על לימוד התורה | לשבועות

1. על לימוד גמרא

א. לפני כך וכך זמן קראתי על ישיבות תיכוניות. כלומר, על כך שאינן מתאימות לכולם. ויותר מזה קראתי: שאנשים מנסים לדחוק אנשים אחרים לתוך תבניות, להגיד להם ללמוד מדעים מדוייקים והם נפשם חפצה לשחק כדורסל, או להגיד להם ללמוד גמרא והם אינם יכולים ללמוד גמרא. והאמת היא, כך קראתי, שכל אדם ייחודי ועומד בפני עצמו ועל כן צריך שתהיה לו תכנית לימודים מותאמת לו אישית והמוני מלאכים שמלטפים את ראשו ואומרים לו 'גדל', ואת הגמרא להוציא מתכנית הלימודים.

ב. ונזכרתי בזה אתמול כשהייתי בחתונה ופגשתי בצביקה, וכיון שפגשתי בו דיברתי איתו, ודיברנו על לימוד גמרא, ואיך הצלחתי להעביר שנים ארוכות בישיבה תיכונית ובישיבת הסדר ולהגיע לגיל מסוים במחשבה כאילו אני יודע ללמוד, ובאמת ידעתי לקרוא ארמית ויכולתי לעקוב בערך אחרי המהלך של הגמרא, ואפילו לצטט ידעתי, אבל באמת – לא הבנתי כלום.

ג. אני חושב שעדיין אינני מבין.

ד. ובכל זאת אנסה להגיד משהו על לימוד גמרא, האסימון שנפל לי רק בשלב מתקדם: הוא אינו לימוד של ידע אלא לימוד של מיומנות. כלומר, אפשר להתייחס למיומנות הזאת כידע (הנה, אני מצליח לעקוב אחר פיתולי העלילה של המחלוקת, אני 'יודע את הסוגיה), אבל אם מסתכלים שניה על הטקסט, רואים שאין כאן ניסיון להגיד או לפסוק הלכה, אלא להראות שוב ושוב צורת חשיבה מאוד ספציפית. רואים שביסודו של דבר זה כמו ילד שעוזרים לו לרכב על אופניים. הולכים איתו צעד אחר צעד, דיווש אחר דיווש, שוב ושוב, ובסוף הוא לומד לרכב.

ה. האם זה אומר שכולם צריכים ללמוד לרכב על אופניים? לא, אבל זו מיומנות שימושית. גם נהיגה היא מיומנות שימושית, וגם לחשוב בצורה מסוימת זו מיומנות שימושית. יכולת הפשטה היא מיומנות שימושית. אבל לא ה'שימושיות' היא הסיבה שלומדים גמרא. לומדים גמרא בישיבות תיכוניות כי ישיבות תיכוניות הן מוסד דתי, ובאורתודוקסיה היהודית, גמרא היא אחד מספרי היסוד. וזהו, זה לגמרי מספיק.

ו. בניסוח אחר אפשר לומר: ידע הוא כמו מוצר שאתה קונה. הולך בסופר, רואה ידע, חוזר עליו קצת – והנה יש לך אותו. מיומנות, לעומת זאת, היא סוג של מסורת; מישהו שיודע מנחיל אותה למישהו אחר. הלימוד של הגמרא מראה את צורת החשיבה שהייתה לאנשים אחרים, בדורות אחרים. לימוד של ראשונים, של אחרונים, של אסכולות חשיבה – יותר משהוא מלמד את מה שאותם רבנים אמרו, הוא מלמד (או יכול ללמד, במקרה אידיאלי) את הצורה שבה הם הגיעו לזה.

באיזשהו מקום, במין אוקסימורון נפלא, לימוד גמרא, אף שהוא לימוד של טקסט מקובע, למעשה הוא לימוד של מסורת.

ז. ומה שאני רוצה להגיד, ככלות כל זה, הוא שיש כאן הנגדה מעניינת בין האינדווידואל המודרני (אחח, דור הY) ובין מסורת החשיבה. בין ה'אני ייחודי, אני מקורי, אני חושב בדרך משלי' ובין הניסיון ללמוד מאנשים אחרים: איך הם למדו, מה הם הבינו. באיזו צורה הם בוחנים מושגים (חומריים ודתיים) וכן הלאה.

הגמרא לא נצרכת לי להגנה. היא שרדה יפה מאוד, הרבה מאוד זמן, ותמשיך לשרוד גם אחרי (אני מניח). ובכל זאת, אם אני צריך לתת סיבה אחת למה לא להוציא אותה מתכנית הלימודים, ולמה גם נערים ונערות רכים כדאי להם שילמדו אותה (ויתווכחו איתה, ולא יסכימו עם הערכים המוסריים, או עם צורת החשיבה, או עם הסיפורים, ובכל זאת ילמדו) – זו הסיבה.

2. על הסיום

13343031_10208547350315368_6554575130402689558_n

וזה אחד הטקסטים האהובים עלי באגף היהודי של ארון הספרים.

א. בגלל שאומרים תפילה שמועילה לשכחה בעזרת ה'. וזה כל כך חמוד.

שהיא כמו שיש 'תפילה לעצירת גשמים'. וחסידים מתלוצצים מזה שכשלומדים דף יומי, כל דף גורם לשכוח את הדף שקדם לו, ובשביל לשכוח את הדף האחרון במסכת נוסדה תפילה שתועיל לשכחה.

ב. מפני שהמסכת מכונה בסוגריים 'פלוני', משל היה לה שם נסתר (נניח, 'משה חיים' או 'אפרכסת'), ומפאת כבודה שומרים עליו נסתר ורק אומרים 'נו, נו, כולם יודעים איך קוראים לה ומי שלא יודע אנחנו לא נרכל עליה כאן בפרהסיא נא לגשת בבקשה אחרי שאוכלים הופלים והמיץ פז, ונספר בחשאי'.

ג. וכיון שכך אפשר להבין שהמסכת היא כמו אדם, כלומר יש לה ישות בפני עצמה והיא הולכת ובאה, לפעמים נענית לאדם ולפעמים לא. ולפני שנפרדים ממנה וממשיכים למסכת אחרת, מבקשים ממנה: אנחנו לא נשכח אותך, מסכת פלוני, ואת אל תשכחי אותנו. אנחנו נחזור אלייך ואת תחזרי אלינו.

ואת כל זה אומרים שלש פעמים כמו משביעין אותה: בבקשה תחזרי בבקשה תחזרי בבקשה תחזרי–

ד. והסעיפים הקודמים יחד אומרים, בעצם, שוודאי לנו שנשכח אותה, ועל כן התפילה היא לשכחה ולא לזיכרון. שאם לא נוכל לשכוח, כלומר, אם לא נעזוב את המסכת, גם לא נוכל לחזור.

איזה משחק חיזור נרקם כאן במילים האלה.

ה. בגלל שאחרי כל זה פונים לאלוהים ומבקשים ממנו עזרה בסיפור. וההמשך (שהורדתי בעריכה, כי הוא פחות מעניין) רק מדגיש את הזיקה שבין לימוד תורה ובין (במפתיע!) עבודה. כלומר שהתורה תהיה העבודה, ושיש אנשים שרצים לעבודה ויש אנשים שרצים ללמוד, ושניהם עמלים, ולימוד התורה הוא קבלת שכר, וכולי וכולי.

כאילו יש כאן זיקת חיזור מול המסכת, אבל מחוייבות מול אלוהים. שזה כמו ההבדל בין לחזר אחר בחורה ובין להתחייב לאבא שלה שאתה הולך לפרנס את הבת שלו.

ו. ובאמת באמת, בגלל רצף שמותיהם של בני רב פפא שמובאים כאן, אין איש יודע מדוע. והמצלול הזה, 'פפא', יוצר איזה רצף מיסטי מתנגן בין שמותיהם של כל בניו.

לומר שבסוף בסוף, אחרי כל הלימוד ואחרי כל הפלפול ונסיונות ההבנה, עם כל הנסיון להפוך את היהדות למוסרים, ואת הדת למקובלת, ואת המצוות למובנות, ולהסביר מדוע ראוי לכולם (וגם לקוריאנים) ללמוד תלמוד, עדיין נותרו פה ושם עניינים שהם ממעל לטעם ודעת.

רוצה לומר: באהבה, כמו באהבה.

3. 

אדם רוצה להיות תלמיד חכם להתפלפל קצת להנות מזיו השכינה חשקה נפשו בתורה אבל קוראים לו שרה לאה היא בת עשרים וחמש סייעת בגן חובה ואמא שלה בעיקר מודאגת מזה שעדיין אין לה חתן

ובכן מה היא עושה היא קוראת את הפרשה כל יום שישי ושומעת שיעורי הלכה ויום אחד היא הולכת לחנות של תמימי וקונה בסתר גמרא שבת מבוארת ללומדי הדף היומי ולומדת בגן הילדים בזמן של הריכוז

ויום אחד היא יוצאת לפגישה עם איזה יהודי לא עלינו שיש לו בעיה ברגל ולכן הוא מתמיד גדול אבל שידוך לא משו והוא אין לו על מה לדבר אז הוא מספר לה שהם אוחזים בהוצאה מלאכה גרועה היא והתוספות המוקשה שם וכן הלאה

ומרוב חשקה בתורה היא מיד מסבירה הכל דבר דבור על אופניו נחמד מזהב ומתוק מדבש, והיהודי אם היה יכול היה בורח אבל יש לו בעיה ברגל אז מה יעשה והוא מקשיב ונשבה כי המתיקות אוי המתיקות ובאמת ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל

4. מחווה לשימבורסקה

אֲחָדִים לוֹמְדִים תּוֹרָה
אֲחָדִים –
זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא כֻּלָּם.
אֲפִלּוּ לֹא כָּל הַיְּהוּדִים אוֹ כָּל הַדָּתִיִים.
בְּלִי לְהָבִיא בְּחֶשְׁבּוֹן אֶת בָּתֵּי הַסֵּפֶר וְהַיְּשִׁיבוֹת, שֶׁשָּׁם מֻכְרָחִים
וְאֶת הַחוֹקְרִים מִטַּעַם עַצְמָם,
אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה הֵם שְׁנַיִם לְאֶלֶף.

לוֹמְדִים –
אַךְ אֶפְשָׁר גַּם לִלְמֹד לְבָשֵׁל מָרָק עוֹף.
לוֹמְדִים גַּם לָלֶכֶת וְלַעֲשׂוֹת בַּסִּיר.
לוֹמְדִים מָתֶמָטִיקָה,
לוֹמְדִים מִטָּעֻיּוֹת
לוֹמְדִים לְתַקֵּן נַעַל יְשָׁנָה.

תּוֹרָה –
אֲבָל מָה זֹאת בְּעֶצֶם תּוֹרָה,
לֹא אַחַת נָתְנָה לְכָךְ
תְּשׁוּבָה רְעוּעָה
וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ
וְנֶאֱחַז בְּזֶה
כְּבַצִיפִּיָּה לַגּוֹאֵל.

שישו ושמחו | הרהורים לשמחת תורה

1.
שִׂישׂוּ וְשִׂמְּחוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה.

לא 'לִמְדוּ תּוֹרָה בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה', לא 'השארו ערים כל הלילה בציפיה', לא 'עשו ערבי לימוד משמעותיים והשקיעו בפרסום'. סתם, שישו ושמחו. קחו כמה דגלים ולכו לרקוד. לכו לזרוק פעקלאך (שקיות ממתקים) על הרצפה, עשו קידוש מכובד עם עוגות קצפת הערינג, שתו יינות אדומים משובחים. בקיצור, שמחה וששון, לכל ילד בלון.

2.
ולא לומדים. אפילו אין את מי לצטט בשביל לדבר על החג. אני מצטט פיוט, כי החג הזה לא מופיע במקרא, בנביאים, בגמרא, בראשונים. הוא לא מופיע בשום מקום. מופיע, איכשהו, במאה האחד עשרה אצל אחד הראשונים, מוזכר בתיקוני זוהר, ומובא בצורה ברורה ברמ"א על השולחן ערוך, בזו הלשון:

 "וקורין יום טוב האחרון שמחת תורה, לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה."

 ושוב אין כאן לימוד, אלא שמחה. כאילו אין העניין בנתינת התורה אלא בשביל ללמוד אותה. וכמה שונה החג הזה מהחג המקביל, שבועות, שבו יושבים כל הלילה בחבורות על גבי חבורות ועוסקים בתורה. אפילו מהערב הקודם, ליל הושענא רבה. אין כאן כלום מכובד הראש, אלא שמחה ומשתה ויום טוב, ותו לא.

 3.
כי השמחה הזאת היא שמחה שהיא לכשעצמה. היא לא 'שִׂמחה כִּי', היא לא שמחה של הבנה, של 'אין שמחה כהתרת ספקות'; היא שמחה, כי ושמחת בחגך. כי היית אך שמח. רק שמח, שמח ותו לא. זו שמחה שהיא מעל לטעם ודעת. זו אינה הנאה אינטלקטואלית, אלא הנאה מיופי.

כלומר, זו שמחה אסתטית. שמחה ביופי. וליתר דיוק, שמחה שיש כאן משהו יפה, משהו שלם, מסודר. כמו שמחה של סיום מסכת, כמו שמחה של יום הולדת; שמחה של שלימות. שלימות שמחזיקה מעמד רק לרגע אחד, נדיר; שסיימנו משהו, השלמנו אותו, והנה הוא עומד מולינו במלוא תפארתו לרגע אחד, שניה לפני שהוא מתפרק ומתחיל מההתחלה.

 4.
יש גם את "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב". אבל אפשר להבין שזו שמחה אחרת. שיש יופי גם בסידור הדברים ("איזה יופי, מתוק, סידרת את החדר"), ויש יופי ואסתטיקה בחוק, ב'פיקודי ה" וב'מִצְוַת ה' בָּרָה': שהיא נקיה ומצוחצחת ולבנה כל כך, 'שלא נגע בה אדם מעולם' כמו שאמר הקוצקער. אבל כל היופי ההוא הוא יופי אסתטי, סימטרי, שהוא בייצור: המצוות עושות משהו מעבר להן. הן מסדרות.

כמו שמחה על זה שאתה עושה את מה שהמוֹרה אמרה לעשות, והיא עוברת מולך ומהנהנת. שוב, זו שמחה אחרת, שמחה של 'לך אכול בשמחה לחמך'. אבל בשמחת תורה אנחנו מדברים על השמחה בעצם קיומה של התורה. לא כי היא משהו, אלא כי היא לכשעצמה.

אולי לכן רוקדים בשמחת תורה. גם הריקוד הוא מעבר לטעם ודעת, והוא שום דבר שאפשר להגיד עליו. ספירת החכמה, אם תרצו. וגם הוא, אינו אלא הדבר לכשעצמו.

שמחת תורה

5.

שבועות מנוגד, בדרך כלל, לפורים: 'הדור קיבלוה בימי אחשוורוש', חזרו וקיבלו את התורה בימי אחשוורוש. כלומר, האקט של נתינת התורה קרה שוב, בפורים, מהצד השני. שמחת תורה כאילו לא נוגע בשני החגים האלה, הוא לא מקביל לאף אחד מהם. למעשה, הוא לא קיים בתורה שבכתב. אפילו לא בתורה שבעל-פה הכתובה. ובמובן הזה, הוא הכי תורה שבעל פה.

כלומר, הוא לא מופיע כי הוא באמת לא קיים. קריאת התורה היא תקנת חז"ל, וסיום התורה פעם בשנה הוא עניין מאוחר מאוד, שהחל אי שם בבבל. אנחנו אלה שהתחלנו את הקריאה הקבועה, אנחנו אלה שקוראים בה בפועל. אנחנו כאילו חוגגים את התורה, ובעצם אנחנו חוגגים את עצמינו.

וליתר דיוק, את הקשר בינינו לבינה.

וכמו כל קשר, אין כאן טעם ואין כאן דעת. איך סיפר הבעש"ט, וציטט אותו פנחס שדה? "אשתי אהובתי, בואי נרקוד".

6.
וכיון שזה חג שלנו, וחג שמצביע על לימוד התורה על ידינו, ולא על קבלתה. חג שלא עוסק בקבלת המצוות בכפיה (כמו שבועות) או מרצון (כמו פורים), אלא בעצם קיומה של התורה כחלק מהחיים שלנו, זה חג שמצביע גם על העדר צד אחד במשוואה. חג שמדבר על הלומדים ועל התורה, ומחפש את אלוהים. ולכן הוא יכל להיות רק בגלות, הממשית והרוחנית, כי מה נעשה ולאן נלך וחרב בית המקדש ושכינה גלתה מארצה ואין איך לדבר.

 אין במה להאחז אלא בד' אמות של תורה, ותו לא.

7.
וביחד עם זה, דברים מעניינים קורים לעולם כשהבסיס שלו הוא טקסט.

למשל, זמן. למשל, מרחב. למשל, תודעה לאומית. אבל נזכיר רק זמן, כי איזה דבר מוזר זה, לספור את השנה על פי ספר. כמו להגיד: זה לא ששעתיים (למשל) זה הזמן שלוקח לי לקרוא ספר, אלא זמן ספר הוא שעתיים. כלומר, לוקח לי חצי ספר להגיע לתל אביב. אני שומר ספר וחצי בין בשר לחלב. ואכן, אני סופר את השבתות לפי הפרשיות: אין לי זמן ממשי. הזמן שלי הוא התורה שלי.

8.

כלומר, התורה הפכה להיות הזמן, הרגע. הצורה בה אנחנו חווים את הזמן. והשלמתה בשמחת תורה היא, בעצם, ראש השנה לזמן הטקסטואלי. וכמו שכותב הרב שג"ר בעניין ראש השנה: הוא נקודה הווית בזמן. יש לפניו, יש לאחריו, והוא רגע ההווה שמסתכל אחורה בחשבון נפש וקדימה בתכנון והחלטות וציפיה. ואם כן, הוא ההווה.

אפשר רק להרגיש את הרגע הזה. אי אפשר לדבר בו, כי גז חיש ואיננו. כמו רגע של שמחה, שהדיבור עליה יכול לפוגג אותה, לשלוף אותך מתוכה. חייבים שלא לדבר על זה. חייבים לרקוד.

ובכן, שִׂישׂוּ וְשִׂמְּחוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה.

*

יותר ממה שאמרתי לפניכם נמצא בדברי אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה, דרושים לסוכות, פ: קראו ותחי נפשכם.

ותודה ליאיר ברלין ולשאר חבורתא קדישא.

כמו"כ – נפתח חוג פרשת שבוע אצלי בדירה. פרטים כאן.

קצרצר, מבוא לכתבה על לימוד בחברותא

שלש נקודות:
א.
משהו בלימוד התורה כיוצא מתוך העצמי. משהו בסגנון שאנחנו מכוננים את התורה של עצמינו. אנחנו מחליטים איזה ספר מנשקים כשהוא נופל על הרצפה ואיזה ספר מרימים בלי לנשק. וזו, אפילו, החלטה של רגע, אינסטינקט: לנשק ספר בהוצאת ראובן מס, לנשק את ´הכרמל האי-נראה´ של זלדה. בשבילי זו תורה. שאלה גדולה מהי תורה, ואיך מבדילים, ומה נחשב לימוד תורה. תמיד חשבתי שהתורה הכי גדולה שלמדתי בחיים הייתה בכלל משיחות עם אנשים, ולא מלימוד מתוך ספר או בשיעורים. לכן יש טעם גדול בלימוד בחברותא, בלימוד של דיבור, בהחייאה של התורה למשהו חי שנושם בי ונושם בלומד ומוביל אותנו הלאה. תורה שבעל פה, אבל ממש על פה: בנשימה אחר נשימה. במילה אחר מילה. בלבבות.

ב.
אי אפשר באמת ללמוד תורה בשבועות, נכון? איך אפשר לתפוס את כל התורה לתוך לילה אחד, חמש שעות. הספרדים ´מתקנים´, קרי, גורסים פסוק ראשון ואחרון וספר המצוות וכדומה, להספיק את כל התורה. לא ללמוד באמת, רק להתכונן לאיזו קבלת תורה שהיא מעל לטעם ודעת. מי שמצפה ללמוד כל הלילה חמשה דפי גמרא יחוש איזו החמצה בסוף: הרי את זה אפשר לעשות בכל יום. אבל לשבת, לחכות, אפילו להמתין בציפיה דרוכה לאור השמש שמפציע מעל העיר העתיקה בירושלים, כשאתה בדרך אל הכותל בארבע לפנות בוקר. בסוף נפתחים השמיים, בסוף ניתנת תורה.

אולי לא השמיים הם שצריכים להפתח בלילה הזה, אלא הלבבות.

ג.
אולי הוא החשוב מכל:

קצת היה קשה לי עם הביטוי הזה, "לקבל תורה", כי מה זו בעצם תורה. וכל הזמן חשבתי לי שתורה זה איזה משהו, למעלה מטעם ודעת, ושבאמת לא צריך ללמוד תורה בליל שבועות אלא לדבר על הברזלים בחוץ. רק בליל שבועות עצמו פתאום נפל לי האסימון: משה הוריד את התורה, היינו, הפך אותה לקונקרטית. למציאות. הוריד אותה מאיזה משהו ערטילאי למקום שאפשר להתווכח ולריב ולהתנגח איתו. נוצרה הלכה, נוצרה רוח הלכה, נוצרו הדרכות איך לחיות – ממש, עם הטיטולים והקניות בסופר. אז אולי זה מוריד קצת את התורה לאיזה משהו שאפשר לכנס בספר, אבל זה כל העניין. הרי התורה 'קדמה לעולם', כמו שאומרת הגמרא, ולהכיל אותה בתוך העולם אפשר רק בספר נוקדני, מדקדק על הקטנות, זה חלק מהעניין.

להגיד שאני מבסוט מזה? גדול עלי. ההתמודדות עם ההלכה לא קלה לי גם במישור הפרקטי. אבל לפחות הבנתי משהו בשבועות הזה.

הכתבה על החברותות, שהתפרסמה היום במוסף שבת.