תיאוריה על אבן הבסיס וצורות הַבְּנִיָה של התרבות

הדברים הבאים אינם אלא יריה באויר; רצף של רעיונות שעלה בי, בזמנו, ונראה לי ראוי לבחינה (ולאו דווקא נכון). בשל כך הם אינם מסודרים בצורה לוגית ואינם מסודרים עד הסוף. אם תקראו, אשמח מאוד אם תבטלו את דברי מכל וכל (אינטואיטיבית או לוגית), תחלקו עליהם או תעזרו לכתוב אותם נכונים יותר.
הערה נוספת – אחרי שכתבתי צצו לי מלא דברים שאפשר להוסיף, ואני מניח שהם יווספו לפוסט הזה אט אט. תוספות מאוחרות יופיעו בסוף הפוסט, בצירוף היום בו הן נוספו.


המקום בו התחלתי (והנה אני כבר נתקע, וכותב 'מקום') הוא עולם הדימויים המרחבי שאנחנו עובדים איתו כשאנחנו מתארים תרבות. לכו לכאן, תקראו את הפוסט הקצר שכתבתי בנושא לפני כחודש, ותחזרו. [אפשר גם לקרוא את הדברים שכתבתי על הזמן, ועיקרם: זמן הוא פונקציה של מרחב, כלומר שזמן שהוא הצורה התודעתית שבה אנחנו מזהים שינויים במרחב. מילים אחרות: שיש מרחב בלי זמן, אין זמן בלי מרחב.]
אני אנסה לפתח את הנושאים בפסקאות הבאות, ואנחנו צריכים ליישר קו איכשהו.

האמירה 'עולם הדימויים שלנו למבנים תרבותיים הוא מרחבי' היא קצת טאוטולוגית, כי היא מדברת על מבנים תרבותיים; מובן שמבנים יתוארו בדימויים מרחביים. למרות זאת, אפשר לשלוף מכאן שתרבות עובדת עם מבנים. כשאני אומר 'עובדת עם מבנים' אני מתכוון לשני דברים:
האחד, שכאשר אנחנו מבקשים לתאר זיקה בין שני אובייקטים לכאורה סגורים (כלומר, שהם מערכת קוהרנטית), אני משיק ביניהם באמצעות יצירת מרחב, הנחת שניהם במרחב ותיאור הזיקות ביניהם. הדוגמה הקלאסית יכולה להיות ה'אני' מול ה'אחר': הנחת שני האובייקטים במרחב מייצרת ביניהם זיקה של פנים (אני) מול החוץ (האחר). וכך, חברה תכונן יחסים פנימיים, לחיזוק הזיקות בין חברי החברה, ותכונן יחס דוחה או מנכס כלפי ה'אחר'.
השני, שיצירות תרבותיות הם מבנים. כך, למשל, סיפור מורכב ממספר סיפורים קטנים יותר שמבוססים על אותה תבנית-על. אפשר לקרוא להם 'אירועים סיפוריים' או 'סצנות' בתוך המבנה הכולל של היצירה. ניתוחים ספרותיים (וגם הליכי קריאה שונים) מזהים את המבנים האלה ויוצרים מהם משמעויות.

אז אמרתי לעצמי, אם נגיד שהתרבות היא מבנים ויחס בין מבנים (כמו עיר), שכולם רצים במקביל, מה יקרה אם אני אנסה לחזור אחורה ולבדוק את נקודת המוצא. כשאני אומר 'נקודת המוצא' אני מתכוון לא לנקודת המוצא ההיסטורית, אלא לאבן הבניין הבסיסית: היחידה הבסיסית שעל בסיסה אנחנו בונים מבנים. הסכמה שהובאה ברשומה הקודמת הולכת אחורה במימדים עד שהיא מגיע לנקודה הבודדת. שם כתבתי שהנקודה היא סינגולרית; הכל כלול בה. אחר כך חשבתי שעוד קודם לאותה נקודה יש משהו בסיסי יותר: היש והאין. כלומר, שבכלל קיים דבר מה. אחר כך אנחנו מתייחסים לזה שהוא נקודה, ולצורה שבה אנחנו משתמשים באותה נקודה, אבל הבסיס הוא קיום. מולו, כמובן, עומד חוסר הקיום. כלומר, סוג של ארוס ותנטוס (אהבה ומוות, אבל לא כמו שפרויד הסביר את זה. לא יצר היצירה מול יצר ההרס, אלא הרצון להמשכיות מול הפחד מהמוות). אלה שני הצדדים של אותו המטבע, ולא שני הפכים: הפחד מהמוות מוביל אל הרצון לקיום, ולהפך.

[אני חושב שאחת המחשבות המופשטות (כלומר, הלא קונקרטיות) שחשבתי מעודי הייתה המחשבה על העדר הקיום. זה היה איזה בוקר אחד בגיל חמש, באתי לאמא שלי ושאלתי אותה "אם לא היה שום דבר, מה היה?"]

הפחד מהמוות (ולא אינסטינקט ההישרדות. אנחנו מדברים על תרבות, לא על אינסטינקטים) מחייב תודעת זמן: עכשיו יש, בעתיד יכול להיות שלא יהיה. הזמן מבוסס על שינויים. שינויים שאינם מובחנים על ציר זמן (שהרי אנחנו מדברים על היווצרותה של תודעת הזמן) צריך להיות מבוסס על תנועה במרחב. כמובן שאי אפשר לנתק את אלמנט הזמן מהתנועה, אבל יתכן ואותה תפישת זמן נגזרת מהתנועה במרחב, ולא להפך.

במילים אחרות, אני מנסה להציע שאבן הבניין הבסיסית של התרבות היא הקיום של האדם כגוף בתוך הקשר מרחבי.

עיר, תרבות, מבנים, מרחב, דברים
עיר, תרבות, מבנים, מרחב, דברים

אחר כך יש את העניין של השפה. כשאני אומר שפה אני מתכוון למערכת של סימנים בעלי משמעות. כלומר, ששפה היא מבנית. בזמנו חשבתי על זה ששפה בנויה על זיהוי של חזרות בזמן, כלומר שאני מזהה תופעה חד פעמית מספר פעמים ואז מבצע לה הכללה; נותן לה מילה שמאחדת את האייקון (המוטיבים החוזרים) של התופעה. אבל הליך החזרה הזה הוא נעוץ בזמן, ולא במרחב. כלומר, השפה היא סוג של מהלך הפוך לזמן. אם הזמן מזוהה באמצעות שינויים, הרי שהשפה מדלגת על אותם הבדלים. מצד שני, אם לא היינו מכלילים את התופעות, לא היינו שמים לב שהזמן חולף, כי כל תופעה הייתה עומדת בפני עצמה. זאת אומרת שבשביל שתהיה תודעת זמן אנחנו צריכים שתהיה שפה שתקבע את הדברים. כמו במרחב. בכל מקרה אני חושב שהשפה ותודעת הזמן (ובעיקר תפישת העתיד) הם שני תהליכים שרצים במקביל ותומכים זה בזה. כתבתי על זה הרבה בתיאוריה של הסיפור, ואני לא רואה טעם לחזור על זה. רק אזכיר את זה ששני סוגי הסימנים – הטבעיים והשרירותיים – רצים על אותם צירים: הטבעי הוא תודעת הזמן, והשרירותי הוא הקיבוע המרחבי.

זה, כמובן, חוזר חזרה לקוסמוס (הסדר, המוכר) מול הכאוס (הבלאגן, הלא נודע), משמעות מול חוסר משמעות וכדומה. כתבתי על זה בעבר. אני מפנה את תשומת הלב גם לרגעים שבהם הקוסמוס מתפרק וחושף את הכאוס, ולנסיון שלנו להכניס את הלא נודע לתוך מערכת קוסמית: דתית או מיסטית כזו או אחרת.

חשוב לשים לב ששפה מבוססת סמלים, והסמלים האלה מבצעים איזשהו תהליך של ייצוג. הייצוג הזה חשוב, כי כל התהליך המימטי של האמנות – וממילא, היכולת של האמנות להגיד לנו משהו – מבוסס עליו. מכאן אפשר לרוץ לכל הכיוונים: אנחנו מספרים לעצמינו סיפורים באמצעות קונפליקט והתרה (ייצוג של הזמן), הסיפורים מובילים למיתוסים שמקבעים את הזמן.
מהצד השני, המרחב מקבל תצורה על בסיס סימנים במרחב עצמו, כמו הר גדול. ההר הגדול הופך לאקסיס מונדי. אם ניצור ייצוג של המרחב, נקבל מפה. רציתי להגיד שהמפה מבצעת במרחב את מה שהמיתוס מבצע בזמן, אבל זה לא נכון: המרחב מקובע מהיותו הוא. המפה מאפשרת לנו לתפוש את המרחב, כלומר לצאת מנקודת המבט שלנו לנקודת – על. בכל אופן, הכל מבוסס על אותה בינאריות בסיסית של 'יש' מול 'אין' וגם נסוג אליה בסופו של דבר: אם תקחו מאה ילדים ותבקשו מהם לכתוב סיפורים קצרצרים, סטייל הסיפור-שש-מילים של המינגווי, תגלו שהכל מתנקז למוות ואהבה. בשביל לדבר על דברים מורכבים יותר (כמו יחסי הורים – ילדים) צריך סיפורים יותר ארוכים, שרצים על אותה תפישה בסיסית (אני חוזר שוב ושוב לסיפורים, אבל גם תהליך הייצוג של המרחב מתבצע בצורות דומות. פסלים, ציורים, תמונות: כולם מייצגים את המרחב ומאפשרים לנו להתייחס אליו, והייצוג הופך להיות אבן בסיסית של עבודה).

רציתי להגיד דברים דומים על החברה: החברה מבוססת מיחידות קטנות (נקרא להם מפלגות, אבל זה לא נכון. עוד לפני השיוך הפוליטי, יש שיוכים נוספים) שהולכים ויוצרים קשרים ביניהם, כך שבסופו של דבר אנחנו מתנקזים אל המשפחה הגרעינית (כלומר, הורים ואחים). חשבתי אולי שגם העובדה שאנחנו חיים במשפחות ובשבטים ובקבוצות קשורה בצורה כזו או אחרת לקיום, אבל לאחרונה חשבתי שזה קשור למשמעות ולשייכות, שזה כבר סדר שני.

האפיון הזה מאפשר לי ליצור כלי ניתוח והבנה של המציאות. אולי צורות קריאה של המציאות. בפוסט הקודם כתבתי כמה, ואני חושב שאפשר להוסיף אליהם שאלות כמו "מה היה קורה אם היינו מבטלים את המבנה התרבותי הזה?". נניח, כדורגל. אנשים נוטים להגיד שזה שטויות, אבל השאלה היא לא 'האם יש לזה משמעות' אלא 'מה היה קורה אם זה לא היה קיים', או, במילים אחרות: מה ההקשר של זה. איך זה מתפקד במסגרת המרחב בו זה נמצא. או שאלות מהצד השני, כמו 'ממה זה מורכב' – מהן אבני הבסיס של אותו פרט בתרבות.

כמו כן, אם אנחנו הולכים עם הכלים הפוסט-סטרוקטורליסטים עד הסוף, אנחנו מגיעים לאקזיסטנציאליזם. כלומר: אם אבן הבסיס היא הקיום, וחווית הקיום, והתפישה של האדם בתוך ההקשר בו הוא נמצא. הרי שניתוחים סטרוקטורליסטים (- מבניים) ופוסט-סטרוקטורליסטים (- חשיפת המבנים) של התרבות, יגיעו בשלב ראשון לכיוונים ביקורתיים (כמו, נניח, רולאן בארת שיוצא נגד הבורגנות), אבל אם נמשיך ונפרק את הכל, נגיע לחווית הקיום הבסיסית, המרחבית, ושלב קודם לכן – לפחד מהמוות ולרצון לקיום. אפשר לראות תהליך מהכיוון ההפוך בזן-בודהיזם, שפירק את הסימן למסמן ומסומן, ובמקום להמשיך בפירוק – חזר אחורה, לחווית הקיום בפני עצמה.

לסיום, חשוב להדגיש שהואיל ואנחנו מדברים על מבנים, דברים הולכים ונעשים מורכבים: אחרי היש / אין נוצרים מבנים בינאריים שמבוססים עליו, ועליהם מבנים מרחביים דו מימדים, ועליהם תלת מימד, וכן הלאה – הכל מתואר בפוסט הקודם שקישרתי אליו בהתחלה.


[טוב, כמובן טעיתי מכל וכל. איפה?]

מודעות פרסומת