דברי סיום (או: לשם מה לומדים רוח בימינו)

(הדברים שאמרתי אמש בטקס סיום תכנית 'רוח צעירה' של התלמידים שלי, כיתה י"ב בירושלים)

ערב טוב.

אני רוצה לדבר אתכם על השאלה 'לשם מה לומדים מדעי הרוח', אם כי המילה 'מדעים' במונח הזה לא מעניינת אותי כל כך. השאלה שהעסיקה אותי כשחשבתי 'על מה אדבר הערב' הייתה לשם מה כל זה. כלומר, לשם מה ישבנו כאן, בספריה הלאומית, עשרה בני ובנות נוער, ואני, אכלנו פיתות בחומוס ולמדנו שבוע אחר שבוע במשך שלש שנים את מיטב הספרות, הפילוסופיה והתיאולוגיה המערבית. מה בעצם עשינו כאן במשך שלש שנים. והשאלה שאני רוצה לשאול בפניכם הערב היא השאלה לשם מה לומדים את מקצועות הרוח. או בניסוח אחר, לשם מה לומדים רוח. זה אולי קצת מיותר לשאול את השאלה הזו בסוף התכנית, ולא בתחילתה, אבל אני חושב שתמצאו בזה ערך.

אני מרגיש ששאלת לימודי מדעי הרוח היא כסות לשתי הנחות יסוד שארצה להתעכב עליהן רגע. הנחת היסוד הראשונה היא ההנחה שלימודי הרוח הם 'ידע', להבדיל מ'מיומנות'. כלומר, אנחנו יודעים שאדם שסיים ללמוד מדעי המחשב, יודע לתכנת. אנחנו יודעים שאדם שהלך לבית ספר למוזיקה יודע, בסופו של דבר, לנגן או להלחין. אנחנו יודעים שאדם שלמד ניהול יודע לנהל, ואדם הלומד הוראה יודע להורות, מפני שכל כל אלה הן מיומנויות, וברור לנו למה אנשים לומדים אותם ומה יש לעשות איתן אחר כך.

לעומת זאת, מדעי הרוח – כך אנחנו חשים – הם ידע: אנחנו מסיימים ללמוד, ויודעים מה כתב וולטר ב'קנדיד', או איזה מהלך תיאולוגי עשה אוגוסטינוס ב'עיר האלוהים' שלו. ממילא עולה השאלה 'מה יש לעשות עם הידע הזה', והתשובה, כמובן, היא כלום.

לא, לא בצחוק. באמת שאין מה לעשות עם הידע הזה בתור ידע. הוא יכול לסייע לכם לפתור שאלות טריוויה או להשמע חכמים בהרצאות, ואת הספרים אפשר להניח מתחת לשולחן המתנדנד במטבח ולהמשיך לאכול צהריים בשלווה, אבל זהו. כמו הספרים קיימים באיזה עולם אחר, מנותק, שבו הם רלוונטיים רק לעצמם. אתם יכולים, כמובן, להמשיך ולחקור את הידע הזה. אתם יכולים – כמו שעשיתם הערב, בהצלחה רבה – להרחיב את הידע הזה, אבל בסופו של דבר, הידע נשאר ידע. זו הנחת היסוד הראשונה, שלימודי הרוח משמעם צבירת ידע, והיא שגויה.

הנחת היסוד השניה נוגעת לשאלה 'מהו לימוד', והיא מניחה לימוד כהעברת ידע מאדם אחד, שנקרא לו 'מורה' לאדם אחר, שנקרא לו 'תלמיד'. כך אנחנו יכולים לצייר לעצמינו בדמיון את המורה כהולך עם שק גדול על הכתף שבו הוא מחזיק את הידע, והוא פוגש תלמיד, עוצר רגע בצד הדרך ומעביר לו את הידע שאצור אצלו. מלאכת הלימוד, וגם הידע, שניהם למעשה ברשותו של המורה, והוא זה שמתווה את הדרך עבור התלמיד כדי להעביר לו את הידע שהמורה יודע. זו הנחת היסוד השנייה, שלימוד משמעו הוראה, ובהקשר של לימודי הרוח, גם היא שגויה.

הנחת היסוד הראשונה שגויה, מפני שכשאנחנו לומדים רוח אנחנו איננו לומדים ידע. מפני שכל הספרים, הספרות, המחזות, הפילוסופיה, הכלכלה, הפוליטיקה, התיאולוגיה, הדתות – כללו של דבר, כל הדברים שלמדנו כאן במשך שלש שנים, שהיו שונים זה מזה ככל שטקסטים יכולים להיות שונים זה מזה, ועסקו בשאלות שונות לחלוטין, מ'איך יש לבנות מדינה' ל'במה עלינו להאמין', ומ'מה על הנוצרי המאמין לעשות' אל 'מה אדם צריך לברך על המזון', וכן הלאה וכן הלאה, בסופו של דבר מתעסקים כולם בשאלה אחת: מה הם החיים האלה, וכיצד יש לחיותם.

ושאלת 'כיצד', אם תקשיבו לה לרגע, מתעסקת במיומנות. זו לא רק שאלת 'מה עלינו לעשות', אלא גם שאלת 'איך עלינו לעשות את הדברים האחרים שאנחנו עושים'. זו שאלה קצת נסתרת, קצת מטא, ומפני כן היא קצת מבלבלת. קשה להניח עליה את האצבע כשסבתא שואלת אותך 'נו, אז מה תעשה עם הידע הזה?', מפני שהרוח אינה ידע, אלא מיומנות: איך לחשוב, איך לדבר, איך להקשיב. באיזה מסלול לבחור בחיים, איך להתייחס למשפחה, לבני זוג, למדינה, לילדים, לחברים, לאלוהים שישנו או שאיננו. וזו אמנם מיומנות שאינה בהכרח חלק משוק העבודה, אבל אין זה אומר שהיא אינה נצרכת.

בשביל לעסוק בהנחת היסוד השניה אני רוצה לספר לכם סיפור. זה סיפור עלי, ולכן הוא קצת מביך אותי, אבל זה גם סיפור עליכם, או על הילדים שלכם, ומפני כן אני רוצה לספר אותו.

כשהייתי בשנתי השנייה כמורה ב'רוח צעירה' זו הייתה השנה הראשונה של המחזור שיושב כאן לפניכם. הייתי מורה צעיר – אני עדיין מורה צעיר – ובאתי על בסיס שנות הלימודים שלי במערכת החינוך ובאקדמיה ובהכשרת המורים. הייתי הססן, אבל גם בטוח בעצמי, בידע שהיה לי, ביכולת שלי להכין שיעור ולהעביר אותו, והגעתי לכיתה כדי ללמד שיעור. אני לא ממש זוכר על מה היה השיעור, כמדומני שעל האודיסיאה.

בשיעור ישבה אחת המלוות הפדגוגיות של התכנית וצפתה בי מלמד, ובסוף השיעור היא ניגשה אלי ואמרה תראה, יהודה, אתה מורה טוב ואתה יודע להחזיק כיתה, אבל אני רוצה להגיד לך שלשיעור יש תמיד שלשה רגליים: מורה, ידע ותלמידים. שיעור שמתמקד במורה הוא שיעור מאוד כריזמטי, מלהיב, שסובב סביב המורה. שיעור שמתמקד בידע הוא שיעור שהדבר הכי חשוב לו הוא להעביר את הידע אל התלמידים, ושיעור שמתמקד בתלמידים הוא שיעור שכל הזמן קשוב לתלמידים, למה שהם רוצים ולמה שהם צריכים. תחשוב טוב מה אתה רוצה שיהיה במוקד.

אני יצאתי מהמשפט הזה המום לחלוטין. הסתובבתי איתו במשך יום, יומיים, שבוע, חודש, כל החופש הלכתי איתו, מפני שחשבתי: אם לימודי הרוח אינם ידע, אלא מיומנות, זה אומר שהידע לא בהכרח אצלי. ומפני שלא ניתן ללמוד מיומנות בצורה פרונטלית. הדרך היחידה ללמוד מיומנות היא באמצעות יישום שלה. שוב ושוב. לקרוא עוד ועוד. ליישם, לחשוב, לדון.

וכשחזרתי וקיבלתי את הכיתה הזו לשנתיים ידעתי מה אני רוצה לעשות איתה. וכשלימדתי אותם בי"א ואחר כך בי"ב, הלכתי ונסוגתי אט אט אחורה, ממני כמוקד ומהידע שלי כמוקד. כלומר הכנתי את הרקע ההיסטורי והתרבותי לטקסטים שלמדנו, וכמובן שבחרתי אותם וקראתי אותם ואפילו הכנתי דבר מה להגיד עליהם ולצאת ממנו מהשיעור, אבל זהו. לא הכנתי עזרים, לא מתודות, לא החזקתי את הידע בשק שלי, נסוגתי אחור והתחלתי להקשיב.

ופתאום קרה דבר מופלא: במקום שיווצר וואקום, התלמידים מילאו את החלל שנוצר. הייתי מגיע לשיעור ושואל "נו, מה חשבתם על הסיפור? מה הרגשתם? מה אתם חושבים שמעניין בו, ושכדאי לדבר עליו?", והיינו בונים יחד רשימת נושאים על הלוח, ואחר כך מתחילים להתעסק בהם. לדבר, לשאול, להתווכח. הייתי מגיע לשיעור ולא היה לי מושג על מה נדבר. הייתי מציע 'אולי נדבר על זה?', אבל התלמידים היו בוחרים לדבר על משהו אחר – לפעמים משהו שלא ידעתי עליו דבר – ועליו היינו מדברים, מתווכחים, מעלים השערות, מביאים סיפורים מהחיים שלנו, מעלים אסוציאציות ומשווים אליהם. התחלתי להגיע לשיעורים כתלמיד נלהב, מפני שכל שיעור – גם על הטקסטים המשעממים, ובחיי שהיו טקסטים משעממים, תאמינו או לא – היה הופך להיות חגיגה, ומפני שמצאתי את עצמי לומד דברים חדשים בכל פעם.

ולכן אני חושב שהכיתה הזו, היושבת לפניכם, היא התשובה הטובה ביותר לשאלת לימוד הרוח.

אז אני רוצה להגיד תודה. היו לי שנתיים מופלאות, שבהן חזרתי הביתה כל ערב יום שני – ערב מאוחר, יש לציין – עם חיוך על השפתיים וראש מלא מחשבות. תודה למלווים שלנו מהספריה: לצילה, לשלומית, לדרור. תודה לזאב,ראש התכנית. תודה לדפנה, רכזת התכנית. תודה לשלמה השומר שקיבל אותנו במאור פנים בכל פעם, תודה למלווים הפדגוגיים שלנו, תודה לכם, ההורים, על התמיכה והעידוד לאורך השנים, ותודה גדולה מכל לתלמידים שלי: יער, תמר, סוף, רותם, מיכאל, רות, יותם, אשירה, רוני, יעל. ישבתי כאן הערב, הקשבתי להרצאות שלכן ונמלאתי גאווה שכמעט לא הצלחתי לשאת. אתם מהממים ומהממות, והייתה לי הזכות ללוות אתכם במשך השנתיים האלה. תודה על זה. אני אוהב אתכם.

בהצלחה עם כל מה שמחכה לכם בהמשך החיים האלה. הלוואי שתחיו אותם בדרך שראוי לחיותם.

מודעות פרסומת

רגע לפני | לפרשת קורח

בהקשר הרחב יותר, כלומר סיפורו של עם ישראל ושל משה רבנו, משה רבנו נמצא במאבק מול קורח ועדתו רגע לפני הקריסה. הסיפור המסורתי מספר את המאבק מול קורח כהצלחה רבתי של משה רבנו, אבל הקריאה הנכונה, לעניות דעתי, היא לקרוא את הפרשה הזו על רגע סיפורי האספסוף, קברות התאווה, המרגלים והמעפילים, ובעיקר על רקע סיפור הצרעת של מרים.

משה רבינו הוא לא האיש הנכון להנהגה. הוא יודע את זה. אהרון ומרים יודעים את זה. אלוהים יודע את זה. לעזאזל, אפילו העם יודעים את זה. וגם קורח ועדתו יודעים. הוא מקנא, אני מניח, אבל זה לא רק זה: הוא מצטט כמעט מילה במילה את אהרון ומרים מפרשת בהעלותך. משה לא מתפקד כמו שצריך, והעם מתחיל לתסוס. הם צריכים מנהיג. אי אפשר לכבוש את הארץ עם שבעים זקנים; צריך מנהיג.

לכאורה היינו מצפים שמשה יגיד טוב, כלומר, בסדר. תנהיגו. בכל הפרשות האחרות זו הייתה הנימה שלו: תחליף אותי, אינני יכול עוד, למה לא תיקח מישהו אחר, אבל כשזה מגיע סוף סוף לרגע ממשי, שבו מישהו יכול להחליף אותו, משה כועס. הוא מתחנף לקורח, מתחנן לאלוהים לא להקשיב להם, ובעיקר נראה שהוא, סוף סוף, רוצה להיות מנהיג.

אלוהים נענה למשה. הוא מוכיח שוב ושוב את הבחירה שלו במשה ובאהרון כמנהיגי העדה. כמו בפעמים הקודמות (וכאן אפילו ביתר שאת) זה לא מוכיח רק את כוחו של משה, אלא את כוחו של משה כבחירו של אלוהים, כלומר, ככזה שכוחו נובע מהעובדה שאלוהים בחר בו ולא מהיותו מנהיג טבעי. אבל, כמו שכתבתי בפסקה הקודמת, משה מתחיל לחשוב שהוא מנהיג ראוי.

כל מי שקורא את פשט הפסוקים יודע שסיפור ההנהגה של משה את העם נע כל הזמן על שני צירים שהם אחד: מצד אחד משה, שמפקפק ביכולת ההנהגה של עצמו, ומצד שני העם המתלונן ללא הרף, עד שלמשה כבר אין כח בשביל זה. שני הצירים האלה רצים לאורך כל ספר שמות ובמדבר, ובעצם מגיעים עוד רגע לנקודת רתיחה. אם תקשיבו היטב לפסוקים, תוכלו לשמוע את משה עומד על סף התפוצצות.

הרגע שבו זה מתפוצץ יגיע אלינו בפרשה הבאה, ברגע קטן־גדול של הנהגה. הפרשנים יסתבכו הרבה מדוע משה רבינו לא זכה להכנס אל הארץ. מה הוא כבר עשה, הכה בסלע במקום לדבר אליו? אבל על זה ארחיב בשבוע הבא.

שבת שלום שתהיה.

אינני יכול עוד | לפרשת בהעלותך

א.
לפעמים אדם יוצא לקצונה אפילו שלא רצה לצאת לקצונה. מה פירוש לא רצה, הרי בטירונות היה חייל מצטיין ועזר לחברים (ואפילו לבובז'יק שדאג לצחוק עליו על זה אחר כך) ובהכשרה הגדיל ראש וסחב ועשה ולמד בעל פה הכל ועבר בחנים ובר־אור ובוחן מסלול ומה לא, ולכאורה היינו אומרים – כמו שדורית המג"ד אמרה – נו, כזה חומר לקצונה, לא נוציא אותו? אבל כשבאה דורית והציעה את זה לאדם, אדם חשב על רווית, חברה שלו, שהוא אמור להשתחרר יחד איתה הוא אמר לא, מצטער, אני לא מפקד כל כך טוב. ודורית, שידעה שאין לה מישהו אחר להוציא, אמרה אתה חייב לצאת., ואדם אמר מה, אבל אני לא אהיה קצין טוב, ודורית אמרה זה בסדר, אני אהיה איתך, ואדם יצא.

והאמת הייתה שקורס הקצינים היה בסדר וההשלמה החיילית הייתה בסדר ורווית הגיעה על אזרחי לטקס בבסיס, ואדם קיבל את התפקיד החדש שלו ועמד שם עם דמעות בעיניים ונשמע אמונים למדינת ישראל וליחידה 8139 ולכל מה שצריך להשבע לו אמונים, ואחר כך רווית הלכה הביתה ואדם הלך למשרד כדי לסגור כמה דברים לפני תחילת התפקיד, ולמחרת קם בבוקר מלא אנרגיות ולזמן מה, לחודשים מספר, היה נראה כאילו הכל עובד בסדר. כאילו הוא קצין מעולה, והזוגיות שלו מסתדרת, והחיילים שלו אוהבים אותו ומעריצים אותו וכל מה שצריך לקרות קורה בזמן, ודורית טפחה לעצמה שתיים ושלש על השכם, איזו החלטה חכמה זו הייתה, ללחוץ עליו שיצא לקצונה, ואז הכל התחיל להתפרק לו בידיים.

ב.
בגן של הגננת רינה, הרב אבי הסביר לנו שמשה רבינו רצה להוציא את בני ישראל ממצרים. אני חושב שזה נכון, הוא אכן רצה. הרב אבי הסביר גם שמשה היה המנהיג הכי טוב שהיה יכול להיות לעם ישראל, אני חושב שבכפוף לזמן ולמקום, זה אכן נכון. הרב אבי הסביר שמשה רצה להוציא את בני ישראל ממצרים, אבל פחד, כי היה כבד פה וכבד לשון, כלומר מגמגם. אני חושב שזה לא נכון. כבד פה וכבד לשון אינו 'מגמגם', לעניות דעתי. גם לא 'ערל שפתיים'. כבד פה הוא מישהו שמתקשה להוציא מילים מהפה. מישהו שלוקח לו זמן להגיד את המילים הנכונות. משה לא גמגם; הוא פקפק. הוא לא היה בטוח בעצמו.

אני חושב שמשה לא רצה להנהיג. לא אז, לא עכשיו. הוא הנהיג כי אלוהים אומר לו 'לך'. הוא לא בטוח איך. כשאלוהים מציע לו את התפקיד הוא מהסס שוב ושוב: סוף סוף הוא הגיע למקום שקט, נולדו לו ילדים, מצא לו אישה וחותן ומשפחה שמעולם לא הייתה לו. כך הוא דוחה את אלוהים בקש עד שחורה אף אלוהים במשה ואומר לו לך. אין לך ברירה. אני סוגר אותך מימין עם המטה, סוגר אותך משמאל עם אהרן, עכשיו אין לך ברירה. ומשה הולך ודואג. ציפורה מלה את בנה לאות מחוייבות, ומשה דואג. אחרי שהוא מתריע בפני פרעה הוא יוצא החוצה ואומר לאלוהים אתה רואה, אמרתי לך. וליתר דיוק הוא אומר – למה הריעות לעם הזה, למה זה שלחתני. במילים אחרות, היית צריך למצוא מישהו אחר.

אבל על כל זה כתבתי כבר בפרשת שמות.

ג.
קצת יותר משנה אחרי, משה מנהיג כבר בערך שנה וחצי, את עם ישראל. בשנה הזו היה מעמד הר סיני והקמת המשכן, אבל גם העם הצמאים במרה, עמלק, חטא העגל ומות נדב ואביהוא. עכשיו העם מתכוננים לתזוזה, אבל משה עדיין לא בטוח. יותר משהוא לא בטוח; לא טוב לו. הוא קורס. העם מתאוננים ואלוהים הורג בהם. אחר כך 'האספסוף אשר בקרבו מתאווה תאווה', זוכר את הבצלים ואת השומים ואת הקישואים ואת האבטיחים. גם על זה כבר כתבתי בעבר (קישור למטה)(וכאן בבלוג בניסוח ראשוני יותר): העם לא מתגעגעים לאוכל. הם מתגעגעים לממשות. הם מתגעגעים לידיעה איפה הם נמצאים, לאן הם הולכים, מה עומד מאחורי הסיבוב. מצרים הייתה רעיון גרוע, אבל היא לפחות הייתה קיימת. כשהם מסתכלים קדימה, הם רואים רק חול וחול. אז הם מתלוננים, ובלילה הם בוכים למשפחותיהם, ואלוהים כועס, כי מה הם מתלוננים, עוד רגע אנחנו בארץ המובטחת, וכשאלוהים כועס, 'בעיני משה רע'.

וגם משה מתלונן.

התלונה של משה היא אחד הרגעים הנוגעים ללב בכל הסיפור הגדול שלו. למה הריעות לעבדך, הוא אומר, ופתאום אפשר לשמוע את משה האיש – לא המנהיג, לא הנביא הגדול, לא המשחרר, האיש – יוצא מבין המילים ואומר די, זה לא אני. אני לא מנהיג. אני לא גידלתי את העם הזה, אין לי מאיפה להביא להם בשר, ואני אפילו מעדיף למות מאשר להמשיך להנהיג את העם הזה. זה גדול עלי. מדויק יותר: זה לא אני. עד כה שימשתי בתפקיד כי אמרת לי, כי ביקשת, אבל זה לא באמת אני. אני לא מסוגל יותר.

זה לא העם. העם הוא לא הבעיה. העם הוא הטריגר.
יכולת המנהיגות של משה, היא הבעיה.

ד.
הפתרון של אלוהים הוא פתרון כפול; מצד אחד הוא מוריד לעם שליו עד אשר יצא מאפם, מהצד השני הוא אומר למשה לקחת שבעים איש מזקני העדה ומשוטריו. העם אוכלים בשר עד מוות, ושבעים הזקנים עומדים ליד המשכן ומתנבאים, ולמעשה – הופכים להיות הפרלמנט של משה. המנהיגים. מורידים ממשה את האחריות. יחד איתם מתנבאים עוד שניים: אלדד ומידד.

הסיפור של אלדד ומידד הוא סיפור מדהים, כי בזעיר אנפין זה גם הסיפור של משה עצמו. הם היו כתובים בתוך שבעים הזקנים שאמורים להנהיג, אבל הם לא יצאו מהמחנה ולא הלכו למשכן. במילים אחרות, הם לא לקחו על עצמם את ההנהגה. לאלוהים זה לא משנה, והוא גורם להם להתנבא בכל זאת. הסיפור הזה מחריד את יהושע, משמשו של משה. הוא אומר למשה: אדוני משה, הכנס אותם לכלא. הם מתנבאים במחנה. הם בעצם חותרים תחת המנהיגות שלך, שבאה מכוחה של הנבואה.

למשה, מיותר לציין, כבר אין כח. ' מִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים', הוא אומר ליהושע. הלוואי שכולם יתנבאו, ונטל הנבואה והמנהיגות ירד ממני. ולפני זה הוא מקדים ואומר 'המקנא אתה לי?' כלומר – אם אתה דואג לי באמת, אתה לא צריך לדאוג למנהיגות שלי. אתה צריך לדאוג לי עצמי, משה, שכבר לא מסוגל לשאת את הסיפור הזה יותר.

ה.
הסיפור של משבר המנהיגות הזה מגיע לכדי סיום בפרשת הצרעת של מרים. מרים ואהרן מדברים על אשתו של משה, ציפורה, שהיא לא ישראלית, ובאופן כללי מתלוננים על זה שמשה הוא המנהיג ולא הם – כלומר, לא אהרן ולא מרים. הרי גם אנחנו נביאים, הם אומרים. למה אנחנו לא מנהיגים? וכאן, אני חושב, הסיפור מגיע לשיאו; התורה אומרת 'והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדם'. ובמילים אחרות היא אומרת: הסיבה שמשה הוא המנהיג היא דווקא זו. שהוא לא רוצה להיות המנהיג. שהוא לא רואה בעצמו אדם ראוי להיות מנהיג. שהוא מנהיג רק מפני שאין ברירה. מנהיג וסובל, סובל ומנהיג.

במילים אחרות, למשה אין אגו של הנהגה. הוא לא רוצה להנהיג, ולכן עושה את מה שאלוהים אומר. הוא שליח של אלוהים ותו לא. זו הסיבה שאלוהים אומר לאהרן ומרים 'בכל ביתי נאמן הוא'. הנאמנות של משה היא בדיוק זו; העדר האגו שלו. הנכונות לעשות כל מה שאלוהים אומר. אלוהים יודע את זה. גם משה יודע את זה. אבל כל שאר העם, כולל אהרון ומרים, בטוחים שמשה רוצה להנהיג. הם חושבים שאלוהים מעניש את מרים רק מפני שהיא מדברת סרה במשה ואומרת שהוא נשא אישה ולא מתייחס אליה, או שהוא לא היחיד הראוי להנהגה, אבל למעשה, אלוהים מעניש את מרים מפני שהיא צודקת.

ולכן משה לא מתפלל אל אלוהים. הוא צועק אליו. מה אתה עושה, הוא אומר, אני ביקשתי את זה? תתקן את זה, בבקשה. ואלוהים אומר טוב, טוב, אבל אי אפשר לתקן את זה מיד. איך אני אצא מזה? ולכן מרים מצורעת שבעה ימים, וכתום שבעת הימים האלה בני ישראל חוזרים למסעיהם, ובפרשה הבאה משה שולח מרגלים כדי לקבל קצת ביטחון בכל הדבר הזה שהוא עושה, וכמו גיבור טראגי, המנהיגות שלו מתערערת עוד ועוד. אבל על זה – בשבוע הבא.

—-
בתמונה: עוד מישהו שלא רצה להנהיג.

מחווה | לפרשת נשא

אני רוצה לכתוב לכם על הפרשה אבל, כרגיל, הזמן קצר והמלאכה מרובה, אז רק אגיד שפרשת נשא היא הפרשה הכי ארוכה בתורה. ולמה היא כזו ארוכה, תשאלו, והתשובה היא שיש, ככה, במרכז הפרשה, שניים עשר נשיאים שמביאים שוב ושוב את אותה המנחה. כל דתי שהולך לשמוע קריאת התורה לפעמים יודע לדקלם לכם בעל פה את מה שהם הביאו: קערת כסף אחת, עשרים ומאה משקלה, וכן הלאה וכן הלאה.

אז רק אכתוב שלפני כמה ימים למדתי שוב את פרקי אבות, וחשבתי על המשנה של 'עשה לך רב וקנה לך חבר', וחשבתי על זה שחברים צריך לקנות. כלומר צריך ממש לשלם להם במשהו, ויותר מדויק יהיה להגיד – צריך לתת להם משהו. אי אפשר שמישהו יהיה חבר שלך בלי התנועה הזו של הנתינה, או של המחיר, או של הקנייה, או של ההקרבה.

וחשבתי על זה שאהבה ניכרת בג'סטות, במחוות. כלומר במשהו שמישהי עושה, שהיא לא 'צריכה' לעשות, שהיא רוצה לעשות. למשל, אם, נניח, רועי ודליה התחתנו (מזל טוב!) וסיכמו ביניכה שהוא שוטף כלים והיא שוטפת רצפה, אם ישטוף כלים לא תיווצר מחווה. זה לא ג'סטה של רצון טוב. זה משהו שרועי צריך לעשות. אבל אם רועי קם בבוקר ומגיש לדליה קפה למיטה (מסתבר שהיא מהאחוז הבודד של הנשים שאוהב קפה במיטה), זו מחווה, כי הוא לא צריך לעשות את זה. הוא רוצה, כי הוא אוהב אותה. וזו ההוכחה.

עם ישראל התבקש לתת תרומה לאלוהים. התרומה הזו, גם אם היא באה בלב פתוח ושמח, זו עדיין לא מחווה. זו לא ג'סטה. זה לא בא מבני ישראל. במילים אחרות, בני ישראל נענו לבקשה, אבל לא עשו את הצעד הקטן של המעבר. אז יש פה אהבה, ברור, זו לא עבדות, אבל זה, נו, קצת, א ביסלע, כורח. הם חייבים לתת את התרומה. זה כמו שדליה תגיד לרועי 'רועי, אולי תתקין פה מדף?', היא מבקשת, אבל זו לא באמת בקשה, ורועי נענה, אבל אין לו באמת ברירה.

קרבנות הנשיאים הם מעבר. הם הג'סטה. בני ישראל לא נצטוו לתת את קערות הכסף האלה, אבל הנשיאים רצו. וזה קצת כמו שרועי ישאל את דליה דליה, חשבתי לפנק אותך באיזו ארוחת ערב מושקעת, מה את רוצה לאכול, ודליה תגיד אני רוצה פיצה, ורועי יגיד אבל גם שבוע שעבר רצית פיצה, ודליה תגיד כן, כי זה טעים לי, ורועי יכין שוב פיצה. כי למרות ששוב ושוב ושוב הם אוכלים את אותו הדבר – או במילים שלנו, למרות שזו אותה הג'סטה שוב ושוב – זו לא באמת אותה הג'סטה. כל פעם זה ממקום קצת אחר, בזמן קצת אחר, בצורה קצת אחרת.

וכיון שזה הסימן לכך שעם ישראל באמת אוהב את אלוהים, התורה חוזרת על זה שוב ושוב, שתיים עשרה פעמים. ללמד שאין סוף לג'סטות שאפשר לעשות, ולצעדים שאפשר ללכת לקראת, ושהשאלה היא לא מה אתה רוצה לתת, אלא מה הצד השני רוצה לקבל. וזו, כמדומני, פתיחה מוצלחת לזוגיות.
_______

(חייב להגיד בהערת שוליים שהרעיון המקורי לפוסט היה לספר שתיים עשרה פעמים על איך רועי מכין לדליה את אותה הפיצה, ובכל פעם זה מתפקד בצורה קצת שונה, אבל זה היה ארוך מדי להפעם. אולי בפעם הבאה.

וגם שאין לי מושג של מי התמונה המצורפת. הגיעה אלי בוואטסאפ. אשמח לתת קרדיט).

 

קבלת תורה | לשבועות

א.

אני אוהב ללמוד תורה. באמת באמת. אוהב את הלימוד ואוהב את התורה. אוהב לפתוח ספר בשבת אחרי התפילה, לקרוא קצת חסידות, אני אוהב לפתוח גמרא נדרים פעם בשבוע ולהתעסק בסוגיית ידות (שם אנחנו נמצאים עכשיו). אני אוהב לפתוח פרשת שבוע ביום שישי וללמוד, ואחר כך לשבת ולכתוב עליה. ואני אוהב את זה בצורה שונה לחלוטין מכל לימוד אחר שאני לומד בעולם, ובאהבה שהיא אהבה שונה מכל אהבות אחרות.

ב.

כי מהו ללמוד. אני לומד גם שפות חדשות, תכנים חדשים, סיפורים שאני מתעתד ללמד בסדנאות שלי. אני לומד מאמרים אקדמיים על מטאפורות והצורה בה הן עובדות. אני לומד שיווק בפייסבוק ולומד פיתוח עסקי. את כל הדברים האלה אני לומד, אבל אני לומד אותם בשביל לדעת. כלומר הלימוד אינו אלא דרך שאני צריך לעבור בשביל שהתוכן ישב אצלי במוח, שאני אדע אותו. ושנים ארוכות ככה גם למדתי תורה, כלומר, במטרה שהיא תשב אצלי במוח. שאני אדע תורה.

יש משהו מלחיץ מאוד בניסיון ללמוד ככה תורה, שהרי היא רחבה מיני ים וכמות הדברים שאפשר ללמוד היא כמעט אינסופית. הפער בין כמות הדברים שניתן ללמוד והזמן שיש לנו כדי ללמוד אותם מייצר חוסר שקט כמעט מובנה: תלמידי חכמים, אומרת הגמרא, אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. זה מלחיץ. זה גורם לכך שאי אפשר לבנות סדר לימוד 'מסודר', עם הפסקות מובנות, כי תמיד יש עוד מה ללמוד.

זה גם קצת יותר מזה, אני חושב. הרצון לדעת את התורה, כלומר לימוד שהמטרה שלו היא ידע, הוא לימוד מוכוון. לימוד עם מטרה. קצת כמו עבודה. יש משמעות לכמה הספקת ללמוד. יש משמעות למה שהספקת ללמוד. יש משמעות לשאלה האם אתה זוכר את מה שלמדת או לא, האם אתה מבין עד הסוף את מה שלמדת או לא, כל מיני שאלות שסובבות סביב הלימוד ומלחיצות אותו, מנכסות אותו, מציגות כאילו הן אלה שמעניקות לו משמעות, ובעצם הופכות אותו לשלהן.

ג.

כשילדים יוצאים לשחק כדורגל בהפסקה הגדולה שבין עשרה לעשר ובין עשר ועשרה, הם לא יוצאים כדי לנצח. כלומר הם כמובן יוצאים בשביל לנצח, יש משמעות לניצחון, אבל הניצחון הוא רק תועלת צדדית, פנים משחקית. אין משמעות 'אמיתית' לניצחון, או להבקעת הגול, או להתמסרות יפה, מעבר למשחק עצמו. ילדים יכולים לבחור שלא לשחק כדורגל, וממילא שלא תהיה לניצחון שום משמעות בשבילם, ובכל זאת הם בוחרים לשחק, כי זה כיף.

אפשר להמשיל את זה גם אחרת. אדם יוצא למסע בשביל ישראל, יוצא מתל דן כדי להגיע לאילת. הוא בוודאי רוצה להגיע לאילת, ויש משמעות להגעה לאילת ואפילו איזו רוממות רוח, אבל אילת אינה המטרה שלו; אם היה רוצה להגיע לאילת, היה לוקח אוטובוס או עולה לטיסה.

המסע הוא המטרה שלו.

גם לימוד תורה הוא כזה: לימוד תורה שהוא שעשוע. לולא תורתך שעשועי, אומר דוד בתהילים. יש לימוד שהוא איילת אהבים ויעלת חן. לימוד שהמטרה שלו היא פנימית, לא חיצונית: ללמוד, כדי ללמוד. ולהמשיך ללמוד, כדי להמשיך ללמוד. וזהו, ותו לא.

ד.

אבל למה לעשות את זה? ומה בעצם ההבדל בין לימוד תורה ללימוד דברים אחרים (פילוסופיה, למשל)? אפשר להבין למה אנשים יוצאים למסע, ומפני מה ילדים משחקים כדורגל, אבל למה ללמוד, ולמה דווקא תורה? אני חושב שהתשובה טמונה בפער שבין תורה שבכתב ובין תורה שבכל פה. ויותר מכך, בעצם קיום המושג המוזר הזה, 'תורה שבעל פה'.

היום, בעוונותינו, תורה שבעל פה היא כמו הלוחות הראשונים: היא תורה שבורה. תורה שמונחת בארון. תורה שכרוכה בכריכה חומה עם אותיות זהב, שכתובה וכתובה וכתובה עוד ועוד, ורבנים שמדברים בתורה שבעל פה שואלים את עצמם מה היה קשה לרש"י ומה ההבדל בין הר"ן לרא"ש בהסבר המשנה, ובאוניברסיטה יש תחום, תורה שבעל פה, ואקדמאים שיושבים מולה בזכוכית מגדלת ושואלים את עצמם אם יש פה ה"א הידיעה אם לאו, והאם היה רשב"י שכתב ספר הזוהר והעביר מפה לפה עד ר' משה די ליאון, אבל זו טעות. זו לא תורה שבעל פה; זו תורה שבכתב. זה כמו 'מניין הצעירים' שמונה בעיקר זקנים; קוראים לה תורה שבעל פה כי פעם היא הייתה כזו, אבל היא כבר לא.

תורה שבעל פה היא נקודת מפגש.

ה.

היא לא מועברת באמצעות מפגש, כאילו הייתה משהו שאסור לכתוב ולכן רק שומעים ומדברים אותו. היא לא הסאב טקסט של התורה, כמו שיש רבים שחושבים, כאילו תורה שבעל פה זו מסורת, נתונה למשה מסיני ומועברת מדור לדור, ש'עין תחת עין' אין פירושו אלא ממון. לא, זה פועל יוצא מהמושג 'תורה שבעל פה', שכן התורה שבכל פה היא נקודת המפגש של הלומד עם הטקסט שמועבר אליו. וכיון שכך, אין זה משנה אם הטקסט הוא מילים כתובות, או שיחה שנאמרת בעל פה, או מנהג שראיתי בבית אבא. תורה שבעל פה זה מה שקורה כשאני פוגש בטקסט הזה, הדבר הזה, שמתחולל בי ומשפיע עלי, הוא תורה שבעל פה.

ממילא מובן: אין תורה שבכל פה בלי תורה שבכתב. בשביל שיהיה מפגש ביני ובין הטקסט, חייב להיות טקסט. חייב להיות משהו מקובע, קשיח, לא מתפשר, שכתוב במילים שחורות על דף לבן. אין פירושו של דבר שהטקסט, התורה שבכתב הוא התורה 'הנכונה' הבלעדית, וכל שאנחנו עושים הוא לנסות לפרש אותה. פירושו של דבר שהתורה היא לא רק הטקסט, אלא גם אני, הקורא, שמנסה לכוון את עצמי לאמיתה. אדם שחושב לבוא לנכס לעצמו  את התורה, דבר לא יקרה בו. אדם שחושב שהתורה פונה נגדו, היא תפנה נגדו. אדם שיבוא סקפטי, שילמד בשביל התואר, בשביל הכבוד, בשביל להיות רב – זה לא יעבוד. זה לא רק הטקסט, זה גם אני.

וגם, פירושו של דבר הוא התורה אין משמעותה רק הידע, ולימוד התורה הוא מעבר של ידע לתוכי, אלא שלימוד התורה הוא הוא התורה עצמה, התורה קורית במפגש בינינו, ובמובן הזה היא לא שם עצם, היא פועל. כמו מסע, וכמו משחק: היא מתרחשת, היא מחוללת. היא קורית.

באמת רציתי לומר: היא מחייה.

ו.

זה נכון, גם טקסטים אחרים נפגשים ומשנים, אבל היחס שלי לטקסטים האחרים האלה הוא אחר, מראש. לא מפני שאני מאמין שהתורה נתנה מהשמיים או מאלוהים, ככתבה וכלשונה. רק מפני שהתורה הזו, שבכתב ושבכל פה, היא לא איזה רגע ספורדי, מנותק מהקשר, שנפגש בי ומחולל בי משהו. היא דומה יותר לבריכה שאני שקוע בה, להקשר שאני נתון בו: כאדם מאמין, ככותב בעברית, כלומד תורה, כיהודי שכל אבות אבותיו למדו תורה מדורי דורות, כשפה שאותה דיברו אבותי, כהלכה שאני מקיים או לא מקיים. ולכן, המפגש איתה הרבה יותר משמעותי, מרווה ומעניק משמעות, מכל ספר אחר שנתקלתי בו.

ומפני כן אומר דוד המלך 'מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי'. ומפני כן תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. ומפני כן תורה קדמה לעולם, תורה שנקראה ראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ומפני כן הדור קיבלוה בימי אחשוורוש, ומפני כן זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה, ומפני כן הנה כה דברי כאש, ומפני כן תלמידי חכמים הם סכין המתחדדת בירך חברתה, ואפשר להמשיך מכאן הלאה והלאה, אבל לא על זה רציתי לדבר.

ז.

כשהייתי קטן סבא שלי היה קורא לי לצאת החוצה בליל שבועות ולהראות לי את השמיים נפתחים. מעולם לא ראיתי את השמיים נפתחים באמת, וכמדומני שגם הוא לא, אבל מאוד רציתי להאמין שאני רואה. סבא שלי נוהג להגיד שהתורה יורדת מחדש בליל השבועות, ואני רוצה לקחת את הדברים האלה, לצרף אותם לכל מה שכתבתי, ולהגיד: אני חושב שמתן תורה הוא לא רק מאורע חד פעמי, בהר סיני, פעם אחת בהיסטוריה. אני חושב שמתן תורה היה כמו לסובב את הברז של הצינור שבין השמיים והארץ, וכל צמא מוזמן לגשת ולשתות. ולכן, אני חושב, קבלת התורה קורית שוב ושוב, בכל פעם שאדם פותח אותה מרצונו, רק בשביל ללמוד תורה, ומתחיל ללמוד.

לא צריך שהשמיים יפתחו בשביל זה; צריך לפתוח את הלבבות.