פורים קטן

כשפורים-קטן בא לישיבה התיכונית כולם אמרו לו אה, את אח של ההוא, פורים, שסיים פה לפני שנתיים ואפילו היה רב פורים בהכתרה. והמורה לאנגלית אמרה אה, אתה אח של פורים? איזה תלמיד מצטיין הוא היה. וההוא מחדר האוכל הסתכל עליו פעם ופעמיים ואמר יא אללה, איך אתה דומה לאח שלך, ממש פורים קטן.

וזה היה מבאס כי לא משנה מה הוא עשה, כולם אמרו תראו איזה חמוד, איך הוא מחקה את אח שלו. נניח שהוא רצה לשמוח, כולם אמרו וואי, איך אח שלך שמח. וכשהוא השתכר, כולם אמרו שהוא בדיוק כמו אח שלו. וכשהוא עשה רכבת של אנשים ושר מִישֶׁה מִישֶׁה, ראש הישיבה לקח אותו לשיחה והסביר לו שלא כל מה שמותר לאח שלו הגדול מותר גם לו, ובכלל, הוסיף ראש הישיבה בחומרה, אולי כדאי שתפסיק להתחפש לפורים ותהיה קצת עצמך.

אבל גם אני פורים, רצה פורים-קטן להגיד. אני פורים, אני פורים, שמח ומבדח. אבל למשפחת פורים יש כבוד ואין תחנון, ובמקום זה יצאה לו איזו התעצבנות כזו של מה-אתם-רוצים-תנו-לי-לחיות-בשקט, ומנהל התיכון והמורה לאנגלית שמחו מאוד, כי פורים הגדול אף פעם לא היה מתעצבן, וכולם הפסיקו להציק לו אבל מצד שני הם גם הפסיקו לתת לו יחס מיוחד ואפילו לא הרימו לכבודו אפעס כוסית משקה כשעבר בסביבה.

ורק ההוא מחדר האוכל לא השתכנע והמשיך לעשות לו פרצופים בכל פעם שהם נפגשו (שזה היה כל יום), אבל מצד שני הוא היה מוסיף קצת בסעודה ונותן לו קצת יותר עוף בצלחת, כי בכל זאת הוא אח של פורים שלמד פה לפני שנתיים אז נו אולי מגיע לו משהו ובכל אופן טוֹב לב משתה תמיד.

מודעות פרסומת

איך יהיה לך אכפת | לפרשת תרומה

א.
לפני זמן מה, כמה שנים, העברתי סדנת כתיבה איפשהו בארץ. זו הייתה סדנה מוצלחת, גם לדעתי, גם לדעת המשתתפים והמשתתפות כולם – למעט אחד. בחור אחד שהשתתף בסדנה ומההתחלה – אפילו עוד לפני המפגש הראשון – העביר ביקורת על הסדנה, התכנים שלה, הקבוצה ובעצם הכל. אני אדם, לא עסק, ומשתדל להיות אדם נחמד בסך הכל, ולכן אחרי כמה מפגשים פניתי אליו ואמרתי היי, כפרה עליך, אם לא טוב לך – אתה יכול לפרוש ואני אחזיר לך את הכסף.

הוא חשב על זה עוד שני מפגשים, ואז אמר כן, יודע מה, סבבה, ממילא לא סדנה כזו טובה (אשכרה, באלו המילים), אני אפרוש ואשמח שתחזיר לי את הכסף. טוב, אמרתי. הוא פרש ואני הלכתי לחפש את הקבלה ששלחתי, כדי לבדוק כמה בדיוק הוא שילם ולאן צריך להחזיר את הכסף. בקיצור, אני מהפך, מחפש, לא מוצא. הלכתי לשאול אותו, אמר בביטחון – כן, שילמתי את הסכום המלא. שוב אני בודק בחשבון הבנק – לא מוצא כלום. ביקשתי ממנו אישור העברה או אסמכתא, הלך בעצמו לבדוק, ואז אמר כן, יודע מה, בעצם לא שילמתי. לא יכולתי לשלם על ההתחלה ואמרת שזה בסדר שאשלם חודש אחר כך, וזה לא קרה. באנחת רווחה אמרתי לו תודה רבה ושלום שלום, ונפרדנו כידידים.

ב.
שברתי על זה את הראש אחר כך, בניסיון להבין מה קורה בדיוק ולמה כשאדם לא משלם כלום הוא מאוד ביקורתי כלפי סדנה (שהוא לא שילם עליה!) וכשמישהו משלם, הוא נהנה ומרגיש שהסדנה הייתה טובה. והתשובה, אני חושב, נמצאת בקטע קטן של עוזי וייל.

יש קטע קטן של עוזי וייל (יובא בתגובות אם אמצא אותו) שבו הוא מספר איך הוא בילה ערב באיזה פאב אי שם בדרום קרוליינה, צופה במשחק פוטבול בין שתי קבוצות שלא אכפת לו לא מהן ולא מהמשחק ודי משתעמם, וכך עד שמי שישב לידו על הבר אמר לו – חמש דולר על הכחולים! והוא אמר – חמש דולר על האדומים! וכך העבירו ערב שלם במתח, בעידוד, בקריאות גנאי ובשירי אוהדים, על שתי קבוצות שלאף אחד לא היה אכפת מהן, רק בגלל חמשה דולרים.

ג.
אתם מבינים, כשמישהו מסכן את הכסף שלו, אכפת לו. הוא מעורב. כשמישהו משלם חמשת אלפים שקלים לנופש הכל כלול, הוא מנצל עד הסוף את ה'הכל כלול', וגם אצלי, בסדנאות, כשמישהו משלם כסף, הוא אומר לעצמו – שילמתי, אני אקח חלק. אני אשאל, אתעניין, אשלח קטעים למישוב אישי, אשקיע בכתיבה ואשקיע במשוב. כשמישהו לא משלם, הוא אומר לעצמו – טוב, לא שילמתי. אפשר לאחר. אפשר לחפף. לא צריך להתאמץ. וגם אם הוא מגיע בזמן ולא מחפף והכל בסדר, הוא עדיין, באיזו עמדת בחינה שכזו; הוא מתבונן מבחוץ, תוהה אם זה טוב, רע, לקחת חלק, לא לקחת חלק. מי יודע? ובעמדה הזו, אף פעם אי אפשר לדעת באמת.

ד.
ולכן אצלנו, בפרשה, אלוהים מבקש מבני ישראל לקחת לו תרומה. וזה מוזר, מפני שתרומה נותנים, לא לוקחים (כן, אני מכיר את הפרשנות הפילולוגית / לשונית, תנוחו). אבל אלוהים יודע היטב שמי שנותן כסף, מי שמתנדב, מי שמשקיע – נכנס פנימה, והדברים הופכים להיות לו משמעותיים, והמשכן יהפוך להיות המקום שהוא (גם) שלו. הוא נותן תרומה, אבל למעשה הוא לוקח חלק. ומי שלא שם כסף, ולא משקיע זמן או מאמץ, ורק מגיע בסוף כדי לראות את המשכן ולהגיד 'וואלה, דווקא יצא יפה', אף פעם לא יצליח להיכנס פנימה.

ה.
ופעם אחת (עוד סיפור לסיום) חבר שלי, נקרא לו אורי, בא לחבר אחר, נקרא לו עומר, וביקש ממנו עצה. הוא שאל למה הוא לא מצליח להתאהב. כלומר למה יש בנות בעולם, והוא נמשך אליהן, אבל כשהם יוצאים – שום דבר לא קורה אצלו בנפש. ועומר חשב על זה קצת ושאל אם הוא מתחיל איתן או הן מתחילות איתו (אפילו בעקיפין, דרך חברה), והחבר שלי, שהוא גבר נאה ומשכיל ועם עבודה טובה, אמר שהן מתחילות איתו או שזה בליינדייט. ועומר סיפר לו את כל הסיפור שכתבתי למעלה, על הלקוחות והעסקים, ואז אמר –

אתה, אורי, אתה כמו הלקוח הזה. הן מתחילות איתך ואתה יושב ומחכה שירשימו אותך. והן מרשימות, זה ברור, אבל אתה לא עושה שום תנועה אליהן. אני מתכוון, בנפש. אז איך תתאהב ככה אם הלב שלך יושב רגל על רגל ומחכה שיגישו לו מנה מושלמת? ברור שזה לא יעבוד, בנאדם. לך תתחיל בעצמך עם מישהי ותחכה שהיא תגיד לך לא, ותראה איך אתה מתאהב בה במקום.

ו.
וזה, איך לומר, נכון גם על הרבה דברים אחרים בעולם.
_______
בתמונה: ספויילר.

לא בתמונה: הקורס המקוון שלי, עקרונות הבסיס של הסטוריטלינג, שמתחיל בעוד שבוע ויומיים. פרטים אצלי בפרטי או כאן.

בחירה

רותם התגעגע כשהוא ראה את שלומית ברחוב. וזה היה מוזר שהוא התגעגע כי, בכל זאת, עברו עשר שנים ושלשה ילדים ומה, פתאום עכשיו בתור לפלאפל בקינג ג'ורג' פתאום תספורת וריח והלב שלו מתעורר. והוא אומר לו לא, טמבל, תחזור לישון, אבל הלב שלו התעורר. אחר כך שלומית הסתובבה ולא ראתה אותו, והוא לא ראה אותה, ובכלל, היה להם רע ביחד. בהתחלה טוב, אחר כך חריקות, קרטועים, אחר כך היה רע לתפארת, אבל ככה בתור לפלאפל, אחרי שבילה חצי יום עם יערה במרפאת הילדים, עם בלון מרחף ביד אחת, פתאום.

את יודעת, הוא אמר לנועה בארוחת הערב. כלומר, בארוחת הערב של שניהם, עם הקפה של אחרי שהילדים הלכו לישון (וקמו, וביקשו מים, ואז לסדר את השמיכה, ואז את הבלון מהמרפאה, ואז פיפי), ראיתי את שלומית היום. וואלה, אמרה נועה, כאילו בנונשלנט אבל באמת, באמת, היא הרגישה איך החמיצות מתגנבת אליה ללב ומכווצת אותו, ורצתה להגיד, נכון שהיא התכערה? נכון שהיופי הרענן שלה הפך לקמטים? היא ידעה, כמובן, כי הרי בדקה את זה בתמונת הפייסבוק, מדי פעם, אבל לא אמרה את כל הדברים האלה. רק שאלה נו, ומה שלומה?

אני לא יודע, אמר רותם. לא שאלתי. ובאמת לא שאל, רק הסתכל והרגיש איך הלב שלו קפץ לפתע, ואחר כך נחרד קצת כי מה יהיה אם תזהה, ואחר כך רצה לראות מה קרה, אם היא התבגרה בכבוד, כמו שאומרים, ומה בעצם שלומה, ולרגע – כי היה רגע אחד כזה – התגעגע לגוף שלה. התגעגע מלשון כמה. כמו טיפת זיעה מבצבצת על העור. וכדי למחוק את זה מהר מהר תהה מה היה קורה אם היה מתחתן איתה, ובמקום לנסוע לרחובות פעם בחודש היה נוסע לירושלים פעם בחודש, יושב שם במטבח הקטן של ההורים של שלומית, והאח הקטן שלה שמנסה להכין קפה שחור ובפעם האלף הכל גולש לו על הכיריים היה מריץ עליו, החנון, הממושקף, איזו בדיחה – מה היה קורה אז?

ובעצם הרי כשהתחתנה עם רותם התחתנה גם עם התשליל שלו. עם הצל. עם ההעדר. עם האיש שאיננו הוא; האיש היוזם, האיש שיודע לפרגן בגדול, ולא רק להודות, האיש שהוא האבא המושלם ולא רק האבא הבסדר. שלא מתרחק בנפשו פתאום, מאירועים, וצריך להגיד לו כמו שאומרים לילד קטן 'תהיה כאן, תהיה כאן, אל תלך שוב לפלאפון', ומאז – לא שהיא לא מאושרת, אדרבה, אבל בכל פנייה לא נכונה התשליל שלו קופץ ואומר אם רק היית מתחתנת עם שלומי ההוא, שלומי שהתחיל איתך חצי שנה ובסוף לא, הכל היה בסדר. ולא שלא בסדר עכשיו, אבל —

הרופא היה נחמד היום, הוא אמר לנועה. לא הכאיב, בדק אותה בזהירות, אמר שזו העונה וזה הגיל, ושצריך להתלבש היטב ולהיזהר, והיא אמרה יופי, טוב שלקחת אותה בכל זאת, ואחר כך היו צריכים לשבת קצת בנינוחות בריבוע הקדוש הזה, של הכביסה המקופלת והכלים בכיור והמקרר המלא והילדים הישנים, ולהסתכל על הרחוב, אבל במקום זה חיבקה אותו ככה, פתאום, בהצמדה, והוא הופתע קצת מהפתאום אבל חיבק אותה חזרה, בכח, בניסיון למחוק עם הגוף את הזכרונות ולדחוף את הרגשות למגירה השכוחה ההיא שמעלה אבק רוב הזמן, ואכן כך היה.

ואחר כך, אחרי הכל, רגע לפני השינה, נועה עשתה סיבוב לראות שיערה ואיתן ואורי נושמים, ואחר כך כיבתה את האורות בכל הבית ובדקה שהכל מסודר והכל בשליטה, ונכנסה למיטה ורגע לפני עצימת העיניים אמרה לרותם רותם, תגיד, ורותם קפץ למשמע השם המפורש, לרגע חשב שאולי היא כועסת עליו, ואחר כך אמרה רותם, תגיד, אתה שמח שהתחתנת איתי ולא עם שלומית? היא בטוח מבשלת יותר טוב ממני, הרי. ורותם אמר כן, ברור. בהתחלה הוא אמר את זה כי הרי אין תשובה נכונה אחרת, אבל אחר כך, כששמע אותה נוחרת לידו קלות, זה היה ברור לו, ממשי לו כמו הנחירות הקלות שלה, והגעגוע שכך לכדי הקלה או אפילו הודיה. הוא חשב איך אין דומה לתחושה שאי שם, בעבר, היו לפניך שתי בחירות, ועכשיו אתה יודע שבחרת בבחירה הנכונה.

ההרשמה לסדנאות הכתיבה של ינואר בעיצומה :)

אז נכון שרוב המידע נמצא בבלוג השני שלי (לכתוב), אבל אני לא רוצה שתפספסו: ההרשמה לסדנאות הכתיבה שלי נפתחה לפני כשבוע, ויש עוד כשבוע להרשמה. אלה הסדנאות שפתוחות כרגע להרשמה, ולמעשה את כל הפרטים וגם את טופס ההרשמה ניתן למצוא בקישור הזה

אפשר ללחוץ כאן כדי לשלוח אלי וואטסאפ מתעניין.

והסדנאות – הן אלו:
‏‏לכידה

מוזמנים ומוזמנות לשאול הכל, להתעניין ולהרשם:)

יהודה

חופשה

ומדוע לא, בעצם. מדוע שלא יהיה האדון יוסף בר־פפא לליאם ניסן במשך שבוע אחד בתחילת פברואר. בתחילת השבוע יקום בקומה שלש ברחביה לקול משאית הזבל ובלילה כבר ינמנם במיטת פאר בלוס אנג'לס, העיר שטוחה תחת רגליו באלפי אורות מצנצים חרש. ובבוקר יתעורר וימתח את גבו השרירי וידשדש לאולפן ויגיד מבחינתי אפשר עוד רגע לצלם ובינתיים אתה, מייקי, הבא לי קפה ואם אין מתה אנוכי.

ובזמן הזה ילך לו ליאם ניסן למכולת ברחוב מטודלה ויגיד למשה משה, תן לי קצת לחם כוסמין, ומשה יגיד לו זה טרי, זה לא טרי, מכאן אל תקח, ואחר כך יקח קצת מזון חתולים ויפזר על הגדר שעל הרחוב ויצפה בחתולים מתקוטטים חרש סביב המזון, וישקה את האדניות ואחר כך ילך לו למשרד הנסיעות בתחילת רחוב עזה וישב שם ויחכה היטב לפרישה שעוד שנתיים לה ובינתיים יארגן חבילת נופש לגברת גרינבלד.

ולמחרת לא יהיו צילומים אבל ראיין גוסלינג יארגן מסיבה גדולה רחבת ידיים והאדון יוסף בר־פפא יהיה אביר המסיבה ויצטלם עם הגברות הכבודות על השטיח, אחר כך תעלה זו לאינסטגרם וזו לסטורי ורק הוא יעלה תמונה בפייסבוק והמעריצים יתפלאו שהוא זקן כל כך אבל עוד כוחו במותניו להציל ישראל מיד צר, והוא יחייך ולא יסניף דבר בשירותים אבל ישתה קצת לשוכרה כמו שהיה שותה פעם בשלשיד'ס אשר בבית הכנסת יד תמר ופפראצי יצלמו אותו מנופף לשלום בעודו שר ניגון שלש התנועות כדרך המקובלים.

ומר ליאם ניסן היקר הוא יתנמנם קצת בכה ויתנמנם קצת בכה, ובדרך הביתה ביבי נתניהו ראש הממשלה יחסום את הרחוב כדי לעבור וליאם ניסן ימתין שם ברמזורים של רחוב עזה מצד זה לצד אחר ויגיד לשכנו לרמזור: בזמננו זה לא היה קורה, לא אדוני, ויתבייש במילה 'בזמננו' כי כמה הוא, שישים וחמש, לא כזה מבוגר. ואחר כך ילך לשבת מול הטלוויזיה ויראה סרטים צרפתיים בערוץ נישה קטן בשחור לבן ויגיד לעצמו זה דווקא טוב, לא הייתי מצפה מהצרפתים שככה, דווקא טוב, וירדם על הספה שכן המיטה חורקת במעט.

ובסוף השבוע לא יארזו מזוודות ולא דבר ממין זה, רק יתעוררו כל אחד במקומו, ליאם ניסן במיטתו רחבת הידיים שישים גיבורים סביב לה והאדון יוסף בר פפא אל מול הבוגנוויליה הפורחת ושאריות לחם הכוסמין וכל אחד יאנח לעצמו רגע בהקלה והאדון ניסן יגיד אמת הדבר שטוב להיות איש רגיל ברחביה אבל אי אפשר לישון ככה על המיטה המשוגעת וטוב להיות כוכב קולנוע בשביל מזרון ראוי, והאיש יוסף בר פפא יגיד אמנם רב ערך הוא להיות כוכב קולנוע אבל מה טעם לחיים ללא לא הפריחה הזו בחצר, הפריחה הזו המשוגעת, וללא לחם הכוסמין וללא החתולים שעל הגדר.

——–

ביום אחד בתחילת יולי השמיים היו כחולים לבנים והארץ ירוקה ולחה וספיידרמן רצה לצאת לחופשה. הוא צעק את זה יושב בניויורק בסנטרל פארק וההומלסים שמעו הוא אמר כמה כבר אפשר להציל אנשים כמה אפשר לעופף בין הגגות להחזיר אופניים גנובות להושיע את העולם מגובלינים ירוקים

ומתי הוא יוכל לשבת בבוקסר לשלוח רגליים קדימה לאכול פיצה שנשארה מהצהריים לראות America's Got Talent סיימון קאוול מדיח מתחרים ככה בהינף העט הוא אומר לקהל עם כח גדול באה אחריות גדולה, אפשר גם לראות סדרה אחרת או משהו להגיד די, די, עד כאן, קצת לנשום
קצת
לנ
שו
ם

אבל המטלות נערמו לו לספיידרמן בפנים בפנים כמו תחושת מחנק עד שיום אחד הוא קם חיפש את הטיסה הכי קרובה לקח מטוס לאן-שלא יהיה מצא את עצמו בתל אביב, מימינו היו שני תיירים יפנים נחמדים מאוד, מצלמות, הוא שאל אותם
מה יש כאן לעשות בישראל,

היפנים אמרו לו יש את הגנים הבאהיים הם מאוד יפים לתמונות אולי תלך,
והנה הוא בחיפה רואה גנים מטופחים, נאים מאוד, והריח ריח של חופש ומרחוק הוא שומע צעקות כאילו נערה במצוקה ככה סתם בטיילת לואי באמצע הבוקר נערה צועקת מי יודע למה ואיך אפשר שלא ללכת הלא עם כח גדול באה אחריות גדולה ועם אחריות גדולה באים ייסורי מצפון שאי אפשר לעמוד בהם לנצח

והנערה צעקה צעקה צעקה בעברית היא צעקה מי יודע מה נערה צועקת בעברית אבל מיד נשלפים קורים נטווית רשת הנה הוא זה מי זה כן ספיידרמן הנה הוא עף קופץ ושתי נערות מצלמות אותו בפלאפון שלהן מרחוק ומעלות לפייסבוק הנה ספיידרמן האהוב קופץ כאן בחיפה שלנו הידד כן כן אנחנו על המפה ונישאר ומיד אחריו רואים אותן משרבבות שפתיים עושות סימן ניצחון לימנית קוראים מורן לשמאלית קוראים סיון אתמול צחקו עליהן במועדון אמרו שהן פוסטמות ובכן מי אם לא הן ראו את ספיידרמן ראשונות רגעי ההשפלה נמחים ברגעי התהילה אבל רגע, לאן הוא נעלם

הוא נעלם לנערה ההיא שצעקה
קוראים לה שביט היא צעקה עכשיו התקשרו אליה מהאוניברסיטה אמרו לה שמעי נא יקירתנו, ככה בציניות אמרו, שמעי נא, לא עברת את הקורס האחרון שנשאר לך לתואר
ואת כבר התחלת התמחות כך שמענו
על סמך שתעברי את התואר
אבל הנה לא עברת
הו מסכנה
תעשי את כל השנה שוב
ככה אנחנו מקפידים באקדמיה
טוהר התואר או משהו,
והנערה היא עומדת על קצה הבניין היא צריכה את הכסף אבל יפטרו אותה מההתמחות ומאיפה היא תממן עוד שנת לימודים בקושי את זו היא הצליחה ואין לה איש בעולם רק היא והמדרכה שמתחת ואנשים צועקים לה אל תקפצי והיא אומרת מה פתאום אכפת לכם עכשיו אבל קודם למי, למי היה אכפת ממני

והיא קופצת אבל הנה כן מי זה הא זה ספיידרמן האהוב נושא אותה לחוף מבטחים היא שונאת אותו אבל אוהבת אותו כי איך אפשר לשנוא את ספיידרמן הוא וחוש ההומור שלו הוא תמיד היה מצחיק אותנו אה, ספיידי?

אבל הוא לא רוצה להישאר איתה לא רוצה לספר בדיחות לא רוצה ללכת מכות עם החובבנים בחיפה רוצה לשבת להירגע קצת אבל כל מייל מקפיץ אותו כל הודעה בוואטסאפ חוש העכביש שלו מתריע לו על כל דבר הוא רק רוצה לנוח אבל אנשים מתים, כל הזמן בכל העולם אנשים מתים ומי אם לא הוא יציל אותם והוא שונא את זה אבל חייב אבל שונא אבל לא יכול לעשות אחרת,

הוא אומר בתי הקברות מלאים באנשים שהיה להם תחליף
אבל בתי הקברות גם מלאים באנשים שאלה שלא היה להם תחליף לא הצילו

וכמה אנשים כבר יש בעולם עם כוחות על, האם בירושלים יש כאלה האם בתל אביב האם בחיפה, ואם תתאבד אישה או איש האם לא יהיה זה עליו שלא הושיע אותם למרות שיכול היה, וזהו זה הכל, זה מספיק, הנה הנה תראו איך האחריות מוטלת על שכמו כמו כבלים איך הנפש מצליפה בעצמה על כל פספוס איך הלב מתייסר במצפונו אפילו אם תביאו לכאן את כל הגנים הבאהיים על שפעתם ותפארתם עדיין אי אפשר יהיה להירגע
אי אפשר יהיה
להירגע