עדיין היו בַּחֲצי הדרך | לחנוכה

א.
חלפה בי צמרמורת בפתאום, היום, כי חשבתי איך בעיירה קטנה באירופה ישבו זוג יהודים מול חנוכיה מוסתרת, מונחת על רצפת העץ, ושרו 'מעוז צור ישועתי', והיה הכל באמת, שהרי לא היה להם מעוז מלבדו. אפילו לשיר 'התקווה' לא היו יכולים, כי השיר טרם נכתב, ו'מעוז צור' היה שירת התקווה שלהם. והם מונים את הגלויות; ממצריים לפרס, מיוון לבבל, כמו אדם שאומר לאהובתו: 'את זוכרת איך חשבנו שלעולם לא נצליח לצאת מזה? ולבסוף יצאנו'. וכמו ר' נחמן שאומר 'ואיך הוציאה לא סיפר, ובסוף הוציאה'. עד שההבנה מכה בך: שהיו שם. בלב החושך. שהייתה הגלות מסביב כמו ים, והלב נכמר: איך אפשר, בכלל, לקרוא את המילים 'כִּי אָרְכָה לָנוּ הַשָּׁעָה, וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה' ולא לבכות.

פעם אחרת ישבתי עם חגי ולמדנו ענייני חנוכה. וראינו שאין בספרות התנאית כמעט שום התייחסות לחג הזה. גם לא בירושלמי. רק אגב אורחא, בדרך אגב; אם החנווני שם את נר החנוכה שלו מבחוץ ובא גמל, ומה צריך לקרוא, ושאסור להתענות. ואמר חגי: אולי זה כי הם היו באמצע הסיפור, כי מלכות חשמונאי עדיין לא תמה, כי לא יכלו להסתכל מבחוץ ולסגור את הסיפור ולהגיד 'זה מה שהיה, ומעתה נחגוג'. אז חיכו, וחיכו, עד שלבסוף קבעו חג.
ובהתחלה הוספתי ואמרתי שבאמת אנחנו חוגגים את הסיפור במקום הלא נכון, שהרי מיד אחר כך התחדשו הקרבות, ויהודה מת, ומלכי בית חשמונאי היו רעים ברובם. רק שעצרנו בנקודת השיא ואמרנו 'מצאו פח שמן? נחגוג את זה.'
ואחר כך אני חשבתי שכל הטיעון של חגי לא נכון, שהרי בכל זאת חלפו מאתיים שנה מאז. ואמרתי: אולי לא חגגו את החנוכה, כי היו בארץ. שלא באמת היה חג עדיין, ולא הייתה גלות, על כן חנוכה לא היה נצרך. ועם שיצאו, פתאום זכרו את החג הזה ונפחו בו נשמה והעלו בו נרות. כי יותר משזה חג של בית, ואור, וחום, זה חג שאומר גלות.

אבל לא רק גלות. לא העצב. זה חג שאומר גלות, אבל שאנחנו רק בחצי הדרך. זה חג שאומר חורף, אבל שהחורף סופו להסתיים. ובכל חנוכה יש ראש חודש, ואפשר לראות איך הירח מסתיים ונולד מחדש; עדיין לא שלם ומאיר, אפילו לא בחצי הדרך, אבל מתחיל מחדש, והלא זה הכל. כך שיפה אמר חגי: עדיין היו באמצע הסיפור.
את זה בדיוק חוגגים.

[ציור של אדוארד הופר]
[ציור של אדוארד הופר]

ב.
סיפרתי סיפור אחד, אבל ציירתי רק את תחילתו ולא יספתי. ואחר שבאו חברים ואמרו: "אם אין לסיפור סוף, מן הראוי שלא היה נכתב", כתבתי כך:

יצירות צריכות סיום, אני אומר לעצמי: באמת נותרים הדברים על השולחן כאילו היו שאריות ארוחת הבוקר שלה ופירורים דבקו הימנה בסיפורים אחרים, מרפרפים כמו שובל חמקמק של שמלה. צליל הרשרוש, הריצה המיטרפת אל פינת הרחוב ובדיוק, כהרף עין, הרגע בו היצירה יוצאת מהרחוב בו אתה נמצא ומגיע לרחוב בו אתה איננו עדיין. ושוב, ריצת כלת-נשימה, מבט חטוף בקווצת שיער, ריח הבושם שלה עדיין מהדהד בנשמתך ואתה אינך יודע, עדיין, למה אתה כוסף כל כך. ברגעים כאלה אני שומע, שוב, ניגונים עתיקים מאוד.

זה, אולי, ניגון הקרע בין מים העליונים לתחתונים; הגבולות נזילים, פינק פלויד בחלל, הגיטרה של דיויד גילמור אומרת בדידות כל כך זועקת. קצת לפני כן רוג'ר שר:
" Hey you, out there in the cold
Getting lonely, getting old
Can you feel me?"

פתאום נראים הדברים: למה התכוון ר' נחמן כשדיבר על החלל הפנוי, ולמה התכוון גרוסמן כשביקש לגעת עין בעין, סוד בסוד, לדעת באמת עד שלא נדע באמת, שלמילה 'ידיעה' לא תהיה משמעות מצד עצמה, הרי ידיעה היא לדעת משהו חיצוני לנו, וביקש שנהיה, אני והדבר המודע, אותו דבר עצמו. לכולם זעקה הבדידות. איזה פער בלתי נתפש, איזה כאב בוקע מהחומה הזאת.

הסיבה היחידה שאני לא מסיים את הסיפור הזה, הוא שאין לי מה לאמר עוד. הכל כבר נאמר.

צריך להראות שזו אינה בריחה. אומר את האמת: ההמשך כבר כתוב.

הוא נכתב כבר לפני למעלה משנתיים וחצי. אפשר לספר אותו: חלק ב' הוא מונולוג ארוך וכואב על מילים ועל משמעותן, על שארנון מסוגל לדבר רק כאשר איש לא שומע אותו, על שאיש באמת לא שומע אותו, חלק ג' הוא שסוף כל סוף היא תלך ותנשא לאיש אחר והוא ימשיך לפרוט את המיתרים המתכתיים עד זוב דם, כמו ליבו. בינתיים אני במקום אחר. כבר אינני חושש להגיד את המילים האסורות, פרי עץ הדעת: "אני אוהב אותך". כבר אני יודע שזה אינו פרי הדעת, גם לא פרי החיים, לכל היותר גן העדן. והסיפור הזה ישאר ככה: היא עדיין אינה מושגת, ארנון עדיין לא פתח את פיו. הורים באים, הולכים חוזרים. מר זכאי עדיין לא מת (הרי ברור שהוא ימות בסוף, לא כן?)

אבל אולי כל הכאב של הסיפור הזה הוא בכך שהוא אינו סגור. שהקרע עדיין צועק את עצמו. שבא לכאן גדי מדי פעם ושואל: אבל איפה ההמשך? ומדי פעם רעות אומרת: הרי התחלת סיפור, למה לא סיימת? וזה מציק. בוער בקרביים. אומר למה יש כאן התחלה ואין כאן המשך ואין כאן סוף. ובאיזשהו מקום זה הכל, זה בדיוק: השלימות עדיין לא הגיעה.

אנשים, עדיין, רואים יופי ובוכים.

מה יש לאמר עוד.