אההההההההההה (או: 'ופלים לימון' יצא לאוויר העולם. איזה דבר זה, בחיי)!

אפשר להתרגש אתכם רגע?

(אפשר, נכון? נכון שאתם או אתן מהנהנות ואומרות 'טוב, אפשר'? איזה כיף, תודה. אני אמשיך – )

לפני חודשיים. ממש שבוע אחרי ששי נולדה, התקשר אלי עמי ברהולץ. אני הייתי עם שי על הידיים, מנסה להבין מה עושים עם גוש החמידות הזה שאני מחזיק, ופתאום טלפון מעמי. היי, הוא אמר לי, יש סיכוי שהספר שלך יהיה מוכן בפברואר? ופתאום פרפרו בי אלף פרפרים בחזה ובבטן והנחתי את שי בעגלה ואמרתי לו 'כן, בטח! מחר!'

סתם, אמרתי לו 'מה? מה'? כי חשבתי לרגע שלא שמעתי טוב.

עמי הוא העורך האחראי עלי מידיעות ספרים (לפני שנה, כשחיפשתי הוצאה לספר, הוא אמר לי 'היי, זוכר אותנו?'. וזה היה הוגן שאני אזכור אותם, כי העורכת הקודמת של ידיעות, המשוררת והעורכת נוית בראל, האמינה בי כבר לפני חמש שנים ורצתה להוציא את הספר הזה לאור. מים זרמו בירדן ובכיורות המטבח מאז, ואני התמהמתי ועשיתי דברים אחרים והנה הוא הגיע עם ההצעה הזו שוב, ובכן חתמתי חוזה עם ידיעות ספרים וחשבתי לי לתומי שיש לי זמן. שנה, אולי. ומצאתי עורך והתחלנו לעבוד ופתאום, שבוע אחרי הלידה, אנחנו עוד מנסים להבין איך מחליפים טיטול ופתאום טלפון, להיות מוכן בפברואר.

יא אללה.

מיד התקשרתי לאסף שור – הוא העורך של הספר – ואמרתי נו, יאללה, לעבודה. בנינו לוח זמנים וכבר חודשיים שהסוד הזה מפעפע בי ואני לא כותב עליו בפייסבוק. כלום כלום. לא מיניה ולא מקצתיה. רק כאן, במיילים, אני משחרר מדי פעם מילים כמו 'תכף הספר' או 'הכתב יד סיים עריכה ראשונה' ולא אמרתי כלום עד אז כדי לא ליצור בילדאפ מיותר כי הנה, כי כן – אשכרה – מה לעזאזל –

והנה כי כן; 'ופלים לימון', ספר הביכורים שלי, יצא השבוע לאור.

320 עמודים, הוצאת ידיעות ספרים, אסף שור (הגאון) ערך, דוב אברמסון (המוכשר) עיצב את הכריכה, ואפשר לרכוש אותו בהזמנה מוקדמת באתר של ידיעות (עוד רגע לינק), והחל מהשבוע הבא – אינשאללה – בחנויות הספרים. המובחרות, הלא מובחרות, הכל הולך. תקנו. תשאילו. תקראו. תדברו. תספרו לי איך היה. אני סקרן.

זה הלינק לרכישה.

וקוד ההנחה שלכם, שיתן לכם חמישים אחוזי הנחה על הספר, הוא 8114.

מה יש בספר?

22 סיפורים קצרים. הקצר שבהם הוא סביב ה2000 מילים. הארוך הוא כמעט 10000 מילים. כלומר אלה סיפורים קצרים, אבל לא סיפורים קצרים באורך של סיפורי פייסבוק. רוב הסיפורים הופיעו כבר איפשהו: בבלוג, בכתבי עת או בפייסבוק. אין טעם לחפש אותם, כמובן, הם נמחקו משם 🙂 ובכל מקרה הם עברו עיבוד ועריכה די מאסיביים, שהופכים אותם למשהו אחר לגמרי. אלה סיפורים טובים, עד כמה שאני יכול להעיד. לא דווקא על דתיים או על המגזר הדתי־לאומי (אם כי, מטבע הדברים, הוא מקבל שם יותר נוכחות מבספרות ישראלית רגילה). יש בו מכות וגוף, אבל גם תורה ומוסר ורוחניות, יש בו אוכל ויש בו רגשות. הוא מעציב לפרקים ומצחיק באותם הפרקים עצמם, ובעיקר בעיקר יש בו בני אדם.

יש לי עוד מלא דברים להגיד על הספר, על העבודה ובחירת הסיפורים וטקסט הגב והכל. אבל נראה לי שזהו בינתיים. איזה כיףףףףףף, יא אללה.

עד כאן בעצם.

אני אשמח מאוד שתקנו, שתצלמו את עצמכם עם הספר ותשלחו לי, שתצלמו פסקה שאהבתם מהספר ותעלו לרשתות החברתיות – ואפילו רק להיכנס לחנויות הספרים ולשאול אם יש להם את הספר, גם בלי לקנות, גם זה יעזור. אבל חכו לשבוע הבא בשביל זה כי, נו, הוא עדיין לא הגיע לחנויות.

כפרה עליכם

מתרגששששש

ההסכם של תמר ורפי

ביום השלישי, כלומר בלילה השלישי של מחנה הרא"ה, תמר, שהדריכה בסניף אחד, הבינה שמחר זה היום האחרון של המחנה וכבר לא יהיה לה זמן אחר, והיא ניגשה לרפי (שהדריך בסניף אחר לחלוטין) ואמרה לו רפי, ככה היא אמרה, ונבוכה מאוד כי מי בכלל עושה דברים כאלה חוץ מהגיבורים שקראה בספרים, ולכן אמרה כמו שהיה כתוב בספרים, רפי, אולי נהיה ביחד?

ורפי, שחשב ללכת לקורס טיס וחשב שהוא שווה יותר מזה, אולי אפילו את איילת מסניף ת"א מרכז, אמר מה, ואת צוחקת עלי, ומה הקשר, ואחרי שראה שאין אף חבר שלו בסביבה ושתמר עומדת לבכות שם, במבוכתה, אמר אני לא יודע, תמר, אני באמת לא יודע. ותמר, שראתה שכלתה אליה הרעה, אמרה אז מה אתה אומר נעשה הסכם כזה כמו בפריידנס, אם לא נתחתן עד שלושים וחמש אז יהיה לך אותי ולי אותך? ורפי, שנכמרו רחמיו וגיל שלושים וחמש היה רחוק לו מאוד, אחרי השחרור אפילו, אמר טוב, שיהיה.

בגיל שלושים וארבע, בואכה חמש, הם היו אנשים אחרים לגמרי. תמר הייתה תמי, עורכת דין. בוגרת העברית. שיער קצר ועודף בטחון עצמי. אולי עודף לא תהיה המילה המדוייקת כאן, אבל בטחון עצמי, בהחלט. רפי היה אחרי השחרור, צועד בצעדים מהוססים אל תוך הכאוס הזה שנקרא האזרחות. חברים לא האמינו כשאמר אין לי מושג מה לעשות. אני לא יודע. היית טייס, צחק עליו מוטי, איך אתה לא יודע?

בכל זאת לא ידע. היה משהו נוח בפקודות. הוא ידע למלא אותן וידע להנחית אותן. הניסיון להבין את העולם השני – שבו מילים הן עמומות לפעמים, ולא כולם חייבים לציית או לפקוד, והנתיבים בין אדם לרעהו פתלתלים – מילא אותו בתסכול. ובכל זאת צעד לאזרחות. מה כבר יכול היה לעשות. שניהם, למרבה הפליאה, עדיין לא התחתנו. מופלאה עוד יותר הייתה העובדה ששניהם היו בקשר עדיין.

ומפני כן, חודש לפני יום הולדתה השלושים וחמש, כשהיא פחות ופחות אטרקטיבית בשוק הנורא הזה של השידוכים והרווקות, שלחה תמר לרפי הודעה בפייסבוק. זו הייתה הודעה קצרה, מנוסחת בקפידה כראוי לעורכת דין. היה כתוב שם היי, זוכר אותי? והיה כתוב שם בסוגריים, (אני יודעת שאתה זוכר. אבל את ההסכם שלנו מגיל שבע עשרה, אתה זוכר?). זה כל מה שהיה כתוב.

ורפי, שהיה בודד מאי פעם, שאיילת נטשה אותו לטובת בצלאל (עוד לפני שנים, והם לא היו בקשר מאז) ושכל מה שנשאר לו הייתה בירה פושרת וגעגוע, פתח את הפייסבוק בלילה וראה את ההודעה. הוא ידע שתמר, כלומר, שהיא לא בשבילו. לא הוא בשבילה, לא היא בשבילו. שני אנשים שונים מדי זה מזה. ובכל זאת אמר כן, זוכר. הלילה היה קר מאוד, ומה בעצם יכול היה להגיד?

הם יצאו פעם ופעמיים. דייטים מגומגמים, כמובן. שניהם ידעו שהם שונים זה מזו. מטרות שונות. חיים שונים. שניהם ידעו שלפעמים פשוט אין ברירה. טכנית, אין ברירה. רפי הסכים להתגלח. תמר הסכימה להוריד את התמונה הגדולה, הבוטה, שהייתה תלויה לה בחדר. הדברים התקדמו מדייטים לפגישות, מפגישות לקפה, מקפה לשוקו בדירה, כדרך שדברים כאלה מתקדמים; תחילה, לשום מקום, אחר כך כמעט ולאירוסין.

ובעצם, אולי יום לפני הצעת הנישואין, משהו כזה, כשכבר כמעט והכל קרה, גם איילת שלחה לרפי הודעה. היי, היא כתבה. אתה יודע, חשבתי על זה. תגיד, אתה עדיין פנוי? הוא רצה להגיד שכן אבל ידע שהדבר הנכון הוא להגיד שלא. ואולי להפך: רצה להגיד שלא אבל ידע שהדבר הנכון הוא להגיד שכן. מי בכלל בקי בעניינים שכאלה. ובמקום להגיד ישירות כן או לא אמר אני לא יודע, איילת, ואיילת אמרה לו נו, איך אתה לא יודע, תבדוק ותעדכן, ודברים התגלגלו כך שלמחרת, במקום להציע נישואין לתמר, התקשר אליה באמצע העבודה (למרות שידע שאסור להפריע לה), ותמר אמרה בקוצר רוח מה, רפי, אני בעבודה, ורפי אמר סליחה, אני לא יכול ככה יותר, רציתי להגיד לך ואני לא יודע איך להגיד את זה.

ותמר אמרה מה, מה, ורפי אמר אני לא יכול להתחתן איתך, תמר. ותמר אמרה אבל הבטחת, ורפי, שלא ידע מה להגיד, אמר כן, הבטחתי, אבל לא רציתי להתחתן איתך באמת. וכשאמר את זה הבינה גם תמר שגם היא, מעולם לא רצתה להתחתן איתו באמת. שאולי עדיף חיים ארוכים ובודדים על פני סבל של שנים. ואמרה עזוב, רפי, אף פעם לא היו לי ציפיות ממך, וניתקה.

ורפי, שעמד שם עם הטלפון ביד, אזר אומץ והתקשר לאיילת ואמר לה הנה, החלטתי, אני פנוי, רוצה לצאת איתי? אבל איילת צחקה צחוק קצר ואמרה כפרה, אתה צוחק עלי? אני נשואה לבצלאל. שני ילדים. שלט על הדלת. לא שאלתי בשביל עצמי, שאלתי בשביל חברה שלי. אז מה אתה אומר? וכך פירטה שתי דקות על החברה, שהייתה נשמעת גנרית מאוד, ואמרה 'תחשוב על זה ותחזור אלי', ואחרי שניתקה עמד שם רפי המום עם הטלפון ביד כשהחיים סואנים סביבו והבין, פתאום, שהחיים שלו, שחשב שימריאו מהנערות עד לבגרות ויעלו על מסלול ישר ונכון, לא רק שלא המריאו לשום מקום אלא שלהפך, הם קורסים בהמולה. הם לא מה שחשב שיהיו, הוא לא האדם שחשב שיהיה, ועד עכשיו הוא פשוט לא שם לזה לב.

#סיפורי_בחירות
______________
(יש עוד מקומות אחרונים בסדנאות הירושלמיות. אפשר להשאיר פרטים כאן ואחזור אליכם)

אחרית הימים (לפרשת ויחי)

א.
וככה, בערב אחד בינואר, אדם חווה התקף חרדה. הוא יושב בפינת החדר שלו והחדר מתעצם עליו והקירות מתגבהים והאורות חזקים יותר או עמומים יותר, הוא רוצה לצעוק לסיון אבל החזה נאבק לשאוף אוויר. ואדם יודע שזה התקף חרדה ולא התקף לב, אז הוא רק יושב שם ונושם לאט, כמו שאיצקו אמר. לאט לאט. לשאוף, לספור עד שבע, לנשוף. ואיצקו הרי יש לו קול רך ומשקפיים עגולים קטנים, אז הוא יודע. וכשסיון מגיעה היא רואה אותו יושב על הכיסא שלו, מביט במחשב, כאילו הכל בסדר. הכל בסדר, היא שואלת, והוא אומר כן, כן, בטח, היה לי רק איזה התקף חרדה קטן. היא מתיישבת על הספה. אויש, היא אומרת. מה קרה? והוא אומר מה קרה, מה זה משנה מה קרה. מה יקרה, זו השאלה האמיתית.

כי כן, לפני שנה וקצת חשב אדם שהדבר הנכון לעשות עם החיים שלו הוא לצאת להיות עצמאי. הוא גייס קצת כסף מפה ומשם ולקח הלוואה של שבעים אלף בבנק והקים עסק קטן להפקת אירועים קטנים; בריתות, בר מצוות, הלוויות של אנשים בלי הרבה חברים. שנה אחר כך חיכתה לו מעטפה בתיבת הדואר עם הסמל של הבנק, הודעה על יתרת חוב. ואדם, שהחוב שלו הלך והתעצם ודווקא העסק, במפגיע, עדיין מדשדש, מנסה מפה ומשם להחזיק את הראש מעל המים אבל הוא יודע, אין לו אוויר. יש כמה פרוייקטים שמחכים לו בינואר ובפברואר אבל עד שזה יגיע, אלוהים יודע מה הוא יעשה עם האוכל, עם שכר הדירה, עם החיים האלה שמתרוצצים מחוץ לחלון וצועקים אליו בוא תעשה איתנו משהו.

ב.
סיון לא יודעת מה להגיד, אז היא לא אומרת. היא מביאה לו כוס שוקו גדולה עם מרשמלו ואומרת הנה קח, תתנחם, ואדם שותה אבל לא אדם הוא להנחם. מה יהיה, הוא אומר לסיון, וסיון אומרת יהיה טוב כפרה, באמת שיהיה טוב. אבל איך את יודעת, אומר אדם, וסיון אומרת למה שלא יהיה טוב? אתה מוכשר, יש לך כיוון, יש ביקוש לעבודה שלך, למה שלא תצליח? אבל להבטיח היא לא יכולה, זו האמת, ואדם יודע היטב שזו האמת. הוא יודע שיש לו דרך ויש כיוון והעולם יכול להאיר לו פניו, ויודע היטב שאין לו שמץ של מושג מה יהיה.

גרוע מזה, שאף אחד בעולם לא יודע מה יהיה.

זה נורא. כלומר חווית אי הידיעה הזו, היא נוראית. היא עוקבת אחריו ברחוב, בתחנת האוטובוס, בתחנה המרכזית, באוטובוס הבין עירוני. היא כמו מפלצת גדולה שתובעת את תשומת לבו ואי אפשר להיישיר אליה מבט. היא עוקבת אחריו ברחוב ועוקבת אחריו כשהוא נכנס לעמליה, היועצת העסקית שהוא לקח במחיר מסובסד. בקבוצות הפייסבוק שהוא חבר בהן יש אלף אנשים שאומרים לו תקנה נדלן, תשקיע בעיצוב, תבנה אתר כמו שצריך לא ככה אלא אחרת, תיצור תיק מניות פסיבי, או אקטיבי, אתה עוד צעיר הלב שלך יכול להחזיק מעמד בסלאלום של השוק, והוא יודע שזה נכון בתיאוריה אבל כל הזמן חושב: אולי לא? אולי בעצם לא? איך בכלל אפשר לדעת מה יהיה?

וזה מה שהוא אומר לעמליה. הוא אומר לה, עמליה. אני מרגיש כאילו אני הולך על קרח דק. נכנס כסף ויוצא כסף אבל כל הזמן אני עומד ליפול, מנסה להחזיק את הראש לפני שכל הסיפור הזה הולך לפח. הוא יושב שם במשרד הקטן עם הנוף לבניין ממול ועמליה אומרת לו תשמע, אף אחד לא יודע, אבל אני אגיד לך מה. אני עובדת עם הרבה אנשים. אתה מתייחס לסיפור הזה הכי ברצינות. כולם מאמינים במוצר שלהם, גם אנשים שמנטרים מוני מים מאמינים במוצר שלהם. אבל אתה היחיד שבאמת יודע שאתה יכול ליפול, ולכן אתה תיפול, וזה בסדר, כי תצליח לקום. ככה עמליה אומרת. ואדם מאמין לה, כי אם אלוהים לא היה רוצה שנאמין ליועצים עסקיים שהוא לא היה יוצר דבר כזה מלכתחילה.

ג.
עד כמה שזה אירוני בשביל פרשה שמתחילה במילה 'ויחי', יעקב אבינו מת בפרשה וגם יוסף מת בפרשה, ולפני שיעקב מת הוא אוסף את כל הבנים שלו, וכולם שם במצרים מתאספים סביב מיטתו של יעקב ומוחים דמעה ומקנחים את האף בממחטות נייר רכות ויעקב אומר להם תשמעו, אני אגיד לכם מה יקרה אתכם באחרית הימים. והוא רוצה, הוא באמת רוצה לספר להם מה יקרה להם באחרית הימים, כי הם הבנים שלו, והוא דואג להם, והוא רוצה שיהיה להם טוב. שתהיה להם מטרה. שהם יחזרו לארץ ישראל ושהכל יהיה איתם בסדר בעתיד.

אבל הוא לא יודע מה יהיה בעתיד.

כי אף אחד לא יודע.

אבל הם כבר במתח, הבנים של יעקב. הם יושבים סביב המיטה ותולים בו עיניים מצפות. הילדים הקטנים שלהם משחקים כדורגל בחוץ. מתישהו יגמר הזמן. ובלית ברירה, בעצם, יעקב מתיישב על המיטה ובמקום לספר להם מה יקרה איתם באחרית הימים הוא רק מספר להם מי הם עכשיו.

הוא אומר – ראובן, אתה הבכור שלי אבל גם שכבת עם אשתי. ויהודה, אתה מנהיג. ונפתלי, אתה מהיר כמו איילה שלוחה, ודן, אתה יש לך שכל ישר, וככה הוא עובר אחד אחד ומתאר אותם, והם מקשיבים ומתפלאים, שהרי זה הם, ובסוף הוא שוכב על המיטה, אוסף את רגליו, מתכרבל כמו עובר ונאסף אל אבותיו.

מה זה אומר, לספר את ההווה במקום את העתיד. מה זה אומר.

ד.
ויום אחד כשאדם מסתובב ומפחד מאוד סיון מניחה נייר בספר שהיא קוראת (היא קוראת ספרי מתח בצורה מאוד מוזרה. היא קודם בודקת אם הגיבור ימות בסוף או לא, ורק אז מתחילה לקרוא. בשביל מה לי כל המתח הזה, היא אומרת, בשביל מה כאב הלב? אני באתי לכאן כדי ליהנות) ואומרת לו מה יש לך, אדם. לא טוב לך העצמאות? לך תהיה שכיר. מה אתה מבלבל את המוח כל הזמן.

ואדם אומר אבל טוב לי העצמאות, אני רק מפחד כל הזמן.

וסיון אומרת תשמע רגע, אני אספר לך סיפור.

והיא אומרת. לפני שבוע הלכתי לקנות משקפיים. הלכתי לשופיק האופטיקאית, פתחתי מגירות, חיפשתי וחיפשתי, בסוף היא אומרת לי שומעת סיון, יש לי פה מאחור זוג משקפיים שאין דברים כאלה. יקרות יקרות אבל סוף. היא נכנסת למאחורה של החנות, מוציאה את המשקפיים, תקשיב – אין דברים כאלה. עגולות ואדומות ומהממות. לקחה את המספר שלי במשקפיים, אמרה תחזרי עוד שלשה ימים. הלכתי, חזרתי אחרי שלשה ימים, שמתי על העיניים – מדהים. רואה בדיוק אותו דבר, ואיזה משקפיים! בקיצור שילמתי, ארזה לי, הלכתי.

אני הולכת לי ככה ברחוב, ומכל הכיוונים – מחמאות, מבטים, בחורה שאני לא מכירה עצרה אותי ואמרה תשמעי, את לבושה מהמם, בקיצור, אני זוקפת קומה, מסתובבת כמו מלכה ברחוב יפו, כולם מביטים בי כאילו אני בני ישראל שחוצים את הים, מוכרות בקסטרו נחפזות לשרת אותי ומיכל – אתה זוכר את מיכל? מהלימודים? הפוצה? – פוגשת אותי ליד הפלאפל ואומרת תקשיבי, את נראית כמו מלכה. אני! כמו מלכה! בקיצור אני ממשיכה, מבסוטה כולי, נכנסת למשרד, ושולה אומרת לי וואו, מה קרה היום? את זורחת. אני אומרת כן, הכל בזכות המשקפיים, ושולה אומרת – איזה משקפיים? הן לא חדשות.

בקיצור אני רצה לשירותים, מסתכלת – זה המשקפיים הישנות. מנסה לשחזר מה היה, פתאום אני מבינה שהמשקפיים החדשות עדיין באריזה שלהן בתיק שלי, וכל היום הזה הסתובבתי עם המשקפיים הישנות.
וזהו.

ה.
מה זהו, אומר אדם.

זהו, היא אומרת. שאין לי מושג מה זה אומר. אבל אני חושבת ככה בקול על עצמי, שאם מישהו אומר לי 'את יפה' ואני מסתכלת על עצמי כעל יפה, אני באמת אהיה יפה. ואם תחשוב שיהיה טוב, אז באמת יהיה טוב. ואם שאתה בדרך להצלחה, אתה תצליח. ואם מישהו אומר לך 'וואי, אתה חכם', ואתה תחשוב על עצמך בתור חכם, אתה גם תהיה חכם. ואם מישהו יגיד לך 'אתה מצליחן', אתה תהיה מצליחן, אתה מבין? ככה הדברים האלה עובדים. אתה שואל איך אני יודעת שיהיה טוב? אני לא יודעת שום דבר בוודאות. אף אחד לא יודע. אני רק יודעת שאם אומרים לך שיהיה טוב, וגם אם אתה בתוך הבוץ הכי בוצי בעולם, עם עסק באמצע סחרור ועובדים שנוטשים – מה שמפיל אנשים מעל האופניים שלהם זה לא שהם לא יודעים לדווש, אלא שהם מפחדים ליפול.

אבל, אומר אדם, אבל מה אם אני אהיה בטוח בעצמי ובגלל זה אני אפול? גם זה קורה הרבה. וסיון אומרת תשמע, מה אני יודעת, אני רק שכירה. אבל לרכב על אופניים אני יודעת, ואני יודעת שאי אפשר לרכב על אופניים בלי ליפול.

ככה היא אומרת, וחוזרת לספר שלה, כי בכל זאת היא באמצע המתח.

ו.
ובני יעקב מה איתם, אתם שואלים.
היו במצרים, אחר כך בניהם יצאו משם. ויש איזו אגדה יפה בספרי הדרכה להורות שאומרת שאם אומרים לילד 'אתה כל כך חכם', הוא יהיה חכם, ואם אומרים לה 'וואי, את כל כך טובה במתמטיקה' היא תהיה טובה במתמטיקה. למה? אין איש יודע. יכול להיות שזו רק אגדה. אבל היא אגדה יפה בעיני, שאומרת דברים יפים על הצורה בה אחרית הימים נקבעת לפי הצורה בה מסתכלים על ההווה.

ומה יהיה עם העסק של אדם? את זה אף אחד לא יודע. הוא צומח אט אט ויכול גם ליפול. וגם סוף טוב אין כאן כי מי בכלל יודע מה יהיה בסוף, ובכל זאת הזמן עבר ומשהו באדם נרגע אט אט, וההלוואות משולמות להן בזמן, ודברים מתרחשים כפי שדברים מתרחשים. אבל התקפי החרדה שככו להם אט אט, והרי זה מה שחשוב.

________
(עדיין אפשר להירשם אצלי לסדנה החד פעמית במוצ"ש הקרוב, וכמובן גם לסדנאות הארוכות שמתחילות עוד שלשה שבועות).

ויגש אליו יהודה ויאמר

א.
לפעמים עדי מבקשת מאדם שישטוף את הרצפה. מה זה אומר לשטוף את הרצפה, לשטוף את הרצפה זה אומר להניח את הכיסאות על השולחן, ועליהן את השרפרף ואת סל הניירות, ולשאוב את השטיח ולגלגל אותו ואחר כך להניח אותו במקום שבו הוא לא ירטב, וזה אומר להרים את הנעליים ואת כל הדברים שעל הרצפה ואז מטאטא ואז מים ואז סמרטוט לח וסמרטוט יבש, ולחכות שיתייבש ולהחזיר הכל למקום, סך הכל שעתיים וחצי אם מוסיפים לזה את הקפה שאחרי. ואדם אומר טוב, כי הרצפה צריכה שטיפה. אבל הוא ממורמר.

וכשהוא מרים את הכיסאות הוא כועס המון המון בתוך תוכו. הוא אומר לעצמו למה היא אף פעם לא עושה שום דבר, רק אומרת לי לשטוף רצפה ולשטוף כלים ובעצמה מה היא עושה, שום דבר וכלום, רק קניות ובישולים וכביסה הרי הוא תולה לפעמים ומקפל כשהיא לא שמה לב. למה רק אני, כך הוא אומר לעצמו ומטיח את האגרטל בכן הטלוויזיה, למה רק אני עושה דברים בבית הזה, והרי אני עובד. הוא מהדק את הלסת שלו. נוהם. הרי. אני. עובד. למה אני צריך לשטוף פה את הרצפה.

אבל הוא שוטף, ולעדי הוא לא אומר כלום.

ב.

או נניח יום שלישי בערב, משחק של ליגת האלופות ודווקא אז החליטה עדי להזמין הביתה את החברות שלה מהתיכון לערב ריכולים ובישולים, ככה הן קוראות לזה אבל בתכל'ס הן מזמינות סושי כי כשהן מגיעות נופר אומרת נו מה, נעמוד עכשיו נכין מרק? יאללה אני מזמינה לעצמי סושי מי עוד רוצה, ככה הן אומרות, וכמובן שהן מזמינות ואוכלות הכל ולאדם לא נשאר כלום, וגם טלוויזיה אין לו וגם לא ספה, והוא יושב בחדר העבודה ורואה את המשחק בשידורים צולעים באינטרנט ומתעצבן, מתעצבן, אבל לא אומר כלום, כי מה הוא יהרוס לה עכשיו הכל.

וככה המשחק נגמר והסושי נגמר ואדם עדיין מבעבע מבפנים, ועדי שואלת אותו תגיד, איך היה המשחק? הווא אומר בסדר, הם הפסידו, והיא אפילו לא שואלת מי זה 'הם', עד כדי כך היא מנותקת, ובמקום זה אומרת מה אתה יודעת, נופר ועמי רבים בלי הפסקה כבר שלשה חודשים. הוא רוצה לעזוב הכל ללכת לגור באיזו חווה בגליל לגדל עגבניות שרי, הוא אומר שזה החלום שלו. ככה לעזוב את סימילאר־ווב. היית מאמין? ואדם דווקא מאמין, אבל לא אומר כלום, רק אומר מעניין, ווואלה, לא הייתי חושב, דווקא הוא היה נראה לי טיפוס של מלפפון בייבי, ובפנים הוא עדיין מבעבע.

ג.

וביום חמישי אחר הצהריים עדי נכנסת למטבח ואומרת יא אללה, איך מטונף פה, אדם, אתה לא שוטף כלים? ואדם נכנס אחריה למטבח ואומר מה, אבל רואה מה, הכל מטונף והכלים בכיור ועל השיש ועל הכיריים ובעצם בכל מקום שבו יכולים כלים להיערם, ועדי אומרת אי אפשר ככה נו מה, אמרת שתשטוף, ככה היא אומרת, ואדם רוצה להמשיך לשתוק אבל לא מסוגל יותר ומוציא כל איש מעליו ואומר לה תגידי, מה נסגר איתך? בשבת שטפתי ככה וכל היום אני עובד ובשלישי לא השארתם לי סושי ולמה את כל כך מעצבנת השבוע, למה?

ככה הוא אומר, אבל לא בניסוח הזה. הוא זהיר. הוא אומר לה שמעי נא את דבר עבדך הנאמן. והוא אומר לה אל ייחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה. גם הוא העביד את בני ישראל בפרך ואחר כך הם יצאו ממצרים. לא שזה עוזר לו, עדי כמובן נעלבת ואומרת מה, מה בעצם אמרתי, ואדם כמובן מתעצבן עוד והכלים נשארים בכיור מלוכלכים והם צועקים אליו בוא תשטוף אותנו בוא, אבל הוא לא שומע כלום כי העשן ממלא לו את האוזניים.

ד.

(בסוף יהודה ניגש, כן? אחרי כל הטררם והבלה בלה בלה, ורגע לפני שיוסף חושף את כל הקלפים, יהודה אומר טוב נו, תקשיב, כך וכך היה הסיפור ונפשו קשורה בנפשו. אבל את כל הנאום הזה הוא פותח באמירה קצת זהירה. הוא אומר, אל ייחר אפך באחיך, כי כמוך כפרעה.

אני חושב על זה הרבה, כי באמת יוסף כמו פרעה. כלומר שליט על כל ארץ מצרים ויש לו המון כח בידיים. אבל הוא גם כמו פרעה כי הוא חולם חלומות שמתגשמים, ואולי הוא כמו פרעה – ככה פתאום יהודה רומז, ויוסף מבין – כי יש בו איזו גחמנות. הוא יכול להוריד את שרי המשקים והאופים לכלא, להשיב אחד, לתלות שני. הוא יכול לעשות הכל. הוא כבר לא אדם רגיל, וגם לא אח, הוא שליט.

לכן הם היססו מלכתחילה, כן? לכן הם הילכו על ביצים. לכן כל הסיפור הזה התהלך כמו שהוא התהלך. איזה סיפור מוזר. בנאדם חולם שהוא שליט על אחיו, אחיו מרגישים שהוא מתנשא עליהם, ואז הוא הופך להיות שליט. מה הם אמורים להרגיש כרגע? בכל אופן –

יהודה ניגש.

זה רגע מלא פאתוס בספר בראשית, שהוא ספר מלא ברגעים מלאי פאתוס גם ככה. אבל זה רגע מלא פאתוס כי יהודה לא יודע את מה שאנחנו יודעים, כלומר, שזה יוסף. כשהוא ניגש לדבר הוא לא ניגש בתוך האחווה הזו, אלא מתוך פחד. אפשר לשמוע את זה במילים שלו. יהודה לא גיבור שלא יודע פחד. להפך, הוא רועד.

דווקא בגלל זה הרגע הזה כל כך משמעותי, כי הוא עושה כאן מהלך שמערער את ההיררכיה. כשיהודה ניגש להרצות את טענותיו ולהגיד שבנימין חייב לחזור איתם כי 'נפשו קשורה בנפשו', הוא בעצם מייצר כאן מערכת אחרת, שבה יוסף כבר לא מעליו. כלומר הוא כן מעליו וכן שליט וכן יכול להרוג אותו בהנפת אצבע, אבל הוא גם אדם שמקשיב לאדם אחר, ושניהם באיזה שוויון של שיחה.

מה שמלמד אותנו שדיאלוג עושה משהו שהוא מעבר להצגת דברים. חלק מהסיבה שיוסף נשבר בדיאלוג הזה היא לא בגלל מה שיהודה אומר, אלא בגלל שיהודה מדבר. מלכתחילה. שהוא רואה בו מישהו שאפשר לדבר איתו ואולי הוא ישתכנע. בר שיח, אפשר להגיד. ולמרות שעוד רגע האחים נבהלים מפניו וכן הלאה וכן הלאה, עדיין יש כאן איזה רגע של קרבה בין יוסף ובין יהודה, רגע שגורם ליוסף להגיד אוקיי, הוא מדבר איתי. סוף סוף הוא מדבר איתי)

ה.

אני לא מבינה, צועקת עדי, אני לא מבינה. למה אתה שותק. שבוע אתה עצבני, מסתובב סביבי כמו סביבון. למה אתה לא אומר כלום? אתה עצבני, תגיד שאתה עצבני.

אבל אז את מתעצבנת עלי, אומר אדם

בטח שאני מתעצבנת, כי אתה מעצבן, אומרת עדי. אז מה? תן לי להתעצבן. מה יקרה, מה, אני אשלח אותך לכלא? אני אתעצבן, אתה תתעצבן, ואנחנו נשלים ואחר כך הכל יחזור להיות כמו שהיה. אבל ככה, כשאתה שותק, אתה רק צובר וצובר וצובר לעצמך דברים בלב, ואחר כך מה אני יכולה לעשות? אתה מנהל מול עצמך איזה דיאלוג שאני לא חלק ממנו, לא יכולה להגן על עצמי ולא יודעת שאתה לא מרוצה ושאתה צריך עזרה, מה אני אעשה?

אז מה אני אעשה? כועס אדם חזרה, ועדי אומרת, בוא, תדבר.

וזה מעצבן את אדם כי זה לעשות בדיוק את מה שעדי רוצה שהוא יעשה, אבל מה אפשר לעשות, ככה זה זוגיות; היא צודקת.

__________
(ההרשמה לסדנאות הכתיבה של ינואר בעיצומה. לקבלת עוד פרטים, הירשמו כאן.
אם את או אתה מעוניינים לבדוק בסדנה חד פעמית, אפשר לראות פרטים עליה כאן.)

איחולי מזל טוב עצמיים

א. מה שלומנו

בדרך כלל אני שואל מה שלומכם, אבל הפעם אני רוצה לעצור לפני כן, רגע, ולספר מה שלומנו. שלומנו עייף מאוד ומאושר מאוד (מדהים איך שני אלה הולכים ביחד, יד ביד, כמעט תמיד). שלומנו ישן בלילה אבל מתעורר מדי פעם להחלפת טיטול, להאכלה, להרגיע, לנחם. שלומנו מתאושש כרגע, והוא הולך ברחוב בעיניים הלומות ורוצה להגיד מה אתם יודעים, לפני שבוע נולדה לי תינוקת. הבאנו לעולם חיים חדשים, אבל במקום זה אני מסתובב בסופר פארם, משווה תכשירים. לפעמים אני עייף. איך אמר יהודה עמיחי? 'מֵרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאֶה כְּמוֹ נֵס, אֲבָל מִקָּרוֹב אֲפִלּוּ נֵס לֹא נִרְאָה כָּךְ'. מקרוב נס נראה כמו טיטול מלא, כמו פליטה על החיתול, כמו בכי בלילה, כמו האחות בטיפת חלב שמבקשת להשאיר את העגלה בחוץ כי לפעמים היא נתקלת בה ונופלת. ככה נראים ניסים. מה הפלא, אם כן, שהלב עולה על גדותיו פעם בכמה שעות וגואה דרך העיניים. איך אפשר לדבר בזה בכלל, בחיי.

ידידיה אמר לי אתמול שלידת תינוקת היא כמו חו"ל. אתה אורז, אתה נוסע לבית החולים, בבית החולים הכל מתנהל אחרת; השעות, המשמרות, האנשים. אתה מתפלא לפגוש אנשים שאתה פוגש יום יום בחיים, מייצר קשרים מיידיים עם כל אדם במחלקת היולדות, ואחר כך אתה חוזר הביתה עמוס מטלטלים ומשהו במציאות שונה קצת. זר, במידת מה. כאילו מישהו הסיט את העולם במעלה אחת מהפעם הקודמת שהיית בו. אתה עודך הלום מהאורות הבוהקים, מהבדיקות, מהבת החדשה, וכבר דופקת השכנה על הדלת ומבקשת שיהיה שקט כי היא מטגנת קציצות וקשה לה להתרכז. ואתה רוצה להגיד מה, אבל מה, איך את מדברת איתי בקציצות, תראי כמה אופק נפרש כאן בעריסה הקטנה הזו. אבל מהנהן, מבין בכל זאת. אלה החיים.

ב. סיפורי לידה

קראתי אתמול קטע יפה שכתבה מיטל שרון על סיפורי לידה. זה מצא חן בעיני אז אני מצטט את כולו ומוסיף קישור אל הבלוג היפה שלה, שווה לקרוא שם גם דברים אחרים (ואיזה דבר מדהים זה בלוג. אין לי מושג מי היא מיטל, ובכל זאת אני עוקב וקורא אותה ומה קורה בחיים שלה ומרגיש איזו קרבה שכזו, רגעית, לאדם שזר לי לחלוטין. פלא).

"אתמול הלכתי לשתי הופעות סטנדאפיסט מוצלחות, אחת מהן במיוחד, של ג׳וסי לונג (Josie long). ג׳וסי, שקצת נראית כמוני, ילדה לפני 13 חודשים את הבת שלה, והיא מדברת באריכות על הלידה. היא עושה את זה לפי הנרטיב המקובל: כמה שעות צירים, כמה פתיחה, מתי היא הלכה לבית חולים, איך היא התמודדה עם הצירים, היו או לא תפרים. היא עושה את זה כמובן גם לפי הנרטיב המקובל בסטנדאפ: הצבת זרקור ענק על המקומות שבהם נהוג לדלג קדימה (כמו למשל הרגע הזה שבו הראש כבר יצא, אבל שאר הגוף לא, ומחכים עוד רגע, בזמן שכולם מסתכלים באי נחת מסביב ומנהלים סמול טוק הזוי). וחשבתי לי שאיזה דבר מגניב זה סיפורי לידה, שהם תמיד בנאליים ויוצאי דופן במידה שווה, ושזה דבר שרק נשים יכולות להכיל: משהו שבאופן מוחלט אי אפשר לתת לו ציון ולדרג אותו, משהו שמתקיים גם בספירה החד פעמית וגם בספירה היומיומית."

(זה מכאן)

ג. הורות

מתוקף היותי אח לשבעה אחים, ששה מהם קטנים ממני, אני יודע לעשות דברים מסויימים. אני יודע להאכיל מבקבוק, אני יודע להחליף טיטול, לזהות כשהתינוקת רעבה. אני יודע להוציא גרעפס, להרגיע תינוקת על היד או על הכתף. אני יודע לעשות מקלחת ראשונה ויודע למדוד חום מים עם המרפק ולהחזיק תינוקת עם האצבעות תחת הראש. לפני הלידה חשבתי שאלה הדברים שצריך לדעת: מתי היא רעבה, מתי משהו מציק לה, מתי צריך לעשות משהו. אבל עכשיו, שבוע אחרי, אני פתאום מבין שהקיום ההורי, האוקיינוס הרחב שנפרש בפני, הוא לא אוקיינוס של פרקטיקה אלא של רגשות, של תחושות, של הניסיון לארגן מחדש את המקום שלי בתוך התא המשפחתי שלי. זו לא רק התחושה שאיבר שלי פועם עכשיו מחוצה לי, ולא רק הדאגה או האחריות. זה משהו רחב יותר שאני אפילו לא מצליח להתחיל להבין אותו או לנסח אותו: דברים שקשורים בתחושת השייכות שלי לחיים האלה, למקום הזה. ההבנה שמישהי נזקקת לי. שהיא צריכה אותי מתוקף היותי אני, ושאני נזקק לה מאותן הסיבות בדיוק. התחושה, כמובן, שמשהו בי משתקף בה ובכל זאת הוא שונה לגמרי, וההבנה שהיא ההתחלה של המבט אל העתיד, כמו שביל חדש שמתמשך מהמקום בו אני עומד הלאה, ככל שהעין משגת. 

ד. השיר שפרסמתי בפייסבוק כדי לספר שנולדה לנו בת

כָּל כָּךְ מֻקְדָּם שֶׁעֲדַיִן הַשָּׁמַיִם מְנוּמְנַמִים אֲבָל מֵעֵבֶר לָרְחוֹב
מַתְחִיל לַעֲלוֹת רֵיחַ שֶׁל לֶחֶם טָרִי טָרִי וְאֶפְשָׁר לִרְאוֹת
אֵיךְ הָעֵצִים הַקְּטַנִּים שֶׁשָּׁתְלוּ לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב מִתְמַתְּחִים וְנִפְרָשִׂים
וּמְנַעֲרִים אֶת עַצְמָם מֵהַטַּל וְהָמוֹן גַּגּוֹת יְרוּשָׁלַיִם מְפֻזָּרִים

בָּרְחוֹב לְיַד הַשּׁוּק נָפְלָה עֲרֵמַת נַעְנַע עַל הָרִצְפָּה וַאֲנָשִׁים מְמַהֲרִים לַעֲבוֹדָה
אֲבָל עוֹצְרִים וּמְרִיחִים וְאוֹסְפִים אוֹתָהּ וּמְרִיחִים שׁוּב
וּמְנַעֲרִים אֶת הָרֹאשׁ וְהָעֵינַיִם שֶׁלָּהֶם מוּאַרוֹת קְצָת

וּמִלְּמָטָה צוֹעֵק מִישֶׁהוּ אַבְרָם אֵיךְ הָיָה הַלַּיְלָה וְלֹא מְחַכֶּה לִתְשׁוּבָה
כִּי הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ אֲנָשִׁים שֶׁהֵם עֲדַיִן לַיְלָה וּקְצָת לוֹקֵחַ זְמַן
וְגַם הַלַּיְלָה לִפְעָמִים הוּא עֲדַיִן
וְשֶׁיֵּשׁ אוּלַי הַרְבֵּה דְּבָרִים לְהַגִּיד עַל לַיְלָה אֲבָל זוֹ לֹא הַשָּׁעָה הַנְּכוֹנָה

בִּמְקוֹם זֶה אוּלַי לָשִׁיר, אֲנִי אוֹמֵר לְעַצְמִי, לָשִׁיר מַשֶּׁהוּ שֶׁיִּנָּשֵׂא בְּכָל הָאֲוִיר
הַמָּתוֹק שֶׁל בֹּקֶר יְרוּשַׁלְמִי רַעֲנַן שֶׁכָּזֶה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי
עוֹמֵד עַכְשָׁו מוּל הָאוֹרוֹת הַגְּבוֹהִים וְהַעַרְפִילִים
הַמְּכֻשָּׁפִים וּמַחֲזִיק אוֹתָךְ בַּיָּדַיִם וְאוֹמֵר סְלִיחָה שֶׁהֵעַרְתִּי אוֹתָךְ מֵהַשֵּׁנָה
יְפֵיפִיָה נִרְדֶּמֶת
אֲבָל רַק רָצִיתִי שֶׁתִּרְאִי אֶת הַזְּרִיחָה הָרִאשׁוֹנָה בַּחַיִּים שֶׁלָּךְ, אַת יוֹדַעַת,
לִרְאוֹת שֶׁיֵּשׁ אֵיזֶה עָתִיד כָּתֹם-וָרֹד-בָּהִיר שֶׁעוֹלֶה לְאִטּוֹ מֵעַל הַגַּגּוֹת
שֶׁל הָעִיר הַמְּתֻסְבֶּכֶת וְהַשְׁבוּיָה בַּחֲלוֹמָהּ הַזֹּאת

לוֹמַר כִּי זֶה בֹּקֶר יָפֶה מְאֹד
כִּי זוֹ אַתְּ יָפָה מְאֹד
כִּי רָצִיתִי לְסַפֵּר לָךְ כַּמָּה טוֹב לִי שֶׁאַתְּ נִמְצֵאת כָּאן, אִתָּנוּ, כְּלוֹמַר
בָּעוֹלָם הַזֶּה לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי מִסְתַּכֵּל בְּחַלּוֹן
וּבֶאֱמֶת עָיֵף מְאֹד, הַבֹּקֶר, וּקְצָת חָרְפִּי בַּחוּץ אֲבָל תִּרְאִי
אֵיזֶה יֹפִי
בֹּקֶר

————————————-

עניינים טכניים ועסקיים.

א. בשבוע הבא, ביום שני, מתחיל הקורס המקוון שלי לכתיבת ויצירת תוכן. הוא מיועד לכל מי שכותב לקהל – החל מרבניות, דרך עסקים וכלה בכל מי שכותב בלוג או מפרסם בפייסבוק. חמישה מפגשים מקוונים, בעיני (ובעיני המשתתפים בעבר) הם מפגשים מוצלחים, עם המון ערך והמון תוכן, תרגילים טובים ומשוב. ההרשמה נסגרת במוצאי שבת, כך שאם תרצו להצטרף ברגע האחרון – כלומר בארבעת הימים הקרובים – שלחו לי מייל חזרה ואשלח לכם פרטים. אפשר גם פשוט להירשם כאן.

ב. לתומי חשבתי שאסיים את הספר עד הלידה. זה לא קרה, אבל נשאר לי מעט מאוד. אינשאללה, נשאר לי חצי סיפור אחרון, והוא אמור להסתיים היום (?), מחר (?), להישלח לעריכה חוזרת ויאללה, להגהה ולדפוס. 


המון אור, המון טוב. 

יהודה.