הקשר: תיכוניסטית כתבה מכתב נגד לימודי הספרות. פורסם בynet. שי פירון הגיב על קיר הפייסבוק שלו.
—
אני חושב שהעיסוק במכתב הזה, ובתגובתו של שר החינוך אליו, לא צריכים להיות בשאלות ה'האם היא עלגת או לא', או לחילופין – 'האם היא מנסה להתחמק ממבחן בטענת מרד'. שתיהן שאלות אד הומינם, ולכל היותר מובילות לדיון ביקורתי בשיח התקשורתי, אבל אין בהן התמודדות לגופן של דברים.
מעבר לדיון הכולל במיקומם של המבחנים בהבניית החומר או בדרבון התלמיד, אני חושב שצריך להיות איזשהו דיון בשאלת הסיבה. כלומר, למה אנחנו בכלל לומדים ומלמדים ספרות?
ובכן, אני חושב שספרות, כמקצוע, היא מקצוע מיותר. אני חושב ששאלות ידיעת החומר בספרות הן שאלות מיותרות. אני חושב שמבחנים בספרות, באופן כללי, לא מסוגלים לבחון את הסיבה האמיתית בשלה לומדים אותה. ויחד עם זאת, לצערי הגדול ובאנחה כבידה, אני לא רואה הרבה דרכים אחרות.
שי פירון כתב בפוסט שלו: "לימודי הספרות הן ההזדמנות המופלאה לעסוק בגיבוש ועיצוב המידות והזהות, להתמודד עם רגשות, להגדיר אהבה והתמסרות, לעסוק במולדת אהובה, בשורשים מורכבים וביחסים בתוך המשפחה." זה נכון, אבל לעניות דעתי הוא פספס את הנקודה.
שיעור ספרות אינו שיעור חינוך, וספרות אינה מורכבת ממניפסטים עקרים.
סיפורים ושירים (ובכוונה איני מתייחס ל'ספרות' כמושג. זה נכון על סיפורים בכלל ועל שירים בכלל), עוזרים לנו לראות את העולם אחרת. מה שכינו הפורמליסטים בשם 'הזרה', אבל ניתן לתיאור בדרכים רבות ושונות. אולי המילה 'לעזור' אינה נכונה כאן; הם מוסיפים לנו נקודות מבט, תפישות חדשות, ובעיקר – מאפשרים לנו למצוא דרכים חדשות לקריאת המציאות. זה יוצר יכולת אמפתיה, מאפשר לאדם ליצור, לחשוב בעצמו, לבחון את החומר המוגש אליו, לסדר בעצמו את הכאוס ולייצר לעצמו משמעות.
הקיצור, זה עוזר להיות אדם.
תלמיד שמעצמו קורא הרבה לא נזקק לשיעורי הספרות. ההתמקדות באלמנטים השונים של הספרות גם היא מיותרת, אם היא מפספסת את התמות ואת מה שהספרות עושה. מורה שילמד את תלמידיו שיר ולא ינסה לגרום להם להרגיש אותו, או לכל הפחות לברר איתם איך הם מרגישים למולו, פספס את השיר לגמרי. זה כמו ללמד מוזיקה בלי לשמוע אותה.
כך גם לגבי הצמצום לרשימת ספרים ספציפית, וכך לגבי המבחנים – שלא באמת מסוגלים לבחון משהו, מעבר להיכרות המושגית ומעבר לבקיאות ביצירה.
אבל מה אעשה, ועל מרבית התלמידים קשה הקריאה. ומה אעשה וגם חלק מן הקוראים מתמקדים רק בספרים מסוימים, שמאשררים את תפישת העולם שלהם ולא מוסיפה עליה. ומה אעשה, ואני רוצה שמכלול התלמידים יכירו את תפישות העולם האלה ואת הצורות האחרות לראות את המציאות.
על כן; כשאני מלמד ספרות, אני מנסה ללמד איזה תפישות עולם מתגלמות ביצירה. להראות איך האלמנטים השונים בטקסט בונים את התפישה הזאת. ללמד לכתוב, להרגיש, ליצור על בסיס היצירה. אני מנסה לראות איך קוראים יצירה משתיים ושלש זויות, איך מבקרים יצירה, איך אפשר לקחת את המבט הזה ולהסתכל דרכו. הרבה מאוד מילים בניסיון ללמד את התלמיד איך קוראים יצירה ואיך מסתכלים דרכה. דבר שבעולם אידיאלי לא היה בו צורך, וכרגע (בגלל העולם בו אנו חיים, ובלי שום קשר למערכת החינוך) אין לי ברירה אחרת.
—-
ועוד שלש הערות לגופם של מכתב, תגובה ושיח:
א.
במכתב: הצורה בה הוא מתמקד ב'חוסר העניין' שיש לה, ובכך ש'אין לה מה לעשות עם החומר' ולבסוף "אני מרגישה שהחומר שאני לומדת מיותר לחלוטין. אין לי ולא יהיה לי מה לעשות עם המידע שאני לומדת בספרות, אלא אם אגריל שאלה על 'חפץ' ב'אחד נגד מאה'".
מילים אחרות: הנושא אינו צורת הלימוד (זו אינה קריאה ביקורתית נוסח אסכולת פרנקפורט), אלא השעמום שבחומר עצמו.
ב.
בתגובת השר: לאחר הקריאה הלא ברורה ל'למידה אחרת', הוא כותב "כולנו, תלמידים ומורים, נצטרך להתרגל ללמידה משמעותית. כזו שתהפוך את הלמידה לרלוונטית ונוגעת, כזו שתתמודד עם אתגרי המאה ה – 21, כזו שתניע אותנו לקחת אחריות על החברה."
התשובה: נפיג לך את השעמום באמצעות שינוי צורת הלימוד.
והרי כל צורת לימוד, שונה או לא, תהיה ממוסדת.
ג.
בשיח: הצורה שבה הדיון נסב על כותבת המכתב, על הסיבות בשלהן נכתב המכתב, על העילגות המסוימת בה הוא נכתב, על הצילום וההעלאה לYnet וכדומה, גרמו לי להרהר נוגות על הצורה שבה השיח הציבורי קורא טקסטים.
[פורסם בפייסבוק שלי]
הכריכה האחורית 
לא התעמקתי בכל הסערה התקשורתית שהתעוררה סביב העניין אבל נראה לי שצריך לשנות חלק משיטות הלימוד בבית הספר. ויש עוד מקצועות ושיעורים שעוזרים להיות אדם, לא כולם נלמדים בכל בית ספר [ורובם לא בצורה או בדרך הנכונה או הטובה ביותר].
בכל מקרה, לא ממש אהבתי שיעורי ספרות בתיכון, לא הייתי טובה בזה כמו שציפית להיות [בתור אחת שקריאה מהווה חלק רחב מעולמה] והמורה הצליחה להעביר את החומר בצורה די משמימה.
בדיוק היום מישהו אמר לי שהוא אוהב וקורא ספרים שהוא יכול ללמוד מהם, והוא ממש לא התכוון לסיפורת [או שירה]
לענ"ד לימוד ספרות יכול לעניין את התלמידים כאשר מעלים שאלה המעניינת את התלמיד, וומפנים אותו אל יצירת הספרות המחדדת את השאלה או מציעה דרך לפתרון – אז היצירה מרתקת.
לימוד הספרות יכול להיות נלוה ללימוד שבו עולות שאלות ערכיות, כגון בלימודים התורניים או באזרחות, כאשר היצירה תורמת להתמודדות עם הדילמה.
כן יכול לימוד יצירה ספרותית להיות מעניין כנלוה ללימוד היסטוריה או לגיאוגרפיה, כשניתוח היצירה פותח צוהר להבין את רוח התקופה או המקום שעליהם לומדים.
לא בהכרח צריך הלימוד להיות במסגרת שיעור בכיתה. ניתן להציע לתלמיד לבחור ביצירה מתוך מבחר מגוון, שעליה יכתוב עבודה. אז התלמיד בוחר את היצירה המעניינת אותו.
(רעיון זה הוזכר בתגובה של מר יוסף כהן, למאמר של רבקה שאול בן-צבי ב'מוסף שבת – מקור ראשון', בו קראה שלא לצמצם בלימודי ההיסטוריה והספרות בחינוך הדתי).
בברכה, ש.צ. לוינגר
רבקה שאול בן-צבי, 'חינוך ללא השכלה', אתר 'מוסף שבת – מקור ראשון', י"ט כסלו תשע"ד.
אתה רוצה שהתלמידים יכירו גם את צורת ההסתכלות הזו על העולם. אבל האם זה תקין במדינה שהחינוך בה הוא חובה, שהמדינה תנסה באופן פעיל להשפיע על תפיסת העולם של הילדים במסגרת זו? של הילדים, שיגדלו ויהפכו לאוכלוסיית הבוחרים שלה?
בנוסף, כמו שרמזת בעצמך, הספרות היא במהותה מפגש אינטימי. ההבדל בין לשכב מתחת לפוך עם ספר ולשכוח את הזמן, או לקרוא בשיר את השורה שמסכמת את כל מה שחשבת והרגשת בעקבות טלטלה אישית, לבין מה שקורה בשיעור ספרות (וחייב לקרות מעצם הפורמט של בעל סמכות אחד שמדבר לפני הרבה-יותר-מדי תלמידים, במטרה להעביר להם חומר) – הרי זה כמו ההבדל בין להיות עם אהובתך בחדרי חדרים, לבין לראות איך מרצה לאנטומיה מודד עם סרגל את הפרופורציות בגופה של אישה מתה, לעיניהם המשועממות של סטודנטים. (אחד המשפטים הארוכים שכתבתי בחיים…)
זאת ועוד: הספרות אמנם מציעה הסתכלות נוספת על העולם, אבל המנגנונים שהיא מפעילה מקשים מאוד על ביקורת בשאלה איזו הסתכלות עדיפה. כתבת "מאפשר לאדם ליצור, לחשוב בעצמו, לבחון את החומר המוגש אליו, לסדר בעצמו את הכאוס ולייצר לעצמו משמעות". אבל במידה רבה מדובר במשמעות מן המוכן. יכול להיות שאני "לא יודע לקרוא ספר כמו שצריך", אבל בחוויית הקריאה שלי לפחות, ביקורת סותרת באופן מהותי את הצלילה לתוך הספר.
והכי חשוב – איזה מתפקידי הספרות שפירטת איו מוגשם יותר טוב באמצעות לימודי פילוסופיה? יש כל כך הרבה דברים שחסרים במערכת החינוך – לא חבל על המקום בלו"ז? לא עדיף שהתלמידים ידעו פסיכולוגיה, או מדעי החברה? לא עדיף שילמדו כלכלה, לוגיקה, סטטיסטיקה? או לתת למחנך עוד ארבע שעות שבועיות לדבר על החיים שהם רוצים לחיות, והבית שהם רוצים להקים?