ארבע שנים

א.
היה לו קטע עם סנדלים תנ"כיות.

לא בגלל שסנדלים רגילות לא היו נוחות לו, אני חושב. אולי זה היה בגלל הפוזה של סנדלים תנ"כיות, הפוזה הקלאסית של שלום: השילוב שבין משהו מסורתי, פשוט מאוד, כל כך פשוט עד שזה מה שהפך אצלו למגניב וחדשני ואחר. אני יודע, הוא נרצח לפני ארבע שנים אבל עדיין הייתה לו פוזה, גם אם עדינה מאוד, כמו שיש לכל האנשים בעולם. זו הייתה הפוזה שלו, והיא התאימה לו בדיוק בדיוק. זה מה שגרם לו להתלהב מכתבי עת להיסטוריה ומפרסומות ישנות, וזה מה שגרם לו ללכת להיות מדריך בישיבה תיכונית, אבל זה עניין אחר.

ויום אחד קבענו ללכת לקנות סנדלים כאלה. זה היה יום רביעי, חם מאוד, (אני זוכר) ולא ידענו איפה קונים סנדלים כאלה. החנות הקבועה שלו נסגרה ולכן הלכנו לנו בחום היום לעיר העתיקה וחיפשנו בשוק הערבי סנדלים תנ"כיות, אבל לא מצאנו, כי לכל הסנדלים בשוק הערבי היה מין עיטור כזה, קטנטן, והוא רצה סנדלים פשוטות יותר. הלכנו ובילינו עוד שעתיים במרכז ירושלים עד שמצאנו איזה סנדלר במרכז העיר שמכר את הסנדלים הפשוטות יותר, והן עלו שלושים שקלים יותר מהשוק הערבי אבל נראו זולות יותר אז הוא קנה אותן. אני התעצבנתי שחם לי ושהרגליים שלי כואבות כבר ורציתי לשבת לגלידה, הוא התבאס כי הוא היה חייב ללכת, ונפרדנו. אחר כך הוא שלח לי הודעה, 'מצטער שככה אבל הייתי צריך סנדלים', וזה היה נכון.

ב.
אני זוכר את זה, ואין לי מה לעשות עם הזיכרון הזה. אני כותב אותו כאן ואני יודע שיהיו אנשים שישאלו את עצמם 'מה הוא רוצה להגיד בסיפור הזה', ו'איפה הסיפורים עליו שהוא היה דמות מרשימה כל כך'. ובכל זאת אני כותב. אני אפילו לא יודע אם ככה הוא היה רוצה שיזכרו אותו. כלומר, אני יודע איך הוא רצה שיזכרו אותו – דיברנו על זה – אבל מה אני אעשה. ככה אני זוכר.

זה מה ששובר לי את הלב.

אנשים אומרים 'הלב נשבר' כאילו זו מטאפורה ואיך לומר שזה אמיתי. מי שהמציא את המטאפורה הזו דייק בצורה שלא תיאמן. הלב באמת באמת נשבר. זה כאב פיזי, אמיתי, בחזה. כאילו נשברה עצם ביד, אבל בלב.

מה עושים. מה עושים.

חשבתי שאני מחוסן, אתם יודעים. חשבתי שהתרגלתי. אפילו שנה שעברה הלכנו, אחרי האזכרה, ללכת לאכול וופל בלגי בשוק. ישבנו במחנה יהודה ואכלנו קצת מתוק ושתינו בירה ודיברנו קצת על שלום בתערובת שאין־ממנה־מוצא של כאב וכסות והומור. סיפרנו, למשל, איך היה קשה להבין מה הוא אומר. סיפרתי איך היו שיחות טלפון שלמות שפשוט אמרתי לו 'כן, כן', כי מישהו מאיתנו היה במקום בלי קליטה ופשוט לא הצלחתי להבין מה הוא אומר. הייתה לו דיקציה נוראית, אמרה מישהי, מדהים איך הוא הגיע להיות מדריך טיולים. וצחקנו, אבל אני נזכרתי פתאום בקול שלו, בקול האמיתי שלו, הממשי, ופתאום באמצע השוק עם המוני אנשים שהולכים מסביב וופל בלגי עם שוקולד מול העיניים, פתאום הכל התעמעם סביבי והרגשתי איך החור בלב שלי נפער.

אני כותב עכשיו ובוכה. כותב ובולע את המחנק שעולה בגרון. אני יכול להתמודד עם סיפורים על איזה אדם מופלא הוא היה, ואפילו התמונה שתלויה על לוח המודעות שלי כבר לא גורמת לי להישאבות אל הגעגוע, אבל אין לי שום דרך להתמודד עם הקלטה של הקול שלו, או עם תמונה שאני לא מכיר. זה לא געגוע, זה כמו לרצות מאוד משהו שנמצא כמעט בהישג היד ולדעת שלעולם לא תגיע עד אליו. זה כמו סדק בלב שאין איך לגשר מעליו, רק להביט בעיניים כלות.

ג.
באזכרה עצמה עלו אנשים ודיברו קצת. חבר מהתיכונית ניגן שיר שכתב לזכרו. אנשים אמרו מי היה שלום בשבילם, ואני – כמו תמיד באזכרות האלה, בגלל שכל המשפחה שלו שם – חיפשתי אותו כדי להגיד לו תראה, תראה מה אומרים עליך. אנשים סיפרו שם על שלום שצחק תמיד, על המדריך האסרטיבי, המחליט, היודע מה עושים. הם סיפרו על בדיחות, על מטבעות לשון ("היו שלום", אבל גם "האיש והאגדה", וגם "מה עושים?" וכן הלאה וכן הלאה). וכל הזמן הזה חשבתי לעצמי –

חשבתי איזה פער בלתי נתפס יש בין האדם שאני מכיר ובין האדם שמספרים עליו. לא ששניהם לא היו בו, אבל על כל סיפור של צחוק תמידי אני יכול לספר סיפור של עצבנות או כעס או סתם, חוסר נוחות. על כל סיפור של אסרטיביות והחלטות אני יכול לספר על אימפוליסיביות (לקום בבוקר, לקחת תיק, לנסוע לקצה השני של המדינה ולטייל שלשה ימים לבד במקום להתכונן למבחן, למשל), אני יכול לספר על התלבטויות. אני יכול לספר איך הלכנו בגן סאקר בחזרה מהדירה שלי ובמשך שעתיים הוא לא הצליח להחליט מה בעצם הוא רוצה ללמוד ואיך ואיפה, ואפילו מה בעצם הוא רוצה להיות בחיים (מורה? חקלאי? מדריך טיולים? בוטניקאי? בכל פעם הוא התלהב ממשהו אחר). יכולתי לספר איך הוא הלך להרצוג כי זה פשוט היה נגיש ולא היה צריך לדעת אנגלית. הם סיפרו על השנינות שלו, ואני רק חשבתי על שלום שלי, שהיה לוקח את הבדיחה ולועס אותה ומוציא ממנה את המיץ ומספר אותה עד שלכולם כבר נמאס לשמוע.

ד.
אבל לא, רציתי להגיד; לא הבנתם. אתם מספרים עליו כאילו הוא היה אדמו"ר חסידי שבא מעולם אחר, ובכל מעשיו היה רק טוב וחסד ובכלל, היה נסיך שנחת כאן מעולם אחר וחזר לכוכב שלו אבל הרי הוא היה כאן כל חיי. הוא היה כאן ממש כאן ממש לידי עד לא מזמן ונעלם לפתע. הרי התכתבתי איתו בהודעות רבע שעה לפני הפיגוע איך יכול להיות תגידו, איך יכול להיות שהוא איננו. מה אתם מספרים סיפורים הוא לא היה סיפורים, הוא היה בן ומדריך וחבר והחבר הכי טוב בעולם. ככה רציתי להגיד, אבל לא אמרתי, כי איך אפשר לומר דבר כזה.

אבל רציתי לצחוק איתו, להגיד לו תראה מה עושים ממך, ולשמוע אותו עושה את המעבר המהיר שהיה לו לפעמים, בין הצחוקים ובין הרצינות התהומית, ואומר לא, אבל אתה מבין, גזבר, ככה זה אזכרות אצלנו במשפחה. חיפשתי אותו לידי אבל הוא לא היה שם, והתגעגעתי אליו נואשות.

ה.
ואם הייתי מדבר שם, הייתי אומר, אני רוצה לספר לכם עליו. אבל באמת. לספר לכם איך הוא היה אדם רגיל ועדיין האדם הכי מיוחד שהכרתי, ואין שום דרך לעשות את זה חוץ מלספר סיפורים שאין להם פואנטה ואין להם משמעות ואין בהם שום דבר שהוא לא זיכרון.

הייתי מספר, הוא אהב שירי ארץ ישראל הישנה והיפה. עוד ממורשה, בית הספר היסודי שלנו, הוא אהב את השירים האלה, והיה שר אותם בכל הזדמנות וגם, אם לומר בכנות, קצת מזייף אותם. ומה שהוא בעיקר אהב היה לגלות שמישהו לא יודע מילים של אחד השירים ואז לשיר לו את כל השיר, מההתחלה ועד הסוף, כדי שההוא ילמד את המילים. מיותר להגיד שזה לא עזר. אני זוכר איך בכיתה ו' הוא סיפר לי את כל הסיפור על יודוקוליץ ליפשיץ, ההוא שזוכר את ההיא מהמכולת של כוורת, ולא הצלחתי לעקוב אחרי הסיפור כי הוא סיפר אותו במהירות כאילו זה סיפור עם מוכר.

והייתי מספר איך פעם אחת רצינו לראות סרט, אני לא זוכר איזה, זה היה לפני הבחירות הקודמות בירושלים (את זה אני כן זוכר), ולקחתי את הרכב של ההורים שלי ונסעתי לאסוף אותו מגבעת שאול ואחר כך נסענו לרב חן, שהיה הקולנוע היחיד בערך שהיה אז בירושלים, ולקחנו על הדרך את אחותו שישבה עם חברה שלה מאחור ולא הוציאה מילה כל הנסיעה, ואחרי הסרט היינו רעבים וחיפשנו מה לאכול ואז הוא אמר היי, מפגש השייח, אף פעם לא אכלתי במפגש השייח והרי אני ירושלמי, והתיישבנו שם בחוץ בקור על כיסאות הקש ואכלנו מאפה שהיה קצת עייף מדי וחזרנו הביתה.

והייתי מספר שפעם אחת הוא בא לאכול אצל ההורים שלי ואני רציתי שיהיה לו נעים אצלינו אז קראתי לידידיה, אח שלי, ושלום היה הכי מנומס וישבנו אחר כך במרפסת ושתינו תה ושלום אמר אתה חושב שתמיד יהיה ככה? ואני אמרתי כן, אני חושב שכן. כאילו יהיו לנו נשים וילדים אבל כן, בסך הכל. והוא אמר כן, ואמר, תגיד, למה לא מצליח לי בדייטים? ואני אמרתי אתה כזה מיוחד, פשוט לא מצאת עדיין את הנכונה, וזה היה נכון.

וכולם היו יושבים שם ושותקים ואני הייתי מספר איך הג'ינס שלו היה קרוע ואיך הוא אסף סטיקרים כשהיה בן חמש עשרה ואיך כשהיה בן שלש עשרה הייתה לו יד קטנה כל כך עד שהיה צריך ללפף את התפילין אחד עשרה סיבובים על כף היד ואז אבא שלו קיצר לו את הרצועה, ואיך היו לו פני תינוק ואיך הייתה לו רעמת תלתלים בלונדיניים שאף כיפה לא הצליחה לשבת עליה כמו שצריך ואיך הוא היה מתלהב מכל מיני קטעים וכותב אותם שוב ושוב ואיך הוא היה חכם, באמת איך הוא היה חכם, איך היה אפשר לדבר איתו והוא היה מבין אותי באמת, ואיך אף אחד בעולם לא הבין אותו חוץ משלשה אנשים, ככה הוא אמר פעם וככה הייתי מספר.

וכאן הייתי עוצר, כי למרות שאני לא אומר את זה מול קהל ורק כותב את זה עכשיו אני יושב בבית שלי ובוכה ובוכה עכשיו, והדמעות עולות בי באף ובגרון ובעיניים, ואם הייתי אומר את זה מול קהל לא הייתי יכול לעמוד על הרגליים.

ו.
לפני חצי שנה חשבתי שהתאוששתי. מוזר להגיד את זה (באיזה מובן אפשר בכלל להתאושש), אבל כך חשבתי. היינו בארצות הברית ושום דבר לא הזכיר לי את שלום ובמקום לחשוב עליו כל יום חשבתי עליו פעם בשלשה ימים. וחשבתי שזהו, שעבר. אבל אז חזרנו לארץ ופתאום זה היכה בי שוב. בכל הכח. אין יום שאני לא חושב עליו. אין שיר שאני קורא ולא רוצה לשלוח לו. אין שבת שאני לא רוצה להזמין אותו לארוחה. הפנטום של הדמות שלו כל כך מוחשי לי לאחרונה עד שאני לא מצליח להתאפק ומדבר איתו כשאני לבד. אני כותב לו מיילים. אני מתכתב איתו בצ'אט של הג'ימייל. זה מפגר, אני יודע, אבל כל הסיפור הזה מפגר. הוא הכיר אותי יותר טוב משהכרתי את עצמי. איזה ברירה נשארה לי בכלל.

אני לא יודע אם הכרתם או הכרתן אותו. אולי הוא הבליח בחיים שלכם כמו אור ואחר כך כבה, אולי אתם נושאים את האור שלו בתוככם הלאה, לנצח. אני לא יודע. אני יודע שיש אנשים שלא הכירו אותו, שלא שמעו עליו, אפילו, ואני רוצה להגיד לכם שהיה כאן בעולם הזה אדם אחד מופלא ונדיר, שהוא בא ואחר כך הלך, שלא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו, ושיש אנשים אחרים בעולם הזה שמסתובבים כאן עם סדק בתוך הלב שלהם ואין להם מנוחה, הם לא מסוגלים לדבר בו ולא מסוגלים לחלוק בו ורק חושבים בו ובוכים אליו ומתגעגעים עליו כל כך עד שהכמיהה מבקשת לפקוע מהם אל האור.

מודעות פרסומת

על הקרב שאין בו ניצחון (4 שנים אחרי)

לפני ארבע שנים החבר הכי טוב שלי, שלום, נרצח בליל יום השואה, בפיגוע בגבעה הצרפתית בירושלים.

אני רוצה לדבר על אבל, ובשביל להתחיל לדבר על אבל צריך להתחיל לדבר על זיכרון. זה גיל שבע עשרה ואת, או אתה, יושבים על מיטת הנוער שלכם עם החבר הכי טוב שלכם ואתם משחקים שחמט. ובמשחק השחמט הזה, שמתארך ומתארך, אתם רואים פתאום מוצא. אתם רואים את המהלך המושלם שיביא אתכם לשח, ואז למט, ואז לניצחון. ואתם קצת מתלבטים, מפני שזה אמנם משחק ואתם מאוד רוצים לנצח, אבל בו זמנית אתם זוכרים שהניצחון הזה הוא בעצם על החבר הכי טוב שלכם, ולמרות שזה רק משחק, אתם קצת חוששים מלנצח אותו, מפני שאתם מבינים שהניצחון הזה יגרום לו להרגיש הפסד, כלומר להרגיש רע, ואתם לא רוצים לגרום לחבר שלכם להרגיש רע.

וכאן נכנס מלכוד. מפני שלא משנה מה תעשו, תפסידו. אם תעשו את הצעד שמרגיש לכם נכון יותר, מוסרי יותר, ותוותרו על הצעד הזה, בדקות שבאות אחר כך תראו איך החבר מפרק את ההגנות שבניתם ומכה את המלך שלכם שוק על ירך. ובמקום להרגיש טוב, במקום להרגיש שעשיתם את הדבר הנכון, תרגישו את תחושת ההפסד מחלחלת לכם בעצמות. עשיתם את הדבר הנכון, אבל לא טוב לכם כמו שאמורים להרגיש אנשים שעושים את הדבר הנכון.

זה קורה גם אם תעשו את הצעד ההפוך. אם תנצחו במשחק השחמט, אתם תרגישו גאווה מהניצחון אבל גם את אותה תחושת מבוכה שאוחזת תמיד ברגעים של ניצחון. כלומר ההבנה שיש מחיר לניצחון הזה, והוא כרוך בהשפלה כלשהי של החבר, גם אם השפלה מזערית. והניצחון הזה, המתוק כל כך, נמהל באותו טעם מר שיש תמיד סביב מבוכה של מישהו אחר. ניצחתם, אבל לא טוב לכם כמו שאמורים להרגיש אחרי נצחון.

בשורה התחתונה, לא משנה מה תבחרו, הבחירה שלכם תכיל מחיר. אם תנצחו, תשלמו את המחיר המוסרי. אם תפסידו, תשלמו את המחיר האישי.

אין דרך יפה לא להפסיד במלכוד הזה.

השבוע אחר הרצח זכור לי במטושטש. הוא היה שבוע של שבעה, ושבוע נורא. אין דרך אמיתית לדבר על מוות של אדם קרוב מאוד, ואלפי הניסיונות לדבר עליו בשבעה לא מסוגלים לתפוס באמת מה קורה בו. התחושה הכי קרובה שאני יכול לתאר היא היתפסות של שריר הנפש. התחושה כאילו חלק כלשהו בנפש או בנשמה מתאבן, לפתע, בזמן ששאר החלקים ממשיכים לנוע. הם נעים והוא מאובן, ולאט לאט הם נעים מעבר לו, או ממעל לו, והחלק ההוא שנותר מאובן נקרע לאט לאט מתוך הנפש. זו תחושה אמיתית של שבר, או של קריעה. תחושה פיזית לחלוטין, ולמרות המילים האלה אני לא חושב שהצלחתי לתאר אותה כמו שצריך.

ומה שקורה אחר כך, מה שקורה אחרי השבעה, ואחרי שקמים והולכים ומנסים לחיות ולקום בשבע ורבע בבוקר ולנסוע בקו 78 לעבודה, הוא שהחלק ההוא שנקרע מתוך הנפש ממשיך להשתמר בה לאורך הזמן, כחלקיק מאובן שמרחף תמיד בתוכך. הוא יכול להיות נוכח ויכול להיות חד ויכול להיות העדר, והגעגוע יכול להיות עצוב או דוקר או קהה, הכל לפי ההקשר. וכאן, בדיוק כאן, נכנס הקונפליקט.

כי, אתם מבינים, מה שגורם לתחושה הנוראית זו לא רק ההכרה במוות. ההכרה במוות נובעת בדיוק מזה, מהזמן שממשיך לנוע בלי החבר הכי טוב שלכם. ואתם חשים בו זמנית את אותה תחושה בלתי אפשרית לנשיאה. תחושה שבה, אם אתם ממשיכים בחייכם אתם בעצם מתרחקים מהזיכרון של האיש שאהבתם, ואם אתם נשארים ונאחזים בזיכרון אתם מוותרים על חייכם אתם. לתחושה הראשונה, ההמשכיות, אנחנו קוראים 'הדחקה', ולתחושה השניה, ההיאחזות, אנחנו קוראים 'דיכאון', ושתיהן ביחד מהוות מעין קרב קטן, בזעיר אנפין, קרב בתוך הנפש שלכם, שאין ברירה אלא להפסיד בו.

מפני שמה שיקרה, אם תבחרו בהדחקה, אם תבחרו להניח רגע בצד את הזיכרון ולהמשיך הלאה בחייכם, הוא שהמשך החיים ישא בקרבו תחושה תמידית של אשמה: זה לא הוגן שאני חי והוא לא. זה לא הוגן שאני לא עושה מספיק כדי להנציח אותו. זה לא הוגן שאני לא מתעסק בו, בחבר שלי, מספיק. זה לא הוגן שאני ממשיך ככה בחיי ולא זוכר אותו מספיק. זה לא הוגן, אפילו, שבמקום לעמוד כאן ולדבר על חבר שלי, אני עומד כאן ומדבר עלי.

ואם תבחרו בהיאחזות, בניסיון לזכור כל הזמן, בניסיון לרדוף אחרי השבר של הלב שלכם ולאחוז בו, תגלו שאתם לא ממשיכים הלאה בחייכם. כלומר שלהיאחזות יש מחיר שהוא מעבר לכאב של הזיכרון. אתם זוכים לעשות את הצעד המוסרי יותר, אולי, את הצעד הנכון יותר, את הצעד שבו החבר ההוא שהיה חלק מכם ומהחיים שלכם לא נשכח, אלא אתם זוכרים אותו יום יום, ולצעד הזה יש מחיר בחיים שלכם, בנפש שלכם. זה מחיר שקוראים לו דיכאון, אבל הוא לא ריקנות ולא בדיוק חור שחור, אלא ההיעצרות או ההאטה של החיים שלנו בגלל משהו שנמצא או שלא נמצא מעבר להם.

השאלה הזו, שאלת ה'להחזיק' או 'לשחרר', השאלה האם לעצור את הזמן, להקפיא אותו, או להמשיך לחיות, היא בעצם שאלה אחרת, ראשונית יותר, ששואלת: מהי הדרך הטובה ביותר לנצח את המוות? האם הדרך לנצח את המוות היא באמצעות זיכרון שאוחז בעבר הקפוא ומחייה אותו שוב ושוב, או באמצעות המשכיותם של חיים אחרים? בכלל, האם יש דרך, כלשהי, לעשות משהו עם הדבר הזה?

אני לא יודע. אני נוטה לחשוב שהדרך היחידה לנצח את המוות היא באמצעות חיים אחרים. כמו שסופרים נשכחים רק כשאנשים אחרים מפסיקים לקרוא אותם. כמו שניצחון על מחלה הוא באמצעות החזרה לשגרה, וכמו שהניצחון על הנאצים הוא באמצעות ההמשכיות. אני קם בבוקר ולובש ג'ינס ומתיישב לעבודה והולך אחר כך לשתות בירה עם חברים וצוחק וזה ניצחון, זה באמת ניצחון, אבל כל הזמן יש כוכבית לניצחון הזה. יש לו מחיר.

לפעמים, כשאני מרגיש שאחד הקצוות מתחזקים אצלי מדי, שאני יותר מדי שוכח או יותר מדי בדיכאון, אני חושב על משחק השחמט ההוא. אני חושב על זה שאם הייתי מספר לשלום שהפסדתי בכוונה, הוא היה אומר, אז מה זה בעצם שווה, גזבר. מה זה בעצם שווה כל הניצחון שלי אם לא ניסית לנצח. עדיף שתנסה לנצח וזה נכון, כי הרי כל המשחק מיוסד על הניסיון של כל אחד מהצדדים לנצח, ואם אחד הצדדים לא מנסה, אז גם הניצחון של הצד השני הוא לא ניצחון באמת. מה זה בכלל שווה אם אתה לא מנסה לנצח.

אז אני מנסה, והניסיון הזה גם הוא מושך קצת זמן. אני מתקדם בחיי, והזיכרון מלווה אותי כל הזמן. אולי זו, בעצם, הדרך היחידה: להיות נתון בקונפליקט האינסופי הזה, נתון בנסיונות חוזרים ונשנים להמשיך אבל לזכור, לזכור אבל להמשיך. לשלם מחיר מהצד האחד ואז לשלם מחיר מהצד האחר, ושוב ושוב לנסות.

כמו שהבנתם, אין דרך אמיתית לנצח בקרב הזה. ניצחון בקרב האחד, במקרה הזה, פירושו שכחה, ושכחה, בקרב האחר, פירושה הפסד. נתבקשתי להגן כאן על המילה 'לנצח', והגנתי, אבל אני תוהה לעצמי:

האם יש משמעות למילה 'לנצח' כשאתה נלחם, שוב ושוב, מול עצמך?

_______________
(נכתב והוקרא במועדון כתב – Write Club. המילה שנתבקשתי לדבר עליה הייתה 'לנצח'. לא הצלחתי לכתוב על שום דבר אחר)

שלש שנים

א.
ופעם אחת, כשהיינו שליחים ביחד בשבת הארגון, יצאנו אחרי התפילה החוצה לקידוש הסניפי ובקידוש היו החניכים, המדריכים, וגם כל ההורים של החניכים והרב של היישוב, ובין הקידוש לבייגלה הקומונרית באה אלינו ואמרה, אתם יודעים שאתם צריכים לתת עכשיו דבר תורה, נכון? ואנחנו אמרנו בפה מלא בייגלה, לא, לא ידענו, והיא אמרה כן, והלכה, ואחרי חצי דקה הרב של היישוב אמר לכולם ששש, נו, דבר תורה! ודפק על השולחן, ושלום היטיב את הטלית על הכתפיים ואמר איזה דבר תורה.

אין לי מושג מה הוא אמר. זה היה דבר תורה מאוד בייני"שי, הדיקציה שלו לא הייתה במיטבה, והוא התרגש מהאלתור. נלחץ. גם אני נלחצתי קצת. אחר כך הרב אמר יפה מאוד, יפה מאוד, והקומונרית באה להגיד תודה, והמדריכה של שבט מעלות פרצה בשירת מורל, והחיים המשיכו להתנהל כדרכם של החיים. והנה, אחת עשרה שנים אחרי אני יושב מול המחשב ומנסה להיזכר מה היה שם, והדבר העיקרי שעולה לי לראש זו מחוות הגוף שלו, של שלום, מיטיב את הטלית על הכתפיים.

קרא/י עוד «

לזכרו הטוב של שלום שרקי

(מקבץ טקסטים מהשנה החולפת)

אם יש משהו שלמדתי בשנה האחרונה, זה שחיים הם חיים. אי אפשר לעשות להם רדוקציה לסיפורים קטנים, טעוני מוסר השכל. אי אפשר להקיף אותם, למצות אותם, להפוך אותם למובנים לנו. ובכל זאת, אני מרגיש שצריך לספר קצת, כדרך העולם, על חבר שלי, שלום שרקי, שהיה כאן ואיננו.

הוא היה אדם שמח. שמח באמת, בלשד העצמות. לא 'מצחיק', לא 'ליצן'; שמח כזה שלא צריך לצחוק כל הזמן. שמח שיודע להיות רציני, שיודע לכעוס, להתעצבן, לחפש, לתהות, להתאכזב, ובכל זאת – שמח. כאילו נפל לתוך קדרת אופטימיות כשהיה קטן. היה בו חוש מדהים לעודד אותך כשאתה עצוב, לשלוח בדיחה, ציטוט משיר, להתלבש על שטויות ולעשות מהם עניין. הוא היה יכול לפצוח בשיר באמצע התחנה המרכזית סתם כי אין לו מה לעשות עד שהאוטובוס יגיע, או להקים ערסל באמצע טרמפיאדה כי זה מה שבמקרה היה לו בתיק.

הוא היה אדם לא מקובע. כזה שמוכן לשמוע כל דעה לפני שהוא מתווכח איתה, שמוכן לזרום לכל רעיון שמוצא חן בעיניו. שמוכן לדבר עם כל אדם, שכל אדם מעניין אותו. פעם נסענו בטרמפ עם שני מסוממים, מצומת פצאל לאחד מקיבוצי שפת הכנרת. אני ישבתי בצד בהלם, שלום התיידד תוך שניות עם הכלבה שלהם, ועד סוף הנסיעה כולם כבר היו חברים. אחר כך, בלוויה, היה אפשר לראות איזה היקף של חברים היו לו, כמה אנשים הוא אסף בדרך, כמו מגע זהב של ידידות.

הוא היה אדם אהוב.

הוא היה חבר אמיתי. כזה שמוכן ליטוש עכשיו הכל, לארוז תיק, לנסוע חצי מדינה כדי לשבת איתך לבירה. כזה שנמצא שם תמיד ברקע, שאפשר לספר לו הכל, שאתה יודע שהוא יקבל אותך איך שאתה, עם כל התהיות וההתלבטויות. הוא לא היה חבר פסיכולוג או חבר יועץ, לא אדם שהולכים אליו כדי לשמוע רעיונות מחוכמים. אפילו לא אחד שמחפש לתת לך אותם. סתם, אדם שיושב לידך ומקשיב. איזה דבר נדיר זה.

הוא ידע להיות אסרטיבי כשצריך וחסר בטחון כשצריך.

הוא היה איש משפחה למופת. אני משתמש במושג למרות ש'איש משפחה' ניתן, בדרך כלל, לאנשים שיש להם אשה וילדים. שלום לא זכה, אבל הזיקה שלו למשפחה הייתה עניין שראוי לדבר עליו: היחס להורים, לאחים, לבני הדודים, לדודים, לסבים ולסבתות. לא כי 'צריך' ולא כי זה חשוב, אלא כי המשפחה היא הבסיס שלו. ממנה הוא יוצא ואליה הוא חוזר.

הוא היה איש אדמה. היה יכול לצאת לטיולים של יומיים בין ירוחם לשדה בוקר, בין צפת לגולן. סתם כך, לארוז וללכת. הפלאפון הישן שלו לא תמיד זמין. וידעת שגם אם הוא לא זמין עכשיו, הוא יהיה זמין מתישהו, באמצע שום מקום, מתקשר ואומר 'גזבר, נחש איפה אני עכשיו'. מעולם לא הצלחתי לנחש את זה כמו שצריך.
הוא היה איש חינוך אמיתי. כזה שהתלמידים שלו אהובים על ידו והוא אהוב על ידם. שבא לשנות אנשים ולא רק לעשותם דומים לו. הוא חינך בבית הספר שלמד בו ביסודי ובישיבה התיכונית שלמד בה – שני מקומות שהיה שייך ולא-שייך אליהם. שייך כי שם גדל, לא שייך כי השתנה מאז. ובכל זאת חזר ללמד – כמין תיקון.

היה בו אופק. מן קומה נוספת, לא ארצית, לא קונקרטית. קשה לי להסביר את זה, אבל משהו במבט שלו היה תמיד כפול: כאילו הוא רואה בעיה ופתרון, ומעליהם עוד קומה, של רוח, של שירה, של הבנה שהיא למעלה מהבנה.
הוא היה אדם שלם. עם עוד מלא מלא פנים, חלומות, רעיונות, תורה, יראת שמיים, תלתלים בלונדיניים, זקן שנשאר כי זה מגניב וסנדלים תנ"כיות נוחות שחיפש, מדי כמה שנים, בכל ירושלים.

ווי להאי שופרא.

—————————————-


א.

כבר שנה עברה מאז. מישהו אמר לי, בסערה הזאת שהתרחשה אחרי ההלוויה, ש'גזירה על המת שישתכח מהלב' זה שקר; אין באמת נחמה. הפצע נשאר פתוח, ולנצח הוא ישאר פתוח. המקסימום שאפשר לעשות זה לשאת את החלל הפעור בלב, צעד אחר צעד, לשארית חיינו.

שנה עברה. לא עבר יום אחד שלא חשבתי עליו וכל היזכרות היא כמו דקירה בלב המתכווץ. ופתאום אני מבין שהאמירה הזאת נכונה, ואין לי מושג אם היא מן הדין או מן החסד. מן הדין – כי חשבתי שהזמן יקהה את השוליים החדים, ולא היא. זה לא יקרה. ומן החסד – כי לפחות זה. שלא אשכח.

ב.
כמה שבועות לפני הפיגוע הוא הביא לי שתי בירות שנשתה ביחד. לא הספקנו לשתות אותן יחד, ולא ידעתי מה לעשות איתן. וכל הזמן נקרעתי בין הרצון לשתות אותן כבר ולסלק אותן מהמקרר ובין הרצון לשתות אותן באירוע שראוי לזה. וחשבתי אולי באזכרה, ואולי באיזה אירוע חברתי, ובסוף הבאתי אותן לחתונה.

ובחתונה, כשאומרים 'אם אשכחך', ביקשתי את המקרופון ואמרתי שאני מבקש להזכיר כאן מישהו שאי אפשר לשכוח. שחשבנו יחד שהוא יהיה כאן, נוכח, עד. והוא לא כאן בגופו. אבל אני חושב ומקווה ומרגיש שגם אם הוא לא כאן בפועל, רוחו בוודאי כאן. אחר כך, בריקודים, פתחתי את הבירות, הרמנו 'לחיים' כולנו, ושתינו.
במובן מסוים, זה היה קצת כמו לרקוד איתו.

ג.
אומרים שהמת ממשיך לחיות בלבנו. זה לא נכון. הוא בלבנו, אבל ממשיך להיות מת. דווקא מפני כן הזיכרון קשה כל כך.

אבל חלמתי חלום לפני שבוע. הייתי איתו במעיין, וידעתי שזה חלום ושהוא מת, ושכל זה לא באמת, ושניה לפני שהתעוררתי שאלתי אותו אם הוא יבוא שוב, והוא חייך ואמר שכן, והתעוררתי, ובמקום געגוע הייתה, לרגע, איזו תחושת שלווה. שהנה, הוא יבוא שוב. וגם אם בחלום, עדיין: גם זה, אפעס, משהו.

ד.
איך כתב יואל הופמן?
"יֶשְׁנוֹ עוֹד אָדָם שֶׁרָצִינוּ לְדַבֵּר עָלָיו אֲבָל שָׁכַחְנוּ אֶת שְׁמוֹ וְשָׁכַחְנוּ אֶת מַרְאֵהוּ.
אֲנַחְנוּ זוֹכְרִים רַק אֶת הַדְּבָרִים הָאֲחֵרִים. שֶׁהָיָה בְּמֶרְחָק שֶׁל גּוּף אָדָם מִפְּנֵי הָאֲדָמָה. שֶׁקָּרַב וְרָחַק. שֶׁהַלַּיְלָה כִּסָּה עָלָיו וְהַיּוֹם הֵאִיר אוֹתוֹ וּדְבָרִים מֵעֵין אֵלּוּ.

זֶהוּ הָאָדָם הַמְּדֻיָּק בְּיוֹתֵר שֶׁאֲנַחְנוּ זוֹכְרִים. וְעַל כֵּן אֲנַחְנוּ מִתְגַּעְגְּעִים אֵלָיו כָּל הַיָּמִים וּמִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ זוֹכְרִים אֶת שְׁמוֹ הַגַּעְגּוּעִים גְּדוֹלִים יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹמַר."

———————–


נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להנחם.

דרכו של עולם, בשר ודם שמת עליו מתו מה הוא עושה; קורע עליו ויושב שבעה ושלושים. פגע בו חבירו ושאל לשלומו, מראה לו פנים שוחקות ומשקר בו ששלומו טוב.

אחר שנה גזירה על המת שישתכח מן הלב. לא במשמע ישתכח ממש, אלא שבלשון ארמי קורין ל'מצא' – 'שכח'. ומשמעו – כיון שחלפה שנה ועדיין חלל בקרבו, מחפש ומפשפש בליבו ומוצא בו מתו שהיה שם תמיד, וחללו נסתם בטלאי, והוא מה שקורים העולם 'נחמה'.

אבל נצח ישראל אינו כך. אלא בשעה ששואלים לו לשלומו הוא מיצר מאוד ואומר לבי חלל בקרבי, אוי לה לאבידה שאין לה מוצא. אוי לו לכתר שאבדו מרגליות שבו. מיד יושב ואומר לקב"ה אתה ששמך שלום ראה כמה נפשות חסרות בי, ואוחז בשיפולי כיסא הכבוד ואינו מרפה עד שמתרצה עליו הקב"ה ושולח בן דוד, במהרה בימינו.

——————–


שוב היה מעשה מאחד שהיה הולך בדרך ופגע בו מלאך המוות. אמר לו שלום ולא השיב לו שלום. אמר לו השב לי שלום ולא ענה לו. אמר לו עד מתי אתה עושה ישראל בעלי מומין. אמר לו לך לאומן שעשאני ואמור לו מה שאמרת לי.

הלך לאומן שעשהו ואמר לו אוצר אחד היה לי בבית גנזי, השב לי גזילה שגזלת ממני. אמר לו האומן דבר אשר נחתם בטבעת המלך אין להשיב. אמר לו עכ"פ תן לי נחמה, אמר לו שתוק, כך עלה במחשבה. אמר לו האדם וכי יש נחמה בשתיקה, הסב האומן פניו ולא השיב לו.

יצא הימנו וביקש לילך, ולא נענו לו רגליו. ביקש להסב פניו אל הקיר, באו בעלי תריסין וכפו עליו לשמעם. ביקש להפליג תרשיש, רדף אותו הסער. ביקש לטמון ראשו בחול, פצתה האדמה את פיה ושילחה בו תהומות שבה.

לא ידע מה שיעשה.

אחר זמן ראה זקן אחד שהיה יושב במקום אחד וביקש הימנו ניחומים. אמר לו אין לה מנחם מכל אוהביה. לא שאין לה אוהבים, אלא שאי אפשר לה להינחם.

אמר לו סוף סוף מה אעשה, אמר לו סוף דבר הכל נשמע. אמר לו והלא אמרו לי שתוק. אמר לו מי אמר לך. אמר לו גזלן שגזל הימני, מי שהשלום עתה שלו. אמר לו הזקן מה אעידך מה אדמה לך. על כל פנים כמה אוהבים יש לך בוודאי, לך אליהם ודבר איתם ואהוב אותם.

שאל אותו וכי בזה יש נחמה, אמר לו לא.
אמר לו מה חפץ יש בכל זה. אמר לו נחמה אין בזה אבל אפשר גאולה יש בזה, והלא זה כל האדם.

————————————

אני יודע ששכחתם, וגם אני קצת שוכח לפעמים, ובכלל גזירה על המת להשכח, אבל היה לי חבר שבכל סוף חורף, כשהלילות היו מתחממים קצת, היה שולח לי הודעה, ציטוט של נתן זך: "וְרַק זֹאת אֵדַע: כִּי הַחֹרֶף עָבַר וְלֵילוֹת אָבִיב מְתוּקִים נִיגַרִים כִּדְבַשׁ, צְהֻבִּים, מִן הַמְּנוֹרָה".

(ולפעמים היה טועה וכותב "מתוקים כדבש", או "לילות אביב צהובים", אבל ידעתי למה הוא מתכוון. וכך היה שנים. והנה פתאום עברה שנה מאז שהוא, ובכן, כבר איננו, ושוב הגיע הלילה החם הראשון של האביב, ואתמול בערב כל הרחוב היה ריח צהוב ניגר, וישבתי וחיכיתי להודעה שלו, והרגשתי מטופש)

(אל תתנו לזה להפריע לכם להתאהב)

——————————–


ודברים שכתבתי בתום השבעה:

מילה מוזרה, המילה 'נחמה'; היא כאילו מצביעה על החזרה אחורה של המציאות. 'ניחמתי כי עשיתים', אומר אלוהים, ובעצם מתכוון לכך שהוא חוזר בו. הוא מתחרט, הוא משיב את המציאות לאחור, ומבקש להתחיל הכל מחדש כאילו לא היה כאן דבר. כשהנביא משתמש בביטוי 'נחמת ציון', הוא מדבר על כך שהעבר ישכח, כיון שהכל יחזור להיות כשהיה.

יש מן האוקסימורון בביטוי 'ניחום אבלים'. אנשים באים לדבר, אבל מה כבר אפשר להגיד אל מול המוות. ובכן יושבים, נאנחים קצת, מספרים סיפורים עם פאנץ', מעבירים איזה מסר חד משמעי: הנפטר היה איש טוב, הֶיו גם אתם טובים. תראו איך חייך ברגעי משבר, מה הוא אף אתם. מילות נחמה אחרות מכלילות אותו בתוך סיפור גדול יותר, של מלחמה ומאבק ומשמעות ציבורית, כזו שמעניקה משמעות גם למוות. כך או כך, הן הולכות על העבר: מי היה הנפטר. מה הייתה משמעות מותו.

ומשום כך, אין בזה נחמה באמת.

אין בזה נחמה כי אי אפשר להחזיר את הגלגל אחור. כי החלל שנותר בחזה – עדיין הוא חלל, והמילים אולי מטשטשות אותו, אבל לא מכסות עליו. אין בזה נחמה כי נחמה מורה על העבר, מדברת על העבר, היא מבקשת להחזיר את העולם אחור, ואין אפשרות כזו. המוות הוא חד משמעי, הוא נעוץ בזמן כמו סכין, ואין יכולת במילות הנחמה בכדי להשיב אותו אחור. כפי שכתוב באיכה, "רחק ממני מנחם, משיב נפשי'; הנחמה היא שיבה. משל הלכה ממך הנפש, והמנחם מחזיר אותה אליך.
ואיך אנחם.

אז אין נחמה. הזמן בא (ואם לא בא, עוד יבוא), מקרים חדשים קורים, הלב פונה לדברים אחרים, והכאב הולך עם השכחה, אבל נחמה אין כאן, וכשהזיכרון צף ועולה, הוא דוקר כבראשונה. מה, אם כן, ניתן להגיד, איך לנחם.

אני לא יודע. דומני שאי אפשר. ובכל זאת, מאחורי המילים שמבקשות לנחם, עומד אדם, והאדם הזה מבקש לפנות אל המתאבל ולהגיד לו שאכפת ממנו, שעוד יש כאן אנשים מסביב, שיש כאן לב שנפער ללב ומבקש להחזיק בו, וכל המילים אינן אלא אותה בקשה כמוסה.

אני, אמנם, לא מהמשפחה, והכאב שלי הוא כאב אחר, אבל רציתי להגיד תודה לחברים, למשפחה שלי, למשפחה שלו, לכל אלה שתומכים ומחבקים ושולחים הודעות ומתקשרים ומציעים זרוע להתמך בה. כי אולי אין נחמה, אבל יש גאולה ותקווה ואהבה, וגם אם הן מורות על העתיד שעדיין-לא-קיים, ולא באמת מספיקות, בכל זאת הן משהו. ואפשר, כמו ר' עקיבא, לִצפות לעתיד ולהתעודד, ויש מילים שיכולות לעודד ולתמוך ולתת קביים לאיש שמבקש לקום עכשיו ולשאת את הזיכרון ובכל זאת להמשיך ללכת.

ומחה ה' אלוהים דמעה מעל כל פנים.

————————–

(וכאן, קישור להספד שבשנה שעברה)

ממלאך המוות, מאליהו הנביא

שוב היה מעשה מאחד שהיה הולך בדרך ופגע בו מלאך המוות. אמר לו שלום ולא השיב לו שלום. אמר לו השב לי שלום ולא ענה לו. אמר לו עד מתי אתה עושה ישראל בעלי מומין. אמר לו לך לאומן שעשאני ואמור לו מה שאמרת לי.

הלך לאומן שעשהו ואמר לו אוצר אחד היה לי בבית גנזי, השב לי גזילה שגזלת ממני. אמר לו האומן דבר אשר נחתם בטבעת המלך אין להשיב. אמר לו עכ"פ תן לי נחמה, אמר לו שתוק, כך עלה במחשבה. אמר לו האדם וכי יש נחמה בשתיקה, הסב האומן פניו ולא השיב לו.

יצא הימנו וביקש לילך, ולא נענו לו רגליו. ביקש להסב פניו אל הקיר, באו בעלי תריסין וכפו עליו לשמעם. ביקש להפליג תרשיש, רדף אותו הסער. ביקש לטמון ראשו בחול, פצתה האדמה את פיה ושילחה בו תהומות שבה.

לא ידע מה שיעשה.

אחר זמן ראה זקן אחד שהיה יושב במקום אחד וביקש הימנו ניחומים. אמר לו אין לה מנחם מכל אוהביה. לא שאין לה אוהבים, אלא שאי אפשר לה להינחם.

אמר לו סוף סוף מה אעשה, אמר לו סוף דבר הכל נשמע. אמר לו והלא אמרו לי שתוק. אמר לו מי אמר לך. אמר לו גזלן שגזל הימני, מי שהשלום עתה שלו. אמר לו הזקן מה אעידך מה אדמה לך. על כל פנים כמה אוהבים יש לך בוודאי, לך אליהם ודבר איתם ואהוב אותם.

שאל אותו וכי בזה יש נחמה, אמר לו לא.
אמר לו מה חפץ יש בכל זה. אמר לו נחמה אין בזה אבל אפשר גאולה יש בזה, והלא זה כל האדם.

[ואורי סיים: וכבר רקעה ברגליה כנסת ישראל וצווחה באוזני אוהביה המשתאים, אל תאיצו לנחמני. במה תנוחם והרי אין שלום.
שמא תאמר, אם כך מה נחמה יש באהבה שבין אדם למקום ובין אדם לחברו ובין איש לאשתו? אמור, נחמה אין בזה, אלא מלך שהשלום שלו, בשעה שעושין רצונו ומקיימים מה שציווה: "ואהבת", מיד משרה מעט משלומו באותו מקום.]

——–

שוב היה מעשה מיהודי אחד שהלך לו בשוק בעיבורה של ירושלים מאחד מאותם ימי זיכרון שיש להם לישראל. טעם מן ממתק שעושים שם וקנה לו קולורבי ומלפפונים ופגש באליהו הנביא. מיהר ובירך חכם הרזים ובירך גאל ישראל ושאל אימתי קאתי מר (מתי תבוא הגאולה).
הקדיר אליהו פניו ככף יד איש ולא השיב לו.
אמר לו היהודי מה לך פה אליהו.
אמר לו בשורה טובה ובשורה רעה יש לי אליכם ואני מהסס ופוסח על שתי הסעיפים ואיני יודע במה לפתוח.
אמר לו היהודי יפתח במר ויסיים במתוק כדרך שעושים בליל הסדר.
אמר לו אליהו בשורה רעה היא שלא יבוא האדון אל היכלו, שכבר אמר ר' הלל אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה והלכה כהִלל בכל מקום. ולא עוד אלא שלא נגאלו ישראל אלא על שלא שינו את לשונם ולא שינו את בגדיהם, ואתם אין בכם לא מזה ולא מזה.

הניח היהודי שקו ותעניתו ובירך ברוך דיין אמת כדרך שמברכים על הרעה, חזר וכיתף שקו ושאל לבשורה הטובה.

אמר לו אליהו ישראל אם אין נביאים הם בני נביאים הם, כיון שראו ישראל שבושש משיח לבוא ולא עוד אלא שנגזרה על שונאיהם של ישראל כליה (בלשון סגי נהור אמר כן), קמו ועשו להם משיח בן יוסף אשר ילך לפניהם שנאמר בו בכור שורו הדר לו. בנו להם בתים טובים וישבו ונטעו כרמים ועשו להם זקנים וזקנות והניחו אותם ברחובות העיר והלכו להם ותיקנו להם קול תרועה חזק מאוד, ובזמן התרועה ציפור לא מצייץ ועגל לא גועה, ואמרו זה הוא קול שופרו של משיח.

אמר לו היהודי ומה עושה הקב"ה באותה שעה?
אמר לו אליהו שותק ואומר ניצחוני בני, ניצחוני בני.