אבינו מלכנו | לערב ראשון של סליחות

לפעמים אני מוצא את עצמי מחפש את השפה הדתית החדשה ההיא, שכולם מדברים בה, ואומר לנפשי איך זה שעדיין לא מצאנו שפה שאפשר לדבר בה והדברים ישמעו הגיוניים ומכוונים דבר דבור על אופניו. דרך משל, שאדם יושב בסליחות ובעשרת ימי תשובה ואומר אבינו מלכנו, ואומר המלך הקדוש, וחוזר ואומר המלך תביאני חדריך נגילה ונשמחה בך, ורק אחרי שהוא אומר כל זאת הוא נזכר שמעודו לא ראה מלך. ויותר משלא ראה מלך מעודו, מנהיגי הציבור שלו הם אנשים אפרוריים ומעשיים. הציבור כבר לא מעריך עושר וכבוד, אלא נסיעות במחלקת תיירים וטיח מתקלף מהקירות בבניין הדירות שבו גר הנשיא עם זוגתו. ואם התברר שראש הממשלה אוהב גלידה, מיד יוצאת מחאה ציבורית ומתריעה ואומרת שאין זה ראוי שראש ממשלה יאכל גלידה. בכן בא אדם לומר סליחות, ומגלה שהוא לא מבין את המטאפורות שהשפה הדתית שלו משתמשת בהן.

אני מרגיש מוזר להגיד את המילים האלה. 'אבינו', אני אומר, אבל היחס ביני לבין אבי הוא לא היחס ביני ובין אלוהי. 'מלכי', אני אומר, אבל לא היה לי מלך מעודי. 'עבד ואדון' אני מפייט, והלא מעולם לא הייתי, לא עבד ולא אדון. אני מביט במערכות היחסים ההיררכיות סביבי: הן מושתתות על כבוד, על הערכה, על יכולת שיתוף. הבוסים שלי בעבודה הם אנשים נחמדים, וגם אם לא היו כאלה, הדבר הכי גרוע שיכלו לעשות לי הוא לפטר אותי. ואתה אומר – שנים, שנים אני אומר את המילים האלה ומתאר את אלוהי בשפה שלא מתארת באמת את היחס ביני ובינו. לא כך אני מרגיש כלפיו. וגם אם אינני מרגיש נכון – אין לי את הכלים, בחברה דמוקרטית, בשביל להרגיש כמו שהשפה מתארת.

luij

והנה מגיע ערב ראשון של סליחות ואדם אומר לעצמו מה לי ולסליחות. ממי יש לי לבקש סליחה. ולמה בפומבי. ולמה להכות על החזה. ומה קורה כאן. אני כמו מצטדק בפני מי שנמצא מעלי בהיררכיה, אבל אני לא מרגיש בהיררכיה. אני לא מרגיש נתון תחת מישהו.

ברגעים האלה אני אומר שאולי צריך לחדול מהעבודה מיראה הזאת, ולפנות לעבודה מאהבה.

אלא שהשפה המטאפורית הזו מזמנת לי קשיים חדשים. לא כי המילה 'אהבה' זרה לי, ולא כי אין לי מושג במערכות יחסים זוגיות. אלא מפני שאני מורגל שמערכת יחסים זוגית היא הדדית. ואם אינה הדדית, מוטב לה שתסתיים. והנה אני מוצא את עצמי מדמה את היחס שלי עם אלוהי כאותו אחד שהלכה חברתו למדינת הים ונפרדה ממנו. אמרה לו אולי נחזור כשאחזור, ולא חזרה. והוא מנסה להתקשר אליה, והיא לא עונה. הוא לוקח את המכתבים שכתבה לו בעבר וקורא בהם שוב ושוב, מנסה לדלות מהם רמזים על העתיד. הולך לחבריו, שואל אותם לדעתם. מתקטנן בכל אות ובכל שורה. ואם היה שואל אדם בר דעת, היה שומע את האמת: שחבל. שהיא לא בעניין שלך. שלא סתם היא לא חוזרת ולא מתקשרת. הקריאה במכתבים שנשלחו בעבר מעידה על שהקשר התקיים בעבר. אבל היום? היום, היה אומר לו בר הדעת, חבל על המאמץ. כשאתה מדבר אליה והיא לא עונה, כשאתה מדמה לעצמך שדברים כאלה ואחרים הם סימנים שהיא שולחת, אתה בעצם מדבר על עצמך ושומע את עצמך, אבל מערכת יחסים אין כאן.

ולא שיש לי פתרון לכל זה, אבל קראתי את תחילת הסליחות האשכנזיות, ובמוצאי שבת שלפני ראש השנה פותחים ואומרים במוצאי מנוחה – קידמנוך תחילה. כמו כמו אדם שניתק באמצע השיחה ואמר שיחזור אליך, ואתה מקדים ומתקשר אליו. וחשבתי לעצמי שסליחה יש במשמעה שתי אפשרויות. האחת חרטה וחזרה בי – "סליחה שדיברתי לא יפה" – והשנייה, כאדם ששואל "סלח לי, מה השעה?", וזו בקשה ופניה להסבת תשומת הלב אליך.

ואפשר שאנחנו אומרים את הראשון, אבל מבקשים את השני.

ענה לנו.


[וגם זה:
סליחה לימים נוראים

מחזור לימי התשובה]

מודעות פרסומת

מחזור לימים נוראים

א.
בַּשְּׁטִיבֶּל שֶׁלְּיַד הַהוֹרִים שֶׁלִּי בְּדִיּוּק בּוֹנִים
אָבָק הַשִּׁפּוּצִים עוֹד מְרַחֵף בְּחָלָל הָאֲוִיר
אֲנִי מְקַפֵּל תְּפִלִּין בְּתַרְמִיל שֶׁל נְדוּדִים,
קַבְּצָן זָקֵן אֹסֶף צְדָקוֹת מְאַחֵל לִי
"שֶׁכָּל מִשְׁאָלוֹתֵךָ לְשָׁנָה זוֹ יִתְגַּשְּׁמוּ
וְשֶׁתִּהְיֶה לְךָ שָׁנָה טוֹבָה"
כָּכָה בֵּין אַשְׁרֵי לְשִׁיר שֶׁל יוֹם
פִּתְאוֹם לָדַעַת מָה אֲנִי רוֹצֶה
לְבַקֵּשׁ הַשָּׁנָה
אֲנִי מִתְקַפֵּל בְּעַצְמִי תְּפִלּוֹת
קַבְּצָן זָקֵן מְבַקֵּשׁ נִדְבַת לֵב
מוֹצֵא שֶׁאֲנִי בְּאֶמְצַע שִׁפּוּצִים
מִסְתַּפֵּק בְּמוּעַט
מְבַקֵּשׁ
רַק לֵב

ב.

"וְהַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית
שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחְשָׁכִים מִיָּד
הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ"
[הרב קוק]

לְאָן לַחֲזֹר, אֱמֹר, לְאָן לַחֲזֹר, אֲנִי
נָטוּשׁ כָּאן כְּשִׁכּוֹר, אֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַכִּכָּר, אֱמֹר
אֵיפֹה הָיִיתִי, מִי אֲנִי בִּכְלָל, תַּגִּיד לִי כְּבָר,
כַּמָּה אֲנִי נִבְהָל, מָה הַחֹשֶׁךְ הַזֶּה, הַסְבֵּר
כֵּיצַד הָאוֹר נוֹפֵל, הַסְבֵּר כֵּיצַד אֲנִי מִתְבָּהֵל.
לְאָן, אִם כֵּן, אֱמֹר לְאָן. אֲנִי לֵב שֶׁהוּא אֶבֶן.
אֲנִי מַעְיָן שֶׁהוּא לֵב וְאֶבֶן שֶׁהִיא חֹר,
דַּבֵּר, אֲנִי מַקְשִׁיב כָּאן,
אֱמֹר,
לְאָן לַחֲזֹר

ג.
יִקְרָא בַּשֵּׁם וְיַכְבִּיר בְּתֵאוּרִים
עֲנֵנוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ עֲנֵנוּ
עֲנֵנוּ מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים עֲנֵנוּ
עֲנֵנוּ טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל עֲנֵנוּ
וְכוּלֵי
וְיִצְעַק
וְיַחֲבּוֹט בַּשֻּׁלְחָן וְיִמְחָא כַּף אֶל כַּף
אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ
וְאַחֲרֵי שֶׁיִסוֹב לִבּוֹ אֲחוֹרַנִּית
אַחֲרֵי שֶׁיְשְׁתַבְּרוּ כֵּלָיו וְיַגִּיעַ כְּדֵי זוֹב דָּם
אֲזַי יַרְכִּין גּוּפוֹ וְיִקְרַע שְׁעַרַיו
וְיַגִּיד בְּשִׁבְרוֹן לֵב
עֲנֵנוּ זֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹנֶה
עֲנֵנוּ

ד.
כָּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בָּכִיתִי מִגַּעְגּוּעַ
הַרְבֵּה זְמַן שֶׁכְּבָר הִתְיָיאַשְׁתִּי מִמְּךָ
וְהַמִּילִּים הָפְכוּ סְתַמִיוֹת בְּצֵל הָהֶרְגֵּלִים
אַחֲרֵי שֶׁכָּל כָּךְ הַרְבֵּה תְּשׁוּבָה הֵבֵאתִי לְךָ
וַעֲדַיִין לֹא שָׁאַלְתָּ
מָה שְׁלוֹמִי
מָה אָכַלְתִּי שָׁם
אֵיךְ הָיָה לִי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת
כְּבָר חָשַׁבְתִּי שֶׁהָלַכְתָּ וְאוּלַי לֹא הָיִיתָ
וְגַם אַחֲרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה יָרְדָה הַשַּׁבָּת כְּמוֹ
שְׁכֵנָה שֶׁיּוֹרֶדֶת בְּמַדְרֵגוֹת עִם כַּפְכָּפִים
וּכְבָר פָּשָׁה בָּנוֹ אָבָק הַיּוֹמְיוֹם וְגַם אֲנִי פָּשִׁיתִי
וְהַזִּכְרוֹנוֹת נִזְרְקוּ לַפַּח בָּחָצֵר הָאֲחוֹרִית
וַאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא תַּעֲנֶה כִּי אַף פַּעַם לֹא וְלָמָּה שֶׁפִּתְאוֹם
אֲבָל כָּכָה לִפְנֵי שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ רָצִיתִי שֶׁתֵּדַע
שֶׁכָּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בָּכִיתִי
מִגַּעְגּוּעַ

יהודים מתפללים ביום הכיפורים, מאוריצי גוטליב
יהודים מתפללים ביום הכיפורים, מאוריצי גוטליב

געגוע | לשבת שובה

כבר איני יודע איך מבין כל האפור-אפור הזה הנוזל לי מבין האצבעות כמו ימים של חול אני מגיע לימים נוראים, שככלות הכל אינם כל כך נוראים. וחבר אמר: ימים נוראים ונפלאים. ובכלל, ימים שאמורים להיות נשלפים מבין רצף היומיום ומנסים להבעיר בי קרביים ולב. איך עדיין אני שותה את הקפה של הבוקר בעשר ועשרים והשמיים אינם נקרעים.

כך אני מוצא את עצמי הולך לסליחות במגדל עוז ומשווע לקצת התרגשות, ולקצת כפרה, ולקצת געגוע: לשמוע את אלף הבנות שרות "רַחֲמָנָא דְעָנֵי לַעֲנִיֵּי – עֲנֵינָא. רַחֲמָנָא דְעָנֵי לִתְבִירֵי לִבָּא – עֲנֵינָן", ולשווע – איך אומרים, בכל הקרביים – שמשהו יבער. ואם אני לא מצליח לבכות את הרגש שלי, אז ללכת לרגש של מישהו אחר, ולבקש ממנו שיפרוש את הטלית על פני ושיבכה קצת עלי: שנתרחקתי.

שאני כבר לא מרגיש בגעגוע.

אתמול דיבר אלחנן בערב של שיח, ואני שהייתי לחוץ ונינוח ומעורבב ומרחם בעת ובעונה אחת נשאבתי לתוך השיחה. ואמר: תכלית הצום היא "ומבשרך לא תתעלם", שזו האקסית. ופתאום נדקר בי הלב קצת, שזו אינה בחורה כזו או אחרת, ספציפית, אמיתית, שאולי אפילו קוראת את הבלוג הזה עכשיו. ומבשרך לא תתעלם – זה הגעגוע אל הקשר. זו הידיעה שפעם היה לי קשר, וידעתי כיסופים, שהייתי חבוק בזרועות, ונתרחקתי. והנה בא הצום ואומר, כמו שחושש ומבקש אביתר בנאי, שעדיין יש סיכוי.

שאלוהים הוא כמו אישה. או שאנחנו כמו אישה. או, ליתר דיוק, שהקשר בינינו הוא כמו קשר בין גבר לאשה, והלא הקשר בין גבר ואשה הוא תכלית כל הקשרים בעולם.

וכבר עמד על זה משורר שיר השירים, וכבר עמדו על זה רבים וטובים. ואני רק יודע שכל הקשרים אותו דבר, אבל אף קשר אינו בנאלי. שהרי מה כל אדם רוצה, אם לא בית קטן ומקום לרגליים וספה לשניים ואת הרגע הקטן ובו קופץ הלב כשנפתחת הדלת. אבל הבית אינו אותו בית, והמקום אינו אותו מקום, והדלת אף פעם אינה נפתחת באותו הדרך. וגם האדם המבקש את אלוהיו, מה הוא מבקש אם לא מעט מנוחה בכל הכאוס הסוער ומתנגש ומתנפץ על דלתותיו.

אבל מה עושים עם הצלחות שנזרקות, עם הכלים שנשברים. ומה עושים עם המילואים. ומה עושים אם אני מוצא את עצמי נזרק מהבית והולך ומחפש את עצמי בעיר. ומה יהיה. הרגע אחרי טריקת הדלת: כמו נפילה חופשית. רגע שאין אף אחד מסביבך, ואתה מחפש קיר להתמך בו שלא ליפול, ולא מוצא. הכל מסתחרר סביבך, הים סוער, אין לאן לברוח, אין איך לחזור. הניחו לרגע יד על הלב השבור שלכם. תגידו לי, ברצינות גמורה, בכל הכנות; איך יכול אדם להתמודד עם הבדידות לבדו?

מה נותר לאדם אם לא לכמוה אל הגעגוע. אל הקשר שהיה פעם ועתה אינו אלא חוט קטן, בדל תזכורת; סיגריה אחרונה מעוכה בכיס. המפתח שנשאר בכיס מזכיר: דבר אינו מוכרח. לפעמים מתגרשים. לפעמים, אומר הנביא, 'אם תשוב, ישראל – אלי תשוב'.

ודייק: אם. וביקש: אלי.

רצוא ושוב

[א]
מָתַי אַתְּ רָצוֹא וּמָתַי אַתְּ שׁוֹב. וַאֲנִי מָתַי
מָתַי אֲנִי חוֹזֵר עִם תְּשׁוּבָה וּמָתַי אֲנִי שׁוֹאֵל
וְהוֹלֵךְלֹאהוֹלֵךְ לְאֶרֶץ לֹא נוֹדַעַת כְּשֶׁהַיָּם
מַפְלִיג בִּדְבָרִים כְּמוֹ אֳנִיָּה וְכְּבָר אֲנִי, בֶּאֱמוּנָה,
כְּמוֹ יוֹנָה.

פַּעַם הַגַּלִּים הָיוּ נִשְׁבָּרִים כְּמוֹ הַבְּכִיּוֹת וְהַמֵּזַח
הָיוּ נְהָמוֹת סְבִיבוֹ כָּל הַיּוֹם כְּאִלּוּ הָיָה בִּימָה,
וְהָרַב הַיָּשִׁישׁ הָיָה גַּם חוֹבֵל. כָּכָה הָיָה פַּעַם,
כְּשֶׁהָיִינוּ יוֹדְעִים מָה אֲנַחְנוּ וּמַה הַבָּבוּאָה,
וְהַדֶּרֶךְ הָיְתָה פְּשׁוּטָה לְפָנֵינוּ
כְּמוֹ נְבוּאָה.

וְהַיוֹם,
הַלַּיְלָה עוֹשֶׂה אֶת הַמִּלִּים רַכּוֹת וְאֵת הַשְּׁעָרִים
סְגוּרִים לִרְוָחָה בִּפְנֵי כָּל הַנִּדָּחִים. לַיְלָה רוֹעֵד,
לַיְלָה נוֹשֵׁב. בַּצּוֹם חָשַׁבְתִּי עָלַיִךְ וְהַמַּלְאָכִים,
עַתָּה אֵינִי יוֹדֵעַ עוֹד מַה לַּחֲשֹׁב.
לְעִתִּים אַתְּ רָצוֹא,
לְעִתִּים אַתְּ שׁוֹב.

[ב]
יוֹם אֶחָד לְאַחַר שֶׁנִּינְוֵה נֶהְפָּכֶת: לְחִישׁוֹת עֲדַיִן
סְפוּגוֹת בַּקִּירוֹת הָרוֹעֲדִים שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת. אֲנִי
קוֹרֵא לֶאֱלֹקִים וֶאֱלֹקִים שׁוֹתֵק, אוֹהֵבלֹאאוֹהֵב,
הַמִילִים קָשׁוֹת לָלֶדֶת, כּוֹאֲבוֹת מִצְעָקָה, רַק בְּלַחַשׁ
אֲנִי מְדַבֵּר אִתָּהּ וְעָלֶיךָ.
הִיא תְּהִלָּתֶךָ.

יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה, שֶׁאֲנִי
יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב לָךְ עַל הַמַּחְשֵׁב הַנַּיָּד בְּאֶמְצַע הַסָּלוֹן
וְהַבַּיִת הָפוּךְ. כְּמוֹ וִידוּי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהָיָה
נְקִישׁוֹת מִתְפָּרְצוֹת בִּבְכִי עַל דַּלְתֵי מָרוֹם: רַק נֵס, אוּלַי
רַק נֵס יַעֲזֹר כָּאן. לָעֲזָאזֵל, לַשֵּׁם, אוּלַי כְּבָר נֵס,
מָה עוֹד לִבְכּוֹת שֶׁרַק תִּתֵּן לִי
לְהִכָּנֵס.

לִפְעָמִים אַתְּ קָשָׁה וְלִפְעָמִים רַכָּה, גַּם אֱלֹקִים
לִפְעָמִים קָשֶׁה וְלִפְעָמִים רַךְ, גַּם מִילִים. מוּטָב
לִשְׁתוֹק לָךְ, לִנְקוֹשׁ בִּדְלָתוֹת, לִהְיוֹת כִּיסוּפִים,
לִפְתוֹחַ אֶת הַלֵב בְּלִי לִהְיוֹת מוּבְטָח תְּשׁוּבָה.
אוּלַי זֶה מָה שֶׁקוֹרְאִים
אַהֲבָה.

כָּךְ הוּא מְחַכֶּה לְךָ עַד יוֹם מוֹתוֹ,
וְהִיא תְּהִילָּתוֹ.

והנה שיר של אלחנן, שמתאים מאוד.

שתהיה תִּכְלָה לכל געגועיכם. אמן.

יום הכיפורים, איזידור קאופמן
יום הכיפורים, איזידור קאופמן