על כן קרא שמה בבל | לפרשת נח

(בשנה שעברה כתבתי על המבול. הנה קישור)

א.
לפעמים ככה, ביום חמישי בלילה, אדם יושב לבירה בפחית (כלומר, בבר בשם 'הפחית' שמגישים בו רק בירה בפחיות. אל תשאלו אותי למה, קטע של אמריקאים) עם תומר, ותומר אומר לו יא, אחי, תקשיב, יש לי סטארט אפ מטורף. ואדם כבר מכיר את תומר, שהיה באיזו יחידה טכנולוגית בצבא ומאז נדפק לו המוח וכל דבר הוא סטארטאפ מטורף, כולל אפליקציה שמפעילה מרחוק מכונות קפה, אבל הם בחוץ והם שותים ומה אכפת לו להקשיב. אז הוא מקשיב, ותומר מספר לו את הרעיון. ובמפתיע, הרעיון רעיון טוב. מספיק טוב כדי להזמין עוד בירה, ולקחת מפית מהבר, ולהתחיל לכתוב בעט על המפית כדי שיהיה סיפור מוצלח לספר עליהם אחרי שהם יצליחו.

מה זה רעיון טוב. ככל שאדם חושב על זה יותר ככה העולם נראה לו קטן ובכף ידו. אחי זה רעיון מטורף, הוא אומר, איך לא עלו על זה קודם? ותומר אומר מה אני יודע, בנאדם. לפעמים צריך מישהו שימציא את הגלגל. ואדם אומר אתה יודע, אם לא עלו על זה קודם אז כנראה יש פה איזה דפקט (הוא לא אומר דפקט. הוא אומר 'פאק'. אבל אנחנו פה בטור של פרשת שבוע אז אנחנו מכבדים את המעמד), ותומר אומר בדקתי, יש כמה סטארטאפים שרצים במקביל ואיזה צוות מחקר של גוגל אבל אני מכיר את זה, אנחנו נהיה ראשונים בשוק. אז מה אתה אומר? נלך על זה?

ואדם אומר כן. נלך על זה. הם עושים מחקר שוק והם עושים התייעצות עם כל מיני אנשים מהאינטרנט שמוכנים לשבת איתם לקפה בחינם ואחרי חודש בערך הם מורידים חוזה שותפים מהאינטרנט ולוקחים אותו לבן דוד של אדם, שהוא עורך דין ומתעסק בחברות, והבן דוד מנסח מה שצריך לטובת שני הצדדים, ותומר הוא המנכ"ל ואדם הוא מנהל מוצר, והם חותמים ולוחצים ידיים ואומרים יאללה, נתחיל.

ב.
ואחרי כמה חודשים ואיזה גרסת אלפא מאוד מאוד מאוד (ככה תומר אומר, והוא שם סימן קריאה באמצע אבל אנחנו לא נעשה את זה) ראשונית, אדם פתאום מבין שיש לו זהב בין הידיים. מה זה זהב. כאילו, שהוא יכול בכיף להיות מליונר מהסיפור הזה. שפייסבוק יקנו אותו, או שגוגל יקנו אותו, או שהם יצליחו לגדול מספיק כדי להתחיל לנגוס בנתח השוק של חברות הרבה הרבה יותר גדולות ובעצם יהיו שחקן לגיטימי במגרש של הגדולים, מגדל שראשו בשמיים. והוא מתלהב, ותומר מתלהב, והילה המעצבת מבצלאל מתלהבת, ויאיר שכותב להם קוד מתלהב, וכולם מסתובבים עם המון חלומות גדולים.

זה טוב כשאנשים מסתובבים עם חלומות גדולים בראש. ועוד יותר טוב, ככה תומר אומר, שכולם מדברים באותה שפה. לא שכולם פה יודעים לכתוב ג'אווה, בשביל זה יש לנו את הילה, ולא שכולם פה מתכנתים בפייתון, אז זה לא בדיוק אותה שפה, אבל לכולנו יש מטרה משותפת שהיא גדולה מאיתנו, ככה תומר אומר ונושא כוסית על סבב גיוס ראשון מוצלח יחסית, וכולנו באותו ראש ורוצים שהסטארט אפ הזה יצליח (הוא קורא לו 'ג'ולי'. איזה מין שם זה לחברה), ויש בינינו דיבור טוב ושפה טובה, וכל מה שנרצה, נוכל לעשות. לחיים, בני ***** שכמוכם, לחיים.

ג.
מה מחזיק בנאדם בסטארטאפ כשהמשכורת שלו היא בעצם אחוזים.

קודם כל, ההצלחה שבאופק. ושנית, לפעמים רואים מזה כסף יחסית מהר. אחרי שנה כבר אפשר למשוך משכורת, כל מיני כאלה. ושלישית, הוא מאמין במוצר. ורביעית, וזה אולי הקטע הכי מוזר והכי חשוב, ככה הוא אומר לדינה (שאנחנו לא מכירים אותה ובעצם הם נפגשו הרגע) כשהם יושבים להם באינדינגב ודירטי פליי מנגנים מולם בבמת הקוף, יש פן של תהילה בכל הסיפור הזה. עכשיו, אל תוציאי אותי תל אביבי שחצן, טוב? זה לא זה. זו התחושה של היי, אני עושה משהו בעולם.

לא יודע להסביר לך את זה, הוא אומר. זה כמו לעשות ילד אבל בגדול. זה כמו לבנות איזה פסל שישאר לנצח. לתכנן את האמפייר סטייט בילדינג. שלא יהיה מי שיסתובב בעולם המערבי ולא יכיר את המבנה הזה. זה איזשהו רגע שבו אתה מבין שהשארת חותם בעולם הזה, את מבינה? כי בתכל'ס, ככה הוא אומר, מה זה חיי אנוש. רגע כאן ורגע שם. אז לפחות שישאר משהו אחרינו, לא ככה? שאנשים יזכרו אותנו. ידברו עלינו. שנדע שעשינו כאן משהו, לא סתם עברנו בלי להשאיר חותם.

ואני, הוא אומר לה, מה אני יודע לעשות. אם הייתי כותב, הייתי כותב את החטא ועונשו. אם הייתי צייר, הייתי מצייר את המונה ליזה. מנסה, לפחות. אבל אני אני יודע לבנות מסדי נתונים ולהבין איך אפליקציית ווב עובדת. אז זה מה שאני מנסה לעשות.

ד.
ואחרי עוד שנה, ככה, פתאום משהו מגמגם. ותומר אוסף את כולם ואומר להם עשינו מחקר שוק, ככה הוא אומר. חלקכם יודעים את זה חלקכם לא. ומחקר השוק גילה לנו שמה שאנשים רוצים לראות זה בכלל לא מה שעבדנו עליו. בכלל לא. הוא אומר משהו כמו, אנשים רוצים לראות חתולים עושים דברים מטופשים אז בואו נראה להם את זה. כמובן שזה לא מה שהוא אומר באמת, אבל ברעיון. ואדם יודע את כל זה ולא סתם הוא שותף אבל עכשיו, ככה, כשהוא מסתובב במשרדים שלהם אחרי יום העבודה, הוא אומר לעצמו אבל מה, זה לא בדיוק מה שחשבתי שיהיה. ואומר לעצמו אני לא בטוח שזה מה שאני רוצה שיקרה.

כלומר ברור שצריך להיות גמישים ולנוע עם המוצר, אבל מה, חשבתי שאולי נלך למקום אחר. כי החזון שלי מראש מראש היה אחר. כי חשבתי שאנחנו עושים פה משהו כדי לעזור לבני אדם לשרוד את המבול של החיים שלהם, ופתאום אני מבין שאנחנו עושים פה משהו כדי שאנשים יוכלו לקפוץ בנג'י. ולא שאני מזלזל בבנג'י, כן? אבל זה לא זה. ויש פה אלמנט של התמכרות, ושל סיכון. זה לא רק עוזר לחברה, הדבר הזה. לא בשביל זה עצרתי את החיים שלי. גם לא בשביל הכסף. חשבתי שאני עושה פה משהו גדול, והבנתי שלא. ולא רק שהבנתי שלא, הבנתי שתומר ואני, אנחנו שני אנשים שונים.

מה זה אומר שני אנשים שונים, הוא אומר לדינה בבית. אנחנו כאילו מדברים את אותה השפה, הוא אומר לה, אבל בעצם אנחנו לא. זה רק נראה כמו. שנינו מדברים עברית, ואנחנו יכולים לתקשר, אבל התקשורת הזו, היא לא זה. זו לא בדיוק אותה השפה, את מבינה? זה כמעט, אבל הכמעט הזה יוצר עכשיו קרע.

זה כמו, הוא אומר, זה כמו שאני אגיד לך 'אני לבד'. תחשבי כמה פירושים יש ל'אני לבד' הזה. הוא יכול להיות 'בודד לי' והוא יכול להיות 'אני צריך עזרה' והוא יכול להיות 'אני צריך חיבוק' והוא יכול להיות 'אני צריך חברים לראות איתם סרטים מטופשים' והוא יכול להיות 'העולם הזה הוא כזה מקום בודד, כל אדם לעצמו' והוא יכול להיות 'הבדידות הקיומית הזו, כל אדם, לבדו נולד ולבדו מת ובינתיים מה'. המון דברים הוא יכול להיות. ואם אני אומר לך 'אני לבד', את מבינה אותי, מה אני רוצה, אבל אם אני אגיד לתומר 'אני לבד', הוא יגיד 'יאללה בוא, יש אצלי כמה חבר'ה משחקים פיפ"א'. זו כאילו אותה השפה, אבל זה לא. את מבינה, נכון?

ה.
(היא לא הבינה).

ו.
ואחרי עוד חודש, אולי חודשיים, הם מתייצבים שוב אצל בן הדוד של אדם ואדם מוכר את חלקו בחברה לתומר, ואומר לו בהצלחה אחי, ותומר אומר ברור אחי, בכיף, ואומר טוב שעזבת ככה בלי לפרק את החברה לחלקים, תודה, ואדם אומר בטח, בטח, והוא גם יצא עם כמה אחוזים וקצת מזומן אז בכלל, מה יש להתלונן. ואחרי שלשה חודשי אבטלה (הייתה קשה הפרידה מדינה) הוא הולך לעבוד באיזו חברה אחרת, שיותר מתאימה לו. אבל גם הילה ויאיר ועוד איזה שלשה אנשים באים והולכים לגדל ילדים ולמצוא אישה וללמוד תורה, וג'ולי שלהם מתפרקת אט אט, עד שהיא נמכרת לאיזו חברה אחרת, מפלצתית, שקונה הכל וממזגת ועוצרת את הפיתוח ומשתמשת במה שכבר יש בשביל מוצר אחר שלה וכל אחד מתפזר לדרכו וככה הכל נגמר.

כמעט.

כי על כן קרא שמה בבל. על שם הבלבול. על שם שאנשים שונים מתכוונים לדברים שונים, ואיך אפשר לדעת. ועל כן קרא שמה בבל, על שום שאנשים, למשל אדם ודינה, שונים זה מזה, והולכים לכיוונים שונים, ונפגשים לפעמים, ככה, שנים אחרי, שוב באיזה פסטיבל יערות מנשה, ודינה אומרת היי, בדיוק תהיתי אם תהיה פה, ואדם אומר היי, מה קורה, התגעגעתי, ותוהה אם באמת היא חשבה עליו, ודינה תוהה אם הוא באמת התגעגע. ומפני השפה הבלויה, המשומשת עד לזרא, מפני כן לא ידעו מה באמת קורה ביניהם, מה קרה ביניהם בעבר, מה יקרה ביניהם בעתיד. ורק על מנת שיצליח, הסיפור הקטן הזה, נחזיק כולנו אצבעות ונקווה שיהיה להם טוב.

___
בתמונה: גות'האם סיטי.
לא בתמונה: המקומות האחרונים לסדנאות הכתיבה שלי שנפתחות בשבוע הבא. דברו איתי לפרטים.

מודעות פרסומת

זה לא חייב לצרום

(אזהרת פוסט דתי. מניח שגם קצת מעצבן או לא פופולרי. אני אשמח לשמוע תגובות, אבל תגובות מתלהמות או תוקפות ימחקו ללא הסבר או אזהרה)

א.
אחת החוויות המרכזיות שלי ממנהטן היא החיפוש אחרי מניין שאפשר להתפלל בו. בכל מניין אפשר להתפלל, זה נכון, אבל בכל זאת חיפשנו מניין שהוא גם שוויוני וגם מסורתי. לאו דווקא במובן ההלכתי; במובן שבו נוסח התפילות הוא פחות או יותר הנוסח המסורתי, והמנגינות הן המנגינות המסורתיות, ואנשים מגיעים להתפלל כדרך שאנשים מגיעים להתפלל. כלומר, כחלק מקהילה, וכאדם פרטי מול אלוהיו.

זה היה קשה. לא כי אין – ברוך ה', מצאנו כמה וכמה מניינים נהדרים, וראש השנה שלנו היה משמעותי ומכוון – אלא מפני שהרבה מן המניינים שהלכנו אליהם, על כל הקשת שבין האורתודוקסיה לרפורמה, הרגישו כאילו אנחנו צריכים לוותר על משהו. בהרבה מהמקרים, המתפללים הרגישו כמו אורחים – כאילו אין להם מושג מה זה הבניין הזה, ומישהו צריך להגיד להם איפה נמצאים בתפילה, ולהנגיש אותה אליהם, והם נוכחים שם ואין להם מושג מה הם עושים. הם שם כי 'יהודים מתפללים בשבת', אבל תפילה לא אומרת להם כלום. במקרה הטוב הם באים לחוות 'חוויה רוחנית אותנטית'. איזה מושג מעצבן.

באיזשהו שלב זה הרגיש כאילו אנחנו צריכים לבחור בין הפמיניזם ובין המסורת. וזה הציק לי, כי אני מאמין שהמניינים השוויוניים הם לא רפורמה בדת, או חתירה תחת ערכי הדת, אלא המשך טבעי ומתבקש למדי של המסורת. לא אמורה הייתה להיות צרימה כזו. צריכים היו להיות יותר מניינים שבהם החזן בקיא בנוסח ובמנגינה, והמשתתפים הם בני בית. אבל לא היו. לא מספיק. אולי לא הלכנו למקומות הנכונים, נכון. בירושלים יש הרבה יותר מניינים שוויוניים שמתייחסים בכבוד לתפילה ולמסורת. ועדיין.

ב.
בשבת היה בבית הכנסת של ההורים שלי דבר תורה של הרבנית ימימה. הרבנית ימימה מזרחי, למי שלא יודע, היא אחת מנושאות דגל התורה בשנים האחרונות. בטח דגל התורה הנשי. היא לא ממה שמכונה 'הפמיניזם הדתי', אבל היא לחלוטין סמל של פמיניזם דתי. אני מאוד מחבב את התורה שלה, וקראתי את העלון בהפסקה בין מנחה למעריב. מישהו שראה אותי קורא את העלון דיבר עליה בזלזול, ומפה לשם התפתחה שיחה.

ואמרתי לו שאולי הדבר שאני הכי מעריך ברבנית ימימה הוא שבשבילה, התורה היא לא בשמים. היא לא משהו אקסצנטרי, 'רוחני', שצריך לצאת מתוך עצמך ולדבר אליו. להפך, היא משהו כאן, בארץ הזו, במדינה הזו, בנשים האלו. היא מדברת אלי ואליך, כאן ועכשיו. ככה הרבנית ימימה קוראת את התורה. ויש מעט מאוד אנשים שקוראים ככה את התורה. היו ככה פעם, במדרשים. ואלף שנים אחר כך, בחסידות. ועד היום יש איזה עלון שבת אחד ('קרוב אליך', כפרה עליו, שאני מדפיס לעצמי בכל שבת) שבאמת תופש את התורה כמשהו אמיתי, אבל זהו.

וזה מפליא, אמרתי לו, כי יש כל כך הרבה לומדי תורה בעם הזה, ובודדים כותבים ככה. אנשים לומדים דף יומי, ופרשת שבוע, ולומדים מפרשים על הפרשה ולומדים משנה ונביא והכל, אבל זה לא אומר להם כלום. בוא, אמרתי לו, לכל ישיבת הסדר יש אתר. בוא איתי, תחפש בכל האתרים האלה משהו על הפרשה לקרוא בשבת. תגלה שאין כלום. שהכל מין שעשוע חסר משמעות, וזה לא משנה אם הוא 'ספרותי' או 'מחקרי' או פלפול ברש"י. לכל היותר הם 'מתחברים' לזה, כלומר יוצאים מהקרקע, חווים קצת משהו מהבחוץ, וחוזרים ליומיום. אבל זה מהווה בשבילם הפסקה משטף החיים, לא רצף טבעי שלו. התורה אומרת 'לא מעבר לים היא' ואנשים חושבים שזה משל, שזה מדבר על זה שהתורה היא לא דבר קשה מדי ללמידה או לעשייה. אבל זה לא נכון. זה אומר שזה כאן, מולנו. שזה רלוונטי, שזה משמעותי.

ג.
חשוב לי להגיד משהו על ה'התורה אומרת לנו משהו', כי טקסט שנכתב לפני אלפיים חמש מאות שנה לא באמת מדבר עלי ולא באמת מדבר אלי. כשאני אומר 'לא באמת', אני מתכוון – לא אני הייתי קהל היעד שלו. אבל באותה נשימה אני אומר – הוא רלוונטי לי. חשוב לי לשאוב ממנו הבנות. אני נאחז בו כשאני מחפש תשובות, כשאני מחפש איך לחשוב ומה. הוא גורם לי ליצור. אבל זו תנועה ממני אליו, לא ממנו אלי.

בשנתיים האחרונות אני כותב כאן כל שבוע משהו על הפרשה. אף אחד לא משלם לי על זה, אף עיתון לא מתעניין בדבר התורה הזה, ולמיטב ידיעתי, זה לא הגדיל באופן משמעותי את התפוצה של הדברים שאני כותב. אבל זה חשוב לי. גם הבנתי שזו הדרך היחידה לחייב אותי ללמוד את התורה הזאת צעד אחר צעד, שבת אחר שבת, וגם כי זה חסר לי, הדיבור הזה, נושא המשמעות. ההבנה שדברים שאני לומד רלוונטיים לחיים שלי. ואם זה חסר לי, אולי זה חסר גם לאנשים אחרים.

ואפילו יותר מזה אני אגיד. בשבילי, כמו בשביל הרבה אנשים אחרים סביבי, יש איזה דיסוננס עמוק בין היהדות ובין החיים האמיתיים. כאילו החיים האמיתיים הם חילוניים, הם ריאליים, הם לוגיים, הם מתרחשים כאן, בהווה, ויש בהם אפשרות דיאלוג וויכוח ודיון והסכמה, והיהדות היא מין משהו מקובע שנמצא אי שם, ואתה יכול לחיות באי שם הזה (בחברות חרדיות מסויימות, בישיבות), או להכחיש את הדיסוננס, או להגיד – טוב, היהדות הזו, זה שטויות. הם תקועים בעבר, ברבנים שעבר עליהם הכלח. וחלקם מנסים להתמודד איתו באמצעים אפולוגטיים שונים.

אבל אני רוצה להגיד – זה לא חייב להיות ככה. כלומר, כמו כל אלה. זה לא חייב להיות דיסוננס.

(זה נכון, אגב, לא רק ליהדות דווקא ולא רק לחיים שלי, כאדם דתי, אבל זו ממש חריגה מהנושא)

ד.
אין לי שורה תחתונה חד משמעית. אני רק רוצה להגיד שרוחניות (כלומר, בשבילי, דת או יהדות או תורה) אינה אקצנטריות. היא לא חוויה־חורגת־שגרה. להפך, היא חוויה יומיומית מאוד, שנמצאת מתחת לפני השטח (לפעמים) ומעל לפני השטח (בפעמים אחרות). ובמובן הזה, היא יכולה שלא לסתור לא את המפגש שלה עם החיים שלנו, החילוניים. זה לא חייב להיות או או. לא חייבים לבחור: 'או יידישקייט, או פמיניזם'. לא, אפשר שניהם. והפמניזם, כמו היידישקייט, שניהם מובאים כאן רק דוגמה מייצגת לדברים גדולים מהם. אני מניח שאתם מבינים.

עור

יש דבר כזה, קוראים לו עור. ואנשים חושבים שעור הוא דבר סגור אבל עור הוא כמו כביש, או קיר. הוא מה שמחבר בינך ובין החוץ. ויש אנשים שיש להם עור שהוא דו סטרי. מה שהם חווים זה מה שהם מדברים עליו. קל לנחש אותם, קל לדעת מה הם חווים. אם הם עצבניים הם יגידו לך, אם הם שמחים הם יגידו לך. ויש אנשים שאותו דבר אבל להפך, שהם אין כניסה. לא חווים כלום ולא אומרים כלום. אדישים בגדול. עור של פיל. יש אנשים כאלה, תתפלא. ואת שניהם – שני הסוגים – אנשים מחבבים, כי קל לתקשר איתם ולחיות איתם ולהיות חברים שלהם.

אבל מה קורה נניח כשהעור הופך להיות חד סטרי, אה? נניח דברים יכולים רק לצאת ולא להיכנס. אז ככה בנאדם הופך להיות מאוד מוחצן, מדבר על רגשות ועל צרכים ומנסה להיות מאוד רגיש אבל הוא לא יכול, העור שלו לא מאפשר לו, הוא יכול לראות רק את עצמו. והוא חושב שכל האנשים בעולם הם שיקוף של עצמו, שהם חושבים כמוהו ועושים אותם דברים ורוצים אותם דברים, ולפעמים חברים שלו חושבים שהוא הכי רגיש בעולם אבל הוא לא, הוא פשוט מאוד מכיר את עצמו. ולפעמים הוא לא יודע, כי בנאדם לא יודע שהוא כלוא בעצמו. רק כשזה ממש קיצוני, וגם אז לא תמיד. והוא בודד מאוד ולא יודע למה.

ומה אם להפך. מה עם שהעולם יכול להיכנס וכלום לא יכול לצאת. ואז מה, תחשוב. יש אדם כזה, אחד לאלף, שחווה את כל הדברים בעולם באלף רמות רגישות. תחשוב הוא שומע מוזיקה ומאיים להתפרץ מבפנים. אבל העור שלו רק ככה, רק נכנס, לא יוצא. אז הוא כותב, הוא מנגן, הוא מוצא דרכים עקיפות להגיד שהוא אוהב. ככה, כי לא יכול ללכת להגיד ישר 'היי, תראה את ההרים האלה, איך הם נישאים עד בכי', כי ככה זה. ואנשים חושבים שהוא מתנשא עליהם כשהוא אומר להם דברים כאלה, וגם כשהוא לא אומר להם כלום, ואין לו חברים שאפשר לדבר איתם, והוא בודד לגמרי ויודע למה. הכל כי ככה הוא, חד סטרי. הכל נכנס פנימה, אבל כלום לא מצליח לצאת.

ואתה מבין איך העולם הזה הוא שקר. מי שהכי רגיש לעצמו, חושבים שהוא רגיש לעולם. מי שהכי רגיש לעולם, חושבים שהוא סגור בתוך עצמו. כי העולם הזה הוא כמו מראה גדולה, אתה יודע, כל אחד מביט באחר ורואה את עצמו. תחשוב כמה בדידות יש בעולם כזה. תחשוב כמה אתה צריך למתוח את היד בשביל לגעת.

יש מקום אחר שאיננו כאן | לפרשת בראשית

א.
לפעמים אדם מתחיל עבודה חדשה בחטיבת הביניים על שם סורחב בר פפא. הוא לא כל כך יודע איך זה קרה, אבל האמת שזו לא שאלה טובה. כלומר, כולם יודעים איך דברים כאלה קורים. לפחות במחוזות מסויימים במגזרים דתיים מסויימים, שבהם אנשים נולדים לתוך מסלול באולינג מוגדר מראש, ובו אדם הולך לפעוטון של שולה (ובשום פנים ואופן לא לזה של רינה, או להפך), ואחר כך לגן המקומי, ואז לממ"ד ע"ש הרב ההוא, ואז לישיבה תיכונית, ואז לישיבת הסדר, ואז לאיזה גדוד שאיגוד ישיבות ההסדר מחליט לשבץ אותו ושם הוא לומד איך משפצרים ווסט עם איזולירבנד, וזה מה שהוא עושה.

וכשהוא חוזר הוא מחפש את עצמו קצת והרב שלו מציע לו שילמד הוראה, והוא לומד הוראה בהרצוג ביחד עם כל הדוסים בעולם ואחר כך מסתיימת הישיבה אבל נשארה לו שנה בהרצוג אז הוא סוחב אותה, ואמנם נותרו לו שתי עבודות סמינריוניות אבל חטיבת הביניים ע"ש סורחב לא מדקדקת בנושאים כאלה, מה גם שחסר להם מורה לתנ"ך, אז בכלל. הוא לא צריך לטרוח על מערכי שיעורים ויש להם טסטר צ'ויס בחדר המורים. גן עדן.

וכששלומית – כי הלא קוראים לה שלומית – שואלת אותו ביום חמישי אחד בבית הקפה החדש של גן סאקר מה הוא עושה בחיים, הוא אומר אני מורה. והוא רואה את הפנים שלה מתכרכמות לרגע, ואומר מה, מורה זה לא טוב? ושלומית אומרת לא לא, מורה זה אחלה, גם אמא שלי מורה. אבל הוא יודע שמורה זה לא טוב. אין הרבה כסף בהוראה, וזו עבודה קשה שלוקחים הביתה, ובעיקר זה אומר עליו שהוא כזה, כלומר, הולך בתלם. וזה אומר על שלומית שהיא לא הולכת בתלם. להפך, לומדת לה ריקוד ומלמדת ציור איזו חבורה של זקנים במתנ"ס המקומי. הוא יגיד לקובי שפעם הבאה ישדך לו רק בחורות נורמליות. אבל לאט לאט הוא מגלה ששלומית הזו מצחיקה, דווקא, והוא מחכה עוד שבוע עם המשפט הזה שהוא רוצה להגיד לקובי, ואחר כך עוד שבוע, ועוד שבוע, ולאט לאט הם הופכים להיות חברים.

ב.
לפעמים שלומית אומרת שאין לו אישיות. למה אין לי אישיות, הוא אומר, והיא אומרת – למה יש? והוא אומר הנה, אני אוהב לנגן שלמה ארצי, ואני אוהב לטייל, הולך לפעמים למעיינות עם חברים. ושלומית אומרת אבל אין לך שיער סגול או עגיל בגבה. וזה נכון, שיער סגול זה מכוער לבנים, ומה קשור עגיל, ואיך כל זה קשור לאישיות. ושלומית אומרת לו אתה כמו קלישאה של בייני"ש אחרי הישיבה. אם איזה סופר פייסבוק מתחיל היה כותב סיפור אהבה גנרי, הוא היה עליך. הדבר היחיד שיוצא דופן אצלך זה השם, וזה שאתה חמוד. ואדם מסתכל על עצמו ונעלב קצת, אבל בתוך תוכו הוא יודע שהיא צודקת. שהוא באמת קצת גנרי. והוא בסדר עם זה, בסך הכל. רק קצת מפריע לו שהיא לא.

ושלומית אומרת תגיד, לקחת פעם החלטה בחיים שלך? והוא אומר בטח, קל. הנה, החלטתי לאיזו ישיבה ללכת. איך החלטת, היא שואלת, והוא אומר – הלכתי לישיבה שהחבר'ה שלי הלכו. והוא אומר החלטתי מה ללמוד, איך החלטת, כי זה הכי התאים ללימודים שלי בישיבה. אבל רגע, רגע, מה הופך אותך לייחודית? איזו החלטה בדיוק לקחת בחיים שלך? מה הופך אותך לייחודית? ושלומית אמרה מה זאת אומרת, למדתי ריקוד וצבעתי חלק מהשיער. ואדם אומר זו, יקירתי, זו לא בחירה. את בדיוק כמוני אבל הפוך. רצית להיות ייחודית אז עשית את ההפך, אבל לעשות את ההפך זה בדיוק אותו הדבר כמו לעשות את המסלול. בשני המקרים את מתקדמת בקו ישר שמישהו אחר מכתיב. אז מה עשית בעצם. ושלומית מסתכלת על עצמה, ואז על אדם, ואז על עצמה, ושניהם מתפרצים בצחוק. זה לא כזה מצחיק, האמת, אבל הם שתו קצת אז אפשר לסלוח להם.

ג.
משהו בו השתנה בעקבות המפגש עם שלומית.

הנה, נניח, הכיתה שלו לומדת על יעקב ועשו. והוא אומר להם – איך אתם יודעים שיעקב הוא הצדיק ועשו הוא הרשע? ושוקי מרים את היד ואומר אבל המורה, ככה רש"י אומר, והוא אומר להם אז מה, אז מה אם רש"י אומר ככה, אבל מה אתם חושבים, ואברהם יצחק אומר אבל מה זה משנה מה אנחנו חושבים אם זה לא נכון? ואדם שותק לרגע, כי יש כאן נקודה, כמו שאומרים, אבל משהו, איזה ארס, מפעפע בו ואומר – רגע, אבל מה אם רש"י טעה? ואולי אפשר להבין את הפרשה אחרת? והוא מראה להם איך אפשר ללמוד את הסיפור כולו כשיעקב הוא הרשע ועשו הוא הצדיק, ואחר כך שוקי מספר את זה לאמא שלו, ואמא שלו מספרת את זה לשלמה המחנך, והמחנך לעמוס המנהל, וכולם יחד קוראים לו לשיחה ואומרים – תגיד, השתגעת? אתה לא יודע איפה אתה נמצא? זה בית הספר הכי טוב בסביבה, זה גן עדן, המקום הזה.

אבל אדם יודע שכבר לא. כלומר, שהוא כבר לא שם.

אני לא מבינה למה, אומרת שלומית, ואדם אומר – כי ראיתי שיש עולם אחר. וגם אם אני לא בהכרח רוצה את העולם האחר הזה, עדיין. ושלומית אומרת אתה יודע, יש קטע כזה, מהמם, של עוזי וייל, שמספר על אדם שנולד בגהינום והוא לא יודע על זה, עד שהוא רואה אדם אחר שנמצא בגן עדן ופתאום הוא מבין שיש דבר כזה, גן עדן. כלומר, שיש מקום אחר שאיננו המקום הזה. ובאותו רגע הוא מבין שהוא חי בגהינום. ואני חושבת, ככה אומרת שלומית, שכשיש לך רק ברירה אחת, אתה נישא בתוכה כמו תינוק בתוך רחם. מישהו אחר מוליך את החיים שלך, מישהו אחר מחליט איך תחיה. וכשאתה מסתדר, אתה בגן עדן. אבל ברגע שיש לך שתי ברירות, ככה היא אומרת, גם אם אתה לא לוקח את הברירה האחרת, אפילו אם אתה רק מכיר בה. אתה יודע שהיא אופציה – כמו, נניח, בחורים רווקים בביצה, נניח, שלא מסוגלים לבחור מישהי אחת כי תמיד יש מישהי אחרת, לא יודעת על מישהו ספציפי כזה או אחר, כן? רק נניח – זהו, אתה בגיהנום.

ד.
לילה ואדם רוצה לחבק אותה. סליחה שאנחנו מדברים ככה בטור על פרשת שבוע, אבל הכל יודעים כלה מפני מה נכנסת לחופתה. גם שמירת נגיעה זו קלישאה, אומרת לו שלומית. גם לשמור, גם לא לשמור. אבל אדם יודע שזה לא הסיפור. כלומר, שזה לא משחק אצלו על הצד של לפתח אישיות, לעשות את מה שכתוב בתורה, לא לעשות את מה שכתוב בתורה. הוא רוצה לחבק אותה. כלומר – דווקא אותה. דווקא לחבק. אולי גם דברים אחרים. וזה בא ממקום יותר ראשוני, יותר קמאי, מהמקום שאומר 'מותר' או 'אסור'. זה מגיע מהגוף. וזה מוזר, כי אדם לא כל כך ידע שיש לו גוף עד לאחרונה, אבל עכשיו כל נים ונים בגופו צועק לו 'אני קיים, אני קיים!' וזה מוזר.

זה מוזר כי אף פעם זו לא הייתה אופציה. לא באמת. לא כשיצא עם שירה ולא כשיצא עם נעמה ולא כשיצא עם זרובבלה (שם בדוי). הוא אף פעם לא חשב לעשות את זה. זה אף פעם לא שיגע אותו כמו עכשיו. אבל שלומית היא לא בדיוק שירה או נעמה או זרובבלה (שם בדוי), והוא יודע שהיא בסדר עם זה, ולכן פתאום זה נוכח לו בכל עצב בגוף. כאילו האוויר ביניהם הפך להיות סמיך וטעון ומלא אפשרויות רמוזות. וזה משגע אותו.

הוא אומר לה את זה. הוא אומר לה, אני רוצה לדעת איך זה מרגיש. הוא אומר, אף פעם לא התנשקתי, מעניין איך זה. ושלומית אומרת למה על כל דבר אתה צריך לדבר. נאנחת, אפילו. ואדם אומר אם אני לא אדבר על זה, איך אני אעבד את זה. ושלומית אומרת לא כל דבר צריך לעבד, או לחשוב, או להבין. הנה, תראה, אתה רוצה? והוא אומר, אני לא יודע. את רוצה? והיא אומרת, אני לא רוצה שתעשה משהו שאתה לא רוצה, והוא רואה כי טוב למאכל ותאווה לעיניים ונחמד להשכיל, ומה שקרה אחר כך אינו מענייננו כאן.

ה.
אחרי שבועיים עמוס קורא לו לשיחה. תגיד לי, הוא אומר לו, סליחה שאני שואל. פשוט אחת המורות ראתה שאתה לא שומר נגיעה, זה נכון? ואדם אומר תגיד לי, זאת נראית לך שאלה לגיטימית? וכשהמילים יוצאות לו מהפה הוא מבין שפתאום, כלומר, שזהו, שהוא כבר לא אותו אדם שהיה. שעכשיו הוא מתווכח, או עומד על שלו, או תוקף חזרה. וזה קצת משהו שהוא למד משלומית, כאילו אימץ חלק ממנה אליו. ועמוס אומר לא, זו לא שאלה לגיטימית, אבל אצלינו החינוך הוא גם בדוגמה האישית, מה אני אעשה. וזה, פלוס הדברים שאתה מלמד אותם בשיעור תנ"ך – תשמע, יקירי, אתה כבר לא יכול לעבוד אצלנו. אני מצטער להגיד לך את זה, וכמובן נעזור לך למצוא עבודה במקום אחר. אבל לא אצלנו.

אז מה תעשה עכשיו, אומרת שלומית, ואדם אומר אני אלך לעבוד כמו בנאדם. קצת בזיעת אפיים, קצת בעבודות מזדמנות, עד שאעמוד על הרגליים. אני אבנה לי נווה מדבר משלי. ושלומית אומרת או, עכשיו אתה מדבר. באמת השתנית. ואדם אומר כן, זה נכון. אבל משהו בו עצוב קצת, כי למי יש כח לחפש עכשיו עבודה. והרי מורה לתנ"ך הוא לא יוכל להיות, ובבתי ספר חילונים הוא לא ירגיש בנוח. הוא לא הטיפוס, הוא יודע. ושלומית אומרת אל תדאג, נעשה לנו נווה מדבר משלנו. ואדם אומר – אבל לא הייתה לי ברירה, את מבינה? לא הייתה לי ברירה. ושלומית אומרת אני יודעת, יקירי. לא בשמחה היא אומרת את זה. אפילו קצת בעצב. בגעגוע, ככה היא אומרת. מי כמוני יודעת.

—-
איור: Davide Bonazzi

נותרו עוד מקומות ספורים בחלק מסדנאות הכתיבה שלי שמתחילות בעוד שבוע. פנו אלי לפרטים או הירשמו כאן.

 

החג של העם | לשמחת תורה

א.
שמחת תורה הוא חג מוזר. מוזר עד כדי כך שחברים מצהירים מפני מדי חג שהם לא חוגגים השנה את שמחת תורה אלא את שמיני עצרת. מוזר כל כך, מפני שהוא לא מופיע לא בתנ"ך ולא במשנה ולא בגמרא ולא בשום ספר מספרי ההלכה שיהודים נוהגים לקרוא בהם כדי לדעת מה לעשות.

זה הופך את החג הזה לעוד־יותר־מוזר, מפני שהיינו מצפים שהיהודים, עם האובססיה שלהם לכתוב כל דבר ולתעד כל דבר, יכתבו על זה משהו ויגידו 'חייבים לרקוד ולאכול הערינג מהסוג הוורוד כהה ולשתות ערק, ולפחות ארבעים מיליליטר'.

אבל הם לא.

ב.
והסיבה לכך שהם לא, היא מפני ששמחת תורה, בשונה מכל שאר החגים בלוח השנה היהודי, הוא חג שבא מלמטה. מהעם. אלוהים לא עשה נס ואמר 'תזכרו את הנס הזה'. הוא גם לא עשה נס והעם החליט לזכור את הנס בעצמו. זה חג מאוד פשוט: מסיימים לקרוא את הסבב השנתי של פרשת השבוע, וזו סיבה טובה לשמוח.

זה דבר מאוד יהודי לעשות, ומאוד לא רציונלי לעשות. למעשה, שמחת תורה יושב בדיוק על השבר הזה, על הקו המפריד: יש לא מעט דתיים שלומדים תורה באופן רציונלי, מפני שיש משהו כיף ונעים בפיצוח של סוגיה או בהבנה היסטורית של פסוק מסוים. הם משווים פסוקים ובונים תיאוריות ספרותיות וחוקרים באופן פילולוגי את התלמוד. וזה חשוב, כמובן, וזה נהדר. ולפעמים, כשאותם דתיים הופכים דתל"שים, הם ממשיכים ללמוד תורה באותו אופן, מפני שההנאה האינטלקטואלית נשארת, ומפני החיבור למסורת ומפני הכל. וזה נהדר, באמת, אני לא מזלזל בזה.

אבל שמחת תורה היא ההפך הגמור, מפני פרשת השבוע היא ההפך הגמור. אין שום מימד לימודי בפרשת השבוע: פשוט עומדים וקוראים את הפרשה בבית הכנסת, בלי ללמוד, בלי להתעכב, וממשיכים הלאה. איזה מין לימוד תורה זה?

ג.
כמובן, זה לא לימוד תורה. כלומר, לא במובן הקלאסי של ה'לימוד'. זו חווית השקיעה בתוך הטקסט: להבין שהזמן שלך, שלנו, נמדד במעבר מפרשת שבוע אחת לאחרת. אין כאן לימוד, יש כאן שייכות. וגם חגיגות הסיום הן לא חגיגות של 'פתרנו את התעלומה' או 'פיצחנו את הסוגיה', שכבודן במקומן מונח (בשבועות, נניח), אלא חגיגות של 'היי, יש לנו תורה! סיימנו סבב והתחלנו אותו! הידד', ויש משהו מאוד קמאי, מאוד ראשוני, וגם מאוד לא רציונלי, בחגיגות האלה.

לכן אנשים מסויימים מוותרים על החג הזה מלכתחילה. מעדיפים להגיע, לסמן וי, לדבר עם חברים בצד, ללכת הביתה ולעשות מנגל צמחוני. מפני שהחג הזה לא חוגג לימוד, ואפילו לא את קבלת התורה ולא את מה שכתוב בה. הוא חוגג את הצד השני: הוא חוגג שייכות. אנחנו כאילו חוגגים את התורה, אבל למעשה אנחנו חוגגים את עצמינו.

ד.
אני חושב שזו הסיבה שהוא לא כתוב בשום מקום, ושאין הוראות קפדניות איך לחגוג אותו, וכל מה שצריך לעשות הוא לרקוד: מפני שאי אפשר לדבר על ריקוד. אי אפשר לכתוב עליו. אי אפשר לפרש אותו, או להסביר אותו, מבלי לעקר משהו משמעותי בחווית הריקוד עצמה. הריקוד הוא תמיד הרגע הזה לכשעצמו, השלמות הזו לכשעצמה. ושמחת תורה, שהוא חג ששמח במשהו שאי אפשר להגיד אותו במילים, הולך לשם: אי אפשר לדבר על הרגע הזה ועל המלאות הזו. אין שום דבר שאפשר לעשות, מלבד לרקוד.

ה.
אני חושב שזו נקודת הכח של החג הזה, וזו גם נקודת התורפה שלו: כיון שזה חג שמתחיל למטה, הוא בעצם חג של עם. או, כמו שאנחנו מסתכלים על זה, הוא חג של קהילה. הרבה אנשים, הרבה יותר מדי, לא מוצאים את עצמם בחג הזה: נשים, רווקים, זוגות צעירים. זה מפני ששמחת תורה הוא חג של אנשים שקראו זה לצד זה, באותו בית כנסת, את כל הפרשיות מהחל ועד כלה, ועכשיו הם שמחים שסיימו ושמחים להתחיל שוב ורוקדים ואוכלים הערינג או שותים ערק או גם וגם, איש איש כמנהגו.

אבל הרבה אנשים לא רוצים להיות חלק מקהילה, ואנשים רבים אחרים לא מתקבלים לקהילה. בהרבה מקומות (חרדים ודתיים) נשים אינן חלק מהקהילה. כלומר הן חלק מהיישוב, כמובן, אבל לא מהקהילה הדתית שבו. וגם בשמחת תורה הן אינן עולות לתורה ורק מתבוננות בכל הסיפור כבהצגה, וגם בשמחת תורה הן אינן חלק. וגם הרווקים, שאין להם קהילה או חלק בַּקהילה, לא מוצאים עצמם בחג הזה ומבכרים לחגוג את שמיני עצרת, ובמידה מסויימת, כך גם הזוגות הצעירים שמתפללים בכל שבת בבית כנסת אחר, וכן הלאה וכן הלאה.

ולא שיש לי פתרון קסם לזה, אבל לפחות אני יכול לבקש. מהיחידים אני מבקש – עשו את המאמץ. נסו להיות חלק. בואו לרקוד. בקשו את ספר התורה, קחו יוזמה, הפכו להיות חלק, אם אתם רוצים להיות. בואו לרקוד, אל תעמדו בצד, תרכלו ותלכו אחרי שהרגשתם שסימנתם וי. ומהקהילה אני מבקש – פתחו עיניים. שימו לב למי שרוצה לרקוד אבל חושש או חוששת, שימו לב לילדים שאין להם אבא זמין, לצעירים שלא יודעים אם הם בפנים או בחוץ, לאורחים שחוששים להתכבד מהקיגעל ולנשים שאין להן איפה לרקוד. פתחו את דלתותיכם לרווחה, ואז – שישו ושמחו בשמחת תורה.