החג של העם | לשמחת תורה

א.
שמחת תורה הוא חג מוזר. מוזר עד כדי כך שחברים מצהירים מפני מדי חג שהם לא חוגגים השנה את שמחת תורה אלא את שמיני עצרת. מוזר כל כך, מפני שהוא לא מופיע לא בתנ"ך ולא במשנה ולא בגמרא ולא בשום ספר מספרי ההלכה שיהודים נוהגים לקרוא בהם כדי לדעת מה לעשות.

זה הופך את החג הזה לעוד־יותר־מוזר, מפני שהיינו מצפים שהיהודים, עם האובססיה שלהם לכתוב כל דבר ולתעד כל דבר, יכתבו על זה משהו ויגידו 'חייבים לרקוד ולאכול הערינג מהסוג הוורוד כהה ולשתות ערק, ולפחות ארבעים מיליליטר'.

אבל הם לא.

ב.
והסיבה לכך שהם לא, היא מפני ששמחת תורה, בשונה מכל שאר החגים בלוח השנה היהודי, הוא חג שבא מלמטה. מהעם. אלוהים לא עשה נס ואמר 'תזכרו את הנס הזה'. הוא גם לא עשה נס והעם החליט לזכור את הנס בעצמו. זה חג מאוד פשוט: מסיימים לקרוא את הסבב השנתי של פרשת השבוע, וזו סיבה טובה לשמוח.

זה דבר מאוד יהודי לעשות, ומאוד לא רציונלי לעשות. למעשה, שמחת תורה יושב בדיוק על השבר הזה, על הקו המפריד: יש לא מעט דתיים שלומדים תורה באופן רציונלי, מפני שיש משהו כיף ונעים בפיצוח של סוגיה או בהבנה היסטורית של פסוק מסוים. הם משווים פסוקים ובונים תיאוריות ספרותיות וחוקרים באופן פילולוגי את התלמוד. וזה חשוב, כמובן, וזה נהדר. ולפעמים, כשאותם דתיים הופכים דתל"שים, הם ממשיכים ללמוד תורה באותו אופן, מפני שההנאה האינטלקטואלית נשארת, ומפני החיבור למסורת ומפני הכל. וזה נהדר, באמת, אני לא מזלזל בזה.

אבל שמחת תורה היא ההפך הגמור, מפני פרשת השבוע היא ההפך הגמור. אין שום מימד לימודי בפרשת השבוע: פשוט עומדים וקוראים את הפרשה בבית הכנסת, בלי ללמוד, בלי להתעכב, וממשיכים הלאה. איזה מין לימוד תורה זה?

ג.
כמובן, זה לא לימוד תורה. כלומר, לא במובן הקלאסי של ה'לימוד'. זו חווית השקיעה בתוך הטקסט: להבין שהזמן שלך, שלנו, נמדד במעבר מפרשת שבוע אחת לאחרת. אין כאן לימוד, יש כאן שייכות. וגם חגיגות הסיום הן לא חגיגות של 'פתרנו את התעלומה' או 'פיצחנו את הסוגיה', שכבודן במקומן מונח (בשבועות, נניח), אלא חגיגות של 'היי, יש לנו תורה! סיימנו סבב והתחלנו אותו! הידד', ויש משהו מאוד קמאי, מאוד ראשוני, וגם מאוד לא רציונלי, בחגיגות האלה.

לכן אנשים מסויימים מוותרים על החג הזה מלכתחילה. מעדיפים להגיע, לסמן וי, לדבר עם חברים בצד, ללכת הביתה ולעשות מנגל צמחוני. מפני שהחג הזה לא חוגג לימוד, ואפילו לא את קבלת התורה ולא את מה שכתוב בה. הוא חוגג את הצד השני: הוא חוגג שייכות. אנחנו כאילו חוגגים את התורה, אבל למעשה אנחנו חוגגים את עצמינו.

ד.
אני חושב שזו הסיבה שהוא לא כתוב בשום מקום, ושאין הוראות קפדניות איך לחגוג אותו, וכל מה שצריך לעשות הוא לרקוד: מפני שאי אפשר לדבר על ריקוד. אי אפשר לכתוב עליו. אי אפשר לפרש אותו, או להסביר אותו, מבלי לעקר משהו משמעותי בחווית הריקוד עצמה. הריקוד הוא תמיד הרגע הזה לכשעצמו, השלמות הזו לכשעצמה. ושמחת תורה, שהוא חג ששמח במשהו שאי אפשר להגיד אותו במילים, הולך לשם: אי אפשר לדבר על הרגע הזה ועל המלאות הזו. אין שום דבר שאפשר לעשות, מלבד לרקוד.

ה.
אני חושב שזו נקודת הכח של החג הזה, וזו גם נקודת התורפה שלו: כיון שזה חג שמתחיל למטה, הוא בעצם חג של עם. או, כמו שאנחנו מסתכלים על זה, הוא חג של קהילה. הרבה אנשים, הרבה יותר מדי, לא מוצאים את עצמם בחג הזה: נשים, רווקים, זוגות צעירים. זה מפני ששמחת תורה הוא חג של אנשים שקראו זה לצד זה, באותו בית כנסת, את כל הפרשיות מהחל ועד כלה, ועכשיו הם שמחים שסיימו ושמחים להתחיל שוב ורוקדים ואוכלים הערינג או שותים ערק או גם וגם, איש איש כמנהגו.

אבל הרבה אנשים לא רוצים להיות חלק מקהילה, ואנשים רבים אחרים לא מתקבלים לקהילה. בהרבה מקומות (חרדים ודתיים) נשים אינן חלק מהקהילה. כלומר הן חלק מהיישוב, כמובן, אבל לא מהקהילה הדתית שבו. וגם בשמחת תורה הן אינן עולות לתורה ורק מתבוננות בכל הסיפור כבהצגה, וגם בשמחת תורה הן אינן חלק. וגם הרווקים, שאין להם קהילה או חלק בַּקהילה, לא מוצאים עצמם בחג הזה ומבכרים לחגוג את שמיני עצרת, ובמידה מסויימת, כך גם הזוגות הצעירים שמתפללים בכל שבת בבית כנסת אחר, וכן הלאה וכן הלאה.

ולא שיש לי פתרון קסם לזה, אבל לפחות אני יכול לבקש. מהיחידים אני מבקש – עשו את המאמץ. נסו להיות חלק. בואו לרקוד. בקשו את ספר התורה, קחו יוזמה, הפכו להיות חלק, אם אתם רוצים להיות. בואו לרקוד, אל תעמדו בצד, תרכלו ותלכו אחרי שהרגשתם שסימנתם וי. ומהקהילה אני מבקש – פתחו עיניים. שימו לב למי שרוצה לרקוד אבל חושש או חוששת, שימו לב לילדים שאין להם אבא זמין, לצעירים שלא יודעים אם הם בפנים או בחוץ, לאורחים שחוששים להתכבד מהקיגעל ולנשים שאין להן איפה לרקוד. פתחו את דלתותיכם לרווחה, ואז – שישו ושמחו בשמחת תורה.

שישו ושמחו | הרהורים לשמחת תורה

1.
שִׂישׂוּ וְשִׂמְּחוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה.

לא 'לִמְדוּ תּוֹרָה בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה', לא 'השארו ערים כל הלילה בציפיה', לא 'עשו ערבי לימוד משמעותיים והשקיעו בפרסום'. סתם, שישו ושמחו. קחו כמה דגלים ולכו לרקוד. לכו לזרוק פעקלאך (שקיות ממתקים) על הרצפה, עשו קידוש מכובד עם עוגות קצפת הערינג, שתו יינות אדומים משובחים. בקיצור, שמחה וששון, לכל ילד בלון.

2.
ולא לומדים. אפילו אין את מי לצטט בשביל לדבר על החג. אני מצטט פיוט, כי החג הזה לא מופיע במקרא, בנביאים, בגמרא, בראשונים. הוא לא מופיע בשום מקום. מופיע, איכשהו, במאה האחד עשרה אצל אחד הראשונים, מוזכר בתיקוני זוהר, ומובא בצורה ברורה ברמ"א על השולחן ערוך, בזו הלשון:

 "וקורין יום טוב האחרון שמחת תורה, לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה."

 ושוב אין כאן לימוד, אלא שמחה. כאילו אין העניין בנתינת התורה אלא בשביל ללמוד אותה. וכמה שונה החג הזה מהחג המקביל, שבועות, שבו יושבים כל הלילה בחבורות על גבי חבורות ועוסקים בתורה. אפילו מהערב הקודם, ליל הושענא רבה. אין כאן כלום מכובד הראש, אלא שמחה ומשתה ויום טוב, ותו לא.

 3.
כי השמחה הזאת היא שמחה שהיא לכשעצמה. היא לא 'שִׂמחה כִּי', היא לא שמחה של הבנה, של 'אין שמחה כהתרת ספקות'; היא שמחה, כי ושמחת בחגך. כי היית אך שמח. רק שמח, שמח ותו לא. זו שמחה שהיא מעל לטעם ודעת. זו אינה הנאה אינטלקטואלית, אלא הנאה מיופי.

כלומר, זו שמחה אסתטית. שמחה ביופי. וליתר דיוק, שמחה שיש כאן משהו יפה, משהו שלם, מסודר. כמו שמחה של סיום מסכת, כמו שמחה של יום הולדת; שמחה של שלימות. שלימות שמחזיקה מעמד רק לרגע אחד, נדיר; שסיימנו משהו, השלמנו אותו, והנה הוא עומד מולינו במלוא תפארתו לרגע אחד, שניה לפני שהוא מתפרק ומתחיל מההתחלה.

 4.
יש גם את "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב". אבל אפשר להבין שזו שמחה אחרת. שיש יופי גם בסידור הדברים ("איזה יופי, מתוק, סידרת את החדר"), ויש יופי ואסתטיקה בחוק, ב'פיקודי ה" וב'מִצְוַת ה' בָּרָה': שהיא נקיה ומצוחצחת ולבנה כל כך, 'שלא נגע בה אדם מעולם' כמו שאמר הקוצקער. אבל כל היופי ההוא הוא יופי אסתטי, סימטרי, שהוא בייצור: המצוות עושות משהו מעבר להן. הן מסדרות.

כמו שמחה על זה שאתה עושה את מה שהמוֹרה אמרה לעשות, והיא עוברת מולך ומהנהנת. שוב, זו שמחה אחרת, שמחה של 'לך אכול בשמחה לחמך'. אבל בשמחת תורה אנחנו מדברים על השמחה בעצם קיומה של התורה. לא כי היא משהו, אלא כי היא לכשעצמה.

אולי לכן רוקדים בשמחת תורה. גם הריקוד הוא מעבר לטעם ודעת, והוא שום דבר שאפשר להגיד עליו. ספירת החכמה, אם תרצו. וגם הוא, אינו אלא הדבר לכשעצמו.

שמחת תורה

5.

שבועות מנוגד, בדרך כלל, לפורים: 'הדור קיבלוה בימי אחשוורוש', חזרו וקיבלו את התורה בימי אחשוורוש. כלומר, האקט של נתינת התורה קרה שוב, בפורים, מהצד השני. שמחת תורה כאילו לא נוגע בשני החגים האלה, הוא לא מקביל לאף אחד מהם. למעשה, הוא לא קיים בתורה שבכתב. אפילו לא בתורה שבעל-פה הכתובה. ובמובן הזה, הוא הכי תורה שבעל פה.

כלומר, הוא לא מופיע כי הוא באמת לא קיים. קריאת התורה היא תקנת חז"ל, וסיום התורה פעם בשנה הוא עניין מאוחר מאוד, שהחל אי שם בבבל. אנחנו אלה שהתחלנו את הקריאה הקבועה, אנחנו אלה שקוראים בה בפועל. אנחנו כאילו חוגגים את התורה, ובעצם אנחנו חוגגים את עצמינו.

וליתר דיוק, את הקשר בינינו לבינה.

וכמו כל קשר, אין כאן טעם ואין כאן דעת. איך סיפר הבעש"ט, וציטט אותו פנחס שדה? "אשתי אהובתי, בואי נרקוד".

6.
וכיון שזה חג שלנו, וחג שמצביע על לימוד התורה על ידינו, ולא על קבלתה. חג שלא עוסק בקבלת המצוות בכפיה (כמו שבועות) או מרצון (כמו פורים), אלא בעצם קיומה של התורה כחלק מהחיים שלנו, זה חג שמצביע גם על העדר צד אחד במשוואה. חג שמדבר על הלומדים ועל התורה, ומחפש את אלוהים. ולכן הוא יכל להיות רק בגלות, הממשית והרוחנית, כי מה נעשה ולאן נלך וחרב בית המקדש ושכינה גלתה מארצה ואין איך לדבר.

 אין במה להאחז אלא בד' אמות של תורה, ותו לא.

7.
וביחד עם זה, דברים מעניינים קורים לעולם כשהבסיס שלו הוא טקסט.

למשל, זמן. למשל, מרחב. למשל, תודעה לאומית. אבל נזכיר רק זמן, כי איזה דבר מוזר זה, לספור את השנה על פי ספר. כמו להגיד: זה לא ששעתיים (למשל) זה הזמן שלוקח לי לקרוא ספר, אלא זמן ספר הוא שעתיים. כלומר, לוקח לי חצי ספר להגיע לתל אביב. אני שומר ספר וחצי בין בשר לחלב. ואכן, אני סופר את השבתות לפי הפרשיות: אין לי זמן ממשי. הזמן שלי הוא התורה שלי.

8.

כלומר, התורה הפכה להיות הזמן, הרגע. הצורה בה אנחנו חווים את הזמן. והשלמתה בשמחת תורה היא, בעצם, ראש השנה לזמן הטקסטואלי. וכמו שכותב הרב שג"ר בעניין ראש השנה: הוא נקודה הווית בזמן. יש לפניו, יש לאחריו, והוא רגע ההווה שמסתכל אחורה בחשבון נפש וקדימה בתכנון והחלטות וציפיה. ואם כן, הוא ההווה.

אפשר רק להרגיש את הרגע הזה. אי אפשר לדבר בו, כי גז חיש ואיננו. כמו רגע של שמחה, שהדיבור עליה יכול לפוגג אותה, לשלוף אותך מתוכה. חייבים שלא לדבר על זה. חייבים לרקוד.

ובכן, שִׂישׂוּ וְשִׂמְּחוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה.

*

יותר ממה שאמרתי לפניכם נמצא בדברי אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה, דרושים לסוכות, פ: קראו ותחי נפשכם.

ותודה ליאיר ברלין ולשאר חבורתא קדישא.

כמו"כ – נפתח חוג פרשת שבוע אצלי בדירה. פרטים כאן.