לזכרו הטוב של שלום שרקי

(מקבץ טקסטים מהשנה החולפת)

אם יש משהו שלמדתי בשנה האחרונה, זה שחיים הם חיים. אי אפשר לעשות להם רדוקציה לסיפורים קטנים, טעוני מוסר השכל. אי אפשר להקיף אותם, למצות אותם, להפוך אותם למובנים לנו. ובכל זאת, אני מרגיש שצריך לספר קצת, כדרך העולם, על חבר שלי, שלום שרקי, שהיה כאן ואיננו.

הוא היה אדם שמח. שמח באמת, בלשד העצמות. לא 'מצחיק', לא 'ליצן'; שמח כזה שלא צריך לצחוק כל הזמן. שמח שיודע להיות רציני, שיודע לכעוס, להתעצבן, לחפש, לתהות, להתאכזב, ובכל זאת – שמח. כאילו נפל לתוך קדרת אופטימיות כשהיה קטן. היה בו חוש מדהים לעודד אותך כשאתה עצוב, לשלוח בדיחה, ציטוט משיר, להתלבש על שטויות ולעשות מהם עניין. הוא היה יכול לפצוח בשיר באמצע התחנה המרכזית סתם כי אין לו מה לעשות עד שהאוטובוס יגיע, או להקים ערסל באמצע טרמפיאדה כי זה מה שבמקרה היה לו בתיק.

הוא היה אדם לא מקובע. כזה שמוכן לשמוע כל דעה לפני שהוא מתווכח איתה, שמוכן לזרום לכל רעיון שמוצא חן בעיניו. שמוכן לדבר עם כל אדם, שכל אדם מעניין אותו. פעם נסענו בטרמפ עם שני מסוממים, מצומת פצאל לאחד מקיבוצי שפת הכנרת. אני ישבתי בצד בהלם, שלום התיידד תוך שניות עם הכלבה שלהם, ועד סוף הנסיעה כולם כבר היו חברים. אחר כך, בלוויה, היה אפשר לראות איזה היקף של חברים היו לו, כמה אנשים הוא אסף בדרך, כמו מגע זהב של ידידות.

הוא היה אדם אהוב.

הוא היה חבר אמיתי. כזה שמוכן ליטוש עכשיו הכל, לארוז תיק, לנסוע חצי מדינה כדי לשבת איתך לבירה. כזה שנמצא שם תמיד ברקע, שאפשר לספר לו הכל, שאתה יודע שהוא יקבל אותך איך שאתה, עם כל התהיות וההתלבטויות. הוא לא היה חבר פסיכולוג או חבר יועץ, לא אדם שהולכים אליו כדי לשמוע רעיונות מחוכמים. אפילו לא אחד שמחפש לתת לך אותם. סתם, אדם שיושב לידך ומקשיב. איזה דבר נדיר זה.

הוא ידע להיות אסרטיבי כשצריך וחסר בטחון כשצריך.

הוא היה איש משפחה למופת. אני משתמש במושג למרות ש'איש משפחה' ניתן, בדרך כלל, לאנשים שיש להם אשה וילדים. שלום לא זכה, אבל הזיקה שלו למשפחה הייתה עניין שראוי לדבר עליו: היחס להורים, לאחים, לבני הדודים, לדודים, לסבים ולסבתות. לא כי 'צריך' ולא כי זה חשוב, אלא כי המשפחה היא הבסיס שלו. ממנה הוא יוצא ואליה הוא חוזר.

הוא היה איש אדמה. היה יכול לצאת לטיולים של יומיים בין ירוחם לשדה בוקר, בין צפת לגולן. סתם כך, לארוז וללכת. הפלאפון הישן שלו לא תמיד זמין. וידעת שגם אם הוא לא זמין עכשיו, הוא יהיה זמין מתישהו, באמצע שום מקום, מתקשר ואומר 'גזבר, נחש איפה אני עכשיו'. מעולם לא הצלחתי לנחש את זה כמו שצריך.
הוא היה איש חינוך אמיתי. כזה שהתלמידים שלו אהובים על ידו והוא אהוב על ידם. שבא לשנות אנשים ולא רק לעשותם דומים לו. הוא חינך בבית הספר שלמד בו ביסודי ובישיבה התיכונית שלמד בה – שני מקומות שהיה שייך ולא-שייך אליהם. שייך כי שם גדל, לא שייך כי השתנה מאז. ובכל זאת חזר ללמד – כמין תיקון.

היה בו אופק. מן קומה נוספת, לא ארצית, לא קונקרטית. קשה לי להסביר את זה, אבל משהו במבט שלו היה תמיד כפול: כאילו הוא רואה בעיה ופתרון, ומעליהם עוד קומה, של רוח, של שירה, של הבנה שהיא למעלה מהבנה.
הוא היה אדם שלם. עם עוד מלא מלא פנים, חלומות, רעיונות, תורה, יראת שמיים, תלתלים בלונדיניים, זקן שנשאר כי זה מגניב וסנדלים תנ"כיות נוחות שחיפש, מדי כמה שנים, בכל ירושלים.

ווי להאי שופרא.

—————————————-


א.

כבר שנה עברה מאז. מישהו אמר לי, בסערה הזאת שהתרחשה אחרי ההלוויה, ש'גזירה על המת שישתכח מהלב' זה שקר; אין באמת נחמה. הפצע נשאר פתוח, ולנצח הוא ישאר פתוח. המקסימום שאפשר לעשות זה לשאת את החלל הפעור בלב, צעד אחר צעד, לשארית חיינו.

שנה עברה. לא עבר יום אחד שלא חשבתי עליו וכל היזכרות היא כמו דקירה בלב המתכווץ. ופתאום אני מבין שהאמירה הזאת נכונה, ואין לי מושג אם היא מן הדין או מן החסד. מן הדין – כי חשבתי שהזמן יקהה את השוליים החדים, ולא היא. זה לא יקרה. ומן החסד – כי לפחות זה. שלא אשכח.

ב.
כמה שבועות לפני הפיגוע הוא הביא לי שתי בירות שנשתה ביחד. לא הספקנו לשתות אותן יחד, ולא ידעתי מה לעשות איתן. וכל הזמן נקרעתי בין הרצון לשתות אותן כבר ולסלק אותן מהמקרר ובין הרצון לשתות אותן באירוע שראוי לזה. וחשבתי אולי באזכרה, ואולי באיזה אירוע חברתי, ובסוף הבאתי אותן לחתונה.

ובחתונה, כשאומרים 'אם אשכחך', ביקשתי את המקרופון ואמרתי שאני מבקש להזכיר כאן מישהו שאי אפשר לשכוח. שחשבנו יחד שהוא יהיה כאן, נוכח, עד. והוא לא כאן בגופו. אבל אני חושב ומקווה ומרגיש שגם אם הוא לא כאן בפועל, רוחו בוודאי כאן. אחר כך, בריקודים, פתחתי את הבירות, הרמנו 'לחיים' כולנו, ושתינו.
במובן מסוים, זה היה קצת כמו לרקוד איתו.

ג.
אומרים שהמת ממשיך לחיות בלבנו. זה לא נכון. הוא בלבנו, אבל ממשיך להיות מת. דווקא מפני כן הזיכרון קשה כל כך.

אבל חלמתי חלום לפני שבוע. הייתי איתו במעיין, וידעתי שזה חלום ושהוא מת, ושכל זה לא באמת, ושניה לפני שהתעוררתי שאלתי אותו אם הוא יבוא שוב, והוא חייך ואמר שכן, והתעוררתי, ובמקום געגוע הייתה, לרגע, איזו תחושת שלווה. שהנה, הוא יבוא שוב. וגם אם בחלום, עדיין: גם זה, אפעס, משהו.

ד.
איך כתב יואל הופמן?
"יֶשְׁנוֹ עוֹד אָדָם שֶׁרָצִינוּ לְדַבֵּר עָלָיו אֲבָל שָׁכַחְנוּ אֶת שְׁמוֹ וְשָׁכַחְנוּ אֶת מַרְאֵהוּ.
אֲנַחְנוּ זוֹכְרִים רַק אֶת הַדְּבָרִים הָאֲחֵרִים. שֶׁהָיָה בְּמֶרְחָק שֶׁל גּוּף אָדָם מִפְּנֵי הָאֲדָמָה. שֶׁקָּרַב וְרָחַק. שֶׁהַלַּיְלָה כִּסָּה עָלָיו וְהַיּוֹם הֵאִיר אוֹתוֹ וּדְבָרִים מֵעֵין אֵלּוּ.

זֶהוּ הָאָדָם הַמְּדֻיָּק בְּיוֹתֵר שֶׁאֲנַחְנוּ זוֹכְרִים. וְעַל כֵּן אֲנַחְנוּ מִתְגַּעְגְּעִים אֵלָיו כָּל הַיָּמִים וּמִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ זוֹכְרִים אֶת שְׁמוֹ הַגַּעְגּוּעִים גְּדוֹלִים יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹמַר."

———————–


נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להנחם.

דרכו של עולם, בשר ודם שמת עליו מתו מה הוא עושה; קורע עליו ויושב שבעה ושלושים. פגע בו חבירו ושאל לשלומו, מראה לו פנים שוחקות ומשקר בו ששלומו טוב.

אחר שנה גזירה על המת שישתכח מן הלב. לא במשמע ישתכח ממש, אלא שבלשון ארמי קורין ל'מצא' – 'שכח'. ומשמעו – כיון שחלפה שנה ועדיין חלל בקרבו, מחפש ומפשפש בליבו ומוצא בו מתו שהיה שם תמיד, וחללו נסתם בטלאי, והוא מה שקורים העולם 'נחמה'.

אבל נצח ישראל אינו כך. אלא בשעה ששואלים לו לשלומו הוא מיצר מאוד ואומר לבי חלל בקרבי, אוי לה לאבידה שאין לה מוצא. אוי לו לכתר שאבדו מרגליות שבו. מיד יושב ואומר לקב"ה אתה ששמך שלום ראה כמה נפשות חסרות בי, ואוחז בשיפולי כיסא הכבוד ואינו מרפה עד שמתרצה עליו הקב"ה ושולח בן דוד, במהרה בימינו.

——————–


שוב היה מעשה מאחד שהיה הולך בדרך ופגע בו מלאך המוות. אמר לו שלום ולא השיב לו שלום. אמר לו השב לי שלום ולא ענה לו. אמר לו עד מתי אתה עושה ישראל בעלי מומין. אמר לו לך לאומן שעשאני ואמור לו מה שאמרת לי.

הלך לאומן שעשהו ואמר לו אוצר אחד היה לי בבית גנזי, השב לי גזילה שגזלת ממני. אמר לו האומן דבר אשר נחתם בטבעת המלך אין להשיב. אמר לו עכ"פ תן לי נחמה, אמר לו שתוק, כך עלה במחשבה. אמר לו האדם וכי יש נחמה בשתיקה, הסב האומן פניו ולא השיב לו.

יצא הימנו וביקש לילך, ולא נענו לו רגליו. ביקש להסב פניו אל הקיר, באו בעלי תריסין וכפו עליו לשמעם. ביקש להפליג תרשיש, רדף אותו הסער. ביקש לטמון ראשו בחול, פצתה האדמה את פיה ושילחה בו תהומות שבה.

לא ידע מה שיעשה.

אחר זמן ראה זקן אחד שהיה יושב במקום אחד וביקש הימנו ניחומים. אמר לו אין לה מנחם מכל אוהביה. לא שאין לה אוהבים, אלא שאי אפשר לה להינחם.

אמר לו סוף סוף מה אעשה, אמר לו סוף דבר הכל נשמע. אמר לו והלא אמרו לי שתוק. אמר לו מי אמר לך. אמר לו גזלן שגזל הימני, מי שהשלום עתה שלו. אמר לו הזקן מה אעידך מה אדמה לך. על כל פנים כמה אוהבים יש לך בוודאי, לך אליהם ודבר איתם ואהוב אותם.

שאל אותו וכי בזה יש נחמה, אמר לו לא.
אמר לו מה חפץ יש בכל זה. אמר לו נחמה אין בזה אבל אפשר גאולה יש בזה, והלא זה כל האדם.

————————————

אני יודע ששכחתם, וגם אני קצת שוכח לפעמים, ובכלל גזירה על המת להשכח, אבל היה לי חבר שבכל סוף חורף, כשהלילות היו מתחממים קצת, היה שולח לי הודעה, ציטוט של נתן זך: "וְרַק זֹאת אֵדַע: כִּי הַחֹרֶף עָבַר וְלֵילוֹת אָבִיב מְתוּקִים נִיגַרִים כִּדְבַשׁ, צְהֻבִּים, מִן הַמְּנוֹרָה".

(ולפעמים היה טועה וכותב "מתוקים כדבש", או "לילות אביב צהובים", אבל ידעתי למה הוא מתכוון. וכך היה שנים. והנה פתאום עברה שנה מאז שהוא, ובכן, כבר איננו, ושוב הגיע הלילה החם הראשון של האביב, ואתמול בערב כל הרחוב היה ריח צהוב ניגר, וישבתי וחיכיתי להודעה שלו, והרגשתי מטופש)

(אל תתנו לזה להפריע לכם להתאהב)

——————————–


ודברים שכתבתי בתום השבעה:

מילה מוזרה, המילה 'נחמה'; היא כאילו מצביעה על החזרה אחורה של המציאות. 'ניחמתי כי עשיתים', אומר אלוהים, ובעצם מתכוון לכך שהוא חוזר בו. הוא מתחרט, הוא משיב את המציאות לאחור, ומבקש להתחיל הכל מחדש כאילו לא היה כאן דבר. כשהנביא משתמש בביטוי 'נחמת ציון', הוא מדבר על כך שהעבר ישכח, כיון שהכל יחזור להיות כשהיה.

יש מן האוקסימורון בביטוי 'ניחום אבלים'. אנשים באים לדבר, אבל מה כבר אפשר להגיד אל מול המוות. ובכן יושבים, נאנחים קצת, מספרים סיפורים עם פאנץ', מעבירים איזה מסר חד משמעי: הנפטר היה איש טוב, הֶיו גם אתם טובים. תראו איך חייך ברגעי משבר, מה הוא אף אתם. מילות נחמה אחרות מכלילות אותו בתוך סיפור גדול יותר, של מלחמה ומאבק ומשמעות ציבורית, כזו שמעניקה משמעות גם למוות. כך או כך, הן הולכות על העבר: מי היה הנפטר. מה הייתה משמעות מותו.

ומשום כך, אין בזה נחמה באמת.

אין בזה נחמה כי אי אפשר להחזיר את הגלגל אחור. כי החלל שנותר בחזה – עדיין הוא חלל, והמילים אולי מטשטשות אותו, אבל לא מכסות עליו. אין בזה נחמה כי נחמה מורה על העבר, מדברת על העבר, היא מבקשת להחזיר את העולם אחור, ואין אפשרות כזו. המוות הוא חד משמעי, הוא נעוץ בזמן כמו סכין, ואין יכולת במילות הנחמה בכדי להשיב אותו אחור. כפי שכתוב באיכה, "רחק ממני מנחם, משיב נפשי'; הנחמה היא שיבה. משל הלכה ממך הנפש, והמנחם מחזיר אותה אליך.
ואיך אנחם.

אז אין נחמה. הזמן בא (ואם לא בא, עוד יבוא), מקרים חדשים קורים, הלב פונה לדברים אחרים, והכאב הולך עם השכחה, אבל נחמה אין כאן, וכשהזיכרון צף ועולה, הוא דוקר כבראשונה. מה, אם כן, ניתן להגיד, איך לנחם.

אני לא יודע. דומני שאי אפשר. ובכל זאת, מאחורי המילים שמבקשות לנחם, עומד אדם, והאדם הזה מבקש לפנות אל המתאבל ולהגיד לו שאכפת ממנו, שעוד יש כאן אנשים מסביב, שיש כאן לב שנפער ללב ומבקש להחזיק בו, וכל המילים אינן אלא אותה בקשה כמוסה.

אני, אמנם, לא מהמשפחה, והכאב שלי הוא כאב אחר, אבל רציתי להגיד תודה לחברים, למשפחה שלי, למשפחה שלו, לכל אלה שתומכים ומחבקים ושולחים הודעות ומתקשרים ומציעים זרוע להתמך בה. כי אולי אין נחמה, אבל יש גאולה ותקווה ואהבה, וגם אם הן מורות על העתיד שעדיין-לא-קיים, ולא באמת מספיקות, בכל זאת הן משהו. ואפשר, כמו ר' עקיבא, לִצפות לעתיד ולהתעודד, ויש מילים שיכולות לעודד ולתמוך ולתת קביים לאיש שמבקש לקום עכשיו ולשאת את הזיכרון ובכל זאת להמשיך ללכת.

ומחה ה' אלוהים דמעה מעל כל פנים.

————————–

(וכאן, קישור להספד שבשנה שעברה)

ממלאך המוות, מאליהו הנביא

שוב היה מעשה מאחד שהיה הולך בדרך ופגע בו מלאך המוות. אמר לו שלום ולא השיב לו שלום. אמר לו השב לי שלום ולא ענה לו. אמר לו עד מתי אתה עושה ישראל בעלי מומין. אמר לו לך לאומן שעשאני ואמור לו מה שאמרת לי.

הלך לאומן שעשהו ואמר לו אוצר אחד היה לי בבית גנזי, השב לי גזילה שגזלת ממני. אמר לו האומן דבר אשר נחתם בטבעת המלך אין להשיב. אמר לו עכ"פ תן לי נחמה, אמר לו שתוק, כך עלה במחשבה. אמר לו האדם וכי יש נחמה בשתיקה, הסב האומן פניו ולא השיב לו.

יצא הימנו וביקש לילך, ולא נענו לו רגליו. ביקש להסב פניו אל הקיר, באו בעלי תריסין וכפו עליו לשמעם. ביקש להפליג תרשיש, רדף אותו הסער. ביקש לטמון ראשו בחול, פצתה האדמה את פיה ושילחה בו תהומות שבה.

לא ידע מה שיעשה.

אחר זמן ראה זקן אחד שהיה יושב במקום אחד וביקש הימנו ניחומים. אמר לו אין לה מנחם מכל אוהביה. לא שאין לה אוהבים, אלא שאי אפשר לה להינחם.

אמר לו סוף סוף מה אעשה, אמר לו סוף דבר הכל נשמע. אמר לו והלא אמרו לי שתוק. אמר לו מי אמר לך. אמר לו גזלן שגזל הימני, מי שהשלום עתה שלו. אמר לו הזקן מה אעידך מה אדמה לך. על כל פנים כמה אוהבים יש לך בוודאי, לך אליהם ודבר איתם ואהוב אותם.

שאל אותו וכי בזה יש נחמה, אמר לו לא.
אמר לו מה חפץ יש בכל זה. אמר לו נחמה אין בזה אבל אפשר גאולה יש בזה, והלא זה כל האדם.

[ואורי סיים: וכבר רקעה ברגליה כנסת ישראל וצווחה באוזני אוהביה המשתאים, אל תאיצו לנחמני. במה תנוחם והרי אין שלום.
שמא תאמר, אם כך מה נחמה יש באהבה שבין אדם למקום ובין אדם לחברו ובין איש לאשתו? אמור, נחמה אין בזה, אלא מלך שהשלום שלו, בשעה שעושין רצונו ומקיימים מה שציווה: "ואהבת", מיד משרה מעט משלומו באותו מקום.]

——–

שוב היה מעשה מיהודי אחד שהלך לו בשוק בעיבורה של ירושלים מאחד מאותם ימי זיכרון שיש להם לישראל. טעם מן ממתק שעושים שם וקנה לו קולורבי ומלפפונים ופגש באליהו הנביא. מיהר ובירך חכם הרזים ובירך גאל ישראל ושאל אימתי קאתי מר (מתי תבוא הגאולה).
הקדיר אליהו פניו ככף יד איש ולא השיב לו.
אמר לו היהודי מה לך פה אליהו.
אמר לו בשורה טובה ובשורה רעה יש לי אליכם ואני מהסס ופוסח על שתי הסעיפים ואיני יודע במה לפתוח.
אמר לו היהודי יפתח במר ויסיים במתוק כדרך שעושים בליל הסדר.
אמר לו אליהו בשורה רעה היא שלא יבוא האדון אל היכלו, שכבר אמר ר' הלל אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה והלכה כהִלל בכל מקום. ולא עוד אלא שלא נגאלו ישראל אלא על שלא שינו את לשונם ולא שינו את בגדיהם, ואתם אין בכם לא מזה ולא מזה.

הניח היהודי שקו ותעניתו ובירך ברוך דיין אמת כדרך שמברכים על הרעה, חזר וכיתף שקו ושאל לבשורה הטובה.

אמר לו אליהו ישראל אם אין נביאים הם בני נביאים הם, כיון שראו ישראל שבושש משיח לבוא ולא עוד אלא שנגזרה על שונאיהם של ישראל כליה (בלשון סגי נהור אמר כן), קמו ועשו להם משיח בן יוסף אשר ילך לפניהם שנאמר בו בכור שורו הדר לו. בנו להם בתים טובים וישבו ונטעו כרמים ועשו להם זקנים וזקנות והניחו אותם ברחובות העיר והלכו להם ותיקנו להם קול תרועה חזק מאוד, ובזמן התרועה ציפור לא מצייץ ועגל לא גועה, ואמרו זה הוא קול שופרו של משיח.

אמר לו היהודי ומה עושה הקב"ה באותה שעה?
אמר לו אליהו שותק ואומר ניצחוני בני, ניצחוני בני.

שהלב הוא גשר צר מאוד

 [א]

כי כבר חודש וחצי שאני מסתובב סביב עצמי בעיגולים חסרי תוחלת, מחפש מוצא.

חודש וחצי; עוד לפני שהתחיל הכל. לפני שנחטפו שלשת הנערים, לפני שנרצח הנער הערבי, לפני שפרץ המבצע וגויסו המילואים, לפני שכל צלצול טלפון מרעיד נימים נסתרים בלב. לפני חודש וחצי, ממש בבוקרו של יום העיון לזכר הרב שג"ר, נסעתי עם אלחנן ניר ברכב ותהיתי איך אנחנו, כלומר האנשים סביבי, החברים, החברה, א-פוליטיים. כאילו אין פלסטינאים בעולם, ואין צורך להגדיר עצמך בימין או בשמאל, ואנשים כותבים על הדברים החשובים באמת: על אהבה, על מוות, על מצוקות כלל אנושיות. כותבים על קונפליקטים דתיים, על הרצון הנשי לשיר בפני גברים ועל חוסר ההתאמה למסגרות, על זוגיות ועל הכלה, אבל הפוליטי עלוּם, כאילו אין קבוצות בעולם, אין מצוקות חברתיות, אין יחסי כוחות. כאילו המגורים ביישוב בגוש עציון אינם אמירה פוליטית, וההתעלמות ממה שקורה סביבנו – בעולם, בארץ, בחברה הערבית – אינה אמירה פוליטית.

ואלחנן סיפר שפעם, כשהוציא את ספר השירה הראשון שלו, בא להוצאת הקיבוץ המאוחד וישב לפני שלשת גדולי הדור, עורכי ההוצאה, הלא הם עוזי שביט ומנחם פרי ולאה שניר, והם שאלו אותו מהי האמירה הפוליטית שלו. והוא, מתנחל צעיר, אמר שאין לו אמירה פוליטית. ואז צמצם מנחם פרי את עיניו ואמר 'גם לא להיות עם אמירה פוליטית, זוהי אמירה פוליטית'. לאמור: גם ההתעלמות היא הצהרה. גם עצימת העיניים.

וביום העיון עמד אלחנן ודיבר, ואני שהייתי טרוד שמעתי בחצי אוזן איך הוא מזכיר את הדיון הזה ואומר שאולי אנחנו לא פוליטיים כי יש לנו את חזית הדת, כי אנחנו כבר נלחמים באיזו נקודה אחת, ובה מרכזים את הכח. והוא המשיך ודיבר, אבל חזרתי ונטרדתי וכל הזמן חשבתי איך אפשר להפריד בין הפוליטי ובין הדת, שהרי הדת מתעסקת בחולים ובעניים ובעמי כנען ובמלחמות ובמלך ובשר הצבא, ומה כל זה אם לא פוליטיקה.

אחר כך חשבתי על דברים אחרים, וביקשתי לכתוב איזה מניפסט שתוהה למה הספרות הדתית והמוזיקה הדתית מתעלמות ממה שקורה בעולם, שאולי כל זה כי אין לנו עמדה ברורה בנושא, שאנחנו לא יודעים מה עיקר ומה טפל ומה לעשות עם כל הצרות והמצוקות שיש בינינו ובין אחרים. וכתבתי ומחקתי והלב נטרד בעניינים אחרים ולבסוף שכחתי מזה, כדרך העולם.

[ב]

אלא שפתאום התפוצצה אותה 'דרך העולם'. יושב אדם בחדרו וכותב, וחושב מה יעשה בקיץ, מתכנן תכניות, בונה לעצמו איזה מסלול מסודר בתוך הריק הזה שנקרא חופש, ואומר: כאן אלך לטייל בחוץ לארץ, כאן אלך ללמוד במקום זה, לפגוש אנשים, ופתאום נטרפים הקלפים והארץ בוערת. והלא צריך לחשוב משהו על כל מה שקורה כאן. האם זה טוב, האם זה רע, והוא מבקש עצה בעוזרים פרלמנטריים ובכתבי חדשות ובשאר ידעונים ואינו מוצא.

כך שאני מסתובב סביב עצמי ויושב בחדר ואוטם אזניים ומבקש שלא לשמוע. לא פותח וואסטאפ ולא שומע חדשות ולא רואה את כל הסרטונים שמפיצים הלוך והפץ. במקום זה רואה סרטים בהמוניהם, וקורא ספרים, ויוצא החוצה לשתות משהו לפגוש חברים ולגעת באנשים אמיתיים ולהרגיש שיש איזו ממשות בתוך כל הבלאגן הזה. ומנסה בכל כוחי להתנתק, כלומר לברוח, ליצור לעצמי בועה של אסקפיזם בתוך כל התוהו ובוהו הזה, ולהבטיח לעצמי שיהיה בסדר. ומדי פעם מגיעה אמא ואומרת 'יהודה, שמעתי ש-' או שעולה טרמפיסט חרדי ומבקש לדעת את דעתי על המצב בעזה, ואני איני יודע מה קורה, האם קורה, איך ומתי. יודע רק שחברים שלי מגויסים ובני דודים שלי מגויסים, ודואג מאוד. אבל לדעת משהו? אין לי דעה על המצב בעזה.

איני יודע מה לומר.

והלא במדינה כמו שלנו אסור שלא תדע מה לחשוב. אסור שתהסס, שתחשוש, שתחשוב פעמיים. בהולכך לקרב, אתה צריך ללכת בראש מורם ובידיעה שאתה מת למען המולדת. וזו אינה אמירה צינית, אלא ברצינות גמורה. איך כתבה לאה גולדברג? "למי שאינו מאמין, קשה לחיות השנה". יש לדעת: לקרב צריך ללכת כשאתה מאמין בעצמך, בצדקת דרכך. כי אם תלך בראש מורם עוד תוכל לצאת מזה. אם תהסס, מי יודע מה יקרה. וכדי לשרוד במקום המוטרף הזה צריך למצוא את נבכי האידאלים החבויים, לשיר 'עם ישראל חי' שוב ושוב. לשיר 'והעיקר שלא יתפחד כלל' למרות שהגשר צר מאוד. דווקא משום כך, דווקא כי הגשר צר מאוד.

חיילי הנח"ל רוקדים בחברון, הכל טרוּף מאוד
חיילי הנח"ל רוקדים בחברון, הכל טרוּף מאוד

[ג]

אלא שהדברים נכונים גם להפך, מהצד השני של המפה הפוליטית, ודווקא משום כך הם מעציבים כל כך. מימין ומשמאל אנשים נאחזים באותה אמת ברורה, מפגינים למענה, נלחמים למענה, כותבים, צועקים, מתווכחים, רושמים עצומות. חוזרים עליה שוב ושוב. ומעשה שנסעתי בטרמפ עם חברים מהימין, וכל הדרך רק דברו על דברים ששניהם מסכימים; שצריך להכנס בהם, שצריך להלחם, ומה החמאס רוצה ומה אנחנו רוצים כנגד ומה התקשורת הזרה עושה. ואחרי נסיעה רבה אמר אחד מהם שהוא צפה באולפני החדשות שפתוחים, מסתבר, כל היום, והתפלא איך הם ממחזרים את עצמם לדעת, אומרים שוב ושוב את אותם הדברים, אותן העובדות שנחשפו, אותן הפרשנויות.

מברברים את עצמם לדעת, הוא אמר, ואני חשבתי שהלא כולנו מברברים את עצמינו לדעת, מחזקים את האמונה שלנו בדברים, כאילו אם נשמע אותם שוב ושוב, מכמה אנשים שונים, הם יהפכו להיות נכונים ונוכל להשען עליהם, בהיגיון מוצק, ולהתפלא איך אנשים לא רואים את מה שאנחנו רואים ואיך אנשים לא מבינים את מה שאנחנו מבינים. ובו בזמן חשבתי שככה מתחילות מלחמות, בפליאה הזאת, בכעס על זה שיש מישהו שחושב אחרת ממך, מישהו שחושב שאתה טועה. ואולי לא כל המלחמות מתחילות ככה, אבל אחדות מהן בוודאי, וריבים, ושִׂנְאָה.
וחושב: הלא לשמוע דעות אחרות חשוב לא פחות מאשר לשמוע את העמדה שלך. לא בגלל ההתנחמדות ל'אחר'; בגלל הסכנה שיש בעמדה אחידה, מוצקה, חובקת כל, עד שהכל מסכימים לה. בגלל שאחדות מחשבה וחד-מימדיות מסוכנות לא פחות מריבוי עמדות וממוּרכבוּת. אולי אפילו יותר.

[ד]

וברגע שהדברים ברורים לך, כשכבר אינך עומד בביקורת עצמית, בספקות, במחשבה שאולי יש דרך אחרת, תתרגל. אחד הדברים שאני הכי חושש מהם זה שהכל יכנס להיות שגרה. שנכין את התיק למילואים, שנחזיק תמיד את הנעליים, שתהיה צוואה כתובה ומונחת תמיד אצל חבר קרוב. שהאזעקות יהיו דבר מוכר וטבעי, כמו חום של צהרי היום שצריך לתכנן סביבו את לוח הזמנים. והרי הדברים לא רחוקים מכאן: בפעם הראשונה שהייתה אזעקה הלב קפא ואז המשיך. בפעמים האחרות אתה כבר מתורגל, העין צדה את שלט היציאה, השלט 'אל המרחב המוגן' כבר מוכן, מודבק בסלוטייפ אל הקיר. וזהו, תהיה אזעקה, נלך אל המרחב המוגן, נחכה קצת, אחר כך נצא. ונתרגל, אני יודע שנתרגל. החיים המטורפים יראו לנו רגילים, ונמצא עצמינו רוקדים בלב הקסבה של חברון ומנהלים שיחות פייסבוק מצחיקות עם החמאס והחמאס ישחרר קליפ ביוטיוב וכולנו נהיה משוגעים לגמרי, ודווקא משום כך ניוותר שפויים.

והלא כך אני חושב ביום יום: המצב הבטחוני? הוא תקין. הוא בסדר. כאן אזעקה, פה פיגוע, אבל סך הכל בטוח כאן מאוד. כאילו דבר טבעי הוא. מילדות עד שיבה. ואני לא מפסיק לחשוב על הילד ההוא שהייתי, בן שתיים עשרה, באינתיפאדה השניה, שמשהו קורה סביבו ונראה לו שכך העולם. שהולך עם אלפי קמעות וסגולות בארנק, שקורא תיקון הכללי בכל נסיעה באוטובוס, ושאת שני הדפים האחרונים במחברת חיבור מילא בשיר שיש לכתוב על המצבה, הדביק בסלוטייפ את הקצוות וכתב 'לפתוח אם קורה לי משהו'. כך עשו גם אחרים, והכל היה הגיוני וטבעי; ארץ נקנית בדם. שלום נקנה במאבק.
וגם עכשיו, לאחיין הקטן שלי יש פוסטר גדול של טנק מרכבה תלוי מעל המיטה.

מה יהיה איתנו.

[ה]

יהיה טוב.
אָמֵן.

כי הגשר צר מאוד. כי מכאן תהום ומכאן תהום, ואין מוצא רק הצעקה הזאת.

————–

מוזמנים לשתף בפייסבוק ולתייג אותי; אני לא נכנס לשם לאחרונה, זה עושה לי רע.

ודברים שכתבתי בפעם הקודמת:

הוראות פיקוד העורף

מה אפשר להגיד בשעת מלחמה