושר איכשהו עם שלמות: אדם ששלם עם עצמו, עם המקום בו הוא נמצא ועם החיים שלו, הוא מאושר. שמחה זה לא ככה. שמחה היא הרבה יותר רגעית, קצרה. היא מציינת את ההתרחשות החיובית: הרגע הזה שמשהו טוב יותר קרה בחיים שלי. ולכן אנחנו מאחלים 'פורים שמח', כי חג הוא רגעי, אבל 'חיים מאושרים'.

חבר שלי סיפר שניגשו אליו כמה ר"מים וכמה אברכים וביקשו ממנו לדאוג שיהיה שמח בפורים, או בשבת זכור. שלא יהיה יבש. וחשבתי לעצמי איך כשאומרים למישהו 'תדאג שיהיה שמח' אתה בעצם מאוד מאוד מנכיח את זה שכל הזמן עצוב. או, לפחות, שלא שמח. איכשהו נראה שפורים הוא החג היחיד ביהדות שבו באמת חוגגים. לא 'מקיימים את מצוות היום' או משהו כזה. פשוט עושים חגיגה, אתם יודעים. ככה שבמובנים מסוימים, פורים הוא חג שאומר משהו עצוב מאוד. אלמלא המצווה להשתכר – כל המאמץ הזה לשמוח היה יכול להיות סיפור לא פשוט בכלל.

אגדות עם גם מתחילות במילים "לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה". במילים אחרות: אנחנו מנתקים את הסיפור הזה מהרצף של המרחב והזמן. זה לא כאן, זה לא עכשיו, אנחנו לא כבולים לשום דבר. הדמיון שלנו חופשי, אפשר להתפרע. אני חושב שפורים, כחג, עושה איזו תנועה של התנערות. תנועה של 'תעזבו אותי מכל הסיפור הזה ותנו לי לחגוג'. כמובן שיהודים, כיהודים, לא מסוגלים בלי להעמיס המון פרטים; איך קוראים את המגילה? האם מותר לדבר באמצע? איזה יין לשתות? כמה יין לשתות? מותר או אסור להשתכר? אבל ביסודו, פורים עושה את הקפיצה הקטנה הזאת והופך להיות למעלה מן הטבע. רגע חד פעמי שהוא לא חלק מהרצף.

הניתוק מהזמן בולט מאוד במגילה: אין עבר. גם אין עתיד. כמו שהמגילה מנותקת, לכאורה (לא בדיוק) מהרצף היהודי ההסטורי. זה לא היה 'לפני' ו'אחרי'. זה היה בימי אחשוורוש, מלך מאוד מכובד ולא יהודי בכלל, ומסתיים בספר דברי הימים למלכי מדי ופרס. מעין אמירה: אנחנו בכלל לא חלק מהסיפור. המחקר ההסטורי טוען, אגב, שזה היה אחרי עליית עזרא ונחמיה. כלומר, יהודי פרס הם היהודים שלא השתתפו בנסיון להמשיך את הסיפור היהודי הגדול על ידי הקמת הבית השני. במילים אחרות, אנחנו משילים מעלינו את הסיפור של 'הגלות הגאולה ומה שביניהם', וחיים את הרגע. כשחיים ככה, את הרגע, אפשר גם לשמוח. להשתחרר מכובד הראש ומכל עול הדורות שיש עלינו ביום יום.

שאת זה גם השכרות עושה. כשאנחנו שותים אנחנו מבצעים איזשהו אסקפיזם. איך כתוב בנסיך הקטן?

הפלנטה הבאה היתה מיושבת על ידי שתיין.
היה זה ביקור קצר מאד, אבל הוא זרה תוגה גדולה בלב הנסיך הקטן:
"מה אתה עושה ?" שאל את השתיין, אשר ישב אל השולחן בדממה, מול מצבור של בקבוקים ריקים ועוד מצבור של בקבוקים מלאים.
"אני שותה", השיב השיכור נוּגוֹת.
"למה את שותה?" שאל הנסיך הקטן.
"כדי לשכוח." ענה השיכור.
"כדי לשכוח מה?", שאל הנסיך הקטן, שחמל עליו בלבו.
"כדי לשכוח את חרפתי," התוודה השיכור, מרכין ראש.
"מה היא חרפתך?" המשיך לשאול הנסיך הקטן, כי רצה לעזור לו.
"חרפתי היא חרפת השתיה", חתם השיכור את דבריו, ונעטף שתיקה עמוקה. והנסיך הקטן הלך לדרכו, מבולבל.
"המבוגרים הם באמת מאד, מאד, משונים", שח לעצמו בעת שהמשיך במסעו.

אם להמשיך את דבריו, אנחנו שותים בפורים בשביל להתנתק מהסבל שלנו. מהקיום היומיומי. לקטוע את הסיפור האמצע, לצאת להפסקת סיגריות ולחזור אחר כך להמשך צילומים. ובמובן הזה המבוגרים הם באמת משונים. לא בגלל שאנחנו שותים, אלא בגלל שאנחנו לוקחים את הכל בכזאת רצינות. נכון, אין להם לנו כל כך הרבה ברירות. הרי החברה דורשת, העולם דורש, אלוהים דורש, אבל פעם בשנה צריך לקחת הפסקה מכל הסיפור. הפסקה כוללת, אני מתכוון, של כולם: יום אחד שמישהו אומר 'היי, היי, תעצרו רגע, זה לא נראה לכם מוזר כל מה שאנחנו עושים?' וכולם מהנהנים בראשם. אחר כך, אנחנו יודעים, אנחנו נמשיך את החיים הסיזיפיים, אבל בינתיים אנחנו שוכחים.

images

במובנים האלה יש משהו צורם בשכרות של בייני"שים: הם לוקחים אותה ברצינות מדי. בוכים, מרגישים את החובה להראות שהם יודעים, שיש להם דברי תורה בכיס, או – גרוע מזה – שהם חוטאים. והרי כל הסיפור של פורים הוא שאין בו חטאים. שום דבר לא קרה בעבר. אין לנו עבר. לכן פורים הוא חג של כפרה, ושל סליחה. גם מהצד השני אפשר להגיד את אותו הדבר: אנשים שהשכרות מאיימת עליהם. שהם רוצים שהכל ישאר מסודר ומאורגן ונקי ושלם. שלא לקום מחר עם האנגאובר ושלא להתבייש בפני אנשים וכל זה. וכך אפשר לפספס את כל הפואנטה, את כל מה שאנחנו מרויחים מהניתוק, מהזמן שאינו זמן והמקום שאינו מקום.

פורים שמח!

—-

השבוע חגגתי שנה לבלוג. אני לא רואה טעם למסיבות עצומות משתתפים – מוזמנים לשמור אותם ליום חמישי הבא, יום ההולדת שלי. בכל אופן, נהגו בעולם לתת כמה נתונים לקוראים הקבועים, ומי אני שלא אשמור על המסורת. ובכן:
עד היום היו באזור ה34,900 צפיות של דפים באתר. 428 תגובות.
הכי הרבה תגובות יש לביקורת על הספר 'רב הנסתר' של חנוך דאום (31).
הדף הכי נצפה הוא 'מי אני', ואחריו 'למה בדייט הראשון כל הבחורות נראות כמו כוס קפה'.
55 מנויים, את חלקם זכיתי להכיר באופן אישי, את חלקם עדיין לא.
135 רשומות. זה נחמד בשביל שנה, אני חושב.

תודה לכולכם!