צלצול

יש חנויות קטנות שאתה נכנס אליהן ורק המוכר (או המוכרת) יושב שם, וכשאתה נכנס נשמע מן צלצול קטן והוא מציץ אליך מאחורי הדלפק, ואם הוא יושב הוא ישר קם אליך, ויש בעיניים שלו מן מבט שאומר שיש לו סיכוי –

(כאילו הייתם שני אנשים שמתיישבים זו לצד זה באוטובוס, והאחד שואל את השנייה מה השעה ופתאום נשמע איזה צלצול קטן – שבכלל אומר לאוטובוס לעצור – והשנייה מציצה בשעון ויש בעיניים שלה משהו שאומר שאולי–)

אבל לפני שבוע במקרה הייתי צריך מצית ובמקרה עברתי ליד איזו חנות קטנה, מאלה שאתה לא בטוח מה בדיוק מוכרים בהן, והנחתי שאם יש בחלון הראווה מכונות כתיבה ובקבוקי שמן זית ומברשות שיניים, אולי גם מצית יהיה שם. וכשנכנסתי לקנות ראיתי אדם דתי, זקן ומלבין קצת, יושב על כיסא נמוך בצד החנות ובוהה קדימה, ואת המוכר (שגם היה זקן קצת) עומד מאחורי הדלפק, ושניהם שתקו כאילו הם באמצע טקס דתי או כאילו הם מתאמנים בלִשְׁתוק יחד.

giphy

(שגם בלשתוק יחד יש איזה רגע של חן, כאילו שניכם אומרים ומתכוונים לאותו דבר עצמו. אבל צריך לעבור איזה זמן של יחד לפני שאפשר לשתוק ככה, ואם זו הפעם הראשונה ששניהם מדברים וזה באוטובוס, אז אולי קצת שידברו קצת לפני, כך שהשתיקה תהיה שתיקה של ביחד ולא שתיקה של לבד–)

ובאמת הייתה בחנות מן אוירה קדושה, כאילו יש שם משהו שאני לא יכול לראות, אבל הייתי צריך מצית ובשמץ חשש הפרתי את הדממה ושאלתי אם הוא מוכר מציתים. וכששאלתי את זה המוכר הביט בי בעיניים נדהמות ואחר כך התכופף מתחת לדלפק והוציא לי מצית והגיש לי ואמר "חמש שקל".

ובכל הזמן הזה האדם השני לא זז ממקומו ורק בהה קדימה.

הרגשתי כאילו אני מפריע או מטלטל את כל קיומם והם רק מחכים שאני אלך. ושבעצם החנות הזאת הייתה צריכה להיות סגורה ונעולה אבל בנאדם צריך להתפרנס ולאכול משהו כי אחרת ימות, לכן רק שילמתי את חמשת השקלים ובאתי ללכת משם.

אבל לפני שהלכתי אמרתי להם "ערב טוב," ו"קצת קר הלילה," ו"הכל בסדר?", גם כי אדם צריך לדעת שזה שהוא מפריע למישהו לא מתיר לו להיות לגמרי חסר נימוס, וכי צריך להתעניין בבני אדם, וגם כדי לפתוח איזה פתח לשיחה ואיזה סיכוי.

(כי, נניח, אם הם שתקו כל הנסיעה ופתאום הגיעה התחנה שלה והיא קמה לרדת והוא נשאר לשבת, אז סליחה, אבל עכשיו כמו שאני יושב, וכולֵי)

ובאמת המוכר הסתכל עלי ולחש "הוא לא מרגיש כל כך טוב".

כך אמר. הוא, ולא מרגיש כל כך, ולא טוב. ולמרות ששום דבר לא נאמר מעבר לזה, פתאום צנח איזה עלה בלב שלי. ובכלל המוכר לא היה חייב לי שום דבר, ואפילו למכור לא היה צריך, ורק פתח את החנות כי סוף כל סוף החיים ממשיכים ואי אפשר לעצור את הכל.

והבנתי שלפעמים שותקים לא כי ביחד ולא כי לבד אלא כי לפעמים נאמר כל שאפשר לומר. כי מה אפשר לומר לאדם שיושב ובוהה קדימה, ומה אפשר לומר אחרי ששומעים משפט כזה. ובכל זאת ניגשתי אליו ובגלל שהוא היה דתי אמרתי לו שה' יעזור, ושיהיה בסדר, למרות שאני לא יודע את זה בוודאות, ואז פתחתי את הדלת ויצאתי משם.

וכשפתחתי את הדלת הפעמון דִּנְדֶן שוב, ואני יצאתי ללילה (שבאמת היה קצת קר) ובדקתי אם המצית עובד.

מעבר לכל שיחת בוקר | הרהורים לפרשת שמיני

[א]

הוּא לֹא לָחַשׁ לָהּ דְּבָרִים מְתוּקִים
הִיא לֹא הִבִּיטָה עָמֹק יוֹתֵר בְּעֵינָיו
אֲבָל הָיוּ בֵּינֵיהֶם חִילוּפִים כְּמוּסִים
דְּבָרִים שֶׁקָּשֶׁה לוֹמַר עַכְשָׁו
דְּבָרִים שֶׁאֲחֵרִים נוֹסְעִים, שׁוֹכְחִים
בִּקְצָרָה: אַהֲבָה שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים."

[נתן זך]

אדם יושב מול בחורה בדייט ראשון. אולי שני. הוא נמצא בקצה אחד של העולם והיא נמצאת בקצה השני של העולם, ובין שניהם פרושה תהום רבה שהם מבקשים לגשר עליה. והם מדברים, כי המילים הם הדרך היחידה שלהם להגיע מהאחד אל השני. מדברים כי המילים מכסות ומייצרות איזה קשר. הם נוגעים אחד בשניה במילים, ומחמיאים ושואלים ומבקשים מאוד.

לכן שתיקות בדייט ראשון (והדברים נכונים גם לחברים חדשים, ולאו דווקא לדייטים) יכולות להיות דבר מביך. כמובן, צריך לדעת להכיל את המבוכה. להכיר בה. להתיידד איתה. אבל המבוכה קיימת, כי השתיקה מנכיחה את זה שיושבים פה שני אנשים, זה לצד זו, והם בעצם בשני צדדים אחרים של העולם. כלומר שאין כאן קשר, שמאחורי השיחה הנינוחה נמצא נסיון, לא קשר ממשי. וכיון שאני מציג את עצמי במילים, הרי שהשתיקה מעלימה את המילים שאנחנו. מציבה על השולחן שני אנשים ללא פנים, ותו לא.

ציטטתי למעלה את נתן זך שכתב על החילופים הכמוסים שבין אוהבים. ופעם חשבתי שיש הרבה חסד באדם שנוח לך לשתוק איתו. שלא תובע ממך שיחה, אלא נינוח בך ואתה נינוח בו. יש משהו יפה בשתיקה כשאין תחתיה מבוכה, כשאתה בסך הכל שותק, והיא שותקת, ולפעמים מרגישים דברים מאחורי כל זה. אחרי זמן הבנתי שהשיחה והמפגש הם הנקודה, ולא השתיקה שכונסת אותך לעצמך, אבל לפעמים – כך אני מרגיש, ואולי אני טועה – יש שתיקה שהיא בעצם דיאלוג.

[ב]

שני בניו של אהרן מתים, ואהרן שותק. התורה אומרת 'וידם אהרן', כלומר שביצע פעולה אקטיבית של שתיקה. זה הזכיר לי את המשפט המפורסם של ויטגנשטיין: "מה שאי אפשר לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק", שפעם העברתי עליו סדנת כתיבה. ביקשתי את התלמידים שלי להסביר: איך אפשר לשתוק על משהו? איך אפשר שהשתיקה תהיה אקטיבית?

חשבתי לומר ששתיקה אקטיבית חייבת להיות בתוך הקשר שמבקש מילים. למשל, לסרב; לא להיענות לְהזמנה. להשאל שאלה ולא לענות עליה, לחתום את הפה באמצע דיון סוער. למשל, שאהרן עומד מול המוות ולא אומר דבר. הוא לא צורח, הוא לא בוכה, הוא עומד מול משהו שמן הראוי לדבר עליו, אבל אי אפשר. לכן הוא שותק. ובמובנים האלה, השתיקה הופכת להיות סימן בעצמה: היא מצביעה על השיח ועל הדיאלוג. מנכיחה את חוסר הרצון או את חוסר היכולת לדבר.

זו אינה אותה שתיקה בין שני אוהבים או בין שני מדוייטים, למרות ששתיהן מצביעות על השיח. שוב, העניין הוא ההקשר שבו מונחים הדברים: כשזוג שותק, הוא מצביע על הקשר בינו. כשאדם שותק אל מול הדרישה לדבר, הוא מצביע על חוסר היכולת שלו לדבר על אותו משהו. אפשר להדגים בשתיקה על השיח עצמו. נניח, השאלה 'אתה שונא אותי' או 'אתה אוהב אותי'. נניח שאדם נשאל אם הוא אוהב מישהי, והוא שותק. זו אינה תשובה שאומרת 'כן' או 'לא'; השתיקה אומרת משהו על חוסר הרצון שלו לענות, בכלל, על השאלה. אם מפני שזו שאלה מיותרת, אם מפני שהוא אינו יכול לענות. כך או כך, מה שנחשף זה השיח, הקשר בין השניים. לטוב ולמוטב.

וזה מזכיר לי קצת את משה רבינו ששואל למה נתנה התורה לו, ולא לר' עקיבא, ומקבל כתשובה 'שתוק, כך עלה במחשבה לפני'. וחוזר ושואל למה סורקים את בשרו של ר' עקיבא במסרקות של ברזל, ושוב מקבל בתשובה 'שתוק, כך עלה במחשבה לפני'. ההשתקה של משה אינה שתיקה. היא לא נובעת ממנו, הרי הוא שואל. זו השתיקה של הקב"ה, שתיקה אקטיבית: הבקשה שלא לדבר על המחשבה. לא למלל את הכל. ובמובנים שכתבתי קודם, השתיקה הזאת עונה את התשובה לשתי השאלות.

[ג]

אדם שאל את מורה הזן איקקיו (משורר, פרחח, אמן של דרך התה, אוהב נשים מן המאה החמש עשרה ביפן):
"מורי, האם תוכל לכתוב לי כמה חוקים של החוכמה העליונה?"
מייד נטל איקקיו את המכחול וכתב, "קשב"
"זה הכל? שאל האיש, "לא תוכל להוסיף משהו"?
איקקיו הוסיף עוד פעמיים, "קשב, קשב".
האיש היה מוטרד. "מההה! אני לא מוצא עומק או דקות מיוחדת במה שכתבת."
איקקיו כתב מיד, "קשב".
האיש כעס. "מה פירוש המילה 'קשב'?"
ואיקקיו ענה בעדינות, "קשב פירושו קשב".

[מתוך "שיחות מטורפות" | יעקב רז]

אני אוהב את הסיפור הקטן הזה מהרבה סיפור. אם בגלל ה'מההה!' שכותב יעקב רז, בחוסר כבוד מוחלט לצורה שבה 'אמורים' לכתוב. אם בגלל המעבר בין הכתיבה והדיבור, ואם בגלל שאיקקיו בעצם היה פרחח ואוהב נשים. ואל יקל בעיניכם הביטוי 'אוהב נשים', שהרי הרבה אנשים מתיימרים לאהוב אנשים אחרים ולמעשה אוהבים את עצמם. אבל לא זה הנושא.

להסביר קואן או סיפור זן זה דבר שלא עושים. כלומר, אפשר לעשות, אבל התוצאה לא תייצר את מה שהסיפור אמור לייצר. כך, למשל, הקואן 'מה צליל קולה של מחיאת כף יד אחת' יכול להיות מוסבר, אבל מן הראוי שישאר בנסיון ההבנה, בפליאה, כך שלא יֵענה באמצעות מילים. זה, בעצם, מה שאיקקיו אומר (ולכן השיחה המטורפת הזו אינה קואן). הוא מסרב להסביר את הקשב, ובמקום זה קורא לו. אל תנסה להבין את הקשב, תקשיב לו.

אני שוב מוצא את עצמי חוזר לבובר, ולאותו יחס שבין 'אני לז' ו'אני אתה' שלו. שלומית (שבגללה כל הפוסט הזה נכתב, בכלל), אמרה לי היום משפט נהדר: "הניסוי שלי לאחרונה הוא לראות בני אדם כמכלול של עצמם". ואם נחזור לסעיף הראשון של הרשומה הזו, על הדייטים והמפגש בין האנשים, הרי שיש שני פנים למפגש:
יש מפגש שאדם עומד מול מישהו ומנסה 'להבין אותו', כלומר להחיל עליו את התבניות המובנות לו. בכך, הוא רואה באדם האחר רק את היחס אל עצמו. זו שתיקה שאינה דיאלוג, שתיקה אקטיבית, שמצביעה על האדם ועל חוסר היכולת לומר משהו.
לעומתו, יש מפגש שמנסה להתבונן בזולת ולהקשיב לו. המפגש הזה מסתכל על אנשים לא ביחס לאחר, אלא ביחס לעצמם. מותיר אותם כפי שהם. זהו 'קשב' שפירושו 'קשב'. קשב שמניח לדברים להיות מה שהם. שאין פירוש ואין הבנה, שיש אדם מאחורי המילים האלה, והוא הרבה יותר שלם וגדול מסך מילותיו.

[ד]
עוזי וייל תרגם יפה את ריימונד קארבר:

תמונה חדשה