עיצומו של יום

לפני שלש שנים איתן החליט שזהו, ומאז עברו כבר שנתיים שבהם בכל זאת צם ביום כיפור. עם כיפה לא הלך ובטלית לא התעטף ובבית הכנסת לא ישב ואפילו הסתכל ב'הארץ' לראות המלצות צפייה וערם בחדרו ערימות ספרים אבל לאכול לא אכל ואת המחשב לא פתח. מה עשה, ישב בחדר וקרא. שנה אחת קרא בתנ"ך, שנה אחרת קרא ספרים של ש"י עגנון שמושכים את הלב, ותמיד הרגיש איזה דוק של מבוכה, כאילו הוא לא חילוני באמת ועוד נותר בו מלשד המסורת שאוחזת בו ברגעים קשים.

בשנה השלישית פגש את מיכלי. מי שמכיר את מיכלי יודע שרוח ים שורה בשיערה. בשנים שלא פגש בה היה באיתן משהו שרבץ על השכמות ואחרי שהגיעה נכנסה בו רוח חיים כדרך שאוחזת בבני אדם שעה שהם מביטים בגלי הים. ומיכלי שהייתה חילונית באמת לא אמרה לו דבר, לא כשהביט לשמיים בערבי שבתות ולא כשזמזם 'לכבוד חמדת לבבי' במוצאי שבתות, וכששאל לדעתה אמרה, איתני, תעשה מה שטוב לך. ומפני שאיתן חשב שמה שיעשה לה טוב יעשה טוב גם לו, ניסה ללכת איתה בדרכה, לאכול ולשתות ולטייל בימי חג, ובאמת הייתה לו מנוחה אבל גם לא הייתה בו מנוחה, שכך דרכם של יוצאים בשאלה, מן השאלה יצאו ולכלל תשובה לא הגיעו וכל הזמן הם מהלכים בדרך אולי יראו מקום יישוב.

וכך עברה מחצית השנה ואחר מחצית השנה באה לה מגפה ואחר המגפה קול דממה דקה, ובבוא יום הכיפורים אמרה לו מיכלי מה תעשה השנה, ואיתן אמר אעשה מה שאת עושה, ומיכל אמרה אני בכיפור לא אוכלת ולא שותה, לא רואה סרטים ולא נוסעת באופניים, אלא מנהג אבותי בידי להלך בערב ברחובה של עיר וביום לקרוא ש"י עגנון. וגם אם אינני דתייה ואין אלוהים ואינני מבינה את המילים של עגנון עדיין מהלכות המילים על הלב. לא בלשון הזו אמרה אבל כך היו דבריה. ומה תעשה אתה, איתן, ואיתן אמר אני אוכל ושותה וצופה בסרטים ורוכב באופניים שכך מנהג חילונים בכל מקום, והנהנו זה לזה בהבנה שבהסכמה.

בא יום הכיפורים ומיכלי ישבה בבגדי לבן וקראה בספרו של עגנון 'שירה', לרגל שנתה הראשונה באוניברסיטה, ואיתן התהלך כארי בסוגר, מה יעשה, אם לאכול הרי שהוא חילוני גמור, אם לא יאכל הרי שאינו חילוני גמור, לכלל החלטה הגיע ובכל זאת אין בו כח לעמוד. באה השעה החמישית, הביטה בו מיכלי ושאלה נו, מה אכלת כבר, ככה בהאי לישנא, ובמין דוחק שבתשובה ענה לה, אכלתי במבה, וכראיה לקח במבה שהייתה בארון והראה לה, ונענעה לו בראשה.

כך עברו השעות. מיכלי מסוגרת בחדר, מנמנמת וקוראת, ואיתן יושב בסלון ואוכל במבה. למה במבה דווקא, הנסתרות לה' אלוהינו. אבל כיון שאכל במבה עלה לנגד עיניו יום כיפור בבית הכנסת של ההורים, עם קולות בכי תינוקות מהכניסה וידיים דביקות של ילדים קטנים וחזן שמאריך במקום שרשאי לקצר ומקצר במקום שרשאי להאריך, ושני גברים משופמים מרכלים בספריית ספרי הקודש לזכר שמוליק הי"ד שנפל, וריח בוטנים תפוחים ותירס שמשתלט על הכל. כך אכל ואכל וככל שהמשיך לאכול עלה זכר בית הכנסת בו עד שירדו עיניו דמעות והוצרך לצאת למרפסת שעה שעמדה חמה בראש האילנות.

כיון שיצא למרפסת והתיישב ראה תחתיו שכנים ושכנות עטויים טליתות מפזמים פיוט אל נורא עלילה, אל נורא עלילה, חזר לסלון ואכל במבה, חזר למרפסת ושמע המצא לנו מחילה, בשעת הנעילה, כך פיוט מכאן ובמבה מכאן ומיכלי סגורה בחדר. נכנס ובכה. יצאה מיכלי ואמרה מה אתה בוכה חומד. אמר לה איתן, אני לא יודע. אמרה לו בוא, קח איזו חולצה לבנה ונרד לשמוע שופר. לבש גופיה לבנה סוף מסלול 2013 וירד איתה למטה ועמדו בבגדי לבן ושמעו ה' הוא האלוהים, ה' הוא האלוהים, וכשצעקו הקהל אמר איתן בליבו 'אולי ה' הוא האלוהים, אולי ה' הוא האלוהים', יש אומרים שאמר כך מפני הכפירה שבדבר, ויש אומרים שאמר כך מפני האמונה שבדרך, וכל אחד לפום דרגה דיליה, ואחר כך הייתה תקיעת שופר שלא עשתה בו דבר ואחר כך חזרו הביתה לאכול.

חזרו לאכול. מיכלי אכלה בתיאבון ואיתן שיחק באוכל ולא נגע. מה קורה, אמרה מיכלי, ואיתן אמר לא יודע, ומיכלי אמרה אתה יודע וחושש, ואיתן אמר אני לא יודע, שנה ראשונה שאכלתי בכיפור. והנה גרוע מזה אמרתי 'כיפור' ולא 'יום כיפור'. אולי אני כבר חילוני באמת. ומיכלי הביטה בו ואמרה גם אם תהיה חילוני באמת זה בסדר מבחינתי. ואיתן אמר, ואם אני אהיה דתי באמת? ומיכלי אמרה, גם. והם צחקו זה לזו ואכלו בתיאבון ואחר כך ראו משהו ביחד כדרך זוגות דתיים כחילונים, ולמפרע נסתבר שזו הייתה השנה הראשונה והאחרונה גם יחד שבה אכל איתן ביום הכיפורים.

איזונים | לפרשת כי תבוא

א.
התעצבנתי בשבוע שעבר על מישהו. ממש התעצבנתי, אני מתכוון. עמדתי וצעקתי והטחתי דברים. הוא היה מעצבן, כן? אבל אני לא אדם עצבני במיוחד, ובכל זאת התעצבנתי. לזכותי יאמר שהיה חם. וכשחם, כל דבר מעצבן. היה גם סוף אוגוסט. את כל החודשים האחרונים העברנו בבית, שני אנשים שמנסים להתפרנס וילדה שלומדת למשוך דברים מהמגירות. לפעמים אני פוקע.

אנחנו הולכים על חבל דק. צריך להגיד את זה. כל אחד ואחד מאיתנו הולך על חבל דק כל הזמן. כמו מיתר שצריך להיות מתוח אבל לא מדי. פחות מדי מתוח ואתה מוצא את עצמך רפוי, מרקיב מול הטלוויזיה שבסלון, רואה מתווכי נדל"ן בהמפטונס שבלונג איילנד עושים מסיבות בריכה. יותר מדי מתוח ואתה מוצא את עצמך עם כאב ראש שלא נגמר. הכל תוקף אותך: ההורים בקבוצה של הגן, המשפחה שמתקשרת לשאול מה שלומך. אנחנו כל הזמן על חבל דק, מנופפים בידיים, מנסים לחצות את החיים האלה.

ב.
כל החיים האלה הם איזונים. הרמב"ם מתאר בהלכות תשובה איך אדם צריך לראות את עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב. מאוזן בדיוק בתפר שבין הזכות ובין החובה, כשכל מעשה מטיל אותו, ואת העולם כולו, לאחד הצדדים. זה דימוי די מדהים, כשחושבים עליו. כל העולם כולו ניצב על חודו של עיפרון, וכל תנודה קלה מטילה אותו לאחד הצדדים. תחשבו כמה מאמץ נדרש כדי להחזיק את העולם הזה כך שימשיך להיות מאוזן. חציו כאן, חציו שם.

הרב קוק מתאר את זה אחרת. הדור הזה, הוא אומר, כולו זכאי וכולו חייב. חושך ואור משמשים בו בעירבוביא. זה דימוי מוזר קצת, כי מי שלקח קצת חושך וקצת אור וערבב אותם ביחד גילה שמקבלים דמדומים כאלה, בין ערביים או לפני עלות השחר. משהו שאי אפשר לראות מה הוא בדיוק. אבל זה לא מה שהרב קוק אומר, הוא אומר שאדם כולו זכאי וגם כולו חייב. האיזון הזה הוא לא מקריות, כך שמעשה אחד יטיל אותנו לצד כלשהו של המאזניים. זה מה שאנחנו, הוא אומר. בלאגן שלם בנפש. גם חושך, גם אור.

ג.
בסוף של פרשת השבוע, פרשת כי תבא, משה מתאר איך אחרי חציית הירדן יעמוד חצי מעם ישראל על הר גריזים וחצי על הר עיבל. חצי על הר הברכה, חצי על הר הקללה. אבל באמת אני חושב שזה היה ככה רק בשביל הפאתוס. שבאמת באמת, אנחנו גם ברכה וגם קללה. כל הזמן. ארורים וברוכים גם יחד. זה לא שאין צדיקים בעולם, ולא שאין רשעים, אבל רובנו לא שם ולא שם. אנחנו לפעמים מתעצבנים ואחר כך מאשימים את עצמנו. חוטאים ואז מצטערים. שוגים ומבקשים סליחה.

אני מתכוון לומר שבקשת הסליחה היא לא ניסיון לתקן באג במערכת. היא הפיצ'ר. כמו שהרב קוק מתאר ב'אורות התשובה', התשובה היא חלק מהותי מהמערכת. זה לא שברירת המחדל שלנו היא שאנחנו טובים, וכל חטא מסיט אותנו מהטוב הזה. גם לא להפך. הויכוח המטופש ההוא, אם האדם טוב או רע מיסודו? הוא רק כי בני אדם חובבים דיכוטומיות. אבל באמת האדם גם טוב וגם רע מיסודו. כך, שניהם ביחד.

ולהיות אנושי שכזה, שחוטא ומיד אחר כך מצטער, שצועק ומיד מבקש סליחה, זה מי שאנחנו. ככה אנחנו מתקדמים בעולם, מנסים לשמור על איזון ולא לטבוע באחד מן הצדדים. זו הברכה שלנו, זו הקללה שלנו; שניהם גם יחד.

__

עד ראש השנה יש מבצע פתיחת שנה על הסדנה המקוונת שלי. פרטים כאן: https://yehuda.ravpage.co.il/online )

הבן של המכשפה בכה ובכה

הבן של המכשפה בכה ובכה ולא הסכים לישון. בעיקרון לא קראו לה המכשפה אלא מירית, למעט התלמידות שלה שקראו לה 'המכשפה'. הן אמרו את זה קצת ביראה, קצת בגאווה. אתם רואים, אמרו לכיתת הבנים, אותנו מלמדת מכשפה. לא איזה רוקח שיקויים זקן. כמובן שרוקח השיקויים היה בחור צעיר, אבל אי אפשר הכל. על כל פנים, הבן של המכשפה צרח ובכה. הוא לא רצה למצוץ תפוח עטוף בחיתול טטרה ולא רצה להיות בשום מקום שהוא לא על הידיים של המכשפה. זה היה מתיש.

כואב לי בידיים, היא אמרה לאיש שלה. האיש שלה לא היה שם ולכן לא אמר 'תני לי אותו'. הוא ניסה להציע את הפתרונות הישנים. ניסית לסובב מעל הראש שלו קליפה של בננה ושני גלעינים של אפרסק? ניסית להרים אותו כך שהראש שלו יהיה בצפון מערב? היא ניסתה הכל. אני מחבק אותך מרחוק, הוא אמר, אני כל כך כל כך מצטער שאני לא שם כדי לעזור לך עם הבן שלנו. המכשפה אהבה את האיש שלה ואהבה את המילים שלו אבל חיבוק מרחוק זה לא חיבוק מקרוב והבן שלהם עדיין בכה. היא אמרה לאיש שלה תודה.

אולי זה שיניים, היא חשבה. פיית השיניים התגוררה במדף העליון בארון הקיר. היה שם חור קטן. המכשפה שמה שם שמיכת טלאים קטנה, שולחן וכיסא עשויים קופסאות גפרורים וכמה חתיכות של משמש מיובש. פיות שיניים אוהבות משמש מיובש, ובאמת אחת הגיעה להתגורר שם. היא יצאה מהחדר הקטן והחמים שלה והעיפה מבט בפה של הבן שלה. אין שם כלום, היא אמרה. לא שיני חלב, לא שיני בשר, שום דבר שאפשר להחליף תמורת מתנה קטנה. כלום כלום! היא הצטערה כל כך בשביל המכשפה אבל למכשפה לא היה זמן בשביל לבכות. הבן שלה בכה.

היא השאירה את הבן הגדול יותר בסלון רואה צללים משחקים כדורגל על הקיר ועלתה על המטאטא. היא טסה עם הבן הקטן צרור היטב בתוך שקית בד וקשור לידית המטאטא. זה היה בטיחותי מאוד והיא גם טרחה לכשף את השקית ככה שתצנח ברכות אם יקרה משהו. כלום לא קרה, והיא טסה כשהירח המלא מעליה היישר לבית של המכשפה הגדולה יותר, שלא הייתה גדולה יותר בשום מובן אבל ידעה לדבר עם ילדים.

המכשפה הגדולה יותר הסתכלה היטב היטב בעיניים של הבן של המכשפה (שכבר לא צרח בכלל והמכשפה שלנו הרגישה עם זה מאוד לא נעים שהיא מטריחה את המכשפה הגדולה אבל מה אפשר לעשות) ואחר כך נעמדה והסירה את המשקפיים. היא לא הייתה צריכה משקפיים בכלל אבל כישוף זה תשעים אחוז משקפיים וכובע ועשרה אחוזים לחשים ושרביטים. היא הסירה את המשקפיים. הוא לא רוצה לישון כי מעניין אצלכם בבית, ככה היא אמרה. הוא כל הזמן מרגיש שאם הוא יעצום עיניים הוא יתרחק מכם והכל ימשיך בלעדיו. המכשפה חשבה על זה, זה היה הגיוני. אז מה עושים, היא אמרה למכשפה הגדולה יותר.

הולכים למוטק'ה, אמרה המכשפה הגדולה יותר. מוטק'ה היה קוסם יין. הולכים למוטק'ה וקונים בקבוק יפה של מרלו. חוזרים הביתה, מוזגים כוס קטנה, מריחים והופ, שותים! וזה עוזר? שאלה המכשפה שלנו, והמכשפה הגדולה אמרה לא, אבל אני אוהבת יין. אז מה עושים בכל זאת, אמרה המכשפה שלנו, והמכשפה הגדולה יותר גירדה את היבלת המלאכותית שלה ואמרה ניסית לדבר איתו? ככה היא אמרה.

המכשפה לא ניסתה לדבר איתו! איזה מין דבר זה. כל כך הרבה פתרונות ורק לדבר היא לא ניסתה! תודה, היא אמרה למכשפה הגדולה יותר, וטסה לה חזרה הביתה. בבית היא הניחה את הבן הקטן והצורח שלה במיטה, הידקה סביבו את השמיכה הדק היטב ואמרה אתה יודע, אני ממש כאן ליד. הבן הקטן שלה הסתכל עליה ואמר גו גו גו וניסה למשוך את העגילים שלה. בדיוק, אמרה המכשפה מרוצה מעצמה. הבן הקטן היה עייף מאוד מכל הנסיעות, והוא עצם עיניים ונרדם. גם האח הגדול שלו נרדם. שקט היה בבית.

סוף סוף, אמרה המכשפה לעצמה. היא נפנפה אל הכיור והסקוץ' ניקה את הכלים ואז את הכיור, המטאטא ניקה את את הרצפה והניח את אבני הלגו בערימה בצד. המכשפה התיישבה מול הטלוויזיה כשהאיש שלה נכנס. מה נשמע? הוא שאל. הוא נרדם? כן, אמרה המכשפה קצרות. היא הייתה עצבנית ורצתה טלוויזיה ולא היה לה כח לדיבורים עם האיש שלה. יופי, אמר האיש שלה. הבאתי לך יין וסושי. היא אהבה סושי. בכל שארית הערב היא ישבה מול הטלוויזיה ואכלה סושי ושתתה יין והיה לה נעים מאוד.

לפני שהלכה לישון עשתה סיבוב בין החדרים בבית, חיזקה לחשים והסתכלה על הילדים ישנים. הבן הקטן שכב במיטה והיה נראה רגוע כל כך, כמו ים. האיש שלה בא להסתכל איתה עליו. איזה חמוד הוא, נכון? הוא אמר. כן, אמרה המכשפה, מרוצה מעצמה ומהשקט ומהבית המסודר. היא אהבה את הבן הקטן שלה מאוד. היא רכנה ונישקה אותו. אתה פשוט קסם, היא אמרה לו, וזה היה נכון.

נבואה

מה בעצם היה. יום חמישי בקניון הדר, תלפיות, ירושלים. באף שפה אין את הביטוי 'יפה כמו אזור תעשייה' ויש לזה סיבה טובה. ובכן יום חמישי, אישה אחת בת שלושים, חצאית ירוקה, חולצה תכלת, השם הוא ריקה, היא גרושה יש לה שני ילדים שכועסים עליה שהיא לא עושה להם כלום בחופש אבל מה לעשות, היא עובדת, והיא הולכת לה, קונה קצת אורז ותפוחי אדמה ודג סלמון (היא מבטאת את זה 'סולומון'. יודעת את האמת, אבל קשה לשחרר הרגלים ישנים), פיצוחים, מאתיים חמישים גרם שחורים, ולסגור עם סלוטייפ בבקשה, ופתאום –

אבל רגע לפני זה מי, מי בכלל מצפה לרגע הזה. תחשבו כמה ילדים חיכו לקבל מכתב מהוגוורטס. אלוהים יודע כמה ילדים. מיימי ואביטל וקובי ורועי כולם הלכו לישון ביום הולדת 11, מחכים למכתב, ואף אחד לא קיבל מכתב. ולחשוב כמה אנשים ניסו לדבר עם אלוהים, אתם יודעים כמה, מליארדים. כורעים ונופלים על ברכיהם ומבקשים שתבוא איזו יד ענקים ותרים אותם באוויר, שהנבואה תאחוז בהם, רוצים לדבר עם מאמינים ולהגיד להם מה לעשות ואיך. חבל שאף אחד מהם לא קרא את ספר שמות, לגלות שאלוהים מדבר רק עם מי שלא רוצה לשמוע.

וככה, פתאום, קול, "ריקה," והיא אומרת "כן, מה?" כי היא חושבת שזו אחותה מדברת איתה אבל לא, זה אלוהים, ככה הוא מציג את עצמו, אלוהים, והוא לא מדבר בשפה תנ"כית כי אלוהים מדבר כמו שבני אדם מדברים, והוא אומר לה אני רוצה שתסעי עכשיו בבקשה לגליל, למושב תמדי. איך אני אסע, היא אומרת, והוא אומר סעי, נו, קחי רכב וסעי. אבל אין לי רכב, היא אומרת, ואלוהים אומר אין לך? ובאמת לפני שעתיים היה טלפון, היי ריקה זו חמוטל השכנה, תגידי, יש לך מה לעשות עם רכב בסופ"ש? אני בדיוק נוסעת וחשבתי אולי תשמחי, תוכלי לקפוץ להורים, וככה יש רכב, והיא שכחה מזה ועכשיו נזכרה והיא אומרת אבל אלוהים, מה אני אעשה במושב תמדי, ואלוהים אומר לכי, תגידי להם שהם לא בסדר, שאני כועס עליהם מאוד.

וריקה לא מאמינה באלוהים בכלל, לא באלוהים, לא במשה, לא בתורתו, לא ברבנים, לא בהלכה, לא בשום דבר, והיא לא אומרת כלום ודי בטוחה שהיא הזתה את כל הסיפור הזה ולכן עולה לקו 15 ונוסעת הביתה עם הקניות, והיא יורדת בקטמון ושני הילדים שלה פותחים את הדלת והם משחקים בפלייסטיישן והיא אומרת מה נשמע, חמודים, ורועי לא אומר כלום רק 'אהמ', וכשהוא אומר את זה עידן מכניס לו גול בפיפ"א, וריקה הולכת למטבח ושמה סלמון במרינדה ופתאום קול, נו מה קורה, וריקה אומרת מה, זה מופרך ללכת להגיד להם את זה, ולנסוע עכשיו לצפון זה בכלל, ואלוהים אומר מה הסיפור, קחי את הרכב סעי לצפון את יכולה לקחת את הילדים מצידי.

ככה אלוהים אומר ופתאום הרעיון לא נשמע כל כך מטופש, באמת לא היה להם חופש השנה ואוגוסט עוד רגע נגמר, וריקה אומרת לעידן ורועי רוצים לטייל לצפון? והם אומרים מה, ולא, ומה פתאום, אבל ריקה אומרת יאללה, יאללה, וככה באמצע אוגוסט אורזת שני תיקים ולוקחת את המפתחות מחמוטל והופ, לאוטו, שמה בוויז מושב תמדי מתחילים לנסוע צפונה. ובדרך עידן מרביץ לרועי כי הוא ילד קטן, ורועי צורח עליו אתה לא תיגע בי, ואלוהים לא אומר לריקה כלום כבר המון זמן והיא מרגישה שכל הסיפור הזה מופרך מאוד, מה אלוהים על הבוקר, אבל היא לא יכולה להתכחש לזה שהיא נוסעת עם הילדים צפונה ככה באמצע החופש, ואולי משהו כאן קורה.

ככה הם נוסעים ונוסעים איזה שעתיים ומגיעים למושב תמדי וריקה נכנסת למכולת לקנות שלשה ארטיקים כי בכל זאת הייתה נסיעה ארוכה ומעצבנת, והילדים מנמנמים להם באוטו בחוץ, והיא קונה ארטיקים וחוזרת והילדים מתעוררים ומלקקים ארטיק ומבסוטים ורק אז היא מבינה שהיא לא יודעת מה ועם מי לדבר, אין אף אחד ברחוב כי חם, רק במכוניות, והיא יושבת ברכב ומנסה להבין מה היא עושה ובאיזשהו שלב נמאס לה והיא מסתובבת עם הרכב ובאה לנסוע לחוף אמנון, ואלוהים פתאום אומר לה, כאילו הוא ישב שם כל הזמן, נו מה את עושה, וריקה אומרת למי אני אגיד פה משהו, זה לא נראה לך הזיה? ואלוהים אומר לא, זה לא נראה לי. ואומר תקשיבי נעשה את זה פשוט, תעשי את זה או שאני משבית לך את הרכב כאן באמצע תמדי. והיא מהססת אז הוא אומר, גם את הפלאפון, ומשתתק.

ובלית ברירה כי נו, היא עשתה את כל הדרך ואיך תתמודד בלי פלאפון ומכונית שהיא בכלל של חמוטל, ריקה יוצאת מהרכב וניגשת לבית הכי קרוב, כתוב שם 'משפחת כהן' והיא נוקשת על הדלת, ופותח לה בחור קצת גבוה ודי שרירי, שזוף מאוד, ואומר כן, מה? וריקה מרגישה מטופשת אבל כבר אין לה ברירה והיא אומרת אממ, אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל מה שאתם עושים זה לא בסדר בעיני אלוהים והוא כועס עליכם מאוד. ככה היא אומרת והיא אדומה כולה ממבוכה והבחור מסתכל עליה ואומר אוקיי, והיא אומרת טוב? והבחור אומר טוב, וסוגר את הדלת. וזהו. היא חוזרת לרכב ועידן שואל אמא, איפה היית, וריקה אומרת לו הלכתי לשאול אותו איך מגיעים לנחל שאנחנו נוסעים אליו, שאין לו כתובת בוויז, והם מסתכלים עליה בהערכה והיא נוסעת בשבילים של המושב באופן אקראי לחלוטין עד שאיכשהו דרך עפר.

והיא יודעת שבקצה כל דרך עפר מונח מעיין אז היא נוסעת ונוסעת והנה, מעיין, והילדים נכנסים שמחים וצוהלים ואיזה בחור עם כיפה מכין קפה בצד כי זה מה שבחורים עם כיפה עושים תמיד במעיין ורק היא יושבת שם על אבן גדולה, היא והחולצה הלא מתאימה שלה, ומנסה לדבר עם אלוהים אבל הקו מת. היא אומרת לו נו אלוהים, מה עשינו בזה, והוא לא עונה. וחם לה והוא לא עונה. והיא מקללת והוא לא עונה. ובסוף היא אומרת נו מה, מה היה שם, ואלוהים חוזר אליה כאילו מחלום רחוק ואומר אה, הם משפחת פשע, בדיוק הכינו מטען לפוצץ איזה רכב עם ילדים, אמרתי להם לא לעשות את זה. והם לא יעשו את זה? שואלת ריקה מבוהלת, ואלוהים כאילו מושך בכתפיו ואומר מניין לי לדעת. הרשות נתונה. וזהו, את יכולה לחזור חזרה. ולהתראות.

ככה מעיין, חמישי אחר הצהריים, חם קצת פחות, והיא יושבת שם המומה ואומרת לעצמה מה, אני אתקשר למשטרה? ומה אני אגיד להם, זו, משפחת כהן הזו היא משפחת פשע והם מכינים מטען או משהו? ומצד שני כן, ילדים והכל, ומצד שני מה, איך להתקשר, וככה היא מתלבטת והבחור הדתי מכין קפה והילדים שלה צוהלים ובסוף היא אומרת טוב, נו, וכשהילדים מתארגנים חזרה וכבר ברכב, בדרך לטבריה לארוחת ערב או משהו, היא עוצרת בטלפון ציבורי ומתפללת שהוא יעבוד, והוא עובד, והיא מחייגת 100 ואומרת למוקדן ככה וככה, מושב תמדי, משפחת כהן, מטען, ואני מקור אנונימי אי אפשר ליצור איתי קשר זה מסוכן מדי, וביי. ואחר כך מתיישבת חזרה באוטו ויודעת שלפחות ניסתה.

הם ישנים על חוף הכינרת ובבוקר קמים לטבילה קצרה ואחר כך בשישי היא והילדים המבסוטים לאללה נוסעים חזרה כי יש עוד ארוחת שישי לעשות ומחר היא מוזמנת לאבוטבול לצהריים וחבל, רותי מכינה קציצות סוף הדרך, ובימים שאחר כך היא עוד מקשיבה לרדיו ובודקת פושים מאתרי חדשות כדי לדעת אם קרה משהו והייתה איזו פשיטה על משפחת כהן במושב תמדי אבל שום דבר לא קורה, כלום כלום, אולי הם שבו מדרכם הרעה, אולי הייתה פשיטה ויש צו איסור פרסום, ואולי כל הסיפור הזה היה רק בראש שלה, מי בכלל יודע. אף אחד לא יודע כלום אם יש אלוהים או אין אלוהים אם הוא מדבר עם בני אדם או לא, וככה כלום לא קורה חצי שנה וריקה די בטוחה שהיא הזתה את הכל אבל חצי שנה אחרי פתאום קול בראש, היי ריקה מה המצב, ובעייפות היא אומרת כן, אני כאן, מה הפעם צריך.

משהו על תכנון מראש, ויומיים אחרונים להרשמה

סיפור. פעם אחת מישהי אחת רצתה להתחתן עם מישהו אחד. הם אהבו אחת את השני והכירו אחד את השנייה די זמן, ובכל זאת היו להם עיכובים, כי הוא היה בן תשע עשרה והיא בת עשרים, וכולם (ההורים, החברים, הדודה מהאירועים המשפחתיים שאף אחד לא זוכר איך קוראים לה) אמרו שזה מוקדם מדי, ושזה יהרוס להם את הצבא ואת הלימודים ואת הישיבה (כי הייתה שם ישיבה, באמת), והם הלכו לחבר אחד שלהם שהוא חכם ויודע, ושאלו אותו אם להתחתן בגיל הזה שהוא מוקדם ואולי זה לא הזמן הנכון.

והאיש ההוא אמר להם את האמת. ומה שהוא אמר להם היה שלדברים הגדולים בחיים אף פעם אין זמן נכון. אנחנו מתכננים מתכננים אבל הזמן גדול עלינו. מה אתם חושבים, הוא אמר, שאחרי הלימודים החיים נגמרים? אין מחירים שמשלמים על תכנון חתונה בגיל עשרים ושבע? בטח שיש. ועל ילדים לא משלמים מחירים? משלמים, וטוב שמשלמים. אם אתם לא משלמים מחיר זה אומר שאתם לא מושקעים מספיק.

אבל זו אמת גדולה וצריך להגיד אותה; לדברים הגדולים בחיים אין זמן נכון, ואי אפשר לתכנן את החיים כמו שהיינו רוצים, ואם התמזל מזלכם ומצאתם זוגיות שהיא טובה ונעים בה, חבל לוותר עליה בשביל משהו אמורפי כמו שירות משמעותי.

זה הסיפור. מישהו סיפר לי אותו לפני כמה חודשים ואני נזכרתי בעצמי כי ככה אנחנו, בני אדם שנזכרים בעצמנו. ונזכרתי נניח איך היה קשה לי דברים מסויימים בחיים שהם אישיים, וגם משהו אחד שהוא לא אישי והוא לסיים את התואר. איך נאבקתי לסיים את התואר הזה, אלוהים יודע. בשיניים נלחמתי. קורסי קיץ ויום שלם בסמסטר א' שנסעתי הלוך וחזור בשביל קורס אחד ועבודות שישבתי וכתבתי תוך שאני מחזיק את שי על הידיים. ואחרי שהסתיים הכל התיישבתי לסכם מה אירע.

ומה שקרה, מה שבאמת קרה, היה פרפקציוניזם. אני יודע, אומרים תמיד שזו התכונה־הרעה הקלישאתית של ראיונות העבודה. בחצי אירוניה אומרים את זה, כי הרי מה רע בפרפקציוניזם. אבל פרפקציוניזם זו אכן תכונה רעה. באמת רעה. היא לא רעה בפני עצמה, ואדרבה, העולם צריך אנשים כאלה שמחפשים את השלמות בכל דבר, ובכל זאת – זו תכונה רעה. ממש. מפני שהיא גורמת לך לחשוב ששווה לדחות קצת את ההגשה רק בשביל להגיש עבודה מושלמת, או שכדאי למצוא את המסלול המושלם לפני שמתחילים להשקיע בשוק ההון (למשל), והיא מתעלמת מהמחיר הגדול והשקוף שלה – שפרפקציוניזם לוקח זמן. שהניסיון להתחתן בזמן המושלם יכול גם להיכשל, ולמצוא שלא נתחתן אף פעם. שתכנון ילודה יכול להשתבש באלף אמצעים שונים, וכן הלאה וכן הלאה.

למה כתבתי את כל זה. אני לא יודע. ביום ראשון רציתי לכתוב איזה פוסט מושלם שכזה שיגיד לאנשים שההרשמה לסדנה של אלול מסתיימת ביום חמישי ושכדאי להירשם, ושזו סדנה שבה ננסה לעצור רגע את השטף של השגרה ולהתבונן על החיים שלנו בכנות ובישירות. זה מה שרציתי לכתוב ביום ראשון, והיום כבר יום רביעי ואת הפוסט ההוא לא כתבתי. למה לא כתבתי, כי ככה אנחנו. משלמים בזמן על הניסיון להנדס בשלמות את החיים שלנו. הנה עבר כבר שבוע שלם באוגוסט. אין לי מושג מה עשיתי בו. הימים עברו כדרך שימים עוברים. אלה החיים.

(לינק לפרטים והרשמה כאן: https://app.icount.co.il/m/67cb9 . ההרשמה נסגרת, כאמור, מחר)