אהרון פוגש בחורה ושוגה באהבתה תמיד

 

[מתוך רומן בכתובים. התפרסם ב'גראנטה' ישראל, גיליון מספר 5]

א

לפני מתן תורה היה איש פוגש אישה בשוק, רצה הוא ורצתה היא – מכניסה לתוך ביתו וכולי ודי היה בכך. אבל מה נעשה, חשב אהרון, מה נעשה שאנחנו כבר אחרי מתן תורה ולא עוד אלא שאנחנו בצבא ואין לנו בעולמנו אלא ד' אמות של עמדת שמירה ותו לא. הנה כי כן לרוב עמד אהרון בעמדת השמירה או בש"ג, אבל בוקר אחד בתחילת טבת עמד אהרון באמצע הפלוגה והרגיש איך הזמן אובד לו כמין טלית שסחפה נהר ואי-אפשר לה שתשוב. הפלוגה היתה נקייה ומצוחצחת וכולם ידעו את זה. הקצינים ידעו את זה והוותיקים ידעו את זה ובכל זאת שבו ותיקנו דברים שאין להם תקנה; טאטאו במטאטא כביש את החול במרכז הפלוגה וניקו באקונומיקה את השירותים וניסו להקים רשת צל בפינת העישון. מה יתרון לאדם בכל עמלו אשר יעמול תחת השמש, אמר אהרון לעצמו, וכיוון שאדיר המ"מ שמע הוא הסכים איתו באופן כללי, אבל כקצין משך בכתפיו לנוכח החיים בעולם הזה. כמחווה של רצון טוב נידב את אהרון לתורנות המטבח הגדודית לשטיפת הכלים הבשרית. ודווקא שם, בהסתרה שבתוך הסתרה, פגש אהרון בבחורה.

לפני שפגש בה פגש בעציון המכ"ש שעמד על יד הכיריים, עישן וטיגן שניצלים. אחרי שאהרון עשה לו אי אלו שליחויות וסידר את העגלה של הסלטים, הניח עציון את הסיגריה מידיו ושָׁפת קפה על הכיריים ושילח את אהרון להפסקה עד שצריך יהיה להתכונן לארוחת הצהריים. כבר ביקש אהרון לנצל את שעות המנוחה, שלף מכיס המדים גמרא מנחות וביקש ללמוד קצת. כיוון שביקש לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יצר הרע ובזווית שבעין ראה איך נכנסת לחדר האוכל איזו בחורה חדשה, כנראה תצפיתנית, ומודיעה לעציון שהיא התורנית של הבנות. מיד כשראה אותה הרגיש אהרון את הפרפור בלב וידע לעצמו. כלומר, שזו היא. וגם אם לא ידע מה בדיוק פירושו של ה'היא' הזה, בכל זאת הרגיש איך מתכוונים החושים שלו כמו חוטים סמויים ואיך אפשר שלא לבהות בה מתכופפת אל העגלה המלאה כל טוב, סלט עגבניות ופלפלים וסלט גזר מרוקאי ופטרוזיליה, זוהרת כמו עין החשמל ושערותיה רצוא ושוב. ואיך אפשר שלא לתהות מה שוויה של כל העגלה המלאה אם היא מפנה את הדרך למראה של בחורה אחת עם מדים קצת הדוקים ושיער קצת מתנפנף מדי.

ב

לפני שהגיע לישיבה היה אהרון המדריך הנערץ בבני עקיבא שהיה הולך בלילות ומנגן ואומר מסילת ישרים זה דבר חשוב מאוד, וכשנורית היפה רצתה לשבת איתו איזה ערב אחד בסניף הוא אמר לה לא, מה פתאום, זה ייחוד, והרגיש גאווה גדולה על שפטפט ביצרו ולא חטא. אחר כך הלך לישיבה ושמע בכל חמישי בערב שיעורים מהרב בני בספרי חסידות ומוסר, כך שגדל להיות בן ישיבה מן המובחר, אבל פתאום הגיע לצבא והבדידות בצבא מכה בו מכל החורים ואם כן בוודאי ראוי שתהיה מישהי לדבר איתה בשעות הקטנות ולחזור אליה בערבי שבתות כדרך תלמידי חכמים מצויים. וכמו אורי, שקם בוקר אחד בשיעור א' ואמר לחברי החדר "אני צריך להתחתן", כך הרגיש גם אהרון בימים האחרונים. אולי לא להתחתן בדווקא, אבל הגוף, הגוף שבישיבה אינו קיים, שאין בה אלא דיבורים ומחשבות במי שאמר והיה העולם, הגוף פתאום רץ ואוכל ומתפיח שרירים וכשהוא רואה בחורה הוא כָּמֵהַ מאוד.

בזמן שניסה אהרון ללמוד מסכת מנחות ישבה הבחורה והסתכלה בפייסבוק בתמונות של חברים מסיני. היא לא הכירה את אהרון עדיין ובאופן כללי לא הכירה איש בגדוד הזה. קראו לה אמונה והיא היתה התצפיתנית של הגזרה וזו היתה לה הפעם הראשונה שהיא עושה תורנות מטבח. היה לה שיער מקורזל שלדעתה נראה נורא ברגע שנותנים לו לגדול מעבר לאורך מסוים – מה שלא היה נכון – ומלבד זאת היא התגייסה למודיעין ולא הלכה לשירות לאומי כי רצתה לעשות משהו משמעותי בחיים, אבל די מהר היא גילתה שהחיים משעממים למדי בסך הכול, ובפלוגה החיים אפילו בודדים יותר משהם משעממים. החורף היה קר מאוד וכל מה שהיא רצתה כרגע זה חבר שיש לו ידיים חמות ואפשר לדבר איתו ולדעתה זו לא היתה בקשה יותר מדי גדולה, בסך הכול. היא הציצה באהרון ומיד אמרה לעצמה לא, הוא לא אופציה. אם היתה רואה את אהרון באזרחותו, מגולח ומקולח, היתה אומרת הוא חמוד דווקא, אבל אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואמונה הסתכלה באהרון וראתה בו זקנקן מדובלל ומשקפיים וגמרא ביד ותו לא.

כך, אחרי שעמדו חצי שעה והתעסקו איש איש בלהתעלם זה מזו, הניח אהרון את מסכת מנחות מהיד ואמר לחיילת "היי, אני אהרון". אני אמונה, אמרה אמונה, ובכך העידה על עצמה שמים וארץ שהיא דתייה שהולכת עם מכנסיים. ואם אינה דתייה, פעם היתה דתייה. מאיפה את, אמר אהרון, ואמונה אמרה, מגבעת שמואל, ואהרון סרק במוחו את כל האנשים שהוא מכיר מגבעת שמואל, והוריד משם את עמיחי שגר שם אבל לא מכיר אף אחד ואת אוהד דוד שלו שהוא בן ארבעים וחמש, ולבסוף נזכר שיואב נחומי, שחלק איתו חדר בשיעור ב', גר בגבעת שמואל, ומיד נחפז ושאל אם היא מכירה את יואב נחומי, ואמונה הסתכלה בו וראתה איזה זיק בעיניים נדלק ואמרה מכירה, בטח מכירה. היה איתי בשבט בבני עקיבא. ואהרון לא יכול היה להתאפק עוד והוציא כל איש מעליו ואמר לה אה, את דתייה? ואמונה עצמה עיניים ואמרה אני לא יודעת אבל לא, לא נראה לי.

ג

לפני שהגיעה אמונה לצבא היא למדה במכינה מעורבת אי שם בשרון והיו שם דתיים בשיער ארוך ודתיות בשיער קצר ובנים ובנות בערבוביא גמורה, כמו שאומרים, והם למדו א"ד גורדון ולמדו הרב קוק ושרו שירים בעיניים יחפות והכול היה נאה בעתו, דבר דבור על אופניו. היא יצאה עם נעם שלמד בשנה שלה ואחר כך יצאה עם דניאל שלמד שנה מעליה ובכל הזמן הזה לא היה אכפת לה אם היא דתייה או חילונייה כי בסך הכול כולם היו דתיים וחילוניים בו בזמן, שומרים שבת אבל מסתכלים קצת בפלאפון ולומדים עמוס עוז וקוראים את ספר הכוזרי, ורק כשהגיעה לבדה אל הפלוגה גילתה שהיא צריכה להחליט הלנו את אם לצרינו, וכיוון שלא היה לה שום רצון להחליט החליטו כולם שהיא דתייה, כלומר לצרינו, והאמת שעם שם כמו "אמונה" אין הרבה מה לעשות. וכשאמרה לאהרון לא, לא נראה לי, הבינה שזו הפעם הראשונה שהיא מציגה את עצמה כחילונית, ולכן השתנקה לרגע ואמרה אבל בעצם אני לא יודעת.

מה את לא יודעת, אמר אהרון, ואמונה אמרה אני לא יודעת אם יש אלוהים או אין. ואהרון השתתק לרגע כי מה פתאום מדברים על אלוקים באמצע הפסקה בתורנות מטבח, ואז אמר לה אבל אף אחד לא באמת יודע, נכון? ואמונה אמרה לא, מה פתאום, כולם יודעים. ואהרון אמר לא, הנה, גם אני לא יודע, ואת כל זה אמר רק בשביל להיות יחד איתה באותה סוכה, אבל אחרי שהוציא מפיו את המילים המפורשות לא ידע עוד מה לומר, ורק אמר – אבל אני מתפלל ומאמין ומקווה מאוד שיש. כשאמר את זה, אמונה הרגישה פתאום שהיא לא לבד בתוך המערכת המחורבנת הזאת בלי אף אחד שיבין מה היא רוצה או למה היא מתכוונת, והיא הסתכלה עליו וראתה מישהו שאפשר לדבר איתו, וכיוון שתנאי אחד מהשניים התמלא לא נותר אלא לבדוק את התנאי השני, ופתאום כל מה שרצתה לעשות הוא לגרום לו לחבק אותה ושתדע אם יש לו ידיים חמות אם לאו.

ומפני כן כשישבה מול אהרון רצתה לגעת בידיים שלו ובלחיים ולבדוק אם ניצתת להבה ברווח הדק שבין הגוף לגוף, ובשביל זה ניסתה לשחק בידיים ולהחזיק בבקבוק הקולה ובאופן כללי לפלרטט איתו קצת דרך הגוף כמו שאדם מנענע ארבעת המינים או כורע ומשתחווה ביום הכיפורים ושאר נוכחות הגוף הזר שאהרון נשא על עצמו ביודעים ובלא יודעים, ואהרון היה מודע פתאום לנבוכות שביד המדברת ולגוף שלו הכמה וכל מה שרצה לעשות הוא לחבוק אותה ועל כגון דא אמרו חכמים אל יאמר אדם אי אפשי לעבור על איסור כרת אדרבה אפשי ואפשי אבל מה אעשה וקוני גזר עליי. וכיוון שלא הוא ולא היא יכלו להעלות את זה על השולחן כל כך מוקדם לא היה ביניהם אלא ניצוץ שהלך וגבר לכדי תשוקה אמיתית, סמיכה, ממשית כל כך שאי-אפשר לזוז ימין ושמאל ולא להיתקל בה.

ד.

אהרון עצמו כבר בער באש עוד שעה ארוכה לפני כן. אמנם כשאהרון למד בישיבה הוא היה נכנס בתחילת סדר צהריים לשיעורים של הרב דודי, ופעם אחת הרב דודי עמד ואמר בלהט שיש עבודה מיראה ויש עבודה מאהבה, וחיים נחמן משיעור ה' הצביע בהיסוס ואמר אבל הרב דודי, מה זאת אהבה, והרב דודי נאנח אנחה עמוקה ואמר אהבה, חיים נחמן, אהבה היא התחושה היסודית בנפש שאתה רוצה לעשות טוב למישהו אחר. ובזמנו, כשאהרון חשב על אהבה הוא לא חשב על אלוהים אלא על בנות.

באופן ספציפי חשב איך הוא פוגש את שורש נשמתו שהיא מהגזע שידע את יוסף, ואיך חלק פאזל אחד נצמד לחלק פאזל אחר, ואיך שניהם יושבים לשתות קפה ביחד, ולפעמים דמיין איך יהיה זה לגעת ממש בגוף אחר, בלי הרתיעה האוטומטית שיש בחיבוק גברי ובלי שתי הטפיחות על הכתף ובלי ההתרחקות המידית, אבל לכדי ידיעה של ממש לא הגיע, וכך היה שבוי בחלומו שעה ארוכה וכמעט כל השיעור של הרב דודי. שעה ארוכה דיבר הרב דודי באהבה ואף אחד לא סיפר לו לאהרון איך יש עבודה שאינה מיראה ואינה מאהבה מיושבת, אלא מתשוקה שהיא שיגעון, אבל לך תחבק בחורה אחרי שדיברת איתה על אלוקים.

האמת ניתנת להיאמר שישיבת "הדרת פנים" היא היא המקום שבו למד אהרון שנתיים לפני הצבא. זו היתה ישיבה ככל הישיבות; כמו אותה ישיבה שפתחו שֵׁם ועֵבר ואותה ישיבה שפתח יהודה בארץ גושן, וסורא ופומפדיתא ובית מדרש של בעלי התוספות ווולוז'ין המעטירה. כל הישיבות באותו דגם ניצוקו, עם שלטים מצחיקים בפינת הקפה ודפי מקורות מפוזרים על כל השולחנות ומישהו שדופק על הסטנדר וצועק 'אבל ר' חיים לא חשב ככה!', ו'הדרת פנים' לא היתה שונה מהכללים האלה. וכיוון שכך לא היו בה בנות כלל ועיקר ובמקומן יש אלוהים ואנשים שמאוהבים בו, אלא שהוא, כדרכו של אלוהים, אינו שם את לבו עליהם.

ה.

ומה לעשות שגם בדייטים מצא אהרון שהוא יוצא עם בחורות שמאוהבות באלוהים. וכל הזמן חשב שהוא צריך איזו בחורה שאפשר לדבר איתה וזה הכול, לא צריך שום דבר, לא צריך מישהו שמפחדת מהמוות ומחפשת בספרים כמו הרב קוק או ר' נחמן מברסלב וקוראת שירים עצובים מאוד בספרים קטנים שהיא מניחה ליד המיטה לפני שהיא מורידה את המשקפיים. מה אדם צריך בעולם יותר מאשר מישהי להחזיק לה את היד וכשהוא שואל אותה תגידי חומד על מה את חושבת שהשתתקת ככה לחמש דקות, והיא אומרת לו אה בדיוק נזכרתי באיזו שמלה יפה שרציתי לקנות או באיזה גאדג'ט חדש לפלאפון שלי, משהו שאני מניחה ליד הקומקום והולכת לחדר וזה שולח לי הודעה כשהקומקום רותח. זה מה שחשבתי אהרון יקירי חמוד שלי בבת עיני. באמת זה כל מה שבנאדם צריך וזה נס ופלא, והבעיה היחידה, שהיא בעיה שולית וקטנה שאפשר לפתור בשיחה אחת פתוחה מלב אל לב, זה הקטע הקטנטן הזה שלא הלך לו בדייטים אף פעם.

אהרון יצא מדי פעם עם בחורות ששמן מעיין או ענבל וגם אצלו שום דבר מזה לא הגיע לכדי כלום. הנה, לפני שתי יציאות דיבר עם מעיין בטלפון וביקש לפגוש אותה, אבל מיד כשפגש אותה ראה איך הפנים שלה רוטטות וידע שהיא רוצה להיפרד, לכן במקום למשוך אותה בדיבורים התיישב מיד במקום ואמר לה יאללה, תגידי. מה להגיד, התבלבלה מעיין ואהרון עצם עיניים ואמר תגידי שאת לא רוצה להמשיך. איך אתה יודע, אמרה מעיין, ואהרון רק אמר נו, מספיק לדעת שאני לא יכול לענות לך לטלפון במהלך היום ולא יכול לפגוש אותך ורק יוצא הביתה פעם בשלוש שבועות.

זה נכון, אמרה מעיין. היה לה נזם בצד שמאל של האף שלה והיא למדה במדרשה חסידות וקבלה וחיבבה מאוד את ר' נחמן מברסלב.

ר' נחמן לא חיבב אותה חזרה.

אהרון חיבב אותה ואת ר' נחמן אבל זה לא עזר לו לא מכאן ולא מכאן.

ובכן היה נעים להיפגש, אמרה מעיין והלכה לשלוח הודעה למיטל שזהו זה וחבל, דווקא היה פוטנציאל אבל אני נשבעת לך, מיטל, אני לא יוצאת יותר עם חיילים. ואהרון הלך הביתה וזמזם ניגון קול ביער ואמר לעצמו העולם הזה נוצר מהחלל הפנוי ובא אל החלל הפנוי ולא פלא שכל הלבבות רסיסים רסיסים שבורים וכל העולם גשר צר מאוד ואין בעולם הזה אלא לב מתגעגע אל המעיין ותו לא.

ועוד אמר לעצמו, עד מתי.

והנה עכשיו הוא יושב ליד בחורה על המדרגות והיא מביטה בו ואור המנורות משתקף בעיניה ובכן מה יעשה הבן ולא יחטא.

ו.

אבל רק אוכל אחד, אמרה אמונה, אוכל אחד שאתה מוכן לקחת מהמטבח וללכת איתו עד סוף השירות שלך, ואהרון אמר, שוקו, ושניהם צחקו כי שוקו אפשר לשתות רק כשיש שירותים בסביבה וזמן ללכת, ולא צריך לתפוס כוננות ולא צריך גרביים מסריחים, כך שתצפיתניות יכולות לשתות כמה שוקו שבא להם וקרביים לא יכולים לשתות בכלל ומה הועילו חכמים בתקנתם. ואמונה אמרה טוב, טוב, עכשיו באמת, איזה אוכל, ואהרון אמר מה, את חושבת שאני נלחם בשביל המדינה? אני מוכן לחיות בשביל המדינה אבל למות, למות רק למען השניצלים של עציון, ואמונה אמרה וואלה, צודק, למרות שהיא לא היתה בעניין של שניצלים. ואהרון אמר כן, אבל עם קטשופ אמיתי, לא עם הדבר המימי הזה שיש בצה"ל בגלונים של חמש ליטר כאילו זה שמן 9105 או משהו, ואמונה אמרה כן, קטשופ אמיתי, ואמרה, אני מוכנה להיות בצה"ל רק בשביל המאפה של הבוקר. ולא בגלל שהוא טוב או טעים, אלא בגלל שאני לוקחת אותו איתי למשמרת ומתצפתת וכשאני לא יכולה יותר אני אוכלת אותו ומרגישה שאולי יש בכל זאת איזו סיבה לקיומי. ואהרון חייך אליה ואמר כן, אותו דבר, אבל בשניצל. ולכן אני מוכן למות רק אחרי ארוחת צהריים.

כיוון שהזכירו את ארוחת הצהריים פתאום הסתכלו בשעון וראו שהשעה שתים-עשרה ופלוגה ג' עלתה מן השטח ואמונה קמה והושיטה יד ללחיצה ואמרה "טוב, אז נעים ממש להכיר אותך" ואהרון לא ידע מה לעשות, אם לסרב ולהגיד אני שומר נגיעה או ללחוץ יד מפני הנימוס או להתנפל ולחבק אותה עד שגוף ייטמע בגוף, וכיוון שלא ידע מה לעשות השאיר את היד באוויר ורק קד קידה עמוקה ומגוחכת ואמר "ממש נעים" וחייך, ופתאום נזכר שהוא בצבא ולך תדע אם ייפגשו בעתיד אם לא, ואמר לה אבל את המספר שלך, אפשר? ואמונה אמרה בטח, 5876134, ואהרון אמר לא את המספר האישי, את מספר הטלפון, ושניהם צחקו כל כך עד שאי-אפשר שלא להצטער על שכינה שהיא בעפרה וקודשא בריך הוא שהוא בגלות וכמה חבל שאנחנו אחרי מתן תורה וכבר אי-אפשר לו לאדם לכנוס לתוך ביתו ואין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ותו לא.

אחר כך כשהלכו יחד חזרה לחדר האוכל אבל לא החזיקו יד ביד, נזכר אהרון שבשיעור א' הוא היה הולך יחד עם עוד שלושה חברים מהשיעור אל אליהו האברך, שגר בקרוואן על יד הישיבה, ושם היו משתאים לראות וילונות וכיסויי ספות ואוכלים קצת אוכל של בית, עוגה או מרק ירקות או קוטג', ומדברים על דברים שיש בהם ריח של תורה ומה צריך העולם לעשות, ואיך פעם אחת אורי הגיע נסער ובאיחור של כמה דקות ואמר לאליהו, אליהו, אני לא יודע מה לעשות, וסיפר איך התאהב בבת השירות ואיך כל מוצאי השבת עמד ודיבר איתה מתחת לדירת השירות שלה ועכשיו אין לו מושג מה לעשות אם להתחתן או מה, ואליהו האברך – כך נזכר אהרון בקור הצורב של השירות, תוך שהוא הולך לצד אמונה והמספר שלה טמון היטב בזיכרון הפלאפון שלו – אליהו האברך ליטף את זקנו וחייך ואמר לאורי אורי, תנשום עמוק, תאכל משהו. והוסיף ברצינות ואמר; מה שצריך במקרים כאלה זה הרבה הרבה אמונה.

גלידה (9)

הפרקים הקודמים כאן: אחד, שניים, שלש, ארבע, חמששש, שבע, שמונה]

כד.
מערכת היחסים הכי ארוכה של שמעון מרמלשטיין אי פעם הייתה ארבע שנים ולא היו בה עליות ולא היו בה מורדות והיא הייתה דרך המיצוע הראויה לאדם ועיקרה היה ללמוד סדר אמונה עם נועם במשך מחצית השעה, והקשר הגופני ביניהם כלל בעיקר לחיצות יד וטפיחות על השכם. בהתחלה הם היו מדברים הרבה ואחרי שנועם התחתן עם יסכה דינה הם דיברו פחות אבל עדיין הם למדו ביחד סדר אמונה בכל יום בין אחת לאחת וחצי, מהרגע שבו שניהם השתחררו מהצבא וחזרו ל'הדרת פנים' ועד לטיסה של יסכה דינה ונועם לחו"ל, ובזמן הזה הם הספיקו לעבור על כל מורה נבוכים והכוזרי ודרשות הר"ן וחובות הלבבות ומדי פעם עשו הפסקות יזומות בספרים של הרב קוק והרב סולוביצ'יק כדי להפסיק עם השכל הפועל ולתת מקום קצת לנפש המתפעלת.

והאמת שנעמה לא ידעה את זה אבל הרעיון המקורי ללמוד קצת דברים לנפש ולא רק לשכל היה רעיון שלה עוד מהפעם הראשונה שהיא יצאה עם שמעון אי שם בשיעור ה', הם שניהם היו אז דוסים ונעמה הייתה עם חצאית ושמעון עדיין חשב שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו למרות שזה היה כבר אחרי הצבא וכבר היה לו פקפוק בעניין, וככה סתם באמצע אחת הפגישות נעמה בוזגלו השעינה מולו את הראש ואמרה שמעון, אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות שנה הבאה אם ללמוד ריפוי בעיסוק או תקשורת או מה, ושמעון אמר את רוצה שאני אביא לך משהו לשתות, ונעמה אמרה לו לא, סתם, עצוב לי, והיא הסתכלה עליו בעיניים גדולות ושמעון חשב לעצמו שזה כמו עיניים של כלבלב שרוצה לטיפה.

ושמעון הסתכל עליה והרגיש אחד מנבוכי הדור ואמר לה מה את רוצה, את רוצה אולי שנקום ונסתובב קצת ונחשוב מה הכי כדאי לך לעשות, ונעמה אמרה וואי, שימיקוש, אתה חושב כל כך הרבה עד שלא נשאר לך מקום להרגיש בכל השכל הזה שלך, ושמעון אמר אין לי מושג מה זה אומר אבל את צודקת, וכשהוא חזר לישיבה הוא קיבל על עצמו ללמוד גם דברים אחרים ולא רק מורה נבוכים. וכשהוא אמר את זה לנועם, נועם אמר וואלה אתה צודק. ואחרי שבוע הם התחילו ללמוד הרב סולובייצ'יק ונעמה סיימה איתו את הקשר ושמעון הרגיש כאילו הוא הוא איש האמונה הבודד, וכך היה שנתיים בערך ובזמן הזה נעמה ושמעון הספיקו להפרד ולפלרטט זה עם זו וגם לחזור להיות זוג.

ובערך חודש לפני סוף זמן קיץ של שיעור ז', שמעון ונועם עשו סיום על אורות הקודש ג' ושמו קצת קולה ועוגיות על השולחן בזמן שכולם הלכו לארוחת צהריים ונועם אמר נו, צריך לחשוב מה לומדים בזמן הבא, ושמעון אמר אם יהיה זמן הבא, ונועם אמר אה, אתה לא כאן? ושמעון אמר לא, אני חושב שהגיע הזמן להתחיל את החיים. והאמת הייתה שהוא עצמו לא היה בטוח מה בעצם זה אומר ומה הוא רוצה לעשות בחיים אבל לנעמה היה ברור שהוא צריך להתחיל ללמוד לתואר ולעשות משהו עם עצמו, וכיון שהדבר שהכי עניין אותו היה פילוסופיה הוא עשה פסיכומטרי וקיבל מספיק בשביל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה העברית בשנת הלימודים הבאה וזה הלהיב אותו מצד אחד והפחיד אותו מהצד השני אבל הוא אמר טוב, הגיע הזמן לקפוץ למים. וכשהוא סיפר את זה לנועם, נועם אמר אבל זמן אלול אתה כאן, ושמעון אמר לא יודע, אולי, ונועם אמר טוב, טוב, אז צריך לעשות סיום כמו שצריך, והם קבעו לשבת לאיזה קפה של ערבית קצת אחרי שנועם ויסכה דינה יחזרו מאיטליה.

ובינתיים בזמן שחלף שמעון החליט שהוא עוזב את הישיבה גם בזמן אלול וארז את כל הספרים שלו מהבוקסה בתוך ארגזי קרטון גדולים שהוא לקח מהקיוסק של עובד, מורה נבוכים ואפלטון וכמה ספרים של הרב שג"ר ומילון קטן של מושגים בפילוסופיה שהוא צילם מהסוף של 'על האמונה', ואמר שלום לכל מי שהכיר ושילם את יתרת חובו בגמ"ח הוופלים וכשהוא חיכה בתחנה הוא הרגיש איך כל העבר שלו נשאר מאחוריו והוא הולך להיכנס לעולם אחר שיש בו את המפורסמות שלו וכמה מן המושכלות הראשוניים שהוא עדיין לא יודע מהם.

ובמוצאי תשעה באב נעמה קפצה לבקר והפתיעה את אמא שלו שעמדה וטיגנה קציצות טונה ואמרה לה היי הגברת מרמלשטיין אפשר לטעום קצת מהקציצות? ושמעון שהיה נבוך מאוד השביע את אמא שלו שלא להגיד כלום לאודי, ואמא שלו שהייתה מאושרת מזה שהחברה של הבן שלה אוהבת לאכול אמרה אל תדאג, שום מילה לאודי. ואחר כך שמעון ונעמה הסתובבו קצת ברחוב והתיישבו באיזו גינת משחקים ודיברו על דברים חשובים כמו מי הולכת ללמוד עם נעמה שנה הבאה או מה הסרט הכי מוצלח שיצא להם להוריד השנה בטורנט, ולאט לאט הם התקרבו עד שלא היה צריך יותר מקצת שקט כמה צרצרים וירח כדי שנעמה תגיד לשמעון שימיקוש, אפשר שנתחבק? וזה הלהיב אותו והפחיד אותו ובמקום להתלבט ולהיוועץ בשכלים הנבדלים הוא פשוט אמר את הדבר הראשון שעלה לו לראש, וזה היה 'כן'.

וכשהוא ישב שם ככה, דבק בשכל הפועל, מחזיק ידיים בחושך של הגינה הציבורית, הוא חשב איזה מזל שאף אחד לא רואה אותו ככה ומי יודע מה נועם היה אומר לו הוא היה רואה.

ובאמת כמה שבועות אחרי שהם חזרו מאיטליה וקצת אחרי תחילת שנת הלימודים הלך שמעון חזרה לאברכיה של הדרת פנים והתיישב בסלון של נועם ויסכה דינה ונועם כרכר סביבו הרבה ופתח וסגר את דלת המקרר ואמר הנה עוגיות מיוחדות שאפיתי, והנה חלב וקפה ומים חמים ואולי תרצה קצת פירות או משהו, ושמעון אמר מה הסיפור, ונועם אמר נו, אתה יודע, זה סיום של חברותא ארוכה, צריך להשקיע כמו שצריך, ויסכה דינה קמה מהשולחן שלה בצד ולקחה את המחשב שטבוע עליו הסמל של ארגון המורים וחייכה ואמרה וואי וואי, ארבע שנים של התמדה כזו, הלוואי עלי, ויצאה. היא הולכת לעבוד אצל חברה, אמר נועם, ושמעון הנהן כאילו הוא מבין ואמר כן, אני מבין, גם נעמה לא מסוגלת להתרכז בכלום כשאני בסביבה. ונועם חייך ואמר מה אתה אתה אומר, אתה עוד עם נעמה, ושמעון חייך בחזרה ואמר כן, אנחנו ביחד.

ונועם אמר אה, אתה מחייך חיוך מטומטם כשאתה חושב עליה וזו ההוכחה שאתה מאוהב בה, ושמעון אמר כן, נכון, ונועם אמר נו, רציתי לשאול איך הולך אבל הנה התשובה, ושמעון לא אמר לו לא על זה שהם מתחבקים או נוגעים ולא על זה שהוא אומר למישהי מילים שבחיים לא חשב להגיד למישהי ולא כלום, ורק חייך ואמר האמת שכן. כאילו, אני לפעמים מרגיש שהיא קצת לא מבינה אותי, אני מחפש איזו שיחה אינטלקטואלית והיא כזה כל מה שמעניין אותה זה תרבות ואנשים והעולם, אבל כן. ונועם אמר לו תקשיב, אני אגלה לך סוד, לפעמים אנשים חושבים שהם מחפשים איזו חברותא בתוך בחורה אבל האמת היא שאתה לא צריך חברותא, אתה צריך אישה. ולפעמים כל התורה ולימוד התורה גורמים לנו לשכוח את זה שאפילו שם ה' נמחה על שלום בית, על כל מה שזה אומר. ואחרי שניה של שקט מתודי נועם חייך ואמר אז תכל'ס הייתי שואל אותך אם אתה אוהב את נעמה, אבל אני כבר יודע את התשובה.

ואחרי שהם המשיכו לדבר השיחה זלגה למחוזות אחרים למשל לגמרא יבמות שלומדים עכשיו בישיבה או לצרות של יסכה דינה עם התלמידים שלה ואחרי העוגה הרביעית נועם נשען אחורה ושילב ידיים על הכרס הקטנה שצמחה בו וגם שמעון עשה את זה, ונועם הסתכל על שמעון ואמר לו שמעון, תגיד לי, אתה ממשיך ללמוד איזה ספר אמונה? ושמעון אמר לא, מה פתאום, עכשיו אני רק קורא פרגמנטים של קדם סוקרטיים. ונועם המשיך ואמר תגיד לי שמעון אבל באמת, אתה חושב שיש אלוהים? ושמעון לא חשב אפילו לרגע אפילו בלי היסוס ובלי להשתהות שניה לפני המילים כמו שבדרך כלל אנשים משתהים כשהם צריכים להגיד תשובה חד משמעית, ואמר חושב, בטח חושב.

כה.
הרב דודי לימד תורה כבר חמש עשרה שנים בישיבת הדרת פנים, ולמרות שאהב ללמוד תורה אף פעם לא שאל את עצמו אם הוא אוהב להיות ר"מ אלא כבר נכנס לאיזו התמדה קבועה ומשיכה בעול שבה הוא מלמד מה שצריך ללמד ובתוך זה עושה כמיטב יכולתו. אמנם כשהיה בן ישיבה ולא ר"מ הוא אהב ללמוד חסידות אבל זה לא היה מאוד מקובל בישיבה וברוב השנים שלימד זה היה פחות או יותר דבר דבור על אופניו, תפוחי זהב במשכיות כסף, בבוקר הוא היה מעביר שיעור אמונה לבחורים לפני צבא ולפני הצהריים העביר שיעור עיון לשיעור שלו ופעמיים בשבוע אחר הצהריים העביר שיעור תנ"ך כמו שלמד במכללה להוראה ופעם בשבוע בערב השיעור שלו היה מגיע אליו הביתה והוא היה מוציא קצת רוגלעך ותרכיז מיץ תפוחים ומלמד אותם אגדתות מהמסכת הנלמדת כדי שיהיה להם מה ללמוד עם הדייטים שלהם.

ומכל השיעורים הוא הכי חיבב את השיעור בבוקר, שהיה עם כמה שיעור א' וב' מבולבלים שישבו והתלבטו בתוך תוכם מתי להתגייס ומה עושים עם ההיא מהסניף והרב דודי היה בוחר קטעים שידברו על זה כאילו במקרה, והם היו יושבים באחת הכיתות עם כוס קפה וופלים סביב כמה שולחנות מחוברים והרב דודי היה אומר 'נו, עכשיו כשכולכם מנומנמים זה זמן טוב לפתוח את הרב זצ"ל' והוא היה צוחק והם היו צוחקים, הוא היה צוחק כי זה הצחיק אותו והם היו צוחקים כי כשרב מנסה לומר משהו מצחיק אז מכבדים את הנסיון שלו.

ובבוקר יום ראשון אחד, אחרי יום שהלך בו לישון באחת כדי להספיק להכין את השיעור של מחר ואחרי לילה שרחלי לא ישנה בו טוב והתהפכה מצד לצד כל הלילה וחיפשה את היד שלו להאחז בה ואז דחתה אותה, ואחרי בוקר שבו התפלל בשש כרגיל ואחר כך הוציא את הילדים לגן ולבית הספר, הוא ישב במטבח ואכל קורנפלס עם חלב ובעייפות רפרף קצת על הספרים שיוסף חיים הביא מהספריה כדי לדעת מה הילדים קוראים, ורחלי בדיוק התארגנה לצאת לעבודה ושמה תפוח ולפטופ בתוך התיק שלה, והיא לבשה סוודר והסתכלה במראה והורידה אותו והסתכלה שוב ושמה אותו שוב ואז הסתכלה על הרב דודי דקה ארוכה ואמרה לו דודי, והוא אמר לה כן כשהעיניים שלו עדיין בחבורת הקוסמים והשמיים האבודים, והיא אמרה דודי, מה אתה עושה?

והרב דודי חייך במבוכה ואמר אני עייף מדי אז אני סתם קורא משהו, ורחלי אמרה מה אתה קורא, והרב דודי אמר סתם איזה פנטסיה שהילדים הביאו מהספריה, ורחלי אמרה אולי תקרא משהו מהספרים שלי? והרב דודי אמר אני מעדיף שלא, זה יגרר לביטול תורה. ורחלי אמרה אז אולי תלמד משהו שאתה אוהב? משהו שמדבר אליך? והרב דודי אמר נו, את יודעת, אין משהו שאני יותר אוהב, או שיותר מדבר אלי, ויש משנה שהאומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה הרי הוא מתחייב בנפשו.

ורחלי באה להגיד משהו וחזרה בה ושוב פתחה ושוב חזרה בה ולבסוף אמרה מה אתה אומר על הסוודר הזה? יפה? והרב דודי לא הבין מה היא רוצה מהסוודר שהיה נראה לו סוודר פשוט ככל הסוודרים ותוך שהוא מסתכל חזרה בקורנפלקס הוא אמר משם זה סוודר חדש? ורחלי אמרה לא, דווקא לא, אבל באמת לא לבשתי אותו הרבה זמן, והרב דודי אמר ידעתי, והסתכל בשעון ואמר אוי, יש לי שיעור באורות הקודש בעוד עשר דקות, ורחלי אמרה אני אולי חוזרת הביתה לצהריים, וחייכה ואמרה לא אמור להיות כאן אף אחד, והרב דודי אמר כן כן ונתן לה חיבוק ואמר לה טוב, אני חייב ללכת, והוא לקח את התיק שלו והם יצאו מהבית ביחד.

ובשיעור היו צורי דויטש ואיתמר חמאווי ואת שאר החבר'ה הרגילים משיעור א' וגם את נועם האברך משיעור ח' שישב שם ליד כולם ונראה כמו ענק בין גמדים, והרב דודי לא אמר על זה כלום כי אם יהודי רוצה ללמוד תורה מי הוא שיגיד משהו, ורק פיהק ופתח את הספר והרגיש כאילו כל המשפטים מתערבלים לו במוח מרוב עייפות, וכדי לפוגג את העייפות הוא היכה באצבע צרידה והפיג אחת ושתיים על הרצפה ושאל נו, נו, איפה היינו, וכל התלמידים צחקו, והוא לא הכין את השיעור הזה מראש אז רק קרא את המשפטים של הרב זצ"ל והסביר אותם לפי ראות עיניו, והכל יצא מבולבל מאוד אבל אף אחד משיעור א' לא שם לב.

ואחרי השיעור ולפני סדר הבוקר הלך הרב דודי בעייפות גדולה אל המטבחון להכין לעצמו קפה ונועם עמד שם והכין גם הוא תה נענע עם נענע שקוטפים במיוחד בשיחים שגדלו ליד הישיבה והיו לו בשקית כמה עוגיות שאולי אשתו הכינה בבית, והוא המהם לעצמו משהו, והרב דודי הרגיש לא נעים מהשיעור המבולבל ושאל אותו נו, החלטת להצטרף לשיעור שלי? ונועם אמר אני צריך קצת להתחזק באמונה, ושניהם צחקו קצת בנימוס. והרב דודי שם כפית קפה בספל ושם מים חמים ופתח את המקרר הקטן להוציא חלב וגילה שנגמר החלב ובדיוק אז נועם אמר הרב, אפשר לשאול אותך משהו? והרב דודי אמר כן, וניסה לחשוב איך ממלאים את החלב בגמ"ח ומי אחראי עליו, ונועם אמר הרב, יש מלאכים באמת?

והרב דודי חישב אם ללכת לקיוסק לקנות חלב או לשתות נס קפה בלי חלב ובינתיים אמר בוודאי שיש מלאכים. מי החריב את סדום אם לא מלאכים? אמנם הרמב"ם אומר שהם שכלים נבדלים, אבל כבר מורינו הגר"א אמר שהפילוסופיה הארורה הטעתו ופשוט שיש מלאכים, ושאל, נועם, אתה אולי יודע מי אחראי על הגמ"ח? ונועם אמר נראה לי שנפתלי משיעור ה', ואמר אבל הרב, אני לא מתכוון מחשבתית. אני מתכוון ממש. כאילו, יכול להיות שמישהו יראה מלאכים ברחוב? והרב דודי חשב לרגע והסתכל על הקפה חסר החלב ואמר זה לא שאתה או מישהו רואה מלאכים, נכון? אבל לי בינתיים הקפה מתקרר וזה ממש פיקוח נפש, אז אפשר לדבר על זה בַּסדר בוקר אם תרצה, והוא לקח את הספל והלך לחפש את נפתלי מהשיעור שלו.

נפתלי אמר שהוא מיד מביא חלב ורץ לקיוסק וחזר עם שתי שקיות והרב דודי גילה שהקפה התקרר הוא הלך להכין לעצמו שוב קפה והפעם הכל היה בסדר והרב דודי הלך לשבת במקום שלו עם הגמרא ולהספיק ללמוד משהו לפני שהחבר'ה מהשיעור יגיעו עם שאלות על דף המקורות, אבל נועם האברך חיכה לו שם ואמר שהרב אמר שנוכל לדבר על זה בַּסדר אז אני מצטער שאני מפריע אבל אני באמת באמת צריך תשובה. והרב דודי אמר בחיוך, מה הדחיפות, אתה רואה מלאכים? ונועם אמר לא, אבל חבר שלי רואה. והרב דודי התרצן ואמר אם זה באמת אז זה לא צחוק, זה לא נורמלי, שילך לאיש מקצוע, פסיכיאטר או משהו, ונועם אמר כן, הוא הלך, אבל הפסיכיאטר אמר שאם הוא יודע שהוא משוגע אז הוא לא משוגע וזה כנראה מלחץ או משהו. והרב דודי אמר נו, ומה? ונועם אמר אבל הרב, מה אם העולם הזה לא רק נורמלי ולמה שהוא לא יראה מלאכים באמת?

והרב דודי ידע שנועם הוא חריף ואי אפשר לדחות אותו בקנה ואמר לו תראה, נועם, מיום שחרב בית המקדש אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ואנחנו רחוקים מדי הוא לא מתגלה לאנשים ואומר להם מה לעשות, ומה שזה אומר זה שהתורה היא הדברים שאלוהים אומר לנו ובשביל להתקרב אליו אנחנו צריכים להתחזק בלימוד ולהבין מתוך התורה איך אנחנו צריכים לחיות, ונועם אמר זה כמו אשתי שמסתכלת עלי בפרצוף ושואלת אותי שאלה לגמרי לא קשורה ואני צריך להבין מהפרצוף הזה ומהשאלה מה אני לא עושה נכון? והרב דודי אמר נכון, ונועם אמר אבל אני יכול לדבר איתה ולהבין, והרב דודי נאנח ואמר נו, לו רק זה היה כזה פשוט, ונועם קם מהמקום והרב דודי פתח את הגמרא לאות שהשיחה נגמרה.

ואחרי סדר הבוקר ושיעור העיון שהיה הרבה יותר מוצלח הוא חזר הביתה והתיישב לאכול צהריים שאריות משבת, וחימם לו קצת צ'ולנט וקצת שניצלים והתיישב לאכול, ומתוך הרגל פתח את אחד הספרים שיוסף חיים מביא מהספריה ומשאיר על השולחן והעין שלו נפלה על המשפט 'המלאכים אמרו לו', ומרוב בהלה מיד סגר את הספר ואמר לעצמו דמיונות שוא ידברו, ובתוך כל הספרים שיוסף חיים מביא בטח שיהיה אחד עם מלאכים, אבל מה הסיכוי שבדיוק נועם ידבר איתי על מלאכים ואחר כך אני אראה מלאכים בספר, ובכלל זה לא ספר קודש סתם איזה ספר פנטזיה, אז סתם אני נבהל ומה שצריך לעשות זה פשוט ללמוד משהו.

והוא קם לארון הספרים ורפרף בעיניו על כל ספרי הקודש ובסוף לקח את ליקוטי מוהר"ן והתיישב וקרא שאיש הישראלי צריך למצוא החן שבכל דבר והמשפט הזה כל כך מצא חן בעיניו אז הוא המשיך וקרא ואפילו לא ניסה להתעמק או להבין, ומרוב חשקו בתורה לא שם לב אם רחלי נכנסה כבר הביתה או לא, ולא שם לב איך היא הסתכלה עליו אִם בחיבה אם בכמיהה, אם בתמהון אם בגעגוע, ואפילו לא ידע שהיא קצת שמחה בו עכשיו.

כו.
מיכל שפירא היפה לא אהבה כל כך בתי קפה, והיא אהבה לשבת בבית ולא לשמוע גלגלצ ברקע ולא לחשב כל כוס שוקו שהיא מזמינה, ולמרות זאת החברותא הראשונה של מיכל שפירא וגרשון לֶדֶר התקיימה בקפה בַּרוֹקוֹ שבקניון ראשון. זה קרה כי גרשון התעקש שחברותא ראשונה צריכה להיות מאורע משמעותי ואי אפשר סתם ככה להתקשר באמצע היום ולהגיד "הרב זצ"ל אומר תורה שבעל פה מונחת בעצם אופיה של האומה", אלא צריך לשבת לקפה ולשאול אותה מה שלומה היום, והיא צריכה להגיד 'יותר בסדר' ולספר על גל או טל מכיתה ג'3 שאין לו אלוהים ולא אהבת האומה או אהבת הארץ ואין לו כלום אלא עזות פנים, או כמו שנטלי אומרת בישיבות סגורות, הוא חתיכת חוצפן שצריך להפסיק ללטף אותו, ואפילו הוא בא היום בהפסקה ואמר לה שלום, המורה מיכל, אפשר בבקשה את המפתח לארונית של השרת, תודה, ואם זה לא הצלחה חינוכית אז היא לא יודעת מה זה הצלחה. וכל זה צריך לקרות בבית קפה.

כיון שכל הערב הזה היה לגרשון לדר בראש מתוכנן לפרטי פרטים וכיון שמיכל שפירא לא אהבה במיוחד את דירת השירות שלה בשעות שבע עד עשר בערב כי אורית הקומונרית עשתה שם ישיבות צוות עם כל המגניבים של ראשון שנכנסו להדרכה, כיון שכך הגיע גרשון במיוחד מהישיבה והם התיישבו בקפה ברוקו שהוא לא קפה ככל בתי הקפה אלא יש לו מודעות עצמית, וחיכו לתפריט, ובן רגע המלצר הגיע ואמר מה תרצו להזמין, והוא הסתכל על מיכל שפירא ואמר לה היי, אני מכיר אותך, לא? ומיכל צחקקה במבוכה ואמרה לא, לא נראה לי, והמלצר אמר בטח שכן, את מיכל שפירא ואנחנו היינו באותו רובע במחנה מעפילים, אני שימי שסחב לך את התיק יום וחצי ואחר כך עזר לך בעבודה, ומיכל שפירא צחקה במבוכה ואמרה אני מצטערת, אני לא זוכרת, ושימי אמר את לא רצינית, סחבתי לך את התיק ועזרתי לך בעבודה בשביל שתשכחי אותי? ומיכל אמרה אני מצטערת, ושימי אמר אז מה, את בראשון עכשיו? ומיכל אמרה כן, וגרשון אמר כן, ושניהם הסתכלו על גרשון, ואז מיכל אמרה טוב, נזמין? גרשון, מה אתה אוהב, וגרשון הסתכל בתפריט ואמר בהדגשה, אני אוהב את הכל, אי אפשר לי שלא לאהוב את הכל, ומיכל שפירא אמרה אבל מה אתה אוהב במיוחד, וגרשון אמר במיוחד אני אוהב שקשוקה.

היה ברור לשניהם שהם לא ילמדו כלום עד שהשקשוקה והסלט יגיעו כי אי אפשר ללמוד כמו שצריך כשכל שניה יכולה להופיע שקשוקה ולכן הם ישבו קצת ובינתיים גרשון שאל אותה מה שלומה היום, והיא סיפרה לו את הסיפור על גל או טל או מה שמו, וגרשון אמר בדיוק, זו הצלחה, איזה כיף לך שדברים שאת עושה מצליחים לך, ומיכל אמרה מה, לא מצליחים לך דברים, וגרשון אמר לימודים בישיבה זה לא בדיוק דבר מדיד, לאט לאט לומדים עוד דף ועוד דף, ומיכל אמרה טוב גם חינוך זה לא דבר מדיד, אבל יש הצלחות, אתה צריך להיות עם קצת יותר בטחון עצמי ולהשיג את המטרות שלך, ובדיוק אז שימי המלצר הביא את השקשוקה ואת הסלט ואמר תזהרו זה לוהט, ומיכל חייכה אליו ואמרה לו תודה, ושימי אמר עזבי, את תשכחי את זה עוד רגע, וגרשון אמר טוב, נאכל? ומיכל אמרה כן, אני רעבה קצת, ואכלה קצת חסה וקצת עגבניה והסתכלה על השקשוקה שלו בעיניים כלות, וגרשון ראה את זה ואמר לה את רוצה קצת, ומיכל אמרה כן תודה, ולקחה חצי מהשקשוקה לצלחת שלה ואז סיימה את הכל ואז לקחה עוד קצת ואז עוד קצת ואז נשענה אחורה ונזכרה שבאמת היא לא אכלה שום דבר היום ואיזה מזל שהיא הזמינה שקשוקה, ובינתיים גרשון אכל את הסלט שלה.

אחרי שהם סיימו לאכול אמר גרשון אז מה, נלמד? ומיכל אמרה בטח, בטח, נלמד, וכל אחד מהם הוציא את הספר שלו שהיה עם קשקושים וגרשון התחיל להקריא והוא קרא לאט ובשגיאות את המשפט "ההפקר של העולם המעשי, הבא מתוך ההתפרצות אל העולם הרוחני בלא סדר ותקון של קודש", ומיכל אמרה וואי, איזה משפט, וגרשון אמר לא הבנתי, ומיכל אמרה תראה כאילו יש את העולם המעשי ויש עולם רוחני ולפעמים העולם המעשי מתפרץ, ושימי אמר סליחה שאני מפריע אבל אפשר לקחת לכם את המחבת של השקשוקה? וגרשון אמר בטח, אפשר, ומלמל תקח ואל תחזור, ושימי אמר מה אמרת? וגרשון אמר לא אמרתי כלום, רק מלמלתי לעצמי את מה שכתוב כאן, ומיכל אמרה לשימי כשהוא לומד אז הוא לומד ואי אפשר להזיז אותו בכלום, ושימי גיחך ומיכל חייכה וגרשון אמר טוב, אנחנו לומדים? ושימי אמר מה אתם לומדים? וגרשון אמר, אנחנו לומדים אורות, ושימי אמר אה, זה הרב קוק? ארץ ישראל שהיא קניין חיצוני לאומה? ומיכל אמרה 'אינה' קניין חיצוני לאומה, ושימי אמר כן, ליידי מיכל שפירא, זו שתמיד צודקת, ואמר לה, בעיקרון יש לי כיפה אבל זה מבריח לקוחות יפות.

וגרשון הגיע סוף סוף לכלל החלטה ואמר לה טוב, רוצה נזמין חשבון? ומיכל הנהנה, ושימי אמר טוב, אני מביא לכם חשבון, וכשהוא הלך, גרשון התכופף ואמר לה וואי, איזה אדם חרא, ומיכל אמרה איך אתה מדבר, וגרשון אמר אני מצטער, יש אנשים שצריכים להגיד עליהם את זה, ומיכל אמרה לא, לא נכון, הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים טוב, וגרשון אמר נכון, אני מצטער, ומיכל אמרה עזוב, אל תצטער, וגרשון הצטער בכל זאת כי כל הצורה שבה הערב הזה התנהל לא היה בכלל לפי התכנון שלו. ושניהם הצטערו לעצמם כשהגיע החשבון ושימי אמר הנה כפרה, קחו, והשירות על חשבון הבית. וגרשון אמר תודה, ומיכל אמרה לא, לא, אני רוצה לשלם את זה, ושימי אמר עזבי, פשוט תגיעי שוב ותתני לי את הטיפ בפעם הבאה, ומיכל אמרה טוב, ושימי אמר אל תשכחי אותי שוב, ומיכל אמרה טוב, וגרשון אמר למיכל טוב, נלך? ומיכל אמרה כן, נלך, והם הלכו.

וכשגרשון ליווה אותה לדירה הירח ליווה את שניהם מלמעלה וזה היה ערב קריר ושקט יחסית בראשון לציון, ולא היו שלוליות ברצפה ולא רוח קרה, והם הלכו שותקים והחזיקו את הידיים שלהם במעילים, וגרשון רצה להגיד ציטוטים מהרב קוק או מזלדה כדי שהיא תדע שהוא מהעולם שלה ולא סתם מישהו שרוצה ללמוד איתה חברותא, אבל לא ידע מה להגיד ולכן רק הלך לידה בשקט, ולאט לאט הצעדים של שניהם התחילו להתלכד עד שהם מצאו את עצמם צועדים ביחד, רגל ימין ואז רגל שמאל, באותו הקצב, וכך הם הלכו בשקט עד שהם הגיעו לדירה ושמעו מבחוץ את שאגות הצחוק מהישב"צ של אורית, והיה נראה שמיכל לא רוצה לעלות אבל גם לא רוצה להישאר.

וגרשון אמר אז מה, פעם הבאה נלמד בטלפון, ומיכל אמרה כן, נלמד בטלפון, חבל שתגיע עד לכאן בשביל זה, וגרשון אמר אני מוכן להגיע בשביל זה לכל מקום בעולם, ומיכל אמרה תודה על זה, באמת, וגרשון אמר טוב, אז ביי, ומיכל אמרה ביי, וכל מה שגרשון רצה לעשות באותו רגע זה לחבק אותה אבל זה אסור, ולכן הוא רק אמר ביי והתחיל ללכת, ואחר כך כשעלה על אוטובוס לישיבה ראה שהיא שלחה לו "לפעמים אי אפשר לאדם ללמוד מפני שהוא עומד במעלה כזאת, שההארה הכללית של למעלה מן האותיות היא זורחת עליו", והוא לא הבין מה בדיוק זה אומר אבל בגלל שהיא שלחה לו הודעה עם מילות קוד הלב שלו התמלא בשמחה שהחזיקה אותו באוויר לאורך כל הנסיעה ואפילו קצת אל תוך הישיבה.

רונית

א.
לרונית יש בפלאפון אחד בשם 'שמעון עבודה', שפעם היה סתם 'שמעון' עד שיעל האחיינית שלה חיטטה לה בפלאפון ושאלה בקול 'מי זה שמעון?', או אז רונית הוסיפה לו את השם 'עבודה' כמו שמוסיפים 'חי' לאדם חולה מאוד, שיהיה ברור שהוא עבודה ואך ורק עבודה ולא שום דבר אחר, ומכל זה ברור מאוד שהם יצאו פעם.

יצאו פעם ולא הלך. ומאז כשהם ביחד בעבודה הם משחקים אותה כאילו הכל בסדר אבל יש ביניהם תמיד תדרים סודיים של מבוכה וכשהוא מפיל עיפרון במהלך ישיבה הוא בטוח שהיא היחידה ששמה לב. ובקטע מוזר כלשהו, באמת היא היחידה ששמה לב.

ופעם אחת עמדו כולם במטבחון ודיברו ופתאום מעיין אמרה 'יא אללה אנחנו מאחרים לישיבה' וכולם יצאו חוץ ממנה ומשמעון עבודה והוא אמר 'אז מה קורה?' והיא אמרה 'בסדר דווקא', והוא אמר 'שמח לשמוע' והיא אמרה 'שמחה שאתה שמח' והם שתקו עוד כמה שניות בזמן שלקח לקומקום לרתוח.

אחר כך היא חשבה "בעצם הוא שאל איך אני חיה בלעדיו" ושמעון עבודה חשב "למה היא אמרה 'דווקא'?", ושניהם חשבו על המשמעות המוזרה שיש למילה 'שמח' בקונוטציות כאלה.

אחר כך הלך כל אחד לדרכו אבל החוטים המוזרים שקושרים אדם אחד לשני המשיכו ונמתחו ביניהם מחדר לחדר ומבית לבית, ולפעמים כשרונית מסתכלת בקבוצת הוואטסאפ של העבודה ורואה את שמעון עבודה מגיב או מקליד היא מרגישה איך אחד החוטים האלה רוטט.

ולא שיש מה לעשות עם זה. כך דרך העולם, למתוח חוט לכאן וחוט לשם עד שנדמה העולם כולו כמו רשת חוטים גדולה שהאדם נלכד בה ורועד.

אביגדור אריכא, לקראת יציאה, 1981, שמן על בד, 81-65 ס

אביגדור אריכא, לקראת יציאה, 1981, שמן על בד, 81-65 ס"מ אוסף מוזיאון ישראל

ב.
ובעבודה יש לרונית בוס חדש בשם עמרם, ובכל פעם שהיא רוצה לשלוח לו וואטסאפ ולעדכן שהיא מאחרת היא מתחילה להקליד 'עמ' והפלאפון מוצא קודם את עמיר ואת השורה האחרונה מההודעה האחרונה שלו, שהיא משהו כמו "מה את אומרת, אולי…". ולפעמים היא מתחילה להקליד "אני מאחרת לאוטובוס" או "נראה שלא אספיק את העבודה" ואז מגלה שהיא מקלידה לאדם הלא נכון. כלומר לעמיר, ולא לעמרם. והלא עמיר מת כבר שלש וחצי שנים.

הוא רצה לצאת איתה פעם, אחרי שהתיידדו. היא לא הסכימה, ומאז פגשה בו בכל מיני רגעים ברחוב ובמבוכה שלאחר סירוב אמרו זה לזו שקרים כמו 'היי, מה העניינים', ו'וואי, אתה נראה טוב', ו'אולי באמת נשב פעם ונשלים חסכים'. ואחר כך עמיר היה שולח לה הודעות של "את פנויה במקרה ברביעי בבוקר?" או "זוכרת שדיברנו על האזרח קיין?" והיא הייתה זוכרת ופנויה מדי פעם, אבל משהו בו היה מתרגש ומתאמץ מדי ונחפז מדי, והיא רצתה קצת לנוח, ומעולם לא אמרה לו כן.

וביום שלישי אחד לפני שלש וחצי שנים סיפר לה מישהו שעמיר נהרג בתאונת דרכים. והלא כך דרך העולם, אנשים נולדים ומתים מדי יום ביומו, ובכל זאת הצטערה קצת בשבילו ועוד קצת בשבילה, וחשבה מה היה קורה אם היו יוצאים. כנראה היו נפרדים, ובכל זאת מה היה קורה. אי אפשר לדעת. אנחנו חושבים שהכל אפשרי ויש זמן לכל, אבל לפעמים נסגרת דלת ונאטמת בבטון ואי אפשר שתפתח שוב. כך חשבה. אפילו חשבה שתלך לנחם. אחר כך שכחה.

שכחה, ובכל זאת, לאחרונה היא מדי פעם נזכרת. היא רוצה לשלוח לעמרם הודעה על הקלסרים החדשים ומוצאת את עצמה חושבת על המוות ועל החיים, על זוגיות שיש ועל זוגיות שאין, על בחורים שיצאה איתם ועל אלה שלא. וברגעים האלה הזיכרון הופך להיות רקע גדול שעומד מאחוריה, והאוטובוס שמאחר הופך להיות פסיק קטן על הרקע הזה. גם העבודה שלא נעשתה וגם עמרם ששולח הודעת נזיפה – הכל הכל הופך להיות פסיק קטן, אולי שלש נקודות, בסיפור הגדול של רונית. ואחרי כמה רגעים היא מתעשתת ושולחת את ההודעה לעמרם, ולא לעמיר, ומיד אחר כך רצה לתפוס את האוטובוס, שהרי אין לנו באמת זמן לכל.

ג.
עוד יש לרונית בבית ספר קטן עם אסופת שירים, ובכריכה שלו כתוב 'לרונית, מאוהד, באהבה'. ולפעמים כשהיא בערב לבד היא מכינה לעצמה כוס תה ופותחת את הספר וקוראת כמה שירים, ומכל זה אפשר בהחלט להבין שהיא אוהבת לקרוא שירים. ועוד אפשר להבין שהיה אוהד, ושהיה פעם, ושקצת קר לרונית כשהיא לבד בערבים.

למעשה הם אף פעם לא יצאו. כלומר, לא רשמית. אבל פעם אחת הוא בא אליה כדי ללמוד למבחן וכל הערב הם ישבו וראו סרטונים וצחקו. עד היום היא לא יודעת אם צחקו בגלל הסרטונים או צחקו בגלל שעישנו דברים או מפני שבאמת, עניין מצחיק ומופלא הוא לפגוש נשמה אחרת סתם כך, בלמידה למבחן. למחרת בא שוב והם למדו באמת, אבל במבחן ההוא נכשלו שניהם.

אחר כך ישבו ולמדו למבחנים אחרים וגם הסתובבו יחד. לא שהיו זוג, אבל אי אפשר לו לאדם שילך לתיאטרון בגפו. כלומר אפשר, אבל אפשר גם שלא. ובתווך היה יום ההולדת שלה, והוא נתן לה את הספר ואמר הנה, מתנה, והיא קראה את ההקדשה ולא ידעה אם הוא מתכוון אהבה, בדווקא – כלומר, אהבה, ולא חיבה – או שהוא מתכוון לאהבה של ממש, ואת המילים כתב באותה נימה רגועה וחסרת התרגשות שבה הוא מדבר תמיד.

וגם עכשיו, לפעמים, היא איננה יודעת. הקשר דעך כדרכם של קשרים לא-מחוייבים שכאלה, אבל מדי פעם היא קוראת בספר ותוהה מה זה אומר, "אהבה", והאם אפשר לו לאדם שיהיה רק ידיד. אולי רצה להגיד לה משהו ולא אמר, אולי אמר ולא הבינה, אולי עכשיו כבר מאוחר מדי. בכל זאת היא נכנסת לתמונת הפרופיל שלו בוואטסאפ מדי פעם ובודקת שהוא לא מצולם עם אף אחת; לשמור על גחלת הסיכוי, לקוות קצת, לחשוב שאולי.

ד.
ביום ראשון קפא הדוד של רונית והתפוצץ. היא רצתה להתקלח ולהכנס למיטה אבל המים היו קרים וכפות הרגליים שלה היו קפואות. השעה הייתה מאוחרת קצת אז היא כתבה בקבוצה של השכונה בפייסבוק הודעה: "מי מכיר אינסטלטור טוב?" ומישהי שהיא לא מכירה כתבה לה 'בפרטי', כאילו ביקשה לספר לה סוד.

אחר כך ראתה שאשה בשם אנה כתבה לה, בהודעה פרטית, מספר ותחתיו שם, 'אבי', והוסיפה הערה: הוא לא אינסטלטור במקצוע, אבל הוא חבר טוב עם ידי זהב שבטח יסכים לעזור. לא היה לרונית מה להפסיד אז היא התקשרה למספר, ואכן מישהו ענה. "אנה הביאה לי את המספר שלך," רונית אמרה, והוא אמר 'בטח, בטח, אני מסיים לסדר פה משהו ותכף בא'. ואכן תכף הוא בא.

הוא החליף פקק בדוד ואמר לה 'זה רק חמשה עשר שקלים, את יודעת', והיא אמרה 'כן, אני יודעת', והוא אמר 'את יכולה לעשות את זה לבד' והיא אמרה 'לא, אתה רואה, אני צריכה מישהו שיעשה לי את זה', וכשהם עמדו כך, במבואה שלה, זה לצד זה בבגדי בית ובבגדי עבודה, קצת הצטערה שהם לא מכירים ושלכן אי אפשר להטעין את המשפטים האלה ביותר סאב טקסט ממה שיש בהם.

בכל זאת שמרה את המספר בתור 'אבי הֶנְדִימֶן', כי דרכם של כפות רגליים לקפוא ודרכם של דודים להתפוצץ. ויום אחר כך, אחרי העבודה, הלכה לסופר לקנות קורנפלקס עם חלב ופגשה את אבי בקופה. והוא אמר 'היי, את גם כאן', והיא אמרה 'היי, גם אתה כאן', וחשבה איך כל אחד מהם אמר את אותם מילים בסדר שונה, ומה זה אומר בעצם.

והוא אמר 'כן, אני גר כאן בסביבה', והיא אמרה 'כן, גם אני', ושניהם חשבו איך המילה 'כן' כאן היא הסכמה למשהו אחר לגמרי, ואולי זה בגלל שיש קצת היכרות. הוא אמר 'נו, הדוד שלך עובד?' והיא אמרה 'כן, אבל אני צריכה להתקין לו שעון שבת', והוא אמר 'חבל שלא אמרת אתמול, אבל אולי אני אוכל לקפוץ מתישהו', והיא אמרה 'מה שתגיד', וכל אחד מהם שילם בתורו.

אחר כך חשבה למה הוא התכוון כשאמר 'חבל שלא אמרת אתמול', והוא חשב 'למה היא התכוונה כשאמרה 'מה שתגיד', ושניהם חשבו איך מפגש בין שני אנשים הוא לפעמים כמו ריקוד על חבל מתוח, כשכל אחד קשור לשני בחוט, וצריך לרקוד בזהירות כדי שלא יפלו שניהם.

ובערב אחרי המקלחת היא רצתה להתקשר לאבא ובטעות התקשרה לאבי, ואבי אמר 'היי, לא חשבתי שתתקשרי כל כך מהר', והיא גמגמה רגע ואז התעשתה ואמרה סליחה ושאלה 'תגיד, אתה פנוי עכשיו?' והוא אמר 'כן, כן'.

ואחרי שניתקו היא חשבה לעצמה שבעצם היא לא יודעת מה היא שאלה ולמה, ולא יודעת מה הוא ענה ורק הרגישה איך החוט הולך ומסתבך ונהיה אט אט לקשר, ולקחה את הפלאפון שלה ונכנסה לאנשי הקשר עד שהגיעה ל'אבי הנדימן' ומחקה את המילה השניה כך שנשאר רק 'אבי', ואחר כך ישבה על הספה ואכלה קורנפלס עם חלב וחיכתה נצח או שניים עד שידפוק בדלת.

הייקו (ועל שירי זן ככלל)

במקום הקדמה: אני לא חוקר זן, לא חוקר שירה ולא חוקר יפן. הקטע הבא אינו מידע מדויק אלא ניסיון להבהיר לעצמי משהו. אם אתם מחפשים ידע 'נכון' יותר, תתחילו מויקיפדיה.

—-

אם אלון ביקש
כמה מילים על הייקו
מה עוצר אותך?

(ר. רביצקי)

האם הקטע הזה הוא הייקו?

נהוג לחשוב שמניית ההברות (5,7,5) זה המאפיין המרכזי של ההייקו, ואין ספק שזה המאפיין הכי בולט לעין. אבל במהותו, ההייקו הוא תמצית מאוד מרוכזת של שיר זֶן.

במילים אחרות, הייקו מייצג עמדה תודעתית. כמו כל ייצוג, הוא גם מכונן את אותה עמדה. ואם אנחנו נוהגים להצביע על קואנים (קואן – Kōan) בתור ההיגד הלא-רציונלי שמוביל לאיזו התעוררות תודעתית, הרי שהייקו עושה את שתי הפעולות במקביל. הוא גם מוביל להתעוררות הזו וגם מייצג מבט תודעתי שכבר עבר הארה.

קצת קשה להסביר את העמדה התודעתית הזו מילולית, כיון שטיבה הוא שהיא לא רציונלית. כלומר, היא לא מבוססת על תהליך הבנה לוגי, או על משמעות כלשהי שנובעת מתוך טקסט, אלא להפך – מהאיון של הרציונל. מהעמדה של חוסר ההבנה, או העדר המשמעות. אבל לא במובן המערבי המקובל, שדברים חסרי משמעות הם נונסנס, אלא בהבנה שהדברים הם, ובכן, מה שהם. הם לא נושאים מטען, או עודפות, הם לא מסמלים משהו אחר ולא זוקקים פענוח. אין תהליך – כלומר, אין ציר זמן – בהבנה שלהם. הם פשוט שם.

כמובן, כיון שזו צורת מבט, אפשר להחיל אותה על כל דבר. רמזתי שהקטע הקצר שציטטתי בפתיחה הוא לא הייקו קלאסי. אבל זה לא נכון עד הסוף, כי אפשר לקרוא אותו מתוך התודעה הזו. אני אנסה להדגים.

בקריאה רציונלית של השיר הזה, בהקשר וכו', השיר מפנה אלי שאלה: "אם אלון ביקש כמה מילים על הייקו, מה עוצר אותך?" הטקסט מציב בפני, כקורא, שאלה שמבקשת מענה. השאלה היא אודותי, ואני נדרש לענות למה אני לא עושה משהו מסוים. כלומר, מה חוסם אותי, פרקטית, מלעשות את מה שאני רוצה לעשות. כמובן שרואי עשה פה טייק על מבנה מקובל של הייקו, ולכן הקטע שלו הוא (סוג של) בדיחה.

אבל בקריאה מתוך תודעת זן, השיר לא דורש ממני מענה. השאלה אינה רציונלית, ואני, האדם הקורא, לא 'רוצה' או 'לא רוצה' דבר מה. ממילא, שום דבר לא חוסם אותי. אני לא נשאל. אני לא נדרש לענות. זו אפילו לא בדיחה. השיר נפתח בפני למשהו אחר, שאינו היגד עם משמעות רציונלית, אלא טקסט שדורש ממני להסתכל עליו בניקיון תודעתי.

התשובה 'מזג האויר', למשל, יכולה להיות נכונה (אם היא שגויה, בפועל) ושגויה (אם היא נכונה). כלומר, אם באמת מה שמפריע לי לענות לאלון זה מזג האויר, התשובה הזו רציונלית, ולכן אינה מתאימה לתודעת הזן. לו היה זה קואן, זו הייתה תשובה שגויה.
אבל אם מזג האויר לא משפיע עלי, התשובה הזו מצביעה על מזג האויר לא כיחס של סיבה ותוצאה, אלא רק על עצם היותו של מזג האויר. ולכן התשובה נכונה. כלומר, זו כבר לא תשובה, זו תגובה, אבל תודעתית היא 'נכונה'.

שיר הייקו טוב הוא שיר שפועל כמו שצריך. כלומר, שמצליח לעורר. השאלה שלו היא פרקטית ביסודה. למרות זאת, אנחנו יכולים לאפיין שירי הייקו טובים ככאלה שמשלבים היטב בין תוכן וצורה. כלומר, הם מייצגים מצב תודעתי של התבוננות נטולת זמן, ברגע אחד הווי. הם כוללים התייחסות לעונות השנה באמצעות הטבע (פריחת הדובדבן, למשל), וככה מצליחים לייצג גם את קיומו של הזמן, אבל גם את היעדרו. לצורך העניין, משהו שאינו חולף, אין בו זמן. רק ברגעִי יש זמן.

מספר ההברות נועד כדי לייצר צמצום, למקד את התודעה על שבריר קטן של הוויה. כשכל הברה נספרת, אנחנו לא מוסיפים מילים סתם. להפך, אנחנו מנסים לצמצם כמה שיותר ועדיין להצליח להראות משהו. איזה רגע שלם.

אם מסתכלים לרגע על השפעות אחרות של הזן ביפן – על גני האבנים, על טקס שתיית התה, על הקליגרפיה היפנית – אפשר לראות את היחס בין צמצום, דיוק וטבעיות. אין גן אבנים טוב יותר או פחות, כיון ש'טוב' ו'רע' הם מושגים לשוניים שהזן מבטל. הם נובעים מהשוואה לדברים אחרים. גן אבנים 'טוב' הוא גן שפועל על המתבונן בו. ממילא, שאין בו הסחות, שאין בו רעש, שהקוים בו מעוגלים ו'טבעיים', שהוא אחד.

הנה שיר הייקו 'טוב':

שְׁקִיעָה שֶׁל סְתָו
קוֹל שֶׁל צְבִי מְהַדְהֶד
עַל פְּנֵי שָׂדוֹת

(מצוטט מכאן)

שימו לב שמספר ההברות לא חשוב לי, כרגע, בטח לא ככותב וקורא עברית. מה שמשנה זה שהשיר מדויק, קצר, מדוד, שהוא מציג רגע אחד, שהוא לא דורש פענוח (האם הצבי הוא סמל? מדוע 'שדות' ולא 'אגמים'?), אלא מתקיים במלואו.

japanpilz2

הרחבות על תודעת הזן –

ספר המבוא (המערבי) הכי מוצלח בעברית הוא 'זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה' של יעקב רז, בהוצאת האוניברסיטה המשודרת. כמו שאפשר להבין מהמילה 'פילוסופיה' בכותרת, זה עוזר להבין את התודעה המדוברת, אבל לא בטוח שזה עוזר להקנות אותה.

יואל הופמן ויעקב רז תירגמו כמה ספרי זן מפורסמים:
"קול היד האחת" – קואנים עם תשובות.
"לאן נעלמו הקולות?"
"ספר הזן של ג'ושו"
"הדרך הצרה לאוקו".
"קולות האדמה", הוא גם זה המומלץ על ידי הופמן.

אלה תרגומים, חלקם מבוארים לקורא שלא עבר הארה. לא יודע עד כמה הביאור עוזר. התרגומים – נחמדים. כלומר, זה בעיקר מפעל אקדמי, ולא בהכרח יעיל למעבר תודעתי. אני ממליץ בעיקר על הספרים המאוחרים של הופמן, שמדגימים יפה את הפרקטיקה של התודעה הזו, ועל הספר הקטן "זן באמנות הקשת".

אני גם ממליץ להתאמן קצת ב'זאזן' – מדיטציה בסיסית של זן, שעיקרה התבוננות. יפנים הפכו את המדיטציה הזו למשהו מאוד מדויק, אבל בבסיסה היא דורשת ישיבה לא מאומצת ומבט קדימה, לא משנה על מה (אם כי בהתחלה כדאי להתיישב מול קיר ריק), ולמשך זמן מסוים – בין חמש דקות לכמה שעות שבא לך – פשוט להתבונן קדימה. מותר לחשוב, אבל יש עניין שלא להחזיק במחשבה. כלומר, לא צריך להיאבק במחשבות שבאות, אבל כדאי לא לשקוע בהן אלא, ובכל זאת, להתבונן.

אם ראשונים כבני אדם אנו כרהיטים

א.
נראה לי ששמפו פלוס קונדישינר זה כמו דתי לאומי כלומר מישהו שהוא גם וגם ושכל השמפואים חושבים שהם סתם חפיפניקים ושכל הקונדישינרים חושבים שהם קשים כמו שמפו, ובטח בתנועות הנוער שלהם אז השמפו"ק המבוגרים אומרים לילדים (שמחלקים בבתי מלון) תקשיבו זה לא שאנחנו מחפפים זה שאנחנו חופפים, והם גם מקריאים להם דברים של אורי אורבך כמו 'בשבחי החינוך השמפו-קונדישינרי' וכאלה, ומדי פעם לאחד השמפו"ק יש משבר זהות והוא לא יודע מה הוא יותר, שמפו או קונדישנר, ואז הוא הולך לבכות לחבר שלו ונכנס לו בעיניים והחבר בוכה גם ובסוף אומר עזוב אותך, אחי, עזוב אותך מהגדרות, פשוט תהיה עצמך.

ב.
ופעם אחת התנור הדו-תאי הלך למאמן והמאמן אמר לו תקשיב אדוני אי אפשר ככה פעם אתה נותן טורבו ופעם צלייה איטית אתה צריך להחליט במה אתה טוב וזהו, והתנור הדו תאי אמר אבל ככה זה אני לא טוב בשום דבר אני רק בסדר בשניים שלשה תחומים, והמאמן אמר אין דבר כזה כל אחד יש לו משהו שהוא יותר טוב בו ומשהו שהוא פחות נניח אתה תמיד שורף את החצילים אבל אתה בסדר עם עוגיות והתנור הדו תאי אמר וואלה יש בזה משהו והלך הביתה ומאז הוא תנור חד תאי ולא עושה חצילים בכלל והוא בסדר עם עצמו כי ככה זה צריך לפרנס משפחה ואי אפשר הכל, ולפעמים כשהוא מתגעגע הוא הולך למכולת וקונה סלט חצילים קלויים אבל כולם יודעים שזה לא אותו דבר

 ג.
תלמה ממליצים לאכול ארוחת בוקר עם פחמימות מורכבות אבל למי יש כח לשמוע על הבוקר פחמימה שמתלבטת בהגדרה העצמית שלה כן כיסוי ראש לא כיסוי ראש יא אללה כבר היה עדיף שתמליצו לאכול ארוחת בוקר עם מיכה גודמן
 ד.
פעם אחת הייתה דלת ובחמישית לקחו אותה יחד עם כל האולפנה לסמינריון ושם עמד אריה המדריך מהישיבה והעביר יחידות עם שמות כמו 'איסור נגיעה' או 'המדרגות הנעות לאן' או 'העגלה המלאה והעגלה הריקה' ואז הדלת הפכה להיות כזו שלא נוגעים בה בקיצור דלת אוטומטית.

עד שפעם אחת היא פלרטטה עם אחד שהיה חלון אבל פתוח והוא אמר לה מה את אוטומטית עושה מה שאמרו לך לעשות כמצוות אנשים מלומדה אולי תחליטי פעם אחת בעצמך מה לעשות

וזה היה נכון אבל מאז היא לא סגורה עד הסוף וגם לא נפתחת בקיצור היא תקועה

אנדי וורהול, פחית מרק

אנדי וורהול, פחית מרק


אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 430 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.