שבע שנים

א.

הוא היה קומונר. למה הוא היה קומונר, זו שאלה אחרת, הרי מעולם לא היה בתנועת נוער עד הרגע הזה, ובכל זאת הוא היה קומונר. בבית אל, שם למד. והיה לו טלפון נוקיה של גרופ, וזו הייתה התקופה שבה גרופ היה הדבר הזה שחיבר בין המגזר. לכל אדם עם תפקיד במגזר היה גרופ. וגם אני הייתי קומונר, וגם לי היה אחד כזה, והיו לנו הודעות חינם אחד לשני.

מוזר לחשוב על זה היום, כמעט 17 שנים אחרי, אבל אז זה היה דבר.

והתכתבנו. כל היום התכתבנו. כמו הולכים במדבר שפתאום מצאו מים. התכתבנו על שטויות. ציטטנו שירים שאהבנו. צחקנו מבדיחות משותפות. ביום ההולדת ה18 שלי הלכתי הביתה. עשו לי מסיבת הפתעה. לא ידעתי. התכתבנו כל הדרך. שעתיים של התכתבות, ובסוף הוא היה בבית שלי, זורח מאושר; כל הדרך כתבת לי ובכלל לא ידעת שאני פה.

ב.

אני חושב מה נשאר בי, שבע שנים אחרי. הזיכרון כבר הפך לזיכרון של זכרונות. לפני כמה שנים נזכרתי איך ביומולדת אחד הלכנו לעינות תלם ביחד עם שלומי. חשבתי שזה היה יום הולדת 20, וכבר סיפרתי לעצמי איך שלום לקח טרמפים מירוחם, ובאזכרה בשנה שעברה דיברתי עם שלומי והוא אמר כן, בטח, רק שזה היה ביום ההולדת ה25. הוא לקח טרמפים מבית אל, מהישיבה שהדריך בה. ממילא הוא היה משועמם באותו היום.

ומשהו בי נרתע לפתע, כי אמרתי: אולי כל הזיכרונות שיש לי הם שגויים. סיפורים שסיפרתי לעצמי. דברים שרציתי שיקרו. שהיה נכון שיקרו כמו שסיפרתי אותם. בפועל הם היו עייפים יותר, דרמטיים פחות, רגילים, חיים רגילים כמו של כולם. קצת ניסיונות, קצת התבחבשות, הומור לפרקים, להט ילדותי כשדיברו על משהו שאהב. ומה בכלל אמיתי בזיכרון הזה.

ואחר כך חשבתי: איפה בכלל אני מסתיים והוא מתחיל.

ג.

 הוא אהב את בני ברדיו. הייתה תכנית כזו פעם, של בני בשן. הוא היה שמח שאני אומר 'פעם' כי הוא אהב היסטוריה, דברים ישנים מילאו אותו בחדוות האספנות. בכל אופן, הייתה תכנית כזו פעם והיו בה כל מיני פינות משונות. בשתיים עשרים ושתיים הם היו צועקים בתכנית 'שתיים עשרים ושתיים שמח לכולם!', והם היו מעלים פוליטיקאים לזמזם שירים. היה שם המון נונסנס, ושלום אהב נונסנס. מעולם לא ראיתם מישהו מתלהב משטויות כמו ששלום היה מתלהב משטויות (איך הוא אהב את 'אלבי, סיפור אבירים'!). והוא היה מתקשר לפעמים רק כדי לצעוק 'שתיים עשרים ושתיים שמח!' ולנתק.

שנים אחר כך הסתכלתי על השעון בשתיים עשרים ושתיים ורציתי להתקשר, ופתאום הרגשתי את הדבר הזה, שמחוסר שם טוב יותר אני אקרא לו ההעדר. אבל זה לא העדר. לא בדיוק.

ד.

זה כמו חלל. אין לי מילה טובה יותר לתאר את זה. כאילו מחקו בי משהו במחק, ואפילו את קווי המתאר השאירו מטושטשים. ואני מנסה להיאחז בדבר הזה שנלקח ממני ואני לא מצליח. אני יודע שמשהו בי חסר אבל אני לא יודע מה המשהו הזה שחסר. ואפילו אני לא מדבר פה על שלום, אני חושב, אלא על ההעדר שלו.

הרי מה אנחנו, אנחנו חווים כל הזמן אנשים אחרים באמצעות המפגש איתנו. בשבילי הוא היה חבר. לאחרים הוא היה אח, בן, נכד, אחיין, בן דוד, מורה, מדריך, חבר לצוות. כל אחד חווה אותו אחרת. ובאמת יש משהו שקורה רק במפגש בינינו. היה שלום שהיה רק שלי. פן מסוים בו. חלק שהואר רק כשאני פגשתי בו. ובאותה המידה היה חלק בי שהואר רק כשהוא האיר עלי.

וזה, זה החלק שאין לי. אני לא יודע אפילו להניח עליו אצבע. משהו נלקח ממני, ואין לי מושג מהו.

ה.

אבל כן לדבר על שלום. על ההתלבטויות. על זה ש, נניח, לא היה לו מושג מה הוא עומד לעשות בחיים. הוא אהב אדמה, ואהב את הארץ הזו, ואהב להדריך בה, ואהב אנשים, ואהב ללמד, ואהב סיפורים ואהב היסטוריה, ולכאורה היה מתאים להיות מורה דרך או מדריך או מורה לשל"ח, אבל היה בו איזה משהו דווקאי כזה, אנטי מסגרתי, כזה שרוצה לעצבן קצת, לדחוק את הגבול. ופעם הוא אמר לי 'אני אהיה חקלאי', והיה ברור שהוא לא יהיה חקלאי, כי הוא לא היה אדם מתבודד שכזה.

כלומר לפעמים כן, לפעמים היה אורז תיק והולך יומיים מירוחם לשדה בוקר. לבדו.

אבל רוב הזמן לא. הוא לא היה שוקע בספרים ולא רואה סדרות ולא היה לו פלאפון או רשתות חברתיות מקוונות. ולכן הוא לא היה הולך להיות חקלאי, הוא היה צריך אנשים סביבו.

מה הוא היה גדל להיות? האם היינו נשארים חברים? האם הוא היה נשאר מי שהוא? עם מי הוא היה מתחתן? איך היו קוראים לילדים שלו? איפה לעזאזל הם היו גרים?

ו.

זיכרון: הבית של ההורים שלו. אנחנו במטבח, הוא מכין קפה שחור. הגיל הוא עשרים? תשע עשרה? הוא לא יודע להכין קפה שחור. אני חושב שהוא בכלל לא אוהב קפה שחור.

זיכרון: אנחנו בני 26. מצביעים בפריימרס של הליכוד. הוא מספר לי מי לדעת אחיו צריך להיות חבר כנסת ונוזף בי על זה שאני לא מצביע למי שהוא הצביע.

זיכרון: רואים סרט על המיטה בבית של ההורים שלי.

זיכרון: אני אוכל במשפחת שרקי בערב שבת. מתפלל לפני זה בבית הכנסת של אבא שלו. אנחנו הולכים בשדרות המאירי. פוגשים איזה חבר.

ח.

אני שונא את זה. שונא את הצפת הזכרונות. שונא את הניסיון לדלות אותם בכח. שונא את ההיזכרות. אני אלוף העולם בלהדחיק. אני עושה מעקפים כדי לא לעבור ברחוב גבעת שאול (תמיד אני בוכה שם ליד המרפסת), כדי לא לראות תמונות שלו, ובורח מכל הזיכרונות שלי כי אני לא מצליח להחזיק את כל הסיפור הזה. זו האמת. שבע שנים אחרי ואני עדיין לא מסוגל להיזכר בו כמו בנאדם, וכשמעלים זכרונות אני מרגיש כאילו אני מציג איזו הצגה בפני כולם אבל בפנים, בפנים אני רוצה לברוח.

ואני רוצה לצעוק. לאן הלכת לי. לא אכפת לי מכל העולם אבל למה הלכת ולמה דווקא לי. ואני רוצה לצעוק איך יכול להיות שאתה הולך כל החיים עם מישהו ופתאום הוא נעלם לך. ואני רוצה לצעוק איך יכול להיות שהלכת לפני שכל העולם ראה אותך. הלכת בשלב ההתלבטויות. ולהגיד זה לא הוגן שלא השארת כלום. כמה מילים כתובות, מעט מאוד תמונות, כמה סרטונים. זה הכל. זה לא להאמין הדבר הזה. כאילו נגוזת. רגע היית, רגע לא.

ז.

וכל הזמן אני חושב איך כל מי שפגש אותו אהב אותו. כמו מגע תלתלי זהב. כל אדם שפגש, מהרס"ר בצבא, החניכים, המורים, השכנים, המוכרים בחנות, המשפחה. כאילו היה בו איזה קסם. כתבתי פעם: אי אפשר היה שלא לאהוב אותו. אולי בתוך זה הוא התקיים. בתוך המפגשים האלה, המגעים בין האנשים שהקיפו אותו. לכן היה בן טוב כל כך. איש משפחה טוב כל כך. חבר שלא היה ולא יהיה כמוהו.

אני לא יודע, אולי אני עושה פה דרמה ממשהו שלא הייתה בו דרמה. מספר משהו שלא התקיים, שראוי היה להתקיים, אבל ככה אני הרגשתי את הדברים.

ח.

לא ידעתי שאפשר להתגעגע ככה.

אני כותב את זה ומרגיש איך התהום מאיימת להציף בי את הארץ. כותב ובוכה, בוכה וכותב. כי איך אפשר שלא לכתוב. איך ידעו על הדיקציה הגרועה, על המלמול, איך ידעו על הביישנות, איך ידעו על החיבה לבירות בוטיק, על ההומור, על התושייה. איך ידעו על מכנסי הדגמ"ח עם כתמי החימר, על הזקן שאף פעם לא היה מסודר. ואני בוכה, כי כמה שאספר זה לא יגיד כלום. כלום כלום. כל הסיפורים לא יגידו כלום. לא הסיפור על הטיול ברובע המוסלמי אצל הרב שמחה ממורשה ולא הסיפור על מחנה הקיץ בסוף השמינית ולא המעיין שכבר לא קיים מתחת למבשרת, המילים לא יגידו כלום וכל הזכרונות לא יגידו כלום ושום דבר לא יגיד כלום ואני מנסה לאחוז, מנסה לספר, מנסה להחזיק בכל הכח בכל מה שנשאר אבל מה, מה נשאר לי,

כלום לא נשאר לי, רק שאריות של אבק מדברי על כף היד, מתפזרות ברוח.

ט.

לפני כמה חודשים הייתי במצב נפשי לא טוב, והיו לי המון חלומות. חלקם היו סיוטים, ובאופן מפתיע חלק ניכר מהם היו מפגשים עם שלום. והופתעתי, כי חשבתי שאני מדחיק בהצלחה, אבל מה שמדחיקים ביום חוזר אלינו בלילות, וגם שלום חזר אלי.

ודיברנו, אני אפילו לא זוכר על מה דיברנו. אני זוכר איך הכל היה רגוע מאוד. סתמי מאוד. לא אמר לי שום משהו הרה גורל ואני לא אמרתי לו הנה תראה את הגדולה שלי שקרויה על שמך. ולא אמרתי לו כמה אני מתגעגע ולא אמרתי כלום. שלווה גדולה אפפה את החלומות הזה, ואפילו הקצתי מהם בנחת.

הם הלכו ממני, החלומות האלה. אולי הם עוד יחזרו. אבל מאז, בכל הזמן שאני מתגעגע אני נזכר בהם ומדבר אל שלום בקול; כל הדרך כתבתי אליך, ובכלל לא ידעתי שאתה פה.

שש שנים

א.

פעם אחת הלכתי לבקר את שלום בצפת, בישיבה. עשיתי שם שבת נהדרת עם המון אנשים שלא הכרתי, ובלילה, מאוחר, הוא שאל אותי אם אני רוצה לקום לותיקין. למה שאקום לותיקין, שאלתי, והוא הביט בי מתפלא ואמר, בגלל הקידוש. ובבוקר שבת קמנו בחמש והלכנו לנו לבית כנסת קטן וחמוד מעל ישיבת ההסדר, אני ושלום (וגם בחור בשם יודל'ה, אני חושב), והתפללנו עם זקני צפת ואחר כך ישבנו לקידוש, ואכלנו קערות גדולות של צ'ולנט שנלקחו מסיר גדול שהיה שם, ושתינו ערק ושרנו שירי שבת בגרון ניחר, וכל הזקנים טפחו לו על הכתף והתעניינו בשלומו ומה השתנה מאז השבת שעברה, כאילו גם הוא חלק מהחבר'ה, אדם בן שבעים וחמש שקם לותיקין בשבת במשך חמישים השנים האחרונות.

ב.

יש חוט שנמתח בין אנשים. אני לא יודע להגיד את זה במילים אחרות, אבל יש חוט שנמתח בין אנשים, והוא רוטט כשהם נזכרים זה בזה ומסתבך, לפעמים, כשהם מסתבכים, ולפעמים הוא מתרחק ולפעמים מתקרב, וכאילו אין ביניהם כלום, הוא אדם לעצמו והוא אדם לעצמו, ובכל זאת יש ביניהם משהו.

מה אני זוכר בעצם, אני זוכר שזה היה שבועות. כיתה ה', כנראה. ליל שבועות בתלמוד תורה מורשה. חיפשתי חברותא וגם הוא חיפש חברותא. אני לא זוכר מי הציע למי ללמוד ביחד; לא היינו באותה כיתה, ומשום מה הייתה איזו איבה בין שתי הכיתות המקבילות, אבל כך יצא. וגם את זה אני לא יודע לתאר, אבל מי מכם שחווה פעם את הרגע שבו מילים שאתם אומרים מתקבלות על לב האדם האחר, ומילים שהאדם האחר מתקבלות על לבכם, יודע איזה רגע נדיר זה וכמה חסד יש בו.

אחר כך ראה אותי חבר אחר, מהכיתה שלי, ואמר משהו כמו אני לא מבין איך אתה חבר של שלום הזה, אני לא מבין מה אתה מוצא בו, ואפילו לא עניתי, כי בזתי לו ואמרתי בליבי, הוא חבר אמיתי, מסנדל תנ"כי עד קצה תלתל. אדם לשאת אותו בליבך, איך אתה לא רואה.

אני רוצה לכתוב על הדבר הזה, הדבר שלא נמצא באדם עצמו אלא ברווח שבינו ובין האנשים שסביבו, ואני לא מצליח. איך לקרוא לזה. מה להגיד על זה.

ג.

אולי צריך להגיד: הוא היה קצת אאוטסיידר בכל מקום אליו הגיע. תמיד קצת שונה. לא זר, לא אחר, רק שונה. כאילו משהו במסגרת לא מצליח לרבע אותו, ותלתל שובב מצליח להגיח פעם אחר פעם מקצה הקופסה שדוחסים אותו אליה. הוא היה קצת שונה בנוף של מורשה, קצת בבני צבי, הוא היה קומונר שלא עבר דקה אחת בתנועה, וערך עלון של תנועה שלא היה חלק ממנה, הוא היה שונה בירוחם, שונה בחיל הים ושונה בצפת. בכל מקום אליו הלך.

לפעמים הוא התהדר בזרות הזו; תמיד נהג לספר, למשל, איך התלמידים שפוגשים אותו במסע ישראלי מופתעים מהאדם שנגלה מאחורי הכיפה והפאות. לפעמים הזרות הזו כאבה לו. פעמים אחרות שמעתי אותו מתלונן על השירים ששמעו בגשר הספינה (כל כך הרבה שלמה ארצי, כל כך מעט מאיר אריאל), ופעם אחר פעם דיבר על זה שבעצם אין לו חבורה שהוא חלק ממנה (רק בסוף, ממש בסוף, אולי חצי שנה לפני הפיגוע, הזכיר שהוא הולך לארוחה עם החבורה של מדריכי מסע ישראלי, וידעתי שהוא מצא לו חבורה. אבל לא על זה רציתי לדבר). ולפעמים דיבר על זה בהקשר של זוגיות, והבטיח לי ולאמא שלו חגיגית – אם יהיה צורך, אני אסתפר ואוריד את הזקן הזה.

זה לא קרה.

כלומר הוא לא הוריד את הזקן. כן הסתפר, ממש רגע לפני ספירת העומר, וסידר את הזקן, ונעלב שאף אחד לא שם לב. אני בכלל לא פגשתי אותו מאז, הפגישה האחרונה שלנו הייתה ביום ההולדת שלי, חודש לפני כן, אבל האמת הייתה שקשה היה לשים לב, ובכל מקרה, אני לא יודע אם היה צורך.

ד.

לא הייתה לו חבורה אבל כמה אנשים אהבו אותו, אלוהים עֵדי. הלוואי עלי כל כך הרבה אנשים. כאילו היה בו מגע זהב שנגע בלב אנשים אחרים, ובכל מקום שעבר אסף לו אנשים שהלכו אחריו ושאהבו אותו. שיכולים היו להישבע בתלתלים שלו, בחיוך או בקטעי השירה שהדפיס ותלה על לוח המודעות. הוא אסף חברים וחברות כמו פרחים בזר, מתקשר אחרי שלשה חודשים, מתנצל; הייתי בשתי מסעות רצוף, מציע ללכת יחד לשבת איפשהו, ובדרך היינו פוגשים חבר והוא היה מאיר לפתע, מחייך, אומר לי – אתה מכיר את ידידיה? ידידיה מכיר אותך? הנה, תכירו. ואנחנו היינו מחליפים חיוכים נבוכים.

רק אחרי שהכל נגמר, פתאום פגשתי עוד ועוד חברים – אנשים מכל השנים שעבר, ומכל פינה שהיה בה, שאמרו – אה, גם אתה אהבת אותו מאוד?

כן, כולנו.

ה.

לא אפשר היה שלא לאהוב אותו, הלא אתם מבינים. לא מפני שהיה אדם מצחיק או חמוד, ולא מפני שהיה שמח כל כך עד שהיית נדבק בזה כולך, ולא בגלל השירים שהיה מזייף ולא בגלל השירים שהיה כותב. אני רוצה להגיד, לא אפשר היה שלא לאהוב אותו לא בגלל שהיה משמח אותנו, אלא בגלל שהיה שמח באמת, בלי קשר אלינו. בגלל שהיה הוא, וה'הוא' הזה פתח בי דברים שלא ידעתי לפתוח בלעדיו. לא אפשר היה שלא לאהוב אותו.

פעם, באחד מימי ההולדת שלי, הוא שמע שאני עצוב (הרי זה מקובל, להיות עצוב בימי הולדת), ובו ברגע (השעה הייתה שמונה בבוקר) נסע במיוחד מירוחם לירושלים, אסף רשת מתכת מההורים ונקניקיות שקנה בסופר מרקט, לקח איתו את שלומי ושני בלונים ולקח אותי לעינות תלם לחגוג לי יומולדת. ושם, ככה, מעל המעיין, העלה מדורה, הניח מעליה את הרשת, צלה את הנקניקיות, פתח בירה שלקח מהמקרר של ההורים, הניח לי זר חרציות על הראש ומול כמה מטיילים נדהמים התחיל לשיר היום יום הולדת, היום יום הולדת.

איך אפשר לא לאהוב.

ו.

או פעם אחרת, שנסע לצפון ופגש אותי עם החברים שלמדו איתי בישיבה באמצע טיול, בטבריה, והתיישב יחד עם כולנו לאכול פיצה, ולא אפשר היה לראות שאף אחד חוץ ממני נפגש בו בפעם הראשונה, בעצם. או הפעם ההיא שהופיע במסיבה שארגנתי בדירת הרווקים שלי, והתיידד עם כולם ופטפט עם כולם ונגוז.

ומה ברגעים האחרים. מה עם הרגעים שבהם עמד בכניסה למירון בל"ג בעומר וחילק שתייה לעוברים ושבים ועצר לפטפט עם כל מי שעבר שם. מה עם הריקודים שלו בחתונות. מה עם הפעם ההיא שמכר ארבעת המינים בכניסה לזופניק והתיידד שם עם כל המוכרים האחרים, מה עם הטיול ההוא בטרמפים לצפון שעלינו בו על רכב של שני סטלנים בדרך למסיבה באיזה קיבוץ והוא התיידד איתם (ועם הכלבה שלהם) עד סוף הנסיעה, ומה עם התלמידים במורשה, ומה עם התלמידים בבני צבי, ומה עם התלמידים במסע ישראל שהדריך והצטלם איתם לפייסבוק למרות שעדיין השתמש באותו פלאפון ישן ושמר איתם על קשר גם אחרי המסע. אדוות אחר אדוות של אנשים, גלים אחר גלים.

אנשים דיברו על איך היה דומה לנסיך הקטן ובאמת היה דומה לנסיך הקטן, אבל לא רק בראש הזהוב או בתמימות (הוא לא היה באמת תמים, אגב), אלא בזה שאי אפשר היה לכעוס עליו. לרגע, אולי, ומיד אחר כך להתרכך אל מול הלב הפתוח. כזה הוא היה.

ז.

מה היה. אני אפילו לא יודע. לפני שבועיים בערך נסעתי להורים שלי שבהר נוף ונסעתי דרך גבעת שאול וראיתי את החצר של ההורים שלו מהכביש, שלמעשה הייתה החצר שלו כי מעולם לא עזב את הבית ולעולם בעצם גם לא יעזוב, ולרגע רציתי לעצור בצד באורות מהבהבים לרוץ לנקוש על הדלת להתפרץ לחדר שלו להגיד הנה אתה כאן, הנה אתה כאן, ולשבת איתו ליד שולחן המטבח ולשתות בירה ולדבר סתם דיבורים של מה בכך, מה שלומך, להראות תמונות של שי מוחאת כפיים, לצחוק קצת ביחד. אבל המשכתי לנסוע והכיווץ בלב היה חד כל כך עד שחשבתי שמשהו נקרע, וככה פתאום ליד רמי לוי לא התאפקתי עוד ופרצתי בבכי.

ככה זה תמיד, הלא. גל מתנפץ על הלב ופתאום הכל מציף, ואני בוכה בשברי מילים. איפה אתה איפה אתה למה אתה לא כאן איפה אתה, לעזאזל, ואומר מה עשיתי, למה ככה, ובוכה, איזה מין דבר מוזר ולא הוגן זה שחלק מהנפש שלך בידי אדם אחר וכשהוא הולך גם משהו ממנה הולך ומשאיר אחריו חור.

ח.

אוף, איך שאני בוכה עכשיו. אני נזכר ובוכה, כותב ובוכה. ורוצה לספר איך הוא אהב את המשפחה שלו, ואיך הוא אהב את הדודות והדודים שלו, ובגאווה משפחתית סיפר שבן דוד שלו כאן (למד בירוחם אם אני לא טועה) ודודה שלו אמרה לו ככה (משהו שקשור לבנות שלומדות באולפנת רעיה, שאי אפשר לשדך לו, או שאפשר לשדך לו את כולן, ואולי זו הייתה בת דודה בכלל, אני כבר לא זוכר).

בתוך שאני כותב אני מרגיש איך אהבתי אותו. כלומר, איך עדיין. וכשנפל, כאילו החוט שבחזה שלי שנמשך אחריו הלך ונמתח. ואולי לא בלשון עבר, אלא בהווה. בכל זמן שעובד, בכל דקה, בכל שנה שעוברת הוא עודנו נופל ואני עודני נמשך, והוא נופל ונופל אל התהום הגדולה והחוט נמתח ונמתח ונמתח ומושך לי את הלב אחריו, ואני כאן והוא שם, הולך ונופל, הולך ומתרחק למרחק שכבר אין היד משגת.

אני מתגעגע כל כך הרבה ונאחז שוב ושוב בדברים הקטנים, בסיפורים שאי אפשר לספר מרוב שהם קטנים, בתנועות של פרק כף היד אני נאחז. בשברי משפטים. בהודעות ששלח לי פעם והן מגובות משום מה במייל הישן שלי. בכל הדברים האלה אני נאחז כדי לצוף מעל התהום הזו שפעורה בי ובה הוא נופל לנצח. איזה מין דבר זה, געגוע שהוא כמו ים, מכה בך בגלים קטנים אחר גלים קטנים ופרוש בכל מקום סביבך עד האופק.

ט.

מה אני רוצה לומר ולמי, אינני יודע. רק להגיד שהיה כאן אדם פעם, שהיה לו זקן מדובלל (רוב הזמן) ומכנסי ג'ינס גזורים, סנדלים תנ"כיות ואור בעיניים. שהוא היה אהוב ועדיין הוא נאהב, וגם אני אהבתי אותו מאוד. שהוא הבליח בחיים שלי כמו אור ואחר כך נעלם. שקראתי לבת שלי על שמו ושעדיין אני מצליח רק לכתוב אבל כבר שש שנים שאני לא מצליח לדבר בו, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד.

ולהגיד גם שאולי הוא עצמו נעלם אבל הדבר הזה שהיה בינו ובין אנשים אחרים נשאר אחריו כאן בעולם הזה, נוכח, מרחף בחלל שבינינו, כמו חותם כמו טביעת רגל, ושכל הלבבות שפגש בהם עודם נמשכים אחריו.

וגם שאני כל כך, כל כך, מתגעגע.

דברים שכתבתי בשנים הקודמות:

שלש שנים

ארבע שנים

על הקרב שאין בו ניצחון (4 שנים אחרי)

חמש שנים

חמש שנים

א.

היה לו קטע עם היסטוריה.

גם דברים ישנים, כמו ספרים מאובקים או שברי חרסים, אבל גם ההיסטוריה עצמה. בכיתה ז', כשכולנו קראנו חסמב"ה או אסתר שטרייט וורצל, שלום הגיע בוקר אחד מרוצה לכיתה ובהפסקה הוציא מהילקוט כתב עת בשם 'עת־מול' ואמר הנה, תראה משהו מעניין. כולם יצאו לשחק כדורגל וגם אני רציתי אבל נשארתי בכל זאת, והוא הראה לי מחקר על רחל ינאית בר־צבי ועל סלילת כבישים ברומא העתיקה, ואחר כך, כשראה שאני משתעמם, דפדף לסוף והראה לי תמונות של פרסומות ישנות. זה היה מעניין, דווקא, ואמרתי לו את זה, ולמחרת הוא הגיע לכיתה עם ערימה של כתבי עת היסטוריים והביא לי לקרוא. זה לא היה מעניין בכלל, אבל הוא לא הבין מה אני רוצה. מה יכול להיות מעניין יותר מהיסטוריה, הוא שאל, תחשוב כמה זמן עבר ולא ידענו כלום על מה שקרה, ופתאום אנחנו יודעים.

ב.
חמש שנים עברו ואני עדיין לא יודע כלום.

זה כבר פרק זמן, חמש שנים. הזיכרון שלי מתעמעם, מתקבע. דברים ששכחתי (הדיקציה שלו, הקול שלו, תנועות הגוף) לא ישובו פתאום אל הזיכרון. דברים אחרים הפכו להיות מייצגים: אני זוכר את יום ההולדת שלי, את יום ההולדת שלו, את הפעם האחרונה שנפגשנו (החלפנו ביחד גלגל מפונצ'ר, אחר כך הלכנו לאלדו לאכול גלידה. שלומצי הייתה אמורה להיות שם, אבל לא הייתה), סיפורים מייצגים. מכתבים שכתב לחניכים שלו בבני־צבי. דברים שאהב (היסטוריה, אדמה, מאיר אריאל). כל אלה הופכים להיות פתאום כמו סופת חול שאופפת איזו דמות. אני יודע שיש דמות מאחורי הדברים האלה, אבל מי היא? איפה היא? מה בדיוק היה שם? מה קרה במפגש ההוא בבית של ההורים שלי בגיל עשרים? על מה דיברנו בפעם ההיא שישבנו בקפה־קפה בצלאל, שנסגר בינתיים? אני כבר לא זוכר.

ג.
אני רודף אחרי הזכרונות כמו אדם אחרי פיסת נייר שמתעופפת ברוח. אני לא אתפוס אותם, אני יודע, אבל כמה שהם קרובים. כמעט בהישג היד. אי אפשר שלא לרדוף אחריהם, לנסות להיזכר.

ד.
היה רגע ששכחתי מזה שהוא איננו. בתוך כל הטירוף של התקופה האחרונה. ממש שכחתי. עמדתי בבית עם מגבת על הכתף וניסיתי להיזכר מה שכחתי, ולא הצלחתי להיזכר. ברקע דהרו בי דברים שצריך לזכור, רעיונות, שברי מחשבות, אבל הלב שלי צעק אלי ששכחתי משהו, ועם כמה שניסיתי להיזכר לא הצלחתי. בסוף, כמובן, זה היכה בי שוב, כמו שהבנות שכאלה מכות בנו. אבל לרגעים מבורכים ועצובים כל כך, פשוט שכחתי. ידעתי שמשהו נגרע ממני, אבל לא ידעתי מה.

הראש זוכר אירועים, סיפורים, מילים, אבל הלב זוכר משהו אחר. כמו סדק שנחרץ בו פעם, לפני חמש שנים, והוא עדיין שם. אני לא זוכר המון דברים אבל אני כל כך מתגעגע. כמה שאני מתגעגע. כאילו יש חבל שקשור ביני ובינו ועם כל שנה שעוברת אני מתרחק ממנו והוא מתרחק ממני אבל החבל לא נהיה ארוך יותר. הוא נמתח ונמתח. אני רוצה לשבת איתו ולספר לו איך קרו הדברים אחרי שהלך, אבל הוא איננו והחבל הזה מושך את הלב שלי אבל הזמן חוצץ בינינו ואני מתגעגע עד כדי כוויה בעור. אני אפילו לא מצליח לנסח לעצמי למה בדיוק אני מתגעגע. מה זה משנה בעצם.

הנה, אני כותב עכשיו והדמעות נחנקות בי. אני יושב ומנסה לנסח את הדמות שלו אבל היא חומקת לי כל הזמן. אני מנסה לנעוץ בה מבט והיא נצפית רק בזוויות העין. אני לא מצליח לכתוב לא מצליח לכתוב לא מצליח לכתוב אבל הבכי כבר מכווץ את הגרון ומושך באף ומציף את העיניים. איפה אתה, שלום. לאן הלכת לי.

ה.
הוא אהב לחזור שוב ושוב על הדברים שאהב. בטיול אחד שעשינו בין כל הטרמפיאדות בצפון הסתובבנו עם טוש וכתבנו על הטרמפיאדות שיר פארודי שהרב חיים נבון כתב פעם, כמדומני ב'נקודה' (את גליונות 'נקודה' אני הבאתי; ההורים שלי היו מנויים). זה היה שיר משעשע, והרגשנו קצת חתרניים אבל לא בקטע הפרחחי. יותר בקטע המגניב. ובאיזשהו שלב, בערך בטרפיאדה החמישית, הרגשתי שזהו, הבדיחה מוצתה לחלוטין, ואולי כדאי לכתוב דברים אחרים על הטרמפיאדות. אמרתי לשלום את זה, אבל הוא המשיך עוד ועוד. כל הטרמפיאדות בצפון עוטרו בשיר הזה. כמו הרבה בדיחות אחרות, הייתה לו את הנטייה להתקבע עליה, לחזור עליה שוב ושוב עד שהיא הופכת לאייקונית. אפילו להיסטורית.

הנה, אני יושב עכשיו, חמש שנים אחרי הפיגוע. מנסה להיזכר מה באמת היה שם, וכבר לא יודע להגיד אם השנינויות שלו ("האיש והאגדה", "היו שלום"), הבדיחות שלקח מאסטריקס ("מרק פטריות") התקבעו כי הוא איננו, או שעוד בחייו הם היו כאלה, חוזרות על עצמן שוב ושוב. איזה בדיחות אחרות היו קורות בינתיים? מי הוא היה, אם היה ממשיך?

איך הכל מטשטש לי מבעד לדמעות.

ו.
אני כותב עליו אבל הוא איננו במילים. המילים לא מדייקות אותו. כאילו אני כותב על מישהו זר, אחר, שמאוד דומה לו אבל הוא איננו הוא. אולי על מי שהיה לפני חמש שנים. אולי בנקודת הזמן ההיא. אולי במרחב.

הייתה לו דיקציה מזעזעת. שהיו רגעים שבהם פשוט אמרתי טוב, טוב, אהה, אני מבין. הוא היה אי שם בדרום או בצפון, בירוחם או בצפת, על הים או בטיול ליקוט בהרי יהודה, ולא הייתה קליטה, ולא היה איך להבין מה הוא רוצה ועל מה הוא מספר. חלק מהדברים השלמתי מתוך היכרות או הנחה על מה בעצם הוא מדבר. חלק מהדברים ביקשתי שיגיד שוב, כי הקליטה הייתה גרועה. חלק מהדברים פשוט הנחתי כך, כאילו שמעתי אותם אבל לא שמעתי אותם, והנחתי לו להמשיך לדבר כי לא הצלחתי להבין. אלה לא היו המילים, אני חושב. אולי הטלפון עצמו. חצי שעה של הליכה מהעבודה הביתה. שעה של נסיעה מאשדוד לירושלים. אזניות אצלי, אזניות אצלו. הוא לא היה במילים שאמר, אלא ברווח שביניהן.

כמו ללכוד רוח. כמו לאחוז מים.
כמו לנסות לדבר געגוע.

ז.
לבת שלי קוראים שי, ראשי התיבות של שלום יוחאי. היא לא תכיר אותך ואתה לא תכיר אותה, אבל כשהיא תגדל היא תראה את התמונה שלך בארון ותשאל אבא, מי זה, ואני אגיד לה שי, חמודה שלי, היה פה פעם אדם גדול ואיננו עוד. אני אצביע לה על החיוך ואספר לה איך גם כשהתעצבנת החיוך היה צץ. אני אצביע לה על התלתלים ואספר איך הכיפה ישבה עליהם מוזר. איך אף פעם לא הצלחת לסדר אותם. בכלל לא ניסית. אני אצביע על הזקן ואספר איך גידלת זקן רק כדי לעשות דווקא. שאף אחד לא יצליח להכניס אותך לתבניות. אני אצביע על המשקפיים ואספר איך הן היו נשברות כל הזמן. איך היית הולך עם משקפיים בנות זרוע אחת, ולא היה לך אכפת.

אני אגיד שהיה פה פעם אדם, והוא היה אוהב ונאהב, שמח ומשמח. הוא היה החבר הכי טוב שיכול היה להיות בעולם, ואיש משפחה למרות שלא הצמיח משפחה משלו. הייתה בו אמונה והיו לו רגליים על הקרקע. היו לו בדיחות גרועות, שירים משנות החמישים ואידיאלים של אומה שלמה. היה פה פעם אדם שהייתה בו רוח, כך אגיד לה, והרוח הזו עוד מנשבת בינותינו וגם בך, למרות שאי אפשר לאחוז בה במילים.

 

___

ארבע שנים

שלש שנים

ארבע שנים

א.
היה לו קטע עם סנדלים תנ"כיות.

לא בגלל שסנדלים רגילות לא היו נוחות לו, אני חושב. אולי זה היה בגלל הפוזה של סנדלים תנ"כיות, הפוזה הקלאסית של שלום: השילוב שבין משהו מסורתי, פשוט מאוד, כל כך פשוט עד שזה מה שהפך אצלו למגניב וחדשני ואחר. אני יודע, הוא נרצח לפני ארבע שנים אבל עדיין הייתה לו פוזה, גם אם עדינה מאוד, כמו שיש לכל האנשים בעולם. זו הייתה הפוזה שלו, והיא התאימה לו בדיוק בדיוק. זה מה שגרם לו להתלהב מכתבי עת להיסטוריה ומפרסומות ישנות, וזה מה שגרם לו ללכת להיות מדריך בישיבה תיכונית, אבל זה עניין אחר.

ויום אחד קבענו ללכת לקנות סנדלים כאלה. זה היה יום רביעי, חם מאוד, (אני זוכר) ולא ידענו איפה קונים סנדלים כאלה. החנות הקבועה שלו נסגרה ולכן הלכנו לנו בחום היום לעיר העתיקה וחיפשנו בשוק הערבי סנדלים תנ"כיות, אבל לא מצאנו, כי לכל הסנדלים בשוק הערבי היה מין עיטור כזה, קטנטן, והוא רצה סנדלים פשוטות יותר. הלכנו ובילינו עוד שעתיים במרכז ירושלים עד שמצאנו איזה סנדלר במרכז העיר שמכר את הסנדלים הפשוטות יותר, והן עלו שלושים שקלים יותר מהשוק הערבי אבל נראו זולות יותר אז הוא קנה אותן. אני התעצבנתי שחם לי ושהרגליים שלי כואבות כבר ורציתי לשבת לגלידה, הוא התבאס כי הוא היה חייב ללכת, ונפרדנו. אחר כך הוא שלח לי הודעה, 'מצטער שככה אבל הייתי צריך סנדלים', וזה היה נכון.

ב.
אני זוכר את זה, ואין לי מה לעשות עם הזיכרון הזה. אני כותב אותו כאן ואני יודע שיהיו אנשים שישאלו את עצמם 'מה הוא רוצה להגיד בסיפור הזה', ו'איפה הסיפורים עליו שהוא היה דמות מרשימה כל כך'. ובכל זאת אני כותב. אני אפילו לא יודע אם ככה הוא היה רוצה שיזכרו אותו. כלומר, אני יודע איך הוא רצה שיזכרו אותו – דיברנו על זה – אבל מה אני אעשה. ככה אני זוכר.

זה מה ששובר לי את הלב.

אנשים אומרים 'הלב נשבר' כאילו זו מטאפורה ואיך לומר שזה אמיתי. מי שהמציא את המטאפורה הזו דייק בצורה שלא תיאמן. הלב באמת באמת נשבר. זה כאב פיזי, אמיתי, בחזה. כאילו נשברה עצם ביד, אבל בלב.

מה עושים. מה עושים.

חשבתי שאני מחוסן, אתם יודעים. חשבתי שהתרגלתי. אפילו שנה שעברה הלכנו, אחרי האזכרה, ללכת לאכול וופל בלגי בשוק. ישבנו במחנה יהודה ואכלנו קצת מתוק ושתינו בירה ודיברנו קצת על שלום בתערובת שאין־ממנה־מוצא של כאב וכסות והומור. סיפרנו, למשל, איך היה קשה להבין מה הוא אומר. סיפרתי איך היו שיחות טלפון שלמות שפשוט אמרתי לו 'כן, כן', כי מישהו מאיתנו היה במקום בלי קליטה ופשוט לא הצלחתי להבין מה הוא אומר. הייתה לו דיקציה נוראית, אמרה מישהי, מדהים איך הוא הגיע להיות מדריך טיולים. וצחקנו, אבל אני נזכרתי פתאום בקול שלו, בקול האמיתי שלו, הממשי, ופתאום באמצע השוק עם המוני אנשים שהולכים מסביב וופל בלגי עם שוקולד מול העיניים, פתאום הכל התעמעם סביבי והרגשתי איך החור בלב שלי נפער.

אני כותב עכשיו ובוכה. כותב ובולע את המחנק שעולה בגרון. אני יכול להתמודד עם סיפורים על איזה אדם מופלא הוא היה, ואפילו התמונה שתלויה על לוח המודעות שלי כבר לא גורמת לי להישאבות אל הגעגוע, אבל אין לי שום דרך להתמודד עם הקלטה של הקול שלו, או עם תמונה שאני לא מכיר. זה לא געגוע, זה כמו לרצות מאוד משהו שנמצא כמעט בהישג היד ולדעת שלעולם לא תגיע עד אליו. זה כמו סדק בלב שאין איך לגשר מעליו, רק להביט בעיניים כלות.

ג.
באזכרה עצמה עלו אנשים ודיברו קצת. חבר מהתיכונית ניגן שיר שכתב לזכרו. אנשים אמרו מי היה שלום בשבילם, ואני – כמו תמיד באזכרות האלה, בגלל שכל המשפחה שלו שם – חיפשתי אותו כדי להגיד לו תראה, תראה מה אומרים עליך. אנשים סיפרו שם על שלום שצחק תמיד, על המדריך האסרטיבי, המחליט, היודע מה עושים. הם סיפרו על בדיחות, על מטבעות לשון ("היו שלום", אבל גם "האיש והאגדה", וגם "מה עושים?" וכן הלאה וכן הלאה). וכל הזמן הזה חשבתי לעצמי –

חשבתי איזה פער בלתי נתפס יש בין האדם שאני מכיר ובין האדם שמספרים עליו. לא ששניהם לא היו בו, אבל על כל סיפור של צחוק תמידי אני יכול לספר סיפור של עצבנות או כעס או סתם, חוסר נוחות. על כל סיפור של אסרטיביות והחלטות אני יכול לספר על אימפוליסיביות (לקום בבוקר, לקחת תיק, לנסוע לקצה השני של המדינה ולטייל שלשה ימים לבד במקום להתכונן למבחן, למשל), אני יכול לספר על התלבטויות. אני יכול לספר איך הלכנו בגן סאקר בחזרה מהדירה שלי ובמשך שעתיים הוא לא הצליח להחליט מה בעצם הוא רוצה ללמוד ואיך ואיפה, ואפילו מה בעצם הוא רוצה להיות בחיים (מורה? חקלאי? מדריך טיולים? בוטניקאי? בכל פעם הוא התלהב ממשהו אחר). יכולתי לספר איך הוא הלך להרצוג כי זה פשוט היה נגיש ולא היה צריך לדעת אנגלית. הם סיפרו על השנינות שלו, ואני רק חשבתי על שלום שלי, שהיה לוקח את הבדיחה ולועס אותה ומוציא ממנה את המיץ ומספר אותה עד שלכולם כבר נמאס לשמוע.

ד.
אבל לא, רציתי להגיד; לא הבנתם. אתם מספרים עליו כאילו הוא היה אדמו"ר חסידי שבא מעולם אחר, ובכל מעשיו היה רק טוב וחסד ובכלל, היה נסיך שנחת כאן מעולם אחר וחזר לכוכב שלו אבל הרי הוא היה כאן כל חיי. הוא היה כאן ממש כאן ממש לידי עד לא מזמן ונעלם לפתע. הרי התכתבתי איתו בהודעות רבע שעה לפני הפיגוע איך יכול להיות תגידו, איך יכול להיות שהוא איננו. מה אתם מספרים סיפורים הוא לא היה סיפורים, הוא היה בן ומדריך וחבר והחבר הכי טוב בעולם. ככה רציתי להגיד, אבל לא אמרתי, כי איך אפשר לומר דבר כזה.

אבל רציתי לצחוק איתו, להגיד לו תראה מה עושים ממך, ולשמוע אותו עושה את המעבר המהיר שהיה לו לפעמים, בין הצחוקים ובין הרצינות התהומית, ואומר לא, אבל אתה מבין, גזבר, ככה זה אזכרות אצלנו במשפחה. חיפשתי אותו לידי אבל הוא לא היה שם, והתגעגעתי אליו נואשות.

ה.
ואם הייתי מדבר שם, הייתי אומר, אני רוצה לספר לכם עליו. אבל באמת. לספר לכם איך הוא היה אדם רגיל ועדיין האדם הכי מיוחד שהכרתי, ואין שום דרך לעשות את זה חוץ מלספר סיפורים שאין להם פואנטה ואין להם משמעות ואין בהם שום דבר שהוא לא זיכרון.

הייתי מספר, הוא אהב שירי ארץ ישראל הישנה והיפה. עוד ממורשה, בית הספר היסודי שלנו, הוא אהב את השירים האלה, והיה שר אותם בכל הזדמנות וגם, אם לומר בכנות, קצת מזייף אותם. ומה שהוא בעיקר אהב היה לגלות שמישהו לא יודע מילים של אחד השירים ואז לשיר לו את כל השיר, מההתחלה ועד הסוף, כדי שההוא ילמד את המילים. מיותר להגיד שזה לא עזר. אני זוכר איך בכיתה ו' הוא סיפר לי את כל הסיפור על יודוקוליץ ליפשיץ, ההוא שזוכר את ההיא מהמכולת של כוורת, ולא הצלחתי לעקוב אחרי הסיפור כי הוא סיפר אותו במהירות כאילו זה סיפור עם מוכר.

והייתי מספר איך פעם אחת רצינו לראות סרט, אני לא זוכר איזה, זה היה לפני הבחירות הקודמות בירושלים (את זה אני כן זוכר), ולקחתי את הרכב של ההורים שלי ונסעתי לאסוף אותו מגבעת שאול ואחר כך נסענו לרב חן, שהיה הקולנוע היחיד בערך שהיה אז בירושלים, ולקחנו על הדרך את אחותו שישבה עם חברה שלה מאחור ולא הוציאה מילה כל הנסיעה, ואחרי הסרט היינו רעבים וחיפשנו מה לאכול ואז הוא אמר היי, מפגש השייח, אף פעם לא אכלתי במפגש השייח והרי אני ירושלמי, והתיישבנו שם בחוץ בקור על כיסאות הקש ואכלנו מאפה שהיה קצת עייף מדי וחזרנו הביתה.

והייתי מספר שפעם אחת הוא בא לאכול אצל ההורים שלי ואני רציתי שיהיה לו נעים אצלינו אז קראתי לידידיה, אח שלי, ושלום היה הכי מנומס וישבנו אחר כך במרפסת ושתינו תה ושלום אמר אתה חושב שתמיד יהיה ככה? ואני אמרתי כן, אני חושב שכן. כאילו יהיו לנו נשים וילדים אבל כן, בסך הכל. והוא אמר כן, ואמר, תגיד, למה לא מצליח לי בדייטים? ואני אמרתי אתה כזה מיוחד, פשוט לא מצאת עדיין את הנכונה, וזה היה נכון.

וכולם היו יושבים שם ושותקים ואני הייתי מספר איך הג'ינס שלו היה קרוע ואיך הוא אסף סטיקרים כשהיה בן חמש עשרה ואיך כשהיה בן שלש עשרה הייתה לו יד קטנה כל כך עד שהיה צריך ללפף את התפילין אחד עשרה סיבובים על כף היד ואז אבא שלו קיצר לו את הרצועה, ואיך היו לו פני תינוק ואיך הייתה לו רעמת תלתלים בלונדיניים שאף כיפה לא הצליחה לשבת עליה כמו שצריך ואיך הוא היה מתלהב מכל מיני קטעים וכותב אותם שוב ושוב ואיך הוא היה חכם, באמת איך הוא היה חכם, איך היה אפשר לדבר איתו והוא היה מבין אותי באמת, ואיך אף אחד בעולם לא הבין אותו חוץ משלשה אנשים, ככה הוא אמר פעם וככה הייתי מספר.

וכאן הייתי עוצר, כי למרות שאני לא אומר את זה מול קהל ורק כותב את זה עכשיו אני יושב בבית שלי ובוכה ובוכה עכשיו, והדמעות עולות בי באף ובגרון ובעיניים, ואם הייתי אומר את זה מול קהל לא הייתי יכול לעמוד על הרגליים.

ו.
לפני חצי שנה חשבתי שהתאוששתי. מוזר להגיד את זה (באיזה מובן אפשר בכלל להתאושש), אבל כך חשבתי. היינו בארצות הברית ושום דבר לא הזכיר לי את שלום ובמקום לחשוב עליו כל יום חשבתי עליו פעם בשלשה ימים. וחשבתי שזהו, שעבר. אבל אז חזרנו לארץ ופתאום זה היכה בי שוב. בכל הכח. אין יום שאני לא חושב עליו. אין שיר שאני קורא ולא רוצה לשלוח לו. אין שבת שאני לא רוצה להזמין אותו לארוחה. הפנטום של הדמות שלו כל כך מוחשי לי לאחרונה עד שאני לא מצליח להתאפק ומדבר איתו כשאני לבד. אני כותב לו מיילים. אני מתכתב איתו בצ'אט של הג'ימייל. זה מפגר, אני יודע, אבל כל הסיפור הזה מפגר. הוא הכיר אותי יותר טוב משהכרתי את עצמי. איזה ברירה נשארה לי בכלל.

אני לא יודע אם הכרתם או הכרתן אותו. אולי הוא הבליח בחיים שלכם כמו אור ואחר כך כבה, אולי אתם נושאים את האור שלו בתוככם הלאה, לנצח. אני לא יודע. אני יודע שיש אנשים שלא הכירו אותו, שלא שמעו עליו, אפילו, ואני רוצה להגיד לכם שהיה כאן בעולם הזה אדם אחד מופלא ונדיר, שהוא בא ואחר כך הלך, שלא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו, ושיש אנשים אחרים בעולם הזה שמסתובבים כאן עם סדק בתוך הלב שלהם ואין להם מנוחה, הם לא מסוגלים לדבר בו ולא מסוגלים לחלוק בו ורק חושבים בו ובוכים אליו ומתגעגעים עליו כל כך עד שהכמיהה מבקשת לפקוע מהם אל האור.

על הקרב שאין בו ניצחון (4 שנים אחרי)

לפני ארבע שנים החבר הכי טוב שלי, שלום, נרצח בליל יום השואה, בפיגוע בגבעה הצרפתית בירושלים.

אני רוצה לדבר על אבל, ובשביל להתחיל לדבר על אבל צריך להתחיל לדבר על זיכרון. זה גיל שבע עשרה ואת, או אתה, יושבים על מיטת הנוער שלכם עם החבר הכי טוב שלכם ואתם משחקים שחמט. ובמשחק השחמט הזה, שמתארך ומתארך, אתם רואים פתאום מוצא. אתם רואים את המהלך המושלם שיביא אתכם לשח, ואז למט, ואז לניצחון. ואתם קצת מתלבטים, מפני שזה אמנם משחק ואתם מאוד רוצים לנצח, אבל בו זמנית אתם זוכרים שהניצחון הזה הוא בעצם על החבר הכי טוב שלכם, ולמרות שזה רק משחק, אתם קצת חוששים מלנצח אותו, מפני שאתם מבינים שהניצחון הזה יגרום לו להרגיש הפסד, כלומר להרגיש רע, ואתם לא רוצים לגרום לחבר שלכם להרגיש רע.

וכאן נכנס מלכוד. מפני שלא משנה מה תעשו, תפסידו. אם תעשו את הצעד שמרגיש לכם נכון יותר, מוסרי יותר, ותוותרו על הצעד הזה, בדקות שבאות אחר כך תראו איך החבר מפרק את ההגנות שבניתם ומכה את המלך שלכם שוק על ירך. ובמקום להרגיש טוב, במקום להרגיש שעשיתם את הדבר הנכון, תרגישו את תחושת ההפסד מחלחלת לכם בעצמות. עשיתם את הדבר הנכון, אבל לא טוב לכם כמו שאמורים להרגיש אנשים שעושים את הדבר הנכון.

זה קורה גם אם תעשו את הצעד ההפוך. אם תנצחו במשחק השחמט, אתם תרגישו גאווה מהניצחון אבל גם את אותה תחושת מבוכה שאוחזת תמיד ברגעים של ניצחון. כלומר ההבנה שיש מחיר לניצחון הזה, והוא כרוך בהשפלה כלשהי של החבר, גם אם השפלה מזערית. והניצחון הזה, המתוק כל כך, נמהל באותו טעם מר שיש תמיד סביב מבוכה של מישהו אחר. ניצחתם, אבל לא טוב לכם כמו שאמורים להרגיש אחרי נצחון.

בשורה התחתונה, לא משנה מה תבחרו, הבחירה שלכם תכיל מחיר. אם תנצחו, תשלמו את המחיר המוסרי. אם תפסידו, תשלמו את המחיר האישי.

אין דרך יפה לא להפסיד במלכוד הזה.

השבוע אחר הרצח זכור לי במטושטש. הוא היה שבוע של שבעה, ושבוע נורא. אין דרך אמיתית לדבר על מוות של אדם קרוב מאוד, ואלפי הניסיונות לדבר עליו בשבעה לא מסוגלים לתפוס באמת מה קורה בו. התחושה הכי קרובה שאני יכול לתאר היא היתפסות של שריר הנפש. התחושה כאילו חלק כלשהו בנפש או בנשמה מתאבן, לפתע, בזמן ששאר החלקים ממשיכים לנוע. הם נעים והוא מאובן, ולאט לאט הם נעים מעבר לו, או ממעל לו, והחלק ההוא שנותר מאובן נקרע לאט לאט מתוך הנפש. זו תחושה אמיתית של שבר, או של קריעה. תחושה פיזית לחלוטין, ולמרות המילים האלה אני לא חושב שהצלחתי לתאר אותה כמו שצריך.

ומה שקורה אחר כך, מה שקורה אחרי השבעה, ואחרי שקמים והולכים ומנסים לחיות ולקום בשבע ורבע בבוקר ולנסוע בקו 78 לעבודה, הוא שהחלק ההוא שנקרע מתוך הנפש ממשיך להשתמר בה לאורך הזמן, כחלקיק מאובן שמרחף תמיד בתוכך. הוא יכול להיות נוכח ויכול להיות חד ויכול להיות העדר, והגעגוע יכול להיות עצוב או דוקר או קהה, הכל לפי ההקשר. וכאן, בדיוק כאן, נכנס הקונפליקט.

כי, אתם מבינים, מה שגורם לתחושה הנוראית זו לא רק ההכרה במוות. ההכרה במוות נובעת בדיוק מזה, מהזמן שממשיך לנוע בלי החבר הכי טוב שלכם. ואתם חשים בו זמנית את אותה תחושה בלתי אפשרית לנשיאה. תחושה שבה, אם אתם ממשיכים בחייכם אתם בעצם מתרחקים מהזיכרון של האיש שאהבתם, ואם אתם נשארים ונאחזים בזיכרון אתם מוותרים על חייכם אתם. לתחושה הראשונה, ההמשכיות, אנחנו קוראים 'הדחקה', ולתחושה השניה, ההיאחזות, אנחנו קוראים 'דיכאון', ושתיהן ביחד מהוות מעין קרב קטן, בזעיר אנפין, קרב בתוך הנפש שלכם, שאין ברירה אלא להפסיד בו.

מפני שמה שיקרה, אם תבחרו בהדחקה, אם תבחרו להניח רגע בצד את הזיכרון ולהמשיך הלאה בחייכם, הוא שהמשך החיים ישא בקרבו תחושה תמידית של אשמה: זה לא הוגן שאני חי והוא לא. זה לא הוגן שאני לא עושה מספיק כדי להנציח אותו. זה לא הוגן שאני לא מתעסק בו, בחבר שלי, מספיק. זה לא הוגן שאני ממשיך ככה בחיי ולא זוכר אותו מספיק. זה לא הוגן, אפילו, שבמקום לעמוד כאן ולדבר על חבר שלי, אני עומד כאן ומדבר עלי.

ואם תבחרו בהיאחזות, בניסיון לזכור כל הזמן, בניסיון לרדוף אחרי השבר של הלב שלכם ולאחוז בו, תגלו שאתם לא ממשיכים הלאה בחייכם. כלומר שלהיאחזות יש מחיר שהוא מעבר לכאב של הזיכרון. אתם זוכים לעשות את הצעד המוסרי יותר, אולי, את הצעד הנכון יותר, את הצעד שבו החבר ההוא שהיה חלק מכם ומהחיים שלכם לא נשכח, אלא אתם זוכרים אותו יום יום, ולצעד הזה יש מחיר בחיים שלכם, בנפש שלכם. זה מחיר שקוראים לו דיכאון, אבל הוא לא ריקנות ולא בדיוק חור שחור, אלא ההיעצרות או ההאטה של החיים שלנו בגלל משהו שנמצא או שלא נמצא מעבר להם.

השאלה הזו, שאלת ה'להחזיק' או 'לשחרר', השאלה האם לעצור את הזמן, להקפיא אותו, או להמשיך לחיות, היא בעצם שאלה אחרת, ראשונית יותר, ששואלת: מהי הדרך הטובה ביותר לנצח את המוות? האם הדרך לנצח את המוות היא באמצעות זיכרון שאוחז בעבר הקפוא ומחייה אותו שוב ושוב, או באמצעות המשכיותם של חיים אחרים? בכלל, האם יש דרך, כלשהי, לעשות משהו עם הדבר הזה?

אני לא יודע. אני נוטה לחשוב שהדרך היחידה לנצח את המוות היא באמצעות חיים אחרים. כמו שסופרים נשכחים רק כשאנשים אחרים מפסיקים לקרוא אותם. כמו שניצחון על מחלה הוא באמצעות החזרה לשגרה, וכמו שהניצחון על הנאצים הוא באמצעות ההמשכיות. אני קם בבוקר ולובש ג'ינס ומתיישב לעבודה והולך אחר כך לשתות בירה עם חברים וצוחק וזה ניצחון, זה באמת ניצחון, אבל כל הזמן יש כוכבית לניצחון הזה. יש לו מחיר.

לפעמים, כשאני מרגיש שאחד הקצוות מתחזקים אצלי מדי, שאני יותר מדי שוכח או יותר מדי בדיכאון, אני חושב על משחק השחמט ההוא. אני חושב על זה שאם הייתי מספר לשלום שהפסדתי בכוונה, הוא היה אומר, אז מה זה בעצם שווה, גזבר. מה זה בעצם שווה כל הניצחון שלי אם לא ניסית לנצח. עדיף שתנסה לנצח וזה נכון, כי הרי כל המשחק מיוסד על הניסיון של כל אחד מהצדדים לנצח, ואם אחד הצדדים לא מנסה, אז גם הניצחון של הצד השני הוא לא ניצחון באמת. מה זה בכלל שווה אם אתה לא מנסה לנצח.

אז אני מנסה, והניסיון הזה גם הוא מושך קצת זמן. אני מתקדם בחיי, והזיכרון מלווה אותי כל הזמן. אולי זו, בעצם, הדרך היחידה: להיות נתון בקונפליקט האינסופי הזה, נתון בנסיונות חוזרים ונשנים להמשיך אבל לזכור, לזכור אבל להמשיך. לשלם מחיר מהצד האחד ואז לשלם מחיר מהצד האחר, ושוב ושוב לנסות.

כמו שהבנתם, אין דרך אמיתית לנצח בקרב הזה. ניצחון בקרב האחד, במקרה הזה, פירושו שכחה, ושכחה, בקרב האחר, פירושה הפסד. נתבקשתי להגן כאן על המילה 'לנצח', והגנתי, אבל אני תוהה לעצמי:

האם יש משמעות למילה 'לנצח' כשאתה נלחם, שוב ושוב, מול עצמך?

_______________
(נכתב והוקרא במועדון כתב – Write Club. המילה שנתבקשתי לדבר עליה הייתה 'לנצח'. לא הצלחתי לכתוב על שום דבר אחר)