למעלה מן הזמן והמרחב | הרהורים לפורים

לאגדות עם יש סיום קלאסי: אחרי שהנסיך מעיר את הנסיכה, הם חיים "באושר ועושר עד עצם היום הזה", או באנגלית: 'Happily Ever After'. אחרי שאנחנו מתירים את הקונפליקט, כשהעולם נהיה שלו ורגוע, מגיע האושר, ואושר מקושר איכשהו עם שלמות: אדם ששלם עם עצמו, עם המקום בו הוא נמצא ועם החיים שלו, הוא מאושר. שמחה זה לא ככה. שמחה היא הרבה יותר רגעית, קצרה. היא מציינת את ההתרחשות החיובית: הרגע הזה שמשהו טוב יותר קרה בחיים שלי. ולכן אנחנו מאחלים 'פורים שמח', כי חג הוא רגעי, אבל 'חיים מאושרים'.

חבר שלי סיפר שניגשו אליו כמה ר"מים וכמה אברכים וביקשו ממנו לדאוג שיהיה שמח בפורים, או בשבת זכור. שלא יהיה יבש. וחשבתי לעצמי איך כשאומרים למישהו 'תדאג שיהיה שמח' אתה בעצם מאוד מאוד מנכיח את זה שכל הזמן עצוב. או, לפחות, שלא שמח. איכשהו נראה שפורים הוא החג היחיד ביהדות שבו באמת חוגגים. לא 'מקיימים את מצוות היום' או משהו כזה. פשוט עושים חגיגה, אתם יודעים. ככה שבמובנים מסוימים, פורים הוא חג שאומר משהו עצוב מאוד. אלמלא המצווה להשתכר – כל המאמץ הזה לשמוח היה יכול להיות סיפור לא פשוט בכלל.

אגדות עם גם מתחילות במילים "לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה". במילים אחרות: אנחנו מנתקים את הסיפור הזה מהרצף של המרחב והזמן. זה לא כאן, זה לא עכשיו, אנחנו לא כבולים לשום דבר. הדמיון שלנו חופשי, אפשר להתפרע. אני חושב שפורים, כחג, עושה איזו תנועה של התנערות. תנועה של 'תעזבו אותי מכל הסיפור הזה ותנו לי לחגוג'. כמובן שיהודים, כיהודים, לא מסוגלים בלי להעמיס המון פרטים; איך קוראים את המגילה? האם מותר לדבר באמצע? איזה יין לשתות? כמה יין לשתות? מותר או אסור להשתכר? אבל ביסודו, פורים עושה את הקפיצה הקטנה הזאת והופך להיות למעלה מן הטבע. רגע חד פעמי שהוא לא חלק מהרצף.

הניתוק מהזמן בולט מאוד במגילה: אין עבר. גם אין עתיד. כמו שהמגילה מנותקת, לכאורה (לא בדיוק) מהרצף היהודי ההסטורי. זה לא היה 'לפני' ו'אחרי'. זה היה בימי אחשוורוש, מלך מאוד מכובד ולא יהודי בכלל, ומסתיים בספר דברי הימים למלכי מדי ופרס. מעין אמירה: אנחנו בכלל לא חלק מהסיפור. המחקר ההסטורי טוען, אגב, שזה היה אחרי עליית עזרא ונחמיה. כלומר, יהודי פרס הם היהודים שלא השתתפו בנסיון להמשיך את הסיפור היהודי הגדול על ידי הקמת הבית השני. במילים אחרות, אנחנו משילים מעלינו את הסיפור של 'הגלות הגאולה ומה שביניהם', וחיים את הרגע. כשחיים ככה, את הרגע, אפשר גם לשמוח. להשתחרר מכובד הראש ומכל עול הדורות שיש עלינו ביום יום.

שאת זה גם השכרות עושה. כשאנחנו שותים אנחנו מבצעים איזשהו אסקפיזם. איך כתוב בנסיך הקטן?

הפלנטה הבאה היתה מיושבת על ידי שתיין.
היה זה ביקור קצר מאד, אבל הוא זרה תוגה גדולה בלב הנסיך הקטן:
"מה אתה עושה ?" שאל את השתיין, אשר ישב אל השולחן בדממה, מול מצבור של בקבוקים ריקים ועוד מצבור של בקבוקים מלאים.
"אני שותה", השיב השיכור נוּגוֹת.
"למה את שותה?" שאל הנסיך הקטן.
"כדי לשכוח." ענה השיכור.
"כדי לשכוח מה?", שאל הנסיך הקטן, שחמל עליו בלבו.
"כדי לשכוח את חרפתי," התוודה השיכור, מרכין ראש.
"מה היא חרפתך?" המשיך לשאול הנסיך הקטן, כי רצה לעזור לו.
"חרפתי היא חרפת השתיה", חתם השיכור את דבריו, ונעטף שתיקה עמוקה. והנסיך הקטן הלך לדרכו, מבולבל.
"המבוגרים הם באמת מאד, מאד, משונים", שח לעצמו בעת שהמשיך במסעו.

אם להמשיך את דבריו, אנחנו שותים בפורים בשביל להתנתק מהסבל שלנו. מהקיום היומיומי. לקטוע את הסיפור האמצע, לצאת להפסקת סיגריות ולחזור אחר כך להמשך צילומים. ובמובן הזה המבוגרים הם באמת משונים. לא בגלל שאנחנו שותים, אלא בגלל שאנחנו לוקחים את הכל בכזאת רצינות. נכון, אין להם לנו כל כך הרבה ברירות. הרי החברה דורשת, העולם דורש, אלוהים דורש, אבל פעם בשנה צריך לקחת הפסקה מכל הסיפור. הפסקה כוללת, אני מתכוון, של כולם: יום אחד שמישהו אומר 'היי, היי, תעצרו רגע, זה לא נראה לכם מוזר כל מה שאנחנו עושים?' וכולם מהנהנים בראשם. אחר כך, אנחנו יודעים, אנחנו נמשיך את החיים הסיזיפיים, אבל בינתיים אנחנו שוכחים.

images

במובנים האלה יש משהו צורם בשכרות של בייני"שים: הם לוקחים אותה ברצינות מדי. בוכים, מרגישים את החובה להראות שהם יודעים, שיש להם דברי תורה בכיס, או – גרוע מזה – שהם חוטאים. והרי כל הסיפור של פורים הוא שאין בו חטאים. שום דבר לא קרה בעבר. אין לנו עבר. לכן פורים הוא חג של כפרה, ושל סליחה. גם מהצד השני אפשר להגיד את אותו הדבר: אנשים שהשכרות מאיימת עליהם. שהם רוצים שהכל ישאר מסודר ומאורגן ונקי ושלם. שלא לקום מחר עם האנגאובר ושלא להתבייש בפני אנשים וכל זה. וכך אפשר לפספס את כל הפואנטה, את כל מה שאנחנו מרויחים מהניתוק, מהזמן שאינו זמן והמקום שאינו מקום.

פורים שמח!

—-

השבוע חגגתי שנה לבלוג. אני לא רואה טעם למסיבות עצומות משתתפים – מוזמנים לשמור אותם ליום חמישי הבא, יום ההולדת שלי. בכל אופן, נהגו בעולם לתת כמה נתונים לקוראים הקבועים, ומי אני שלא אשמור על המסורת. ובכן:
עד היום היו באזור ה34,900 צפיות של דפים באתר. 428 תגובות.
הכי הרבה תגובות יש לביקורת על הספר 'רב הנסתר' של חנוך דאום (31).
הדף הכי נצפה הוא 'מי אני', ואחריו 'למה בדייט הראשון כל הבחורות נראות כמו כוס קפה'.
55 מנויים, את חלקם זכיתי להכיר באופן אישי, את חלקם עדיין לא.
135 רשומות. זה נחמד בשביל שנה, אני חושב.

תודה לכולכם!

מודעות פרסומת

הסאבטקסט של המציאות | לפורים

I.    מי אנחנו באמת

בין הדברים שחוזרים ונשנים בדיבורים על פורים בישיבות (אלה שאני מכיר), הוא שכאשר אנחנו משתכרים, אנחנו מגלים מי אנחנו באמת. כאשר חילוני משתכר, אומר הטיעון, מתגלה שהוא באמת רודף נשים הולל. כאשר בייני"שים משתכרים (תופים!), מתגלה עד כמה הם באמת עובדי ה' / יודעים תורה / אוהבים אחד את השני / מצחיקים. ובאמת, מסיבות פורים בישיבות – למעט הקטע עם ההקאות, כל אלה שלא יודעים להחזיק אלכוהול, וכן הלאה – מלאה באנשים רוקדים, מתחבקים, שמחים, אומרים דברי תורה באמונה יוקדת אי שם בפינת החדר, כשכוס יין לבן זול, ובהתאמה, מגעיל, רועדת בידם האחת, והיד השניה מנסה לצייר את הספירות העליונות והתחתונות. בישיבה התיכונית בה למדתי הדברים היו מדהימים יותר. פתאום מתגלים להם בטלני המחזור, ואני בתוכם, כאוהבי אלוהים גמורים. פתאום שחקן הכדורסל המהולל מתברר לציבור כאידאליסט טהור. שיחו ושמחו! ועמך כולם צדיקים! כמה טוב וכמה נעים.

אבל צריך לשאול: והלא בסופו של יום אנחנו עדיין מי שהיינו לפני כן. נו, שוין, התגלה שאני בתוך תוכי צדיק. מה זה אומר? כמו שאומר דמבלדור: "הבחירות שלנו, הארי, הן שמגלות מי אנחנו באמת – הרבה יותר מאשר היכולות שלנו." העובדה שאדם הוא טוב בתוך תוכו לא משנה את העקרון שהוא בוחר כל יום, וכשהוא בוחר, הוא בוחר לעשות רע. כשאני בוחר להכות מישהו, אין זה משנה אם אני בתוך תוכי אני אדם טוב. העובדה שאני בוחר להכות אותו, היא זו שעושה אותי אדם רע.

יש איזה חוט מקשר בין השכרות ובין התחפושת. שתיהן מובילות, בסופו של דבר, להצגה של מישהו אחר מאשר האדם שאנחנו מציגים בדרך כלל. אלא שהשכרות עושה את זה מלמטה, בצורה נלעגת, חסרת שליטה, מעל לטעם ודעת, ואילו התחפושת עושה את זה בצורה מודעת, אירונית להכעיס, מוקצנת. התחפושת אינה מראה אדם אחר, אלא משהו אחר לגמרי. אף אחד לא חושב שהמלך שמסתובב ברחוב הוא מלך אמיתי, וככל שהתחפושות הולכות ונהיות אבסטרקטיות (חידודי לשון רצים עכשיו, תנסו), כך גם הקשר בינם לבין המציאות רופף. השכרות, לעומת זאת, מציגה מציאות אחרת. אמיתית לא פחות. אולי נלעגת, אך לא אירונית. האמת נלעגת, מה לעשות.

חזרה לדיון  – מה היה קורה לו היינו הופכים את האנלוגיה? כאשר אדם טוב ותמים משתכר ומתגלה שבתוך תוכו הוא רע, אכזר, מרושע וכאלה? גם אז היינו אומרים שפתאום התגלה מה הוא באמת? הרי הוא מתנהג כמו אדם טוב, הוא לא הורג אף אחד ולא שונא אף אחד, ורק בשכרות מתגלה מה הוא רוצה לעשות. אז מה? למה זה עקרוני?
קרא/י עוד «

פורים תוירה

לאבא

I. הדוּר קבלוה בימי אחשוורוש

אָמַר רָבָא: חָיַיב אִינִישׁ לִבְּסוּמֵי בְּפּוּרַיָא עַד דְּלֹא יָדַע.
עַל הַבַּקְבּוּק שֶׁלִי כָּתוּב: תַּכְלִית הַיְדִיעָה שֶׁלֹא נֵדַע.
וְכָמָה שֶׁאֲנִי שוֹתֶה אֲנִי יוֹתֵר יָנִיק וְיוֹתֵר חַכִּים,
עַד שֶׁבָּסוֹף, כְּשֶׁאֶינֵנִי מְזָהֶה יוֹתֵר כְּלוּם לְבָד מְקוֹלוֹ שֶׁל אַבָּא,
דַּוְקָא אָז אֲנִי יוֹדֵעַ הַכֹּל.

כְּשֶׁחָזַ"ל אוֹמְרִים שֶׁבְּמָעֲמָד הַר סִינָי יָצָא הַקוֹל וְהָלַךְ,
הֵם לֹא אוֹמְרִים מְאֵיפֹה הוּא יָצָא.
אָנוּ כְּבָר לָמַדְנוּ שֶׁלֹא בַּרַעָשׁ הַשֵׁם, אֲבָל
אוּלָי יֵשׁ לוֹמָר: הַשֵׁם בְּשֶׁקֶט,
אוּלָי יֵשׁ לִשְׁתוֹק אֶת הַדְּבָרֵים הַאֶלֶה בַּיְקִיצָה.

אִם לֹא הַיִינוּ מִשְׁתַכְּרִים לֹא הַיִינוּ רוֹאִים אֶת הַקוֹלוֹת,
לֹא הַיִינוּ יְכוֹלִים לִשְׁמוֹעַ אֶת הַבְּרָקִים.
בְּחַלוֹנֵינוּ לַשָׁוְא הַיְתָה מִדָּפֶּקֶת רוּחַ אֱלוֹקִים
וַאֲנַחְנוּ הַיִינוּ יוֹשְׁבִים לְיָד שׁוּלְחָן הַמִטְבָּח וּמְחַבְּקִים
אֵת עַצְמֵינוּ.

וּבְכָל פּוּרִים אֲנִי רוֹאֶה בְּגָּלוּי אֶת הַקוֹלוֹת שֶׁשָׁמַעֲתִי בַּבֶּטֶן.
וְהַקוֹל יוֹצֵא וְהוֹלֵך מִסוֹף הַעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ כְּמוֹ אַדְוָה שֶׁל נֵר.
רַק שֶׁבָּסוֹף אֵין מַלְאָךְ שָׂם אֶצְבָּע עֲדִינָה עַל פִּי וְאוֹמֵר לִי: "שְׁכַח",
כָּל פָּעַם אֲנִי מִתְפָּכֵּחַ וּבוֹכֶה אֶת הַשִׁכְחָה מְחָדָשׁ.

כִּי כֵן,
אָנוּ אֵינֶנוּ שׁוֹתִים עַל מְנָת לִשְׁכּוֹחַ,
אָנוּ שׁוֹתִים בִּכְדֵי לִזְכּוֹר אֵת אָשֶׁר שָׁכַחְנוּ.

II. למחר ביקש עליו רחמים והחייהו

רַבָּה וְרַבִּי זֵירָא עֲבְדוּ סְעוּדַת פּוּרִים בְּהָדֵי הַדָדֵי,
וּבְּסוּמֵי עַד דְּלֹא יָדְעוּ לְהַבְדִיל בֵּין מָיָא לְחַמְרָא.
קָם רַבָּה שַׁחְטֵיה לְרַבִּי זֵירַא
לְמָחַר בָּעֵי רַחֲמֵי וְאֲחְיֵיה.

כְּמוֹ בְּנֵי יִשְׁרַאֵל שֶׁבִּקְשׁוּ: "וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת",
וְלֹא יָדְעוּ כִּי הַמָוֶות הוּא חֶזְיוֹן שָׁוְא, וְטוֹמְאָתוֹ הִיא שִׁקְרוֹ.
וְאֲנִי תָּמִיד חָשַׁבְתִי שֶׁאִם הָיָה ר' זֵירָא עַצְמוֹ יָכוֹל לָקוּם,
שֶׁמָא הָוַה בָּעֵי דְּלֹא לִיבָּעֵי עָלַיו רַחֲמִים.

וְאָנוּ-
אָהֲבַתֵנוּ לַקָפֶה לֹא תְּסָמֵא אֵת עֵינֵינוּ מִרְאוֹת אֶת מוּמָיו:
כָּל מוֹצָאֵי פּוּרִים מְחָדָשׁ הוּא מְנַתֵק מְאִיתָנוּ בְּכֹּחַ אֶת חֶבֶל הַטָבּוּר,
וּמוֹתִיר אוֹתָנוּ סְחוּפִים וּדְּוּויִים לְיָד שׁוּלְחַן הַמִטְבָּח,
מִתְּגַעֲגְעִים לַקֶשֶׁר.

III. כתבוני לדורות

עַכְשָׁיו אֲנִי כּוֹתֵב אֶת עַצְמִי בְּיָדַיִים טְרוּטוֹת מְשֵׁינָה,
וְחוֹתֵם אֶת עַצְמִי בַּשְׁתִיקוֹת וְּבְכֹל שְׁתִיקָה מַנְגִינָה,
וּמוֹחֵק בִּזְהִירוּת אֵת הַסוֹף וּמוֹתִיר בִּמְקוֹמוֹ עֲנָנָה–

שׁוֹתֶה וְהוֹלֵךְ.

 

יוצאים לשתות

בסוף היא תִּמָצֵא, אתה יודע

I. אַתְּ

אַתְּ שֶׁהָיִית עֲנָבִים וַדַּאי יוֹדַעַת אֵיך יַיִן נִמְזָג
כְּמוֹ דְּמָעוֹת בְּפֻנְדָּק לְעוֹבְרִים וְשָׁבִים. יַיִן
סָמִיךְ וְנוּגֶה כְּמוֹ הַלַּיְלָה. יַיִן עָצוּב כְּמוֹ הֶהָרִים.
יֵשׁ לֵילוֹת כָּאֵלֶּה, אַתְּ יוֹדַעַת: לֵילוֹת אֲחֵרִים,
בּוֹעֲרִים כְּמוֹ דָּם בִּפְצָעִים פְּעוּרִים.
וְאַתְּ שֶׁהָיִית עֲנָבִים וַדַּאי יוֹדַעַת אֵיךְ יַיִן קוֹטֵל
כְּמוֹ תְּשׁוּבוֹת שׁוֹלְלוֹת, כְּמוֹ מִכְתָּב מְבַטֵּל,
כְּמוֹ לַיְלָה:
בּוֹעֵר.

(לַיִל נִלְעַג, לַיִל בּוֹעֵר:
מִי שֶׁעֵר לא פִּכֵּחַ,
מִי שֶׁפִּקֵּחַ לֹא עֵר.)

II. הֵם

לַשִׁכּוֹרִים יֶשְׁנָהּ שָׂפָה אַחֶרֶת. הֵם אֵינָם מְדַבְּרִים
בַּשָּׂפָה הַיְּשָׁנָה, הַמְּדֻבֶּרֶת. אוּלַי הֵם יוֹדְעִים
הֲבָנָה שֶׁבּוֹעֶרֶת. עַל כָּל פָּנִים, יֶשְׁנָהּ
שָׂפָה כְּמִיתַת נְשִׁיקָה: שִּׁכּוֹרִים אַחֶרֶת אוֹמְרִים אוֹתָהּ
שְׁתִיקָה.

כְּבָר אֵינָם מַבְדִּילִים עַל הַכּוֹס: הַכּוֹס מַבְדִּילָה אוֹתָם,
טוֹבְעִים בִּמְצוֹל יְגוֹנָם עַל כָּל שֶׁהָיָה אֶבֶן דֶּרֶךְ חוֹתָם.
שֶׁכֵּן מַה שֶּׁהָיָה הָיָה וְאֶת זֹאת עוֹשָׂה הַיְּכֹלֶת לִבְחֹר,
וְאֵין לָהֶם דֶּרֶךְ אֲחֶרֶת אֶלָּא לָשׁוּב וְלִזְכֹּר,
אָמְנָם כֻּלָּם נְעָרִים וְאֵיךְ יָשׁוּבוּ אָחוֹר. עַל כֵּן
שְׁבִילֵי פְּנֵיהֶם דְּמָעוֹת וּבַצַּד הֵם דּוֹמְמִים,

מִי שֶׁעָדַיִן אֵינוֹ יֵאוּשׁ יֵצֵא אֶל הַכְּרָמִים.

III. הֵן

בַּכְּרָמִים הַקֵּיצִיִים, הַהוֹלְלִים,
הַנְּעָרוֹת עוֹדָן מְחַלְּלוֹת
וְהֶחָלִיל קוֹלוֹ צָלוּל
וְהַצְּלָלִים.

IV. הוּא

אַתְּ יוֹדַעַת, כָּךְ הוּא חוֹזֵר מִכָּל פְּגִישָׁה,
בַּלֵּילוֹת אוֹחֶזֶת בּוֹ הַהַרְגָּשָׁה: עַכְשָׁו עָלָיו לָלֶכֶת,
עָלָיו לָתֵת דְּרוֹר לַעֲצַמָיו, לִבְרֹחַ בִּקְסַמָיו, לָחוּשׁ
בַּאֵבָרִים אֶת מַה שֶּׁלֹּא נִמְצָא. בַּסּוֹף הוּא חוֹזֵר,
עַל מִשְׁכָּב בַּלֵּילוֹת הוּא שׁוֹתֶה וּבוֹעֵר. הוּא נוֹשֵׁב,
הוּא חוֹשֵׁב, הוּא מְדַמֶּה שֶׁהוּא אוֹהֵב. לֹא אַחַת
יְדַמֵּה לִפְעָמִים שֶׁגַּם הִיא, הַיְנוּ, שֶׁהֶם אוֹהֲבִים.
כָּךְ כָּל הַיּוֹם שִׁכּוֹר וּבַלֵּילוֹת מִתְפַּכֵּחַ בִּכְאֵבִים.

אַתְּ יוֹדַעַת,
הוּא אֵין לוֹ לוֹמַר לָךְ יוֹתֵר. בְּעִתּוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה
עָלָיו לְוַתֵּר: רַק לְלַקֵּט בַּעֲדִינוּת אֶת הָרְגָעִים הַיָּפִים,
אֶת הָרוּחוֹת הַמְּיַלְּלוֹת כְּמוֹ זְאֵבִים טְרוּפִים,
לִרְאוֹת מוּעָקָה שׁוֹרָה עַל פְּנֵי הֶהָרִים וּלְמַרְגְּלוֹתָם
דָּמִים רוֹחֲצִים דֶּלֶת עֶרֶב עֲשׂוּיָה כְּחוֹתָם. דֶּלֶת
נִסְגֶּרֶת מִפְתָּן וְהַדֶּמַע שֶׁאֵין לְהָבִין-

וַדָּאי אַתְּ יוֹדַעַת,
שֶׁהָיִיתְּ עֲנָבִים.

[לכבוד פורים, אבל לא רק. שיכורים, וכאלה. ועכשיו, בגלל שזה שיר עצוב ופורים הוא חג שמח. אז בימים הקרובים יעלו דברים שמחים. ונפתח, איך לא, עם עצב ותסכול בדייטים. בכלל לא דייט שלי, אגב, אלא של יצחקי, שבינתיים התחתן ונולדה לו בת והם חיים באושר ועושר וכאלה.]