היי, מצטער ליצור איתך קשר בדרך זו

לילה. משרד קטן בקצה איזור התעשייה גבעת שאול. רכבים נוסעים מאושר עד ואל אושר עד. הם יגיעו עד האושר, אבל לא יכנסו אליו. אלה החיים. ברחוב ילדים דוחפים עגלות קניות מלאות חיתולים. מרים יושבת על הספה. בצד השני של הספה – הררי ניירות. מדריך הרנוף החדש ועליו ציור של תרמית פירמידה. קרטון פיצה בדרכו לפח. על הקיר – שעון משפחתי, מתנה מאמא שלה. כיתוב, 'לאחת וליחידה'.

הילדים של מרים אצל אבי, הגרוש שלה. היא קוראת מסמכי תביעה בפלאפון שלה, שותה שאריות ויסקי שקיבלה במתנה מאחד הלקוחות לפני כמה שנים, כשפתאום היא מקבלת הודעה. לקוחה, אולי. דיאנה לוקאטלי. בתמונת הפרופיל היא עם שמלה אדומה על רקע בניין אירופאי ישן. היא קוראת.

היא בלשית אז מיד קופצות לה שאלות. מדוע 'כמובן סרטן הגרון'? מה מובן בזה? מה גרם לה לשמוח מאוד כשאיבדה את מארי שלה לפני 15 שנה? מה היה הסיפור עם החתונה והילדים? והשאלה העיקרית, אולי. הגדולה מכל – למה בעצם היא פנתה לבלשית. רק ראיתי את הפרופיל, כותבת דיאנה, וחשבתי שאני צריך.

מה אישה גוססת בצרפת צריכה מבלשית.

בחוץ צפירות משאית שיוצאת ממאפיית ברמן. מערבל בטון מאחר נכנס למפעל הבטון הקטן שמול החניון. משפחות חרדיות חוזרות והולכות לאולמי גוטניק, ארגמן, בראשית, מונדיאל. הן הולכות בהמוניהן, עם בגדים תואמים, עם שקית גל פז, מחכות לאוטובוסים שישאו אותם הלאה, לערים אחרות. היא וההורים שלה מעולם לא הלכו כך, בנינוחות הזו, באינסוף הילדים. כששאלה, אמא שלה תמיד אמרה, יש לי רק אותך, וזה לגמרי מספיק. זה כל מה שאני צריכה.

הן לא מעלות בדעתן שמישהי גוססת מסרטן בצרפת פונה כך, בדרך לא דרך, ברגעיה האחרונים, למשרד קטן בקצה ירושלים. מוזר? כן, מוזר. אבא שלה תמיד אמר, 'לעולם לא תוכל להבין צרפתיות'. הוא התכון למרוקאיות, כמובן. ביתר ספציפיות, לאמא שלה.

היא באמת הייתה אדם לא מובן, יאמר לזכותו.

מרים מתקשרת בשיחת וואטסאפ למספר שמופיע במודעה. קול נשי, יודעת אנגלית, מבטא צרפתי, חיתוך דיבור גס. היא אומרת, אני דיאנה, אני עומדת למות, דיאנה אומרת. אני צריכה להעביר את הכסף הלאה, אלייך. אני חושבת שאת תהיי כתובת טובה.

מה בעצם התעלומה, אומרת מרים.

הכל יתברר בבוא הזמן, אומרת דיאנה.

היא מציעה לרכוש לה כרטיסי טיסה להיום. הלילה, למעשה. יש טיסה לפריז בעוד שעתיים וחצי. מה מספר הדרכון? אני אקנה לעצמי, אומרת מרים. הילדים אצל אבי, הגרוש שלה, היום ומחר. יש לה חצי שבוע לעצמה. אין לה הרבה כסף, נכון, אבל טיסה לפריז עולה אלף שקלים. הוצאה מוכרת זה ברור. הכל לצורך עבודה. יש תיעוד. היא מבקשת מדיאנה כתובת מדוייקת, רוכשת כרטיסים, רצה לרכבת, רצה לטיסה, הבידוק מהיר, הנוסעים מועטים באמצע השבוע. בטיסה עצמה היא מנמנמת. מקסימום זו הונאה, היא חושבת, אבל תמיד תהיה לנו פריז.

דיאנה מקבלת את פניה בבית החולים ביסטר. עדיין לילה. אחת בלילה אולי. שקט מוחלט בכל העיר. למקום יש וייב של מבצר או טירה מהמאה ה17, אבל הבפנים נקי. מסודר. בית חולים. קפיטריה בכניסה. דומה מאוד לשערי צדק, עם המסדרונות הצפופים והתקרה הנמוכה. דיאנה עצמה אולי גוססת, אבל היא יכולה לשבת על הספסל בפינת העישון שבחצר. היא יונקת את הסיגריה ופולטת ענני עשן לשמיים. חזרתי לעשן אחרי שהודיעו לי שאני מתה בחודש הבא, היא אמרה. אמרתי לעצמי, גם ככה אני מתה, לפחות לטעום סיגריה בפעם האחרונה.
מרים מסרבת בנימוס לסיגריה שמוצעת לה. היא סקרנית. קצת עייפה. זקוקה לקפה. אפשר לשמוע מה הסיפור, בבקשה?

אין באמת סיפור, אומרת דיאנה. אני חולה. אין ילדים. היו, אבל כבר אין. היא אומרת את זה בנימה שאפשר להבין ממנה שיש ילדים, דווקא, אבל אין ביניהם קשר. הייתה בת זוג בתמונה, מארי, שהתעללה בה רגשית. גם היא לא בתמונה. היה משמח להיפטר ממנה, אומרת דיאנה. היה גם גבר בסיפור. תמיד יש גבר בסיפורים האלה. חוץ מכשאין, כמובן, אבל הסיפורים עם הגברים איכשהו מגיעים למרים. בכל אופן, גם הוא לא בתמונה.

הייתה גם אמא בסיפור. צרפתיה, כמובן. מרוקאית במקור. ללי קראו לה. דיאנה מדברת עליה כאילו מרים מכירה אותה. היא הייתה אישה אצילה, אומרת דיאנה. עישנה סיגריות עם פומית. הסתובבה עם מעיל עם צווארון פרווה. תמיד חילקה לנו הוראות. די שנאתי אותה בסך הכל. היא מתה מסרטן הגרון כשהייתי בת 22, באמצע לימודי מנהל עסקים.

מרים מהנהנת. כמובן.

ומה את צריכה ממני? היא אומרת.

אני רוצה שתרשי אותי, אמרה דיאנה. שהילדים ושמארי והגבר (עדיין אין לו שם) לא יקבלו כלום. הם פרחחים, רמאים, שקרנים. אי אפשר לסמוך עליהם. חשבתי לתת את הכסף למישהי רצינה, אמינה, ישרה. וזהו, זו את.

אבל למה דווקא אני, מכל האנשים בעולם?

חשבתי שזה ברור, אמרה דיאנה. אני דודה שלך. את לא יודעת? אחרת למה שתבואי לפריז באמצע הלילה?

דודה שלך. הצורך בקפאין פועם ברקות של מרים. זה לא קשור להיותה בלשית. זה קשור אליה אישית. היא פתאום מבינה מחדש את 'האחת והיחידה'. את 'הנשים הצרפתיות', את השעון המשפחתי. כל הזמן הזה הייתה לה דודה, והיא לא ידעה מקיומה. היא מסתכלת על תוי הפנים של דיאנה; האף שם, זה ברור. זוויות העיניים. היא פתאום מתבררת לה כמישהי שדומה מאוד לאמא שלה.

לא ידעתי שיש לי דודה, אומרת מרים.

היא לא סיפרה לך? אומרת דיאנה. זה מסביר כמה דברים! רגע, לא ידעת שסבתא שלך מתה מסרטן הגרון? באמת לא הצלחתי ליצור איתך קשר בשום צורה אחרת. אמא שלך לא ענתה לי לטלפונים, לא ידעתי מה המספר שלך, בסוף מצאתי אותך בפייסבוק אבל אי אפשר לשלוח אלייך הודעות –

כן, הודעות בפייסבוק זה בדרך כלל סוטים, אומרת מרים. 'היי ראיתי שאת בלשית את יכולה לעקוב אחרי הבעל שלי בבקשה? יש לי חשד שהוא בוגד בי' ובסוף מתברר שזה הבעל עצמו ששוכר אותי כדי שאראה אותו בעירום. אנשים דפוקים לגמרי, אני אומרת לך.

כן, אומרת דיאנה. זה נכון.

היא צוחקת. משתעלת. יורקת קצת דם לממחטה משובצת. מתנצלת. חוזרת לצחוק.

בבוקר מרים מוצאת לעצמה בית מלון ליד בית החולים. אלה שולי העיר אז המלון יחסית בזול. היא קונה בגט וגבינת שמנת וכמה ירקות, מכינה לעצמה ארוחת בוקר. מסתכלת על השמש עולה על העיר. היא חושבת לעצמה איזה מוזר זה, רגע אחד את במשרד קטן בגבעת שאול, רגע שני בשיכונים צדדיים בפרברי פריז. רגע אחד אין לך דודה, רגע שני יש. ולחשוב שלא הייתי יודעת את כל זה אם לא הייתי מתקשרת למספר ההוא בוואטסאפ.

הפלאפון משמיע קול כאילו היא קיבלה הודעה חדשה. כשמרים מסתכלת היא רואה התראה חדשה בפייסבוק. היא נכנסת. קוראת. כמעט איבדתי את חיי כשבעלי לשעבר עזב אותי, היא קוראת, ממשיכה לקרוא, כל זה לא עזר עד שקראתי על ד"ר אסקוביה, הוא כישף את בעלי והנה —

היא מפסיקה לקרוא.

אוי לא, היא חושבת. לא מכשפים. לא שוב.

היא לא הייתה צעירה

היא לא הייתה צעירה.

אולי להתחיל מזה. לא היו לה ילדים, אבל היא לא הייתה צעירה. לא במובן הרומנטי־נטפליקסי הזה, שבו אישה אחרי פרידה קשה עוברת למקום חדש, מוצאת שם בחור חתיך, מתאהבת בו והוא בה והם מתחתנים. שנים קראתי את הסיפור ככה, אבל לא זה הסיפור. זה אולי חלק ממנו, אבל זה לא כולו.

היא לא הייתה צעירה, רות. היא התאהבה במחלון. הוא נפטר ממחלה קשה. היא היגרה. קשה להמשיך להיות צעירים נטולי דאגות אחרי הסיפור הזה. הזרות המשיכה לרחף מעל ראשה. גם העוני. גם היותה אלמנה. הכל היה שם. לא היה באמת לאן לברוח.

ובכל זאת.

אנחנו מדברים הרבה על לאן היא הגיעה, רות. על הרצון שלה להצטרף לעם זר. מהללים על החסד שהיא עושה עם חמותה. אנחנו הצד ההוא, האחר, הארץ שאליה היא היגרה, ומטבע הדברים אנחנו מרוכזים בעצמינו. מישהי רוצה להצטרף? זה ברור, אנחנו "העם הנבחר". ולכן אנחנו לא מדברים הרבה מאיפה היא ברחה, רות. מה היה במואב שגרם לה להגיד אני, במקום הזה, לא נשארת.

זה הרי שם עוד קודם לכן. היא התחתנה עם מהגר. אני לא יודע אם זה היה יוצא דופן, אבל משהו בה נמשך אל הזרות שהוא הביא איתו. לרוח הים שבשיערו או משהו מעין זה. לא כמטאפורה, באמת – הוא היה במקום אחר, והוא הביא איתו משהו אחר, והיא בחרה במשהו האחר הזה, מפני שהאפשרויות שהיו לה בבית לא היו היא.

אולי היא נולדה לתוך ארץ זרה, כמו שכתב עוזי וייל בקטע ההוא. אולי היא הייתה זרה עוד כשגדלה. חריגה במקומה. אחרת. אולי היא לא מצאה את עצמה, ויכול להיות שהיא אפילו לא ידעה שהיא לא מוצאת את עצמה – היא מעולם לא יצאה מגבולות הכפר שלה. היא לא מכירה משהו אחר – עד שהגיעה משפחה מבחוץ והיא ראתה והבינה שיש מקום אחר, עם מנהגים אחרים ומתכונים אחרים ולחם אחר ואהבה אחרת., שהמקום בו היא נמצאת אינו הבית, ושאין לה ברירה, בעצם.

ולכן, כשהוא נפטר, העולם שלה קרס.

והוא קרס לא בגלל שלא נותרו לה משפחה. לא, הוא קרס מפני שברגע שאנחנו יודעים שיש מקום אחר, אנחנו לא יכולים שלא לראות את הפגמים שיש במקום שלנו. הסיבה שבשלה מלכתחילה נמשכנו אל החוץ. היא לא יכולה לחזור אחורה כי היא כבר חצתה את הקווים. כשהיא אומרת לנעמי 'עמך עמי ואלוהייך אלוהי' זו אינה הבטחה של 'אעשה הכל כדי להיטמע', אלא הכרה עייפה במציאות; אני כבר לא חלק מהמקום שבו גדלתי. אני לא יכולה להישאר כאן.

והיא הולכת.

זה הסיפור. הוא לא סיפור רומנטי. הוא סיפור של אבדן ושל הגירה. של מישהי שעוברת ממקום למקום, בורחת מהמקום האחד ומנסה למצוא את עצמה במקום האחר. כשהיא מנסה לגאול את עצמה היא לא מחפשת אהבה, אלא גאולה. גאולה במובן של חזרה, כמו גאולת אדמות; משהו, מישהו, שיתן המשכיות לאישה המת. כשרות פוגשת את בועז בגורן היא לא מתאהבת בו; היא מבקשת ממנו שיגאל את זכר קרובו. ואנחנו מבינים שכל הזמן מחלון היה שם, מהדהד בה.

אפשר, אולי, לראות בזה אמירה על גאולה. לא על גאולה במובן הדתי שלה (אם כי לכל גאולה יש מימד מחוץ לטבע), אלא על גאולה אישית, על היכולת לצאת מן המיצר. גאולה שיש בה רכיב ניסי ומצורף מקרים, אבל גם הרבה הכרה בזה שבשביל להיגאל צריך להגר, ללכת למקום אחר, שגאולה באה דווקא בזכות הזרות הזו. במובן מסוים כי אדם שגדל בתוך סביבה מסויימת אין בו את היכולת להביט עליה מבחוץ, לראות את הפגמים ולהבין איך לתקן.

היא לא באמת נטמעה, רות. אנחנו יודעים את זה. אלפי שנים אחרי אנחנו עדיין קוראים לה 'רות המואביה', ועדיין מספרים את סיפור ההגירה שלה. אבל אולי הכינוי הזה הוא לא כינוי גנאי, אלא תיאור של כח העל שלה – של היכולת להצטרף לנעמי, של היכולת לקום וללכת ללקט שעורים, של ההליכה אל הגורן, של הדרישה מבועז – כח העל של לא להיות בפנים, לא להיכנע למובן מאליו, לא לעשות את מה שכולם עושים, אלא לקום מהשבר ולגאול את עצמה.

(מתוך דברים שנאמרו אתמול בסדנת כתיבה חד פעמית בירושלים, ושלחתי אותם בצורה כזו או אחרת היום בניוזלטר שלי)

שמונה שנים

א.
מה עוד לומר שעדיין לא נאמר.

כל הזמן אנחנו מדברים דברים שכבר נאמרו. אנחנו מזכירים שוב את הטיול ההוא, ואת ההדרכה ההיא לכל בני הדודים, ומספרים את הסיפור על המעיל שהוא קנה בגולף ואיבד כעבור שבוע. ואנחנו מתבדחים באותו חוסר אונים שבו מתבדחים רק אנשים שנעקר משהו מחזם. מספרים חלק מהבדיחות שוב ושוב, כאילו הצחוק המשותף יעזור להחזיר משהו.

הוא היה אוהב את זה. הוא אהב למחזר בדיחות. לספר אותם שוב ושוב. לצחוק מהן. פעם אמרתי לו נו די, לא יכול להיות שאתה עדיין עם הבדיחה הזו, והוא אמר, אם בדיחה היא בדיחה טובה, למה לא לספר אותה שוב? וכך כתבנו על כל הטרמפיאדות בצפון שיר היתולי שכתב פעם הרב חיים נבון ("מה נאוו שוליים", למי שזוכר. אם מישהו זוכר בכלל). והיה בזה משהו. הנה, שנים אחרי ואני נזכר באותן רפליקות, אותן בדיחות, אותם משפטים שנאמרו שוב ושוב עד שנחרטו בי.

אבל את הדברים האחרים אני לא זוכר. רק זוכר שהתקיימו, אבל מה הם היו, את זה אני לא זוכר.

ב.
אלה אולי דברים שצריך להגיד על הזיכרון. שאחרי שמונה שנים הוא דוהה. הופך להיות קווי מתאר.

מה אני זוכר.

אני זוכר שהוא הוא היה נמוך. כמה נמוך, לא מאוד. לא משהו יוצא דופן. זוכר שכשהניח תפילין סביב בר המצווה, הרצועות נכרכו עוד ועוד סביב כף היד הקטנה שלו, ואבא שלו קיצר לו את הרצועות כדי שלא יצטרך להסתובב עם מטר של רצועה לא בשימוש. היה לו ראש עטור תלתלים בלונדיניים שצמחו לכל כיוון שרק יכלו, וזקן שהתפרע (וסודר לקראת הפסח האחרון בחייו), והייתה לו דיקציה שהייתה כל כך קשה להבנה עד שלפעמים הייתי מהנהן למרות שלא הבנתי מילה.

וזה מוזר אבל כשאני נזכר בו אני נזכר קודם כל במראה. גובה, שרירים, צבע עיניים. את הקול אני מנסה לשחזר. תנועות גוף. אני זוכר קפיצות למעיינות. ספציפית יותר אני זוכר איך הלכנו פעם למעיין מתחת למבשרת ציון, מעיין שלדעתי כבר לא קיים, נהרס בעבודות ההכנה של פארק ירושלים, אבל פעם היה שם מעיין חמוד והלכנו לשם ואני זוכר שצילמתי תמונות (במשך שנה חיפשתי אותם, לא מצאתי. אולי הן על המחשב הישן הישן, שאני לא מעז לזרוק), ולפעמים כשאני מנסה להיזכר בו, אני נזכר איך הוא היה נראה. אבל בצורה מטושטשת. כאילו איזו טביעת גוף שלו נותרה אחריו בעולם ואט אט היא נמוגה.

ג.
בגיל עשרים נסענו לצפון. יצאנו בטרמפים מהגבעה הצרפתית, מצאנו את עצמנו נתקעים בצומת פצאל במשך שלש שעות. הוא פתח ערסל בצומת, ישב בו, קרא ספר, אחר כך החליף אותי בהרמת האצבע. היה לו תיק שקראו לו סמבטיון. הוא אהב אותו מאוד, חיבר אליו עוד ועוד חבלים, שאקלים. אחר כך עלינו על טרמפ עם שני חבר'ה צעירים (אז הם היו נראים לי מבוגרים. היו גדולים מאיתנו בכמה שנים) שנסעו לפסטיבל על גדות הכינרת. הורידו אותנו בצומת צמח. הייתה להם גולגולת קשורה על המראה, והאוטו היה בריח של ירוק. הייתה שם גורת כלבים קטנה וחמודה שהשתינה על הספסל האחורי. שלום התיידד איתה על ההתחלה, וכל הנסיעה היא ישבה בחיקו.

כבר סיפרתי את הסיפור הזה אבל הוא מציף אותי שוב. הכלבה הקטנה. הריח של הירוק. צומת פצאל. ומעל הכל, החופש.

ד.
הוא היה ילד של חופש, ואולי נכון היה להגיד שהוא היה ילד חופש.

אבל באמת חופש. חופש מהסוג של לעשות טיול לבד מירוחם לשדה בוקר. חופש מהסוג שמעולם לא ידעת איפה הוא נמצא כרגע. חופש מהסוג שאי אפשר היה לדעת מה הוא יחשוב, איך הוא יגיב להתפתחות הפוליטית האחרונה, חופש מהסוג שידע לכעוס אבל גם ידע לסלוח, שלא נשא טינה בלב. חופש של דעות ושל אכפתיות, של אי שיפוטיות, של אדם שיכול להיות ילד –

לא במובן הילדותי, כלומר לא מהסוג שמתיילד. ילד מהסוג שמסתקרן מכל דבר, ששמח בכל דבר, שצוחק מכל שטות, שמתרגש מכל אירוע, שמתעצבן על מוזיקה שהוא לא אוהב ומתלהב כשהוא מצליח להצחיק את החובל של הספינה שלו בצבא. כזה סוג ילד וכזה סוג חופש. אבל גם אדם שיודע לכעוס בכעסך, לדאוג בדאגתך, שיודע לעצור באמצע משהו ולהגיד 'הכל בסדר? משהו יושב לך על הלב?'. כזה מין אדם.

איך אהבתי אותו, אלוהים שישמור עלי. אני יושב וכותב את זה באמצע בית קפה במרכז ירושלים ודומע, מוחה את הדמעות שלי עם מפית שכתוב עליה 'בתיאבון' ומשהו נפער לי בלב ואני מוצף כולי בגעגוע. אלוהים איזה אדם הוא היה. כמו דמות מסיפור. איך לא הכרתם אותו כולכם. איזה באסה לכם, בחיי. איזה איש היה כאן.

ה.
אני מתגעגע לבדיחות, אבל גם לכעס, לנוכחות, מתגעגע לזה שעברנו מספיק מסלול חיים ביחד כדי שלא אצטרך להיות מישהו אחר, שהוא הכיר אותי טוב מספיק מכפי שהכרתי את עצמי. אני מתגעגע למי שהיה ולמי שהיה יכול להיות. לכל אלפי השבילים אליהם יכול היה ללכת ולא הלך.

אני זוכר איך הייתי מתרגש כשהיינו נפגשים. איך היה שולח מדי פעם הודעה, 'אני בירושלים, רוצה לשבת?' והייתי אומר כן, או לא, לפי העניין, אבל זוכר איך שמחתי לקבל את ההודעות האלה, כמו דפיקה משמחת בדלת. זוכר איך ניסיתי לתאם ולארגן הכל כדי שנוכל לשבת. זוכר איך חיפשנו מקומות לצאת אליהם, ואיך שמחתי לראות אותו בהפתעה, סתם כך באמצע היום. איך תמיד זה היה משמח.

ו.
הודעות אחרונות:
– יקירי, יש לך שתי בירות פה ועוד רגע פסח.
– נמצא זמן אחר, אני במסע השבוע.

מתי הייתה הפעם האחרונה שנפגשנו? כנראה ביום ההולדת שלי. הלכתי לכותל עם מישהי שהכרתי אז, ואחר כך עזרת לנו להחליף גלגל. הגעת על האופניים. משם המשכנו – נסעת על האופניים לאט לאט, ואני צחקתי ואמרתי שתלך איתם לידך – לאלדו, גלידה שהייתה אז ברחוב יפו ושלומצי עבדה שם, והיא לא הייתה שם אבל ישבנו ואכלנו גלידה, ואחר כך המשכנו לשוק לשתות בירה, ושתינו בירה בשוק במקום שקראו לו השמטוב וגם הוא כבר לא קיים, ודיברנו על החיים שלנו. סיפרת שבדיוק אתה יוצא עם מישהי, ואני סיפרתי שאני בדיוק לא יוצא עם מישהי, והיינו במין עמדה מהורהרת כזו, מי אנחנו מה אנחנו עושים מה אנחנו רוצים לעשות עם החיים שלנו. ולא ידענו אז שזו הפעם האחרונה.

אבל נפרדנו בחיבוק, ואמרנו אחד לשני 'אני אוהב אותך' ו'יום הולדת שמח', מפני שכמה שנים לפני כן קראת באיזה ספר צהוב וישן, מהסוג שאהבת בגלל שהם ישנים ולא בגלל שהם טובים, משהו על מילים שאנשים הצטערו שהם לא אמרו אחד לשני, ומאז היה חשוב לך להגיד לאנשים שאתה אוהב אותם.

אני שמח שאלה המילים האחרונות שדיברנו זה לזה.

ז.
אני לא אוהב לזכור אנשים על שם סופם וגם אותך אני לא זוכר על שם סופך. אני זוכר הכל, את הכל שכחתי ואת הכל אני זוכר, שלום. הבת הבכורה שלי קרויה על שמך, ופעם בכמה זמן אני קורא לה ונזכר בך. ולא נזכר דווקא בסוף. נזכר בהתחלה. בליל שבועות במורשה, במגילת קהלת. אני נזכר בבית ברחוב גבעת שאול, בנס קפה בשתיים בלילה. נזכר בדברים שלא אכלת כי הם עשו לך בלגן בבטן. נזכר בביקור שלי בבני צבי ובביקור שלך בישל"צ ובקומונה המשותפת ובטיול סוף שמינית ובחגיגות יום ההולדת ובבירות ובקפה ובספרי השירה, נזכר איך אהבת את המשפחה שלך ואיך הם אהבו אותך, נזכר בפרלמנט של בני הדודים נזכר במשפחה שלך נזכר בתקופה בירוחם נזכר בתקופה בצפת, בשירות בחיל הים, בהדרכה במורשה ובבני צבי, בלימודים בהרצוג, בשיחות טלפון אינסופיות, הכל הכל שכחתי ובכל זאת הכל אני זוכר.

מה לומר שעוד לא נאמר.

רק הדברים שצריך להגיד שוב ושוב. אהבתי אותך נורא. לא רק אני, כל האנשים שהכרת אהבו אותך נורא. ולפעמים לא ידעת את זה ולפעמים ידעת, אבל צריך להגיד. כולם מתגעגעים אליך ולא יודעים איך להגיד את זה. הם יושבים באזכרה ומספרים בדיחות וקוראים תהילים וצוחקים אחד לשני אבל בעצם הם מתגעגעים אליך נואשות ואוהבים אותך מאוד.

הלוואי שהיית כאן.

מה היה במשפט שלמה

ובכן, עבר קצת זמן אז אפשר לספר את הסיפור כמו שצריך בלי לחשוש מההשלכות. ואולי עם לחשוש, אין לדעת. בכל אופן, הרוחות סוערות לאחרונה סביב משפט שלמה. רוב הדוברים מדברים עליו כמו סיפור אגדות ישן, משהו שאפשר להשתמש בו בתור מטאפורה מבלי להתרגש יותר מדי. הם מספרים סיפור על משפט מול המלך שלמה. שתי נשים זונות מתווכחות של מי התינוק. המלך מציע לחתוך אותו. זה המשפט. אחת הנשים מוותרת, ושלמה מכריע שהיא אם התינוק. יש רק בעיה אחת בסיפור הזה.

לא הובא אף תינוק לפני המלך שלמה.

אולי לדייק. היו תינוקות. לא מול שלמה המלך. לראשון קראו יואל, לשני יובל. הם נולדו בכפר קטן בצידו המזרחי של רכס ההר, צד חם, רדוף רוחות, נטול משקעים. נהר הירדן זורם לאיטו בלב הבקעה, אבל קשה מאוד לקיים שם חקלאות כמו שצריך. זהו כפרם של אלה שלא שפר עליהם גורלם להיוולד עם חלקה יפה ליד יריחו, על הרכס ליד בתאל, או בקרבת ערי הנמל עכו ויפו. המקום שאיש איננו מכיר בו, ואליו מגיעים כל אלה שלובשים שחורים ומתעטפים שחורים והולכים למקום שאיש לא מכיר אותם. לאנשים האלה נולדים ילדים, ואין איש שישמור עליהם. ובמקום הזה, לאישה בשם מוחה ולאישה בשם צרועה, נולדים שני תינוקות.

ליד הכפר הזה היה כפר מקביל, של שעירים. שדי המדבר הישראלי. בניגוד לשדי ההר, או שדי הגליל, שדי המדבר הישראלי הם טיפוס מאוד מקורקע. מקומי למדי. הם לא משעשעים מדי, אין להם מלך, והם בעיקר מנסים לחיות את חייהם (האינסופיים כמעט). אה, והם אוהבים לקחת מטיילים. הם לא אוכלים אותם או שוחטים אותם, בניגוד לשמועות. הם פשוט מאמצים אותם אל חיקם. יש להם כללים, לשעירים, ואם הם לוקחים תינוק, הם משאירים שעיר תינוק במקום, ככה פשוט.

זה סידור נוח גם לבני האדם, שכן תינוקות צריך להאכיל ולכלכל ולגדל, ואילו שעירים עושים את החיים נוחים יותר. הם לא נותנים אושר, אבל הם מגנים מאלימות, מספקים נחמה, הם לא אוכלים כל כך הרבה, ותמיד ישארו בסביבה. כבר הרבה שנים שלא בוצעה החלפה. מאז ימי השופטים, אולי.

אבל הנה כך, ביום בהיר אחד, שני תינוקות הוחלפו. יובל ויואל. אבל במקום שני התינוקות נשאר שם שעיר אחד קטן, שחור עיניים. נטול שם. אפשר היה לדעת שהוא שעיר, כי כשאחד הלקוחות יצא בשחר הבוקר מהביקתה ופנה ללכת כשהלמות יין אמש עדיין בראשו, הוא כמעט דרך על השעיר – ומצא את עצמו מרחף באוויר מעל הבאר. כמובן שגם מוחה, אמו של יובל וגם צרועה, אמו של יואל רצו את השעיר לעצמן, והן רבו במכות ברחבי הבקתה, כדים נשברו, קמח נזל מן הסדקים, ובסוף לא הייתה ברירה אלא להגיע לשלמה המלך, שיחליט.

לא כי הוא היה השופט הגדול. לא זו הסיבה. הסיבה הייתה ששלמה הכיר שדים.

הוא אכן הכיר אותם. בבוקר הירושלמי הצונן, המטפטף, כשישב על הכיסא ומולו שתי הנשים והשעיר, הוא ידע שאין ברירה אלא להרוג את השעיר. שבני האדם מתאהבים בהגנה שהשעיר מעניק. באלימות הזו, המשוגעת, אבל שבחלוף השנים האלימות מפעפעת החוצה, מרעילה את הכפר, את הקהילה, את העם, אפילו, ויוצרת שני מחנות נפרדים. בלית ברירה הורה להביא את החרב האישית שלו, החרב שחושלה על ידי אשמדאי, ולהרוג את השעיר. הריגת שעיר גורמת למלחמה ארוכה, עקובת דם, בין בני האדם ובין השדים, אולם נראה היה שאין ברירה אחרת. או לגזור את העם, או לגזור את השעיר.

לא כך הסתיים הסיפור. ברגע האחרון נשברה אחת האמהות וביקשה שלא להרוג את השעיר. שלמה הסיק שהסכסוך בין השתיים לא הגיע למקום שאין לשוב ממנו, ואולי היה לו לב רחום, ואולי פשוט אהב שדברים הם שלמים, שדים, עמים, הכל, ועל כן הניח את החרב. האם השניה קיבלה את השעיר, והאם הראשונה שבה לביתה ומצאה את בנה, יובל, ממתין לה בשער הביקתה, ולצידו לקוח מאלה הנאמנים. היא לא ידעה חיים ארוכים, אבל היה לה בן.

שלמה לא עקב אחרי האם השניה. הוא נשאר בירושלים, התמודד עם מרידות ווהזקין אט אט, חכם, מוקף נשים, עשיר. ימים מספר אחרי מותו התייצב אחד מגובי המיסים שלו בשכם, והכריז על חלוקת ממלכת שלמה לשתי ממלכות. הוא הקים את ממלכת ישראל ועמד בדרך פלא בכל המלחמות והאיומים שהתרגשו עליו. שמו היה ירבעם בן נבט. הוא לא דיבר הרבה על אמו. אולי קצת התבייש בה ובעבודתה. שמה היה צרועה.

המילים שאין

איך הקריסה פנימה מתחילה. כמו הרבה פעמים, בהודעה: חדשות רעות מאוד, תתקשר.

ואחר כך טלפון. קול נשנק מהצד השני. אבא שלי אוסף כח, מספר: היה פיגוע בחווארה. שני צעירים, יגל והלל.

ואחר כך הלב הצונח, ואחר כך המילים שאין.

***

בבית של סבא וסבתא שבגבעת שמואל יש המולת אנשים שעוברת, מגיעה. בני הדודים נפגשים סביב הסירים, משלימים רגעים של קרבה. עכשיו כששניים מאיתנו אינם יש איזה דחף להתקרב יותר, להזמין, להיות ביחד. סבא שמואל יושב ומספר על הטלית עם פתיל התכלת שיגל קשר לו במיוחד. סבתא יונה יושבת על הכורסא מול הטלוויזיה, מספרת על איך שיגל לקח אותה לקניון של גבעת שמואל לפני שבועיים. היה לו רכב, עבד במוסך של דוד שלו, הוציא רשיון, נהג לכל מקום. הוא היה עוזר לה לעשות קניות (פיצוחים, היא מספרת, וירקות מהירקן שלא צריך לצאת מהרכב בשביל זה), ללכת למרפאה, לכל דבר למעשה. הוא היה נכד של סבתא. אליו היא הייתה מתקשרת, הוא היה אומר 'אין בעיה' ובא. היא נאנחת, אני לא יודעת מה לעשות עכשיו.

גם אני לא יודע מה לעשות. לא יודע גם מה לומר. נראה לי שאני לא יודע כלום, בסוג של עלטה, כאילו אם איישיר מבט על מה שבאמת קרה כאן, אצנח פנימה.

***

אנחנו האדוות. המעגל מסביב. אלה שנפגשו איתם כשהם באו לירושלים לשבת, באירועים משפחתיים, במפגשים פה ושם ("מה קורה?", "בסדר, הכל טוב". לפעמים צחקנו שיגל הוא נער הפוסטר של ה'בסדר'.). בפעם האחרונה שנפגשתי עם הלל הייתה דווקא הזדמנות לשיחה ארוכה יותר, פטפטנו על הצבא (מרוצה מאוד) ועל הישיבה (שמח) ועל היין שביעית של כרם הר ברכה (טעים, תיקח כבר ארגז שלם מה אתה מסתבך עם בקבוק, אני אארגן לך) ואפילו על הנסיעה לגב ההר (לא משנה מה הוא אמר). אני מצטער שלא גררתי את יגל לשיחה ארוכה יותר בפעם הקודמת שנפגשנו; אין איך להשלים את שאבד.

(איך הזיכרון נקרע מן הלב)

***

ביום שני אחרי הלוויה שי, הבכורה שלי, מתעוררת בבהלה עמוקה באמצע הלילה. חצות הלילה, שקט מבחוץ. היא צועקת אבא, אבא. בוכה, משתנקת, לא מצליחה להירגע. היא יודעת שקרה משהו, כי השגרה שלה השתבשה לגמרי, אבל היא לא יודעת מה. אני מחבק אותה בחושך, מניח יד. מנסה להירגע בעצמי. אחר כך אני יוצא מהחדר. כעבור חמש דקות היא טופפת אחרי, משפשפת עיניים. "אבא," היא אומרת, "אני לא מצליחה להירגע".

גם אני לא, שעות אחרי שהיא נרדמת אני בוהה בחשיכה, מרגיש כמו משהו השתבש במציאות, משהו עמוק שהוטח בנו פתאום ומערער הכל.

***

הלל נקרא בשם הזה בגלל שיר של נתן זך. 'אני רוצה תמיד עיניים להלל', הוא נקרא. הנה המילים המסיימות אותו:

"וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ
הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל."

***

הבית של שלום ואסתי בהר ברכה מוצף אנשים שאני מכיר ושאני לא מכיר. יש שלט על הדלת שאומר שהשבעה בחוץ, ורק משפחה נכנסת לבית. פוליטיקאים באים לנחם. חלקם באים לשמוע, חלקם מבקשים לדבר. הילדים הקטנים אוספים פאצ'ים צבאיים מכל הקצינים שמסתובבים שם כל הזמן. בתוך הבית מקציף החלב של יגל עובד שעות נוספות, מכין קפה למשפחה שמסתובבת שם, לדודים, לבני הדודים. באיזשהו שלב אסתי נכנסת לשתות משהו, מסתכלת על השלט, מחייכת – מה זה משפחה, היא אומרת. לפעמים אני חושבת שחברים של הלל ויגל היו פה יותר ממני. איך אפשר להגיד להם לא להיכנס.

***

הם לא הסכימו על שום דבר בעולם, בעצם. לא הצביעו לאותן המפלגות. לא התנהגו באותה הצורה. הם היו אחים, אומרת אסתי. בצד, ליד המטבח, אני מדבר עם רחל על ההספד שלה. רציתי שיזכרו שהם גם היו אנושיים. בני אדם. שיזכרו אותם, לא רק את המוות שלהם. אחד הדודים אומר לשלום שהוא זוכר את זה מאירועים אחרים, את התחושה של איך לוקחים לך את האבל הפרטי ושמים לך אבל ציבורי במקום. בחוץ, אחד הפוליטיקאים (יועז הנדל כמדומני, שכבר לא ממש פוליטיקאי), אומר דברים דומים.

***

שלום ואסתי הם הדודים הצעירים שלי, אלה שכמעט בגיל שלי, בעצם. שלום – שלומק'ה בפי המשפחה (ולא בפי אף אחד אחר בעולם, לדעתי) הוא לב גדול. איש נינוח, אכפתי, חייכן ואוהב. אסתי היא ממין האנשים שיודעים להזיז את העולם כשצריך. יגל והלל היו, כל אחד בדרכו, שילוב די מרהיב של השניים. זו משפחה שגדלה על ברכיה של סבתא שקמה לבדה מן השואה, שגורשה מגוש קטיף. משפחה שמחלקת מרק לחיילים, מנהלת גמ"חים ביד רמה, מובילה נוער. אני יודע; תהיה כאן תקומה מן האפר. אבל תקומה אין פירושה נחמה, ונחמה אין פירושה שכחה.

הלב זוכר, והוא לנצח יזכור. בור נפער בנו, וגם אם יבוא יום ונצליח להניח עליו טלאי, עדיין הבור הוא בור, עדיין אנחנו חסרים שניים מהטובים ביותר שהיו לנו.

איזה אבדן, אלוהים אדירים, איזה אבדן.