טחינה

א.
מה שמוזר בטחינה הוא שהיחס אליה משתנה עם ההתבגרות. יש עוד דברים כאלה, כמובן, כמו סודה וחצילים ומיץ אשכוליות, אבל כל הדברים האלה שנואים עלינו בילדות ואהובים עלינו בבגרות, וטחינה לא עוברת מהפך חד שכזה; היא לא עוברת ממעמד של שנואה למעמד של אהובה, אלא ממדרגה של 'ממרח סתמי שאבא מורח על הלחם' בבוקר למדרגה של מטבל אלוהי, אם המזון, הראשונה לשמה, זו שאף ארוחה לא שלימה בלעדיה.

והאמת היא שהקטשופ עושה את התהליך ההפוך, ממדרגה של אבי המזון שמוסיפים אותו לכל דבר, לאיזשהו מטבל קצת-מתוק-מדי שמאזן את הצ'יפס ותו לא. ובעצם יש רגע כזה, אי שם בשלבי שנות העשרה, שבו הקטשופ יורד מגדולתו והטחינה עולה לגדולתה והם מחליפים מבטים כשהם חולפים זה לצד זה, וזה זה הוא הרגע המדויק של ההתבגרות.

והסיבה הפשוטה למהפך הזה הוא שהטעם של הקטשופ הוא חד מימדי, כלומר, יש לו טעם אחד, ברור, חד משמעי. כמו פרסומת הזהב באמצע גמר ליגת האלופות. והטעם הזה הוא כל כך ברור וכל כך צועק עד שכששמים קטשופ בפיתה הוא כמו ילד קטן שנכנס וצועק 'היי, אני כאן! תשימו לב אלי!' ותכף ומיד משתלט על כל דבר, ובעצם אפילו כשאנחנו אוכלים צ'יפס עם קטשופ, אנחנו אוכלים קטשופ והצ'יפס הוא רק מצע, בסיס להניח עליו את הקטשופ.

והטחינה היא בדיוק הפוכה מזה: אין לה שום טעם חד משמעי. היא מתוקה ומלוחה וחמוצה ואפילו קצת חריפה, והכל בו זמנית. ולפעמים אתה טועם בה את זה ולפעמים את ההפך, ולכן כשאתה מוסיף אותה למשהו, היא לא משתלטת עליו אלא משלימה אותו. והיא לא נכנסת לפיתה וצועקת 'היי, תראו אותי, אני כאן', אלא יש לה טיפה נימוס בסיסי לחכות בצד ולראות מה קורה כאן ואיך היא משתלבת.

והרגע הזה, שבו אתה מבין שאתה לא מרכז העולם, הוא הוא הרגע המדויק של ההתבגרות.

ב.
טחינה אף פעם לא עומדת בפני עצמה. כלומר – החומוס, נניח, קיבל מקום של כבוד בפני עצמו, אנשים מקדישים לו מתכונים ודנים עליו בהתלהבות ואפילו מוכנים ללכת עליו מכות. ויש אנשים שמעריכים חציל עם ביצה קשה, או אפילו צ'יפס כשהוא לבד, אבל טחינה – טחינה היא תמיד באה בצד. היא לא המוקד ואי אפשר להתפלצן עליה, אבל היא תמיד באה בטוב.

ובמובן הזה היא כמו החבר ההוא הנחמד-וקצת-שקט שאף פעם לא היה החבר הכי טוב אבל תמיד היה חבר מספיק טוב בשביל להיות בחבר'ה, ופתאום בגיל עשרים ומשהו אתה מסתכל אחורה ומבין שעם חבר אחד היו לך יחסי אהבה-שנאה כל השנים והשני עשה לך צרבת כל ההתבגרות אבל מה שבאמת מחזיק את החבורה הזאת ביחד ותמיד היה שם זה החבר ההוא שהוא כמו טחינה.

וכמו החבר ההוא שלא רב עם אף אחד גם טחינה יכולה ללכת עם הכל, עם חלבי ועם בשרי ועם מתוק או מלוח או חמוץ, והייתי רוצה להגיד שהיא פתאום הופכת להיות המאכל המועדף ותכל'ס היא יכולה להיות איזה חמישים אחוז מהתזונה אבל אי אפשר לאכול רק טחינה או לשבת לקפה רק שניכם, אתה והחבר ההוא, אבל בגיל עשרים ומשהו אתה מבין את כל זה ופתאום אתה מעריך אותו הרבה הרבה יותר.

ג.
ומה שיפה בטחינה הוא שדומה ואין לה סוף. כך, דרך משל, דמו לעצמכם אדם שחפץ ליבו בטחינה עם החביתה והסלט והלחם הפרוס. מה יעשה? יפתח צנצנת טחינה וימזוג קצת לצלוחית. מזג, נשפך לו מעט על השיש, מנגב במטלית ובא להוסיף מים לטחינה. מוסיף הוא מים לטחינה – והרי הטחינה דלילה מדי.

מיד מוסיף הוא טחינה גולמית – והרי היא סמיכה מדי. ממהר ומוסיף מים – שוב נמצאת דלילה. שוב מוזג טחינה גולמית ושוב מוזג מים, וכללו של דבר; שעת ארוחת הבוקר חלפה ושעת הצהריים חולפת וצנצנת הטחינה נגמרה ועדיין מוצא עצמו האדם מנסה להוסיף טחינה על מים ומים על טחינה.

ואמת הדבר היא שכך דרך העולם, כלומר אדם חפץ לעבוד במשרה מרחיבת לב ומכניסת כסף. לומד דברים שאין לו עניין בהם – והרי הלב מתכווץ. לשנה אחרת מחליף מקצוע לרווחת הלב – והרי הכיס מתכווץ. או שמא אישה נאה חפצה לשאת לה איש. יוצאת עם האחד, אומרת, מדוע אינו כפלוני? יוצאת עם פלוני, אומרת – מדוע אינו כעמרם בר-פפא ההוא שיצאתי איתו בשביעית? ובשביעית חשבה שעמרם ההוא יש לו חתימת שפם מכוערת בהחלט. סוף דבר, מוציאה את שנותיה ביגיעה ולכלל הכרעה לא מגיעה.

כללו של דבר סוד הטחינה הוא לעצור בהחלטיות בפעם אחת ולהגיד זו עכשיו הטחינה שלי ואין בלתה, ולשאתה אל השולחן ולהוסיף לה מלח בעדינות ולערבב היטב, וכך פעם ופעמיים ושלש עד שלומדים מידתם של דברים מה היא. ודבר זה יפה בטחינה מכל המאכלים שדורשים דיוק, מפני שכל המאכלים הדורשים דיוק – מורכבים הם, וטחינה פשוטה שבפשוטים, ללמדך שכל ההחלטות המורכבות והמסובכות בחיים – בעומק העניין פשוטות הן.


———————————————————————–
(קרדיט תמונה: Gilabrand – נוצר על ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=25586807)

מודעות פרסומת

גלידה (יד)

לד.
גרשון לדר פתח את זמן חורף של שיעור א' כשהוא לגמרי לגמרי לבד. השמיים היו יותר ויותר אפורים והלילה היה קר יותר ויותר וגרשון לדר מצא את עצמו הולך בין בית המדרש והפנימיה אחרי סדר ערב כשהוא מחבק את עצמו ומחפש עם מי לדבר. הוא הסתובב קצת בין החדרים בפנימיה אבל הרגיש שלא נעים לו להכנס פתאום לחדר מלא בצחוק ובאנשים ובקוקה קולה חצי-גמורה שנשארה משבת ולהתנהג כאילו הוא חלק מהם למרות שהוא לא הכיר אותם בכלל עד ללפני חודשיים, ובמקום לנסות הוא חזר לבית המדרש וניסה ללמוד אבל לא הצליח להתרכז.

הוא הלך שוב לפנימיה וקרא קצת הרלן קובן בספר שלקח מהספרייה, ואחר כך גלש קצת בפייסבוק שבפלאפון וחיפש פנים מוכרות שאפשר לדבר איתם אבל ראה רק תמונות של איזו שיר מורלי אחת ששוהם עשה לה לייק, והוא שלח תמונה מצחיקה בקבוצה של החבר'ה מהשבט וקיווה שמישהו יגיב, והתפלל קצת שמישהו שהוא מכיר יתחיל איתו איזו שיחה בוואטסאפ, אבל שום דבר מכל זה לא קרה, וכך זה היה כמה ימים.

ולאט לאט הרגיש גרשון לדר שבמקום שיהיה לו טוב בישיבה, קשה לו בישיבה. זה נכון שהוא היה היחיד שהגיע ל'הדרת פנים' מהישיבה התיכונית שבה למד והיחיד שהגיע לישיבה הזו מהשבט שלו בסניף, אבל חשב שכולם מגיעים קצת לבד ושלאט לאט מכירים חברים חדשים והכל יהיה בסדר.

זו הסיבה שהוא היה בטוח שקשה לו בגלל שהוא עדיין לא מבין מי נגד מי במלחמתה של תורה, ואם השולחן ערוך הוא לפני הבית יוסף או אחריו או מה קורה שם בדיוק, ואחר כך חשב שקשה לו בגלל שאין לו חברותא טובה, כי אוריה תנעמי היה מקבל שיחות טלפון באמצע הסדר ושם יד על המכשיר ויוצא החוצה מהר, לדבר על המדרגות, ואחר כך חשב שזה בגלל שאם להודות על האמת, אין לו מושג מה הרב קוק רוצה להגיד ולמה הוא לא כותב בעברית, ואחר כך חשב שמה שהוא צריך באמת זו איזו שיחת חיזוק ומישהו שיבין אותו וקצת דיבורים של לב בעבודת ה', אבל באמת באמת גרשון לדר היה לגמרי מחוץ לכל החבר'ה ולגמרי לגמרי לבד, ואף אחד לא שם לב לזה.

ולכן, אחרי אותה שבת שבה מיכל שפירא סיפרה לו שהיא בודדה והוא סיפר לה שהוא בודד והיא הציעה לו ללמוד ביחד חברותא בכתבי הרב קוק, הוא שש ושמח כמוצא שלל רב, כי היא הייתה גם חברותא וגם מישהי שתסביר לו וגם שיחת חיזוק וגם מיכל שפירא. ואחרי החברותא הראשונה שלהם בקפה ברוקו, שבעצם הייתה דייט וככזה היא הייתה די כושלת – אבל הוא לא העז להודות בזה אפילו בינו לבין עצמו – הוא קיבל ממנה הודעה שהיה כתוב בה ציטוט מהרב קוק, והוא לא הבין מהציטוט הזה כלום אבל באוטובוס, בדרך לישיבה, הוא קרא את הציטוט הזה שוב ושוב, ולמרות שהיא אכלה לו את השקשוקה והוא נשאר רעב, הבטן שלו התמלאה בשמחה.

וכבר למחרת בערב הוא פתח אורות התורה וחיפש מושג שהוא לא מכיר כתב למיכל שפירא אם היא יודעת למה הרב קוק מתכוון כשהוא כותב 'שפרירי חביון', והיא כתבה (די מהר) 'משהו מוסתר', וגרשון לא ידע אם היא עונה מהר מרצון או רק כי היא מנומסת, ולכן כתב 'תודה', ואחר כך כתב, 'ערב טוב 🙂', וחיכה לילה שלם שהיא תענה.

וכך, כמעט בלי לשים לב, מצא גרשון לדר את עצמו חושב בעיקר על מיכל שפירא היפה. הוא חשב עליה בתור לקורנפלקס בארוחת הבוקר וחשב עליה בסדר הבוקר כשאוריה תנעמי חיפש את השיטה המקובצת על כל השולחנות בבית המדרש ומחוצה לו ובתוך הפלאפון שלו במשך בערך עשרים וחמש דקות, והוא חשב עליה בתור לשניצלים של יום חמישי וכשחיכה לשחק כדורסל ביום שישי בצהריים, וכשחשב עליה משהו בלב שלו התרחב, כאילו הלב שלו שוחה החוצה, ולכן הוא חשב עליה עוד.

הוא חשב עליה הרבה יותר ממה שהוא היה צריך לחשוב על מישהי שהיא רק החברותא שלו ברב קוק, אבל זה היה די הגיוני בסך הכל. קודם כל, כי גרשון לדר היה מאוד מאוד לבד. שנית, כי מיכל שפירא הייתה באמת חכמה וידעה להסביר את הרב קוק בשפה שגם בני אדם מדברים. ושלישית, כי מיכל שפירא היפה הייתה באמת יפה.

והוא כל כך שקע בה, עד שאפילו אוריה תנעמי, שהייתה לו חברה לא מדומיינת והוא אפילו התייעץ כבר עם הרב עודד מתי להתחתן ומתי להתגייס והאם אפשר לחיות ממלגת אברך, אפילו אוריה תנעמי שם לב שגרשון הוא לא כל כך שקוע בתורה, וההוכחה לזה הייתה שבכל שיעור עיון הוא היה תופס את השולחן האחרון ומוציא את המחשב כאילו לסכם אבל בעצם היה מתכתב בוואטסאפ או משהו.

ובאמת מה שהיה קורה היה שגרשון היה מסתכל מסביב על כולם ופתאום הם היו נראים לו זרים לחלוטין, אנשים שהוא הכיר אותם לראשונה רק לפני חודשיים, ואף אחד שם לא חבר שלו והוא לא מכיר שם אף אחד והקשר בינו לביניהם רופף במקרה הטוב, וכדי לא לשקוע עמוק יותר בסיפור הזה הוא היה שולח מהר הודעה למיכל שפירא, כל פעם בנושא אחר אבל תורני שכזה, ומיכל שפירא הייתה עונה.

וכשהרב עודד פלפל בגרסאות האחרונים והוכיח איך ר' עקיבא איגר ידע הכל ברוח קודשו, בכל הזמן הזה גרשון לדר ישב בצד וחיכה שמיכל שפירא תחזיר לו הודעה, והוא לא ידע אם זה הגיוני לצפות להודעה אחרי שכותבים 'בוקר טוב 🙂' או שזו הודעת חיתום שיחה, ותהה בינו לבין עצמו מה יקרה אם הוא ישלח עוד הודעה, אם הוא יחשב מציק או לא, ואם מיכל שפירא בעניין שלו או לא, כי מצד אחד היא רק עונה להודעות ולא יוזמת, והיא גם רק עונה ביובש ולא מתלהבת כמוהו, וחשב למה בעצם הם לומדים בסדר בוקר מה זה בדיוק מציאה ומה זה בדיוק אבידה אבל לא איך מחזרים אחרי אבידה ולא מה בדיוק הגדר של הודעה שמסיימת את השיחה, ואיך גורמים למישהי לדבר איתך בלי שהיא תחשוב שאתה מעוניין בה, והיית מצפה שזה יקרה כשתגיע ללמוד את סדר נשים, אבל גם זה לא.

וכנראה שזה היה בולט ממש, כי שבוע אחר כך, בסוף שיעור העיון של יום חמישי שאסף את כל מה שהם למדו ודקה לפני השניצלים אליהם חיכו כל השבוע, גרשון אסף את הדברים שלו מהשולחן והרב עודד קרא לו ואמר גרשון, ככה הוא אמר, יש לך כמה דקות? אפשר לדבר איתך? וכולם הסתכלו על גרשון כאילו מי יודע מה הוא כבר עשה, וגרשון הסמיק ואמר כן, כן, בטח, ואחרי שכולם הלכו די מהר לשניצלים, גרשון נשאר עם הרב עודד, והרב עודד אמר לגרשון גרשון, אולי תלך איתי רגע לקיוסק כאן למטה, אני צריך לקנות לחם שיהיה לארוחת צהריים. וגרשון אמר טוב, והם הלכו לקיוסק והרב עודד בחר לחם וחלב וחמאה מלוחה ואחרי ששילם, עצר את גרשון בחניה ואמר לו 'אז נו, גרשון, מה נשמע?' וטפח לו על השכם כאילו הם נלחמו ביחד בפלמ"ח.

וגרשון אמר בסדר, וחיכה שהרב עודד יגיד מה הוא רוצה. והרב עודד חשב רגע ועוד רגע ולבסוף אמר תקשיב, נכון שאין לך חברותא בוגרת? וגרשון אמר נכון, אין לי, והרב עודד אמר תראה, בדיוק הגיע לישיבה מישהו ללמוד חצי יום, והוא קצת מבוגר וקצת לא בדיוק הטיפוס של הישיבה הזאת אבל יכול להיות שבשבילך הוא יהיה בול, ובכל מקרה גם לו אין חברותות בכלל ואני רוצה שתהיה החברותא שלו.

וגרשון שאל מי זה, והרב עודד אמר קוראים לו גלעד, גלעד איתן. ר' גלעד בשבילך. תלמיד חכם, ספרא וסייפא, קובע עיתים, כשעבד למד דף יומי, שכל חריף – באמת, כדאי מאוד. וגרשון שלא ידע מי זה גלעד איתן ורק חיכה ללכת מהר כדי שישארו לו שניצלים אמר בטח, בטח. והרב עודד אמר יופי, אז סגרנו.

ומה שקרה למחרת היה שהרב עודד בא לגרשון בסדר הבוקר כשבדיוק אוריה לא היה במקרה בצורה יוצאת דופן, ואמר לגרשון הנה, אתה רואה שם? זה גלעד איתן, אולי תלך להגיד לו שלום. וגרשון אסף את כל המגניבות שלו והלך לגלעד איתן, שהיה נראה שיעור י' לפחות, ואמר לו היי, מה העניינים? אני גרשון. וגלעד איתן הסתכל עליו בלי לחייך ואמר אני גלעד, וחיכה שגרשון ימשיך, וגרשון הבין פתאום שהרב עודד דיבר רק איתו ולא דיבר עם גלעד ולרגע הוא חווה רגע של שיתוק מוחלט.

ואחר כך התעשת ואמר לו טוב, אני שיעור א' ואני מחפש חברותא, אתה רוצה לקבוע איתי חברותא במשהו? וגלעד איתן הסתכל עליו ואמר 'טוב', וגרשון לא ידע אם גלעד איתן רוצה ללמוד איתו או רק נענה בחיוב בגלל שהוא מנומס, והוא אמר 'טוב, אז מתי אתה יכול?' וגלעד אמר 'אני לומד פה רק סדרי צהריים באופן קבוע', וגרשון אמר 'אז סגרנו בתחילת סדר צהריים' ונמלט חזרה אל המקום שלו כי היה משהו ממש מפחיד בגלעד איתן הזה.

וכל הסיפור העסיק אותו ממש עד ששכח לשלוח שאלה חכמה למיכל שפירא, ולכן רק למחרת בערב שלחה לו מיכל שפירא 'תגיד, למדתם כבר עם הרב דודי את הפרק הראשון של אורות?' והלב שלו קפץ משמחה כי הנה הוא לא היחיד ששולח הודעות, ובעצם אם היא שלחה זה אומר שגם היא בעניין שלו, ובלי לענות לה לשאלה הוא כתב לה 'תקשיבי יש לי חברותא מבוגרת חדשה והוא אברך ממש חכם ומבוגר' והוסיף סמיילי מחייך.

ומיכל שפירא כתבה לו 'נחמד' ככה בלי סימן קריאה, למרות שהיה מתאים לה לכתוב סימן קריאה, ובכלל 'נחמד' זו מילה די מסתייגת, ולכן מהר מהר גרשון שלח לה 'אבל כמובן שאין לזה שום השפעה על החברותא שלנו', ומיכל שפירא כתבה לו 'אני שמחה!' והוסיפה סמיילי, וזו הייתה ההוכחה הניצחת לזה שהיא אכן שמחה, וגרשון שכב במיטה שלו בחדר הריק שלו ושמע את החבר'ה צוחקים בחדר השני והרגיש בעת ובעונה אחת איך הוא לא חלק מכל השיעור שלו, ואיך באותה נשימה הוא מרגיש הרבה פחות בודד ממה שהרגיש לפני שבוע.

לה.
שמעון מרמלשטיין פתח את שנת הלימודים האוניברסיטאית כשהוא מלא התלהבות מחשיבה אנליטית ומלוגיקה קשוחה. עוד לפני תחילת השנה הוא קנה את מבוא לפילוסופיה של יובל שטייניץ וקרא את הערך 'תולדות הפילוסופיה המערבית' בויקיפדיה וקרא קצת פרגמנטים של קדם סוקרטים, למרות שלא הבין כלום ואחרי כמה עמודים כל המוח שלו היה מים, ונעמה אפילו קנתה לו מחברת חדשה לכתוב בה הצרנות, וביום הראשון ללימודים התלבש בבגדים חגיגיים והקדים ונסע באוטובוס המוקדם והגיע בעשר וחצי במקום בשתיים עשרה כדי לראות את המקום הזה שבו ירגיש חלק סוף סוף, ובו יהיה לו סביבו חבר'ה רווקים בגילו ויהיו לו חברים ויהיה לו עם מי לדבר על פילוסופיה בלי להיחשב לכופר.

והיום הראשון ללימודים היה בדיוק כך אבל להפך. כבר על ההתחלה הוא בא לקנות קפה בדוכן של עלית, וכשבא להוסיף סוכר סטודנטית נלהבת פחות ועייפה יותר נדחפה גם היא בשביל להוסיף סוכר לקפה שלה וגרמה לכך שכל הקפה ששמעון הכין נשפך על הג'ינס ועל החולצה החדשה שלו ועל המחברת החדשה שנעמה קנתה לו, והיא אפילו לא ביקשה סליחה אלא מלמלה משהו על שיש לה פגישה על הסמינר עם רוזנטל והיא חייבת קפה.

ולקח לשמעון זמן להבין שהיא בכלל לא מדברת אליו אלא לחברה מתולתלת שלה שעומדת מאחורי שניהם ומהנהנת נמרצות כאילו החיים שלה תלויים בזה. ואם זה היה בישיבה כולם היו מנקים מהר ומביאים מפיות ומתנצלים ועוזרים לשמעון, כי אמנם ישיבה זה מוסד לימודים שיש בו אאוטסיידרים אבל בסוף בסוף כולם חלק מאותו סיפור, וכאן מה שקרה הוא רק שהחברה המתולתלת אמרה לעייפה מור, תראי מה עשית, לפחות תבקשי סליחה, ומור בקושי הסתכלה על שמעון וכאילו אמרה למתולתלת את ה'סליחה, מצטערת', והמתולתלת אמרה לשמעון בדרך כלל היא לא לחוצה ככה, ושמעון אמר הכל בסדר, ושתיהן התרחקו משם, אבל הכל בכלל לא היה בסדר.

וכך יצא שבמקום להתחיל את היום עם המחברת חדשה ועם קפה ועם חיוך חדש על השפתיים, פתח שמעון מרמלשטיין את היום בשירותים הקטנים שליד הקפיטריה, כשהוא תולש נייר מגבת ומנסה להספיג את הבגדים שלו ולנקות אותם כדי שלא יסתובב כל היום עם כתם קפה על החולצה, וכשלא הצליח ניסה לייבש את הכל כדי שלפחות הבגדים שלו לא יהיו רטובים, וכשלא הצליח לעשות גם את זה, הכניס את החולצה למכנסיים וכיתף את התיק מלא-הספרים והמחשב הנייד והחזיק ביד ימין את כוס הקפה שהתקררה בינתיים וביד שמאל את המחברת הכבר-לא-כל-כך-חדשה והלך לפגישת פתיחת השנה של החוג לפילוסופיה.

ובפגישת פתיחת השנה, שהייתה הרבה יותר קצרה וקטנה והרבה יותר מלאת חשיבות עצמית ממה ששמעון ציפה לה, הסתכלה עליו ראש החוג ד"ר מירה מרגליות ואמרה תגיד, מי אתה? ושמעון אמר אני שמעון, אני שנה א', וראש החוג הסתכלה עליו ועל הבגדים שלו והרימה גבה ביקורתית, ומי שישב ליד שמעון אמר לו עזוב, אל תשים לב אליה, היא חיה לגמרי בסרט. חושבת שהפילוסופיה היא הדבר הכי חשוב בעולם ואין לה טיפה של טקט. ככה זה מרצים עם קביעות.

ושמעון רצה להגיד שהוא דווקא קרא קצת הרב שג"ר וקצת את המונחון הפילוסופי בסוף של 'על האמונה' ואפילו את מבוא לפילוסופיה של שטייניץ, ושגם הוא חושב בעצם שהפילוסופיה היא הדבר הכי חשוב בעולם, אבל ידע שהסטודנטים בצד שלו והד"ר מירה מרגליות היא נגדו, ולכן צחק ואמר 'חחח' כאילו גם הוא כבר קרא מספיק כדי שיוכל לזלזל בפילוסופיה. ואחרי הפגישה הייתה הפסקת צהריים ושמעון רצה להצטרף לבחור שצידד בו, אבל הבחור שצידד בו הלך לאכול עם חברים שלו, וכל הדתיים שהיו שם היו מהגוש וממעלה גלבוע ומעתניאל וכולם הכירו אחד את השני ושמעון הרגיש ממש לבד.

ובדידות היא לא משהו שחולף בן רגע ואפילו לא בקטע פתאומי של גילוי לב, ונעמה עדיין התגוררה במרכז והתחילה עבודה חדשה ושמעון היה בדירת שותפים עם אורן ושלומי שאת שניהם הוא לא הכיר בכלל לפני כן, ולכן למרות ששמעון למד לאט לאט את השמות של החבר'ה שאיתו והבין שהחילונים באו ללמוד פילוסופיה אבל הפילוסופיה לא בוערת בעצמותיהם, והדתיים באו ללמוד פילוסופיה אבל הדת לא בוערת בהם, למרות זאת הוא המשיך לאכול לבדו בקפיטריה ולגלול בפייסבוק כדי לא להרגיש לבד.

וכך היה במשך השבוע וחצי שחלפו להם, עד שיום אחד הוא ישב בספריה בקומה שלוש הוא שמע מישהי אומרת 'היי, זה אתה! אני ממש מצטערת' וכשהסתכל ראה את מור ששפכה עליו את הקפה, ומור אמרה סליחה על – על זה ששפכתי עליך קפה, הייתי ממש לחוצה וממש מיהרתי, ושמעון אמר כן, הלכה לי המחברת, ומור אמרה אני מצטערת, אני אקנה לך חדשה, והיא הושיטה לו יד ללחיצה ואמרה היי, אני מור, ושמעון לא ידע אם הוא בכלל לא שומר נגיעה או שרק עם נעמה הוא לא שומר נגיעה, ובהיסוס מה הושיט יד ללחיצה, ומור קלטה את ההיסוס ואמרה אה, אתה דתי באמת, ושמעון אמר כן, באמת, וזאת למרות שבתוך תוכו ואחרי שלשה חודשים שבהם הוא ונעמה לא שמרו נגיעה בכלל, הוא הרגיש איך לאט לאט ויחד עם כל חיבוק כל הגבולות הקשיחים שלו מתמוססים.

והאמת הייתה שכדי להתמודד עם זה ייצב שמעון מרמלשטיין את גבולות הגיזרה שלו וקרא הוכחות פילוסופיות למציאות האל, הוכחות של יהודים והוכחות של נוצרים והוכחות של מוסלמים, וקרא טיעונים איך אם יש סיבה יש מסובב ואיך לא יתכן שהעולם יווצר במקרה כך סתם ושאם יש לנו מושג על קיומו של אלוהים זה אומר שהוא קיים, ואחרי חודש שבו למד שמעון את ההוכחות האלה טוב טוב הוא היה משוכנע בכל השכל הפועל שלו בקיומו של אלוהים, או לפחות בכך שההוכחות לקיומו של אלוהים הן נכונות לוגית.

והחיבוקים כבר לא הפריעו לזה כי עם כל הכבוד לנעמה בוזגלו ולרכות של הזרועות שלה ולשאר דברים שבגוף שהשתיקה יפה להם, שכן לא מצאנו לגוף טוב אלא שתיקה, מה זה לעומת הוכחה פילוסופית מיוסדת היטב שאלוהים קיים והתגלה לבני ישראל ונתן להם את התורה, דבר דבר על אופניו וגלגליו, אריח על גבי לבנה, וזו בעצם הייתה ההוכחה הניצחת לדבריו של אפלטון, שזכה לנבואה וראה איך העולם הזה הוא צללית וחזיון שוא לעומת הבהירות והאור של עולם המחשבה והאידיאות, ברוך השם. ואמנם עדיין הוא הרגיש איזו קווץ' של חטא בלב כשהתחבקו כך על הספסל בגינה הציבורית מתחת לפנס המקולקל, אבל גם זה עבר לאט לאט.

ולכן בזמנו כשהלך להיפרד מנועם ולסיים את החברותא שלהם כמו שצריך ונועם שאל אותו אם הוא חושב שיש אלוהים, שמעון לא היסס לרגע ולא השתהה, ואמר חושב, בטח חושב, ולכן כשמור אמרה אה אז אתה דתי באמת אז הוא אמר לה כן, אני באמת, והתכוון גם במובן וגם בהוראה, ואחר כך כשמור אמרה לו טוב ביי, נתראה, הוא אמר לה ביי וחזר לפלאפון וחשב לעצמו איך באמת אני דתי ומה זה אומר עלי ואולי אני צריך לחזור לחברותא ההיא עם נועם, שהייתה הדבר הכי יציב בחיים שלי וחברותא של ארבע שנים זה לא משהו שמבטלים סתם ככה, ומיד הוא שלח הודעה לנועם נועם מה אתה אומר שנמשיך את החברותא שלנו ככה פעם בשבוע, ונועם ענה מיד בטח, בטח, איזה כיף, אצלי בבית, על מרק ועוגה? ושמעון כתב ברור, ברור, סגרנו.

וכשהתקשר בערב לנעמה וסיפר לה את זה שמור ההיא באה לבקש סליחה בספריה ואיך הוא מרגיש שהוא צריך קצת דת בחיים שלו ושהוא קבע חברותא עם נועם שוב, חדש ימינו כקדם, נעמה אמרה לו וואי, שמעון, איזה יופי, והם דיברו על הא ודא והעבודה החדשה שלה ואורן השותף המעצבן שמשאיר כלים בכיור ואז נעמה אמרה פתאום, משום מקום, שימיקוש, אתה אוהב אותי? ושמעון התבלבל כי זו הייתה הפעם הראשונה שהם דיברו על אהבה ומה ככה בטלפון, ומהר אמר, אני חושב שאני אוהב אותך. ונעמה אמרה, חושב או אוהב? ושמעון אמר אני לא מבין מה ההבדל ולמה זה סותר, ונעמה אמרה לא יודעת אם סותר, אבל אם צריך לבחור אחד מהם במה אתה בוחר, ושמעון עצם עיניים מהצד השני של הקו ואמר אני אוהב אותך, למרות שבעצם עדיין לא באמת ידע. 

לו.

הרב דודי הפסיק באחת לעשן לפי בקשת רחלי וקיווה שהפסקת העישון תגרום לה לחזור אליו ולהתכרבל בו, עכשיו שהוא כבר לא מריח מהריח של הסיגריות שדבק לו באצבעות ובשיערות ובזקן ובכל סיב בבגדים, ובאמת בימים הראשונים שאחרי הפסקת העישון היו להם כמה רגעים יפים של חסד, והרב דודי שמח שהוא שולט ביצרו ואדון לתאוותיו ויכול להפסיק עם הסיגריות ולהמשיך בחייו, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, בלי להתמכר לצריבת העשן ולרפיון שפושט בגוף עם הסיגריה. כל הדברים בעולם היו כרגיל מימים ימימה, שיעור בבוקר ושיעור פעמיים בשבוע אחר הצהריים, ומדי פעם שיעור בערב לחבר'ה שלו, שיעור ה', שיטעמו קצת טעם של בית בספות איקאה ובציורי צבעי מים ובעוגות מיץ בחושות, ורחלי חזרה למשרד שלה בתפקיד קצת יותר בכיר עם קצת יותר כסף, והכל לכאורה היה בסדר גמור למעט זה שהרב דודי לא הצליח יותר ללמוד לא ר' נחמן ולא שפת אמת ולא חסידות באופן כללי ומרוב טרדה, גם לא לישון כמו בנאדם.
 
ברגע הראשון הוא חשב שזה עניין של ספר או עניין של זמן או עניין של סוג הקפה או עניין של פניות נפשית, אבל אחרי שבוע שבו לא הצליח ללמוד מילה וחצי מילה, ישב הרב דודי על המרפסת ופתח מי השילוח לקראת השיעור השבועי ונאלץ בינו ובין עצמו להודות שהוא לא מצליח ללמוד חסידות בלי לעשן סיגריה. במשך כל השבוע הוא ניסה לפצות על הסיגריה ועל העייפות בקפה שחור חזק שהיה מכין לקראת הלימוד, והיה יושב על המרפסת בקומה השניה עם קפה ועם כיסא ומסתכל על הרחוב ורואה את הילדים חוזרים מהגן ואת האברכים נוסעים על אופניים, ומנסה לפתוח ספר וללמוד משהו על הפרשה אבל זה פשוט לא עבד. כלומר זה עבד, והוא הצליח ללמוד את מה שמי השילוח אומר, אבל מי שלמד משהו פעם יודע שיש לימוד בעצם ויש לימוד במקרה, ובמקרה שלנו הרב דודי אמנם הבין את הרעיון אבל לא היה ברעיון הזה שמץ של רוממות רוח, סתם פריט מידע סתמי, וכל אותו טעם גן עדן שהוא היה טועם בלימוד נעלם ממנו וכאילו לא היה מעולם.
 
וכשישב כך על המרפסת בצהריים וניסה להתכונן לשיעור שלו בפרשת שבוע, חשב הרב דודי בינו ובין עצמו מה אפשר לעשות. הוא יכול היה לוותר על הסיגריה ויחד איתה על לימוד החסידות, והוא היה יכול לנהוג כאנוסי ספרד ולהמשיך לעשן בהיחבא במרתף הבית, ויכול היה פשוט לבקש מרחלי שתתיר לו לעשן סיגריה בשבוע והוא יתקלח אחריה כמו שצריך. זו הייתה נראית לו האפשרות הכי נכוחה והדבר הראוי לעשות, אלא שכשהציף את הרעיון בטלפון בפני רחלי היא שללה אותו מכל וכל, ואמרה, קודם כל דודי, זה פשוט ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. וחוצמיזה, אני מכירה אותך, דודי, פעם תתקלח, פעמיים תתקלח, בפעם השלישית תשכח, ומה יהיה עלינו? וכשאמרה 'עלינו' חשב הרב דודי על ענייני קדושה בין איש ואשתו ואמר לעצמו שאפילו שם שמיים נמחה על שלום בית ואמר לה 'טוב', כלומר, לא אעשן, אבל אחר כך שיצא מהבית ונעל אותו, חשב שוב וראה איך הבית והיסודות היו לשממה ולביזות ואין לנו שיור אלא התורה הזאת, ובתוך תוכו ידע כבר מה שיעשה.
 
וכך סתם בדרכו לבית המדרש עבר בקיוסק של עובד ובדק שאין שם אף אחד מהישיבה, האדם היחיד שהיה בקיוסק היה איזה בחור בן שלושים בערך שהחזיק ביד לחם פרוס וטחינה גולמית והרב דודי הקדים אותו בתור וביקש מעובד חפיסת מרלבורו אדום, ועובד התבונן על הרב דודי ואמר 'זה בשבילך, הרב?' והרב דודי אמר, מה זה משנה, ועובד הבין דבר מתוך דבר וסרק את הברקוד שעל החפיסה ואמר 'זה שלושים וחמש שקל', והרב דודי כמעט אמר 'תרשום על ונטורה' ואז הבין שרחלי תראה את זה ברישומים שהיא עוברת עליהם כל חודש, ובא להוציא את כרטיס האשראי ואז הבין שגם את זה רחלי תראה ברישומים, ושהפתרון היחיד שיש לו זה לשלם במזומן, אלא שלא היה לו מזומן, והוא חיטט בתיק השחור שלו שעה ארוכה ואז אמר טוב טוב, שניה, אין לי כסף עלי בעצם, אני אקנה יותר מאוחר, וסגר את התיק והזדרז לשיעור.
 
ובדרך לשיעור הרב דודי רק חשב איך יוציא כסף מבנק לאומי שבפינה ואיך ילך עם הכסף ויקנה חלב ולחם וסיגריות בסופר, שאין בו אדם שמכיר אותו ויעיר הערות, ושם יוכל לעשות מה שליבו חפץ, וחישב איך יעשה את הסיבוב ויעשן בהחבא בקיצור הדרך ויגיע בזמן כדי להכין ארוחת ערב חביתה וסלט לילדים, והטעם של הסיגריה עלה לו בגרונו והדם בורידים געש והרב דודי כמעט הסתובב לקיוסק של עובד כדי לקנות בכל זאת ולעשן בהחבא על הגג לפני השיעור, כשנעם משיעור ח' אמר לו 'הרב דודי?' והרב דודי אמר 'מה, מה' בחוסר כח וחשב לעצמו איך נעם הזה תמיד יודע לתפוס אותו כשהוא רוצה קפה או כשהוא רוצה סיגריה, ואז הזכיר לעצמו דברים שכתב הרמח"ל במסילת ישרים והגביר רחמים על דין וחייך לנעם ואמר לו כן, נעם? ונעם אמר הרב, זה גלעד איתן, הוא מצטרף ללמוד חצי יום בישיבה. והרב דודי הסתכל על גלעד איתן וראה לפניו את מי שעמד מאחוריו בקיוסק של עובד, בחור קצת מבוגר בשביל ללמוד בישיבה, עם חולצה בפנים ובלי רבב על בגדו, והרב דודי אמר לעצמו במקרים כאלה מה שצריך זה לא להיות נבוך, והושיט יד ללחיצה ואמר נעים מאוד, אני דודי, אבל פה קוראים לי הרב דודי, וחייך.
 
וגלעד איתן חייך גם הוא חיוך מנומס ולחץ את היד המושטת ואמר לרב דודי נעים מאוד, אני חושב שהרב שלמה עדכן את הרב, אני מצטרף ללמוד כאן חצי יום, ואני אוכל קצת בישיבה ואתגורר ליד מגורי האברכים וכמובן אשלם, והרב דודי אמר טוב, טוב, על כספים לא מדברים איתי, וגלעד איתן אמר בוודאי בוודאי, רק רציתי להגיד שלום לרב ולהגיד שאולי אצטרף לאי אלו שיעורים, ולמשל אמרו לי שיש שיעור בפרשת שבוע תכף ואם זה בסדר שאצטרף, והרב דודי אמר בשמחה, אני אשמח מאוד, וביקש סליחה שהוא צריך להתארגן לפני השיעור בפרשת שבוע, והוא הלך להכין לעצמו קפה בפינת הקפה בגלל שהיה עייף מאוד מכל הלילות האלה חסרי השינה, ולקח שני ופלים מהקופסה, ובדרך לשיעור הרהר לעצמו מאיפה הגלעד הזה הופיע פתאום, תופס אותו קונה סיגריות כאחרון הריקים, ולך תסביר לו שזה לכבוד ארון ה', ועל הדרך הסיח את הדעת מהשיעור שעדיין לא הכין, וניסה להתרכז בפרשה אבל האנדרנלין געש בו מהפגישה הזו, ופתאום הרב דודי שם לב איך בין הפגישה לפרשת השבוע הרצון שלו לסיגריות התפוגג לו אט אט ונבלע ואולי הוא לא באמת צריך להמשיך לעשן.
 
אבל כשישב בשיעור פרשת השבוע ופתח את החומש, הפרשה הייתה נראית לו דלה וריקה וכאילו אין מה להגיד עליה באמת. והוא ניסה להתחמק מזה ולהראות איך רש"י אומר בכאן והרמב"ן בכאן, אבל הם לא חלקו זה על זה ורק כתבו דברים שלומדים בגן שולה, והרב דודי שאל שאלות כלליות כאלה וקם והתהלך בחדר כדי להראות שמשהו קורה אבל השיעור לא המריא ובסוף אפילו השתמש בנשק יום הדין ושאל את איתמר חמאווי איתמר, איפה זה פוגש אותך, הדברים האלה, ואיתמר גמגם ואמר 'מה זה אומר, פוגש אותי', והרב דודי ידע שמה שהוא עושה בדרך כלל, כלומר לשאול שאלה על הפרשה ולפענח ולתרץ ולהראות איך הפרשה מלמדת אותנו מוסר השכל, דברים שהוא עושה בדרך אגב, זה פשוט לא עובד לו עכשיו. ובתוך תוכו ידע שכל עוד לא עישן ולמד חסידות הוא יכול היה ללהטט בקושיות ובתשובות, אבל עכשיו אחרי שהתרגל ללמוד ולעשן, קושיות ותשובות נראות לו רק התחמקות מהשאלות האמיתית שהפרשה צריכה להדהד בנו, והוא משך את הזמן עד לסיום השיעור, וכשהשיעור הסתיים סוף סוף הוא ארז בזריזות את הדברים וחישב בראשו את הזמן, איך ירוץ לבנק ולסופר ויעשן וילמד משהו וירגע קצת, סוף סוף.
 
אבל לפני שהספיק לרוץ, ניגש אליו גלעד איתן ואמר לו תודה, הרב, והרב דודי נבוך אמר טוב טוב, תודה לך, אני חייב לרוץ לילדים, גם ככה אני מאחר, וגלעד איתן אמר ברור, אז לא אפריע, אז רק שתהיה לרב קפיצת הדרך ושעל הדרך ימצא את מה שהוא מחפש, והרב דודי אפילו לא הקשיב ואמר אמן, אמן, וגלעד איתן הסתובב והלך והרב דודי ארז את הדברים שלו בתיק והצטער קצת על השיעור הגרוע ועל המבוכה שאוחזת בו בפני התלמיד החדש, אבל הסיגריה קראה לו והוא הזדרז להגיע אל הבנק ולהוציא כסף ולהמשיך משם אל הסופר לקנות סיגריות כשפתאום קיבל הפלאפון שלו צפצף, והוא הסתכל בוואסטאפ וראה הודעה מרחלי, יצאתי מוקדם וקניתי מצרכים בדרך הביתה, איפה אתה? והוא ידע שליציאה מוקדם יש רק משמעות אחת אצל רחלי, שזה משמח בעיקרון, אבל באותה נשימה ידע שרחלי יודעת שהוא ראה את ההודעה, ושהשיעור הסתיים, וכמה זמן לוקח להגיע מהבית לישיבה, ושסיגריות הוא כבר לא יספיק לקנות היום.
 
והוא כתב לה בחזרה, אני בדרך, כבר בא, והזדרז ללכת דרך הקיצור, למרות שקצת חשוך שם ושאף פעם אי אפשר לדעת איזה שכן יצא לצעוק עליו, וככה באמצע הקיצור הוא הרגיש שהוא בועט במשהו על פני השביל, והוא הוציא שוב את הפלאפון והשתמש בו כדי להסתכל על השביל ופתאום ראה, מטר וחצי ממנו, חפיסת מרלבורו אדום עדיין עם הניילון עליה. והרב דודי הסתכל על החפיסה והחפיסה הסתכלה עליו, והוא אמר לעצמו בקול 'לא, זה לא יכול להיות', אבל זה בדיוק מה שהיה, והוא הרים את החפיסה והכניס אותה לתיק והמשיך הביתה כאילו באמת דבר לא קרה. ובבית נשק לשלום לרחלי ועזר להכין ארוחת ערב ולהשכיב את הקטנים לישון וכל זה לקח זמן, ואחרי שכולם נרדמו היה לו ולרחלי זמן משלהם ולא כאב לה כמעט בכלל ברוך ה', והיא נרדמה מהר והרב דודי התיישב בסלון למטה עם התיק להכין את השיעור של מחר.
 
והוא התעמק בסוגיה בתחילת יבמות ופתח את התיק להוציא את המחברת הישנה ולראות מה הוא כתב שם כשלמד את המסכת בפעם הקודמת לפני חמש עשרה שנה בערך, וכשפתח את התיק ראה את החפיסה מסתכלת עליו. וכך מהר, ובלי לפטפט ביצרו יותר מדי, הוא פתח את החפיסה והוציא סיגריה ויצא אל המאחורה של הבית והדליק את הסיגריה ועישן את כולה מההתחלה ועד הסוף. והסוגיה לא התבהרה לו עד הסוף אבל פתאום הוא הרגיש שהנה הנה בא אל המנוחה מכל היום המוטרף הזה, ושסוף סוף הוא יכול לעסוק בתורה מתוך יישוב הדעת, והוא חזר לסוגיה ופתח את המחברת שלו ופתאום ראה איך הכל כתוב שם מסודר וברור ונהיר, דבר דבור על אופניו, וכשקרא שם הבין באמת את הסוגיה, ומה שנשאר היה רק לכתוב לעצמו עוד כמה נקודות ולהכין דף מקורות בסיסי לשיעור שלו ואחר כך הלך הרב דודי להתקלח ביסודיות, כולל זקן ושיער כדי שאף טיפת ריח עשן לא תישאר עליו.
 
וככה, במקלחת, פתאום חשב לעצמו איזה אדם מוזר זה, הגלעד איתן הזה, ושצריך לפתוח עליו עין. וחשב על מה שהוא אמר לו, 'שתהיה לרב קפיצת הדרך ושעל הדרך ימצא את מה שהוא מחפש', מה זה אומר בעצם, ולשניה דימה לחשוב שאולי גלעד לא אמר את זה בכלל וזה היה רק הדמיון שלו, אבל באמת לא היה לו בזה ספק, מה גם שהוא ראה את הרב דודי מבקש סיגריות בקיוסק, וכל הסיפור היה מוזר ומביך מאוד. והוא סיים להתקלח וצחצח שיניים ביסודיות ולבש פיג'מה ונכנס למיטה כשהוא מהורהר, אבל רחלי הסתובבה אליו חצי מנומנמת ואמרה 'יא, איך שאתה מריח טוב', והרב דודי אמר כן, התקלחתי, וחייך אליה, ורחלי אמרה 'הכנת את השיעור?' והרב דודי אמר 'כן', ורחלי אמרה 'יופי, אז הכל בסדר, בוא לישון', וכשהרב דודי התכסה בשמיכה ורגע לפני שצלל לשינה עמוקה ומספקת, הוא הרגיש איך סוף סוף, ולראשונה מאז שהפסיק לעשן רשמית, כמעט הכל באמת בסדר.

גלידה (יג)

לג.

גלעד איתן לא חשב מעולם לרצוח מישהו ואפילו לא לדקור מישהו בסיכת ראש או להניף מעליו סכין שף של ארקוס, דבר שהמוסר האנושי שולל ונרתע ממנו בצורה ברורה אם שואלים את הרב עמיטל, ואסור מפורשות בעשרת הדברות ובכל הפוסקים אם שואלים את הרב ליכטנשטיין. גלעד איתן לא שאל לא את הראשון ולא את השני גם כי הוא לא הכיר אותם אישית וגם כי הדבר לא עלה בדעתו מעולם, וגם כי לא כל כך היו לו סכיני שף בבית והוא חתך בטטה בסכין משוננת רגילה שקונים במקס סטוק.

סך הכל הוא רק היה ילד חנון, שלא התרועע הרבה ושיחק בסימולטור טיסה והפיל מטוסי אויב ב'כוכב כחול' או הרג נאצים מרושעים ב'קומנדוס' ובכלל לא הלך מכות אף פעם או הפגין צורה כלשהי של אלימות. והוא מעולם, מעולם, לא חשב שירים יד על חברו או משהו בנוגע לזה. קודם כל כי למה שיעשה את זה, ושנית כי לא היו לו כל כך חברים להרים עליהם יד. אמנם היו את הזקנים ממניין הנוער אבל הם לא היו כל כך חברים שלו למרות שהביאו לו ויסקי והערינג, וגם החבר'ה ברונזקרנץ את שלומי לא היו החברים הכי טובים שלו, ובכל מקרה הוא לא ראה שום סיבה טובה לרצוח בן אדם ואפילו לא חשב על זה מעולם.

וזה היה מאוד ברור לו שאמנם הוא לא האדם הכי חברותי בעולם ותמיד מעדיף שלא לדבר עם בני אדם אלא לשחק במחשב או ללמוד דף יומי עם השיעור המוקלט של הרב בדיחי עשרים וחמש דקות והסוגיה מונחת במלואה, אבל דבר מעין זה מעולם לא עלה בדעתו. זו הסיבה שהוא הופתע כל כך אחרי שהרס את התקופה הטובה שהייתה להם ביחד כשדיבר עם נעמי ואמר לה שאלוהים אמר לו, ביד המלאך, ללכת מי יודע לאן, ונעמי אמרה לו טוב, אני אבוא איתך, והיא לא אמרה לו את זה במילים האלה אבל ככה היה מובן מדבריה, וגלעד אמר לה מה, באמת, ונעמי אמרה כן, אני מוכנה, יש לנו קצת כסף בצד ואני מוכנה לוותר על הנספרסו ולהקריב קצת בשבילך בתקווה שכל החרא הזה יגמר ורק דבר אחד אני רוצה שתעשה לפני זה.

וגלעד אמר מה הדבר וכבר התכונן להוריד לה את הירח או להביא לה את אבן החכמים אבל נעמי רק הוציאה פיסת נייר מקומטת ואמרה אני רוצה שתלך לפסיכיאטר, פסיכיאטרית ליתר דיוק, ועל הנייר היה כתוב בעט את שמה של הדוקטור ברוכים עם מספר הטלפון שלה. וגלעד אמר אני אלך, בטח, אבל למה, ונעמי בהתה בו וגירדה את הלחי שלה כמו שהיא עושה כשהיא המומה ואמרה מה זאת אומרת, כי אתה רואה מלאכים, וגלעד אמר כן, אבל למה פתאום, ונעמי אמרה כי פתאום הם אומרים לך לעשות כל מיני דברים ופתאום ללכת לכל מיני מקומות, ומה אם הם יגידו לך פתאום לרצוח איזה תינוק או משהו

הוא רצה להתווכח אבל הכיר בזה שנעמי מקריבה קצת את החיים שלה בשבילו כרגע, כי מה הם החיים אם לא אספרסו נחמד על המרפסת עם מגזין נשים ליד ולא ללכת לטיולים ברחבי הארץ בקראוון נודד, ושכל אישה נורמלית הייתה פשוט קמה ונשארת ומשאירה אותו ללכת לבדו, ולכן למחרת בבוקר קבע תור וכבר כעבור שבועיים הלך לדוקטור ברוכים, שהייתה אישה נחמדה בגיל חמישים וחמש עם פוסטר ענק של מלחמת הכוכבים על הקיר בכניסה לקליניקה, והיא בדקה אותו ואת הראש שלו ושאלה מה הוא רואה וכיצד הוא רואה, ושללה דיכאון ושללה הפרעה דו קוטבית ובסוף אמרה שמע נא, יקירי, ניכר לעין שיש לך הזיות וכנראה סכיזופרניה, אבל זה שאתה יודע שאין מלאכים בעולם זה קצת מפריע לי על הדיאגנוזה, וגם אין לך שום הפרעה רציפה בתפקוד למעט ההבלחה האחרונה, אז אין לנו ברירה אלא לתת לך קצת הלופרידול, ואת כל זה היא אמרה במבטא דרום אפריקאי כבד.

וגלעד אמר וזהו? וכבר שמח לעצמו קצת וד"ר ברוכים אמרה הייתי מאשפזת אותך אבל אתה נראה בסדר, אז לך הביתה ואם אתה שוב רואה מלאכים בוא אלי. וגלעד אמר שוב וזהו? כי לא ידע איך לסיים את הפגישה, וד"ר ברוכים אמרה אתה יכול לראות קצת סדרות אם אתה רוצה, זה לא יעזור אבל לפחות יסיח לך את דעתך, ואני ממליצה במיוחד לראות שובר שורות אומרים שזה נהדר.

וגלעד חזר הביתה ואמר לנעמי נעמי שלי, היא נתנה לי מרשם ותרופות ואמרה שהכל יהיה בסדר ורק להיות במעקב ולראות שובר שורות, ונעמי אמרה טוב, וגלעד אמר מה טוב, ונעמי אמרה טוב, נראה שובר שורות, בדיוק סיימנו את הסידרה האחרונה שראינו. וגלעד אמר אוף, את צוחקת? ונעמי אמרה כן, זה מצחיק, ואמרה, אז אני מוכנה ללכת לאן שאתה רוצה, לאן אתה רוצה ללכת, ליוון? רודוס? צימר ברומא? וגלעד אמר אני לא יודע, אני רק יודע שצריך ללכת, ונעמי אמרה מתי, וגלעד אמר לא יודע, תכף, ונעמי אמרה אתה רוצה שכל החיים אנחנו נהיה ככה, נעים ונדים לפי מצב הרוח ומבזבזים את הכסף שלנו על אייר בי אנ בי?

וגלעד הרגיש איך ההר נכפה עליו כגיגית ואמר לא, לא, הכל יגמר ואנחנו נגיע אל הארץ המובטחת, אני מבטיח לך, חמודה שלי, ונעמי אמרה טוב, אז לאן, וגלעד אמר אני לא יודע, אני חושב שאלוהים יגיד לנו, ונעמי אמרה טוב, אבל תיקח את ההלופדירול הזה, וגלעד אמר הלופרידול, ונעמי אמרה שיהיה, והם הלכו למיטה לראות את הפרק הראשון.

וכאילו לא עברו שבועיים מהמלאך האחרון, למחרת בבוקר הלך גלעד למניין הנוער של השעה שש והתפלל עם כל הזקנים ובסוף השיעור היה סיום מסכת לזכר יהושע בן רוחל אבא מרי ז"ל, ובסיום המסכת הם שתו אפעס סליבוביץ' ואכלו קצת לייקח שזה שם של עוגה, וגלעד שתה קצת ואכל קצת כשפתאום הסתכל עליו אחד הזקנים שהוא לא הכיר ואמר לו אז מה, אתה הולך ללמוד בישיבה? וגלעד אמר לא, לא, אני אחרי הישיבה, והזקן נענע בראשו ואמר ללמוד בישיבה אתה הולך? ב'הדרת פנים'? וגלעד אמר לא, זה לא הסגנון שלי כל כך, ולא הבין אם הזקן צוחק או רציני או מה, והזקן הסתכל עליו ועל החולצה המכופתרת שבתוך המכנסיים ועל תיק הטלית עם הרימונים הרקומים ואמר לו 'הדרת פנים זה מקום טוב', ככה הוא אמר, וחזר לאכול את הלייקח.

וגלעד יצא החוצה מבולבל ואמר לעצמו רגע, זה היה מלאך? זה לא היה מלאך? הוא לא ידע. והוא חזר הביתה מבולבל והתיישב לקפה עם נעמי והפריע לה באמצע המגזין וסיפר לה את הסיפור.

ונעמי אמרה איך בדרך כלל אתה יודע שזה מלאך? וגלעד אמר אני יודע, כשרואים מלאכים יודעים, ונעמי שמה כף יד על הפנים ואמרה ועכשיו לא ראית? וגלעד אמר לא, לא ראיתי. ונעמי אמרה טוב, אז לא נעשה כלום, וגלעד אמר טוב, אז לא נעשה כלום, אני הולך לעבודה, וקם וניער את המכנסיים מהפירורים של העוגה ומרח עליהם קצת שוקולד בטעות.

והוא נסע באוטובוס לעבודה ולא ראה אף זקן תמהוני יושב בספסל הראשון, והכל היה בסדר עד לרגע שבו הוא נכנס לבניין המשרדים שבו הייתה הקומה של רוזנקרנץ את שלומי ופתאום הסתכל עליו מהמעלית מלאך שהיה לבוש כמו נער שליחויות ואמר לו טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף? וגלעד אמר אתה אומר את זה לאדם הלא נכון, והמלאך אמר ברוב עם הדרת מלך ולב שמח ייטיב פנים, וגלעד אמר אבל זה לא ציטוט מדויק, והמלאך אמר אז מה, ויצא בקומה השניה, ועד שהגיע לקומה הרביעית כבר לא היה לגלעד ספק מה הם צריכים לעשות.

הוא התקשר לנעם וביקש ממנו לברר בשביל חבר אם יש מקום לעוד אברך בהדרת פנים, ודיבר עם רוזנקרנץ שאמר לו תקשיב אתה כל כך מוכשר אני לא אוותר עליך בשביל ללמוד תורה, והם סיכמו שהוא ימשיך שם בחצי משרה עד שהשיגעון הזה יעבור לו, אתה שומע, שלומי, כזה בחור מוכשר ומה שיש לו לעשות זה ללכת ללמוד, וקצת בירר על דירות פנויות ליד הדרת פנים ובדק במה נעמי יכולה לעבוד שם בסביבה עם תואר במדעי ההתנהגות וזה היה די זהה למה שהיא עושה כרגע כלומר עוזרת לגננת בגן השכונתי וזה לא שינה הרבה חוץ מזה שגן רותי יהפוך להיות גן צהוב.

ובצהריים הוא התקשר לנעמי ושאל אותה מה שלומה ואיך היה היום ושהמלאך אמר לו ללכת ללמוד בהדרת פנים, ונעמי הקשיבה לכל המשפט ובסוף התפרצה לדברים שלו ואמרה לו פשוט בוא מהר הביתה.

הוא רץ לתחנה ונסע מהר הביתה, וכשהגיע הביתה ראה את נעמי שוכבת מכורבלת על המיטה והניח שאולי המחזור שלה סוף סוף הגיע. והוא התיישב לידה כדי לספר לה את הבשורות הטובות ושאל אותה מה שלומך, נעמי שלי, והיא אמרה טוב, טוב, תספר לי הכל קודם, והוא סיפר לה את כל הסיפור עם המלאך שהיה לבוש כמו נער מעלית ושלח אותו ללמוד בהדרת פנים והכל, דבר דבור על אופניו, ונעמי הקשיבה רוב קשב והיה נראה שיש לה בחילה או משהו.

והוא עצר לקראת סוף הסיפור לפני שסיפר לה על כל מה שקרה במשרד ואמר לה נעמי שלי, את מרגישה טוב? זה המחזור? ונעמי אמרה לא, המחזור לא הגיע, וגלעד אמר אז מה קורה, ונעמי אמרה הקאתי כל הבוקר והיו לי בחילות ושום דבר לא עזר, אז בדקתי. וגלעד אמר מה בדקת, ונעמי הסתכלה עליו והתכרבלה סביבו והתקפלה עוד קצת בבטן ואמרה לו, הבדיקה יצאה חיובית, גלעדי, והוסיפה ואמרה אתה שומע, גלעדי שלי, נראה שאנחנו בהיריון.

(סוף חלק שני)

שריקת היקיצה של הקומקום

א.
בימים כתיקונם אין לנו קומקום בבית. את המים החמים אנחנו מרתיחים בפינג'אן אפור וחבוט, על הגז. כמו פעם. בפינג'אן, המים החמים מתחממים לאט לאט, אחר כך מתקבצות בועות זעירות בתחתית, אחר כך זרם דק של בועות עולה מהתחתית לשפת המים, ואז, פתאום, המים מתגעשים. הם נשארים ככה עד שאני מכבה את הגז או עד שהם מתאדים, המוקדם מביניהם.

ב.
אין לנו קומקום בבית. קומקומים הם חפץ יוצא דופן בגלל הידית והזרבובית שלו. הם לא יכולים להיות סתמיים, או שהם מכוערים ממש או שהם יפים ממש. המכוערים ממש מכועריםמדי, היפים ממש יקרים מדי. בינתיים אני מרוצה מהפינג'אן. הוא פשוט למדי, לא מתוחכם, נבלע היטב בסביבה. אני אוהב את המתכת החבוטה. אני אוהב לקום בבוקר, למלא אותו במים וללכת לקרוא משהו בינתיים. אני אוהב את זה שהוא איתי מאיזה טיול לטבריה לפני עשר שנים. פינג'אנים נולדו ישנים, אז הם מזקינים לאט.

ג.
הבעיה עם קומקומים היא שהם עניין של רגע. אם אתם רוצים את המים שלכם רותחים – לא חמים, רותחים – קומקום מציע לכם רגע אחד שבו המים שלכם רותחים באמת. אם אני אצל ההורים ואני רוצה מים חמים אני צריך לשמור על הקומקום, לחכות לידו, להסתכל איך הוא רותח, ללכוד את השנייה המדויקת שבה הוא רותח, ורק אז לשפוך את המים הרותחים על הקפה השחור. עם פינג'אן אתה מכוסה. כל עוד תזכור שיש מים על הגז, גם אם תפספס את השנייה המדוייקת, המים עדיין ירתחו.

ד.
קומקומים מעוותים סביבם את הזמן. אתה יכול לעמוד לידם ולחכות שהמים ירתחו, אבל הם לא רותחים. לא משנה כמה זמן אתה עומד לידם ומתבונן, הם לא רותחים. אדם אחד שהכרתי חשב שהם הסוד לחיי נצח: כאילו הם עוצרים את הזמן, ואפשר לעמוד לידם ולא להזקין, אבל זה לא נכון. בכל פעם כזו אתה מזדקן בכמה ימים עד שאתה מוכן להסב את המבט. הם, מצידם, לא ירתחו לנצח כל עוד אתה מסתכל. הזמן מתעוות סביבם, לא נעצר.

ה.
לפני שבועיים שתי חברות שחיפשו דירה השאירו לנו את הקומקום שלהם שנשמור עליו בינתיים. כבר שבוע וחצי שהשיש שלנו לא נראה כבימים כתיקונם: יש עצם זר, אדום, בוהק, שמונח עליו. בתחתית של הקומקום מצטברים גרגירים קטנים של אבנית. אני מסתכל עליהם לפעמים כשאני ממלא בו מים, מקווה שהמסננת עובדת כמו שצריך ולמים לא יהיה טעם של אבנית.

ו.
בינתיים אין להם, ואני ממשיך להרתיח מים בקומקום לקפה שלי. הפינג'אן עדיין שם, אבל יש משהו ביכולת הלחיצה האחת – בזה שלא צריך למקם את הפינג'אן במקום המדויק על הכיריים, שלא צריך להדליק את הגז, שמספיק ללחוץ על כפתור וכבר המים רותחים – שקונה אותי. הזמן שלי יקר לי לאחרונה, הימים שלי חולפים מולי במהירות. אני מוצא את עצמי מנסה לחסוך בדברים הפשוטים: מכין מראש את האוכל לשבוע . מתקלח מהר יותר. וגם מרתיח מים לקפה מהר יותר, כדי שיהיה לי יותר זמן לשתות את הקפה ולנשום.

נהייתי מבוגר, אני חושש.

האם קיימת ספרות ברשת

א.
בשבועות האחרונים מתפרסמת סדרת כתבות של אריאל הורוביץ (Ariel Horowitz) במקור ראשון. הוא כותב שם וממפה את הספרות הישראלית. הכתבה הראשונה, נניח, עסקה בשוק הספרות הממוסד, הרגיל: מה ישראלים קונים, מה ישראלים לא קונים. הכתבה השנייה התפרסמה בשבת האחרונה, היא עסקה בספרות רשת.

מהי ספרות רשת? האמת שאפשר להגדיר אותה מכמה כיוונים, אבל ככלל, אני חושב שאפשר להגדיר אותה כספרות שמתפרסמת ונצרכת באינטרנט.

להגדרה הזאת נכנסים, כמובן, סופרי הפייסבוק, אבל הם לא היחידים: גם סופרי במה חדשה (אתגר קרת, אמיר גוטפרוינד) יכולים ליפול להגדרה הזאת. גם אביבית משמרי, גם אורית גידלי, גם כל משורר וכל סופר שכותב ומפרסם בבלוג האישי שלו ברשת. בין אם הוציא ספר, בין אם לא.

ב.
בכתבה מרואיינים חמישה אנשים. את כל הששה אני מעריך מאוד: אריאל הוא אחד הכותבים והמראיינים המחוננים שאני מכיר. רן אפלברג הוא סופר פייסבוק מצליח שהצליח למנף את הכתיבה שלו לקהל קוראים ולספרים. נוית בראל היא משוררת נהדרת ועורכת מוערכת. נורית זרחי היא סופרת נהדרת. רחל פרץ – משוררת מופלאה, ואני לא חושב שצריך להכביר מילים על עודד וולקשטיין, עורך גדול ואיש יקר.

אני כותב את כל התארים האלה כדי להגיד שאני לא יוצא נגדם, אנשים שאני מחבב ומעריך מאוד. אני כן רוצה לדבר – ואגב כך גם להעביר ביקורת, או לצאת נגד הדברים שנאמרו על ידם – אבל זה לא אישית. גלוי וידוע לפני אבינו שבשמיים שכל זה אינו אלא לכבודה של הספרות.

ג.
נוית בראל מבקשת לבחון מחדש את המושג "ספרות" ולהנגידו למה שהוא "לא-ספרות". ספרות, היא אומרת, היא תוצר של סוכנים תרבותיים מקצועיים. לא כל מי שמחבר כמה מילים הופך לסופר, ואם אנחנו עושים כך, אנחנו 'שומטים את הקרקע מתחת לרגלים של המעשה המכונה הוצאת ספרים'. כמובן, לא הוצאת ספרים כמו 'בית הוצאה לאור', אלא כתיבת ופרסום ספרים.

עוד היא אומרת: אנשים מפרסמים בפייסבוק כדי לקבל הערכה מיידית, להישמע ולקבל תשומת לב מאסיבית, בלתי פוסקת. לא זו דרכה של הספרות, שהיא מתגמלת הרבה פחות ורצופה תסכולים ובדידות.

ועוד היא נותנת השוואה – "תחשוב, לשם השוואה, שכל אדם שאוהב מוסיקה לא היה צריך לעמול קשה בשיעורים על כלי נגינה ולהתמקצע במוזיקה, אלא יכול היה פשוט לפרסם את המוסיקה שלו, את הצלילים הללו שהוא מפיק, ואנשים היו מוזמנים להאזין לזה. האם היינו קוראים לזה מוזיקה?"

ד.
זה קשור גם לדברים שאומר רן אפלברג (רן אפלברג), סופר רשת בעצמו. הספרות הרגילה, הוא אומר, היא אליטיסטית. ספרות הרשת מתקשרת עם הקהל עצמו, ומעניקה לו את מה שהוא רוצה. "אני לא נחשב סופר איכותי" הוא אומר בכתבה, "ואין לי שום בעיה עם זה". אבל לי יש בעיה. לא עם רן אפלברג, עם הגדרת ה'איכות', כאילו ספרות רשת אינה איכותית, אבל ספרות מודפסת כן.

אבל האמת, האמת היא ש'רבי מכר' מודפסים אף פעם לא היו 'איכותיים' (המרכאות בכוונה), ולעולם לא יהיו. יש, מדי פעם, סופרים שכותבים גם נגיש וגם עמוק, אבל הם נדירים. כל אחד מהם זוהר בסביבתו כמו יהלום. על פי רוב, הוצאות ספרים מדפיסות ספרים שהן חושבות שהקהל יאהב – בדיוק כמו בפייסבוק. הן מפרסמות ספרי מתח, הן מפרסמות ספרות אירוטית, הן מפרסמות רומנים בשקל, אסופות של טורים מהעיתון – כל מה שיכול להימכר, גם אם הוא יהיה זבל טהור.

נכון, הן מפרסמות גם דברים איכותיים יותר, אבל גם בפייסבוק מתפרסמים דברים איכותיים יותר. אני יודע, אני עוקב אחריהם וקורא אותם. אני קורא א.נשים עם שלש מאות חברים שמפרסמים פרוזה מופלאה, אני קורא משוררים ומשוררות שלוקחים אחר כך את השירים שלהם ומפרסמים בכתבי עת מהשורה הראשונה. הם לא עוברים דרך ממסד, ולרוב אין להם המון קהל, אבל ככה זה. תמיד זה היה ככה, תמיד זה יהיה.

ה.
נורית זרחי ורחל פרץ הן לא 'משוררות רשת' או 'סופרות רשת'. אנשים שקוראים אותם, קוראים אותם מחוץ לקונטקסט הזה. אין להן קהל קוראים שנוצר ברשת. גם עודד וולקשטיין לא. על נוית בראל אינני יודע. במידה רבה, ולמעט רן אפלברג, המרואיינים בכתבה הזאת מדברים מבחוץ: הם מתבוננים בפליאה על האירוע הזה, אנשים שכותבים וקוראים ברשת, ומנסים לפענח. מה קורה כאן. האם זה טוב, האם זה רע, מהם המחירים של הסיפור הזה.

זרחי חוששת מהביקורות המיידיות ומן ההשטחה, רחל פרץ יודעת שיש השטחה, אבל מעמידה כנגד זה את העובדה שפתאום הספרות מגיעה לקהל קוראים הרבה יותר גדול. היא חוששת יותר מהאלגוריתמים של גוגל ופייסבוק, שקובעים מי יקרא ולמה יקרא ולא מסבירים לנו למה. שתיהן יחד מגדירות את יצירות הרשת כמהירות, שטוחות, מיידיות למדי, וזה נכון (כמו שזה נכון לספרות רבי-מכר), אבל חלקית.

עודד וולקשטיין בעיקר חושש ממעשה היצירה: היצירה ברשת היא וידויית, היא אישית, היא 'קרעי חיים מהבילים' (רואים שהוא ערך את יאיר אגמון), לא ככה נעשית ספרות, הוא אומר, ספרות נעשית מתוך השהייה. אבל האמת היא, במחילה, שספרות נעשית בכל דרך. יש סופרים שכותבים מתוך השהייה ויש כאלה שכותבים בחטף ('בדרכים' של קרואק, נניח) ספרות נכתבת בשביל כסף, ספרות נכתבת בשביל הערצה, ספרות נכתבת ממניעים פוליטיים או דתיים, ספרות נוצרת מאלף סיבות ומעוד אחת.

ו.
באיזשהו מקום, אני מרגיש שאני כותב על הדברים האלה כי הם בדמי. כלומר, כי אני כותב ומפרסם ברשת. כי קהל הקוראים שלי (אתם) הוא ברשת. כי אני רוצה להוציא ספרים ועוד ספרים ולהיות סופר מוערך, אבל כרגע אני עובד מולכם, בפייסבוק, מפרסם פרק אחר פרק מתוך הרומן שלי, שומע את הביקורות, מעדכן בהתאם. אני מרגיש שהיציאה נגד איכותה של ספרות הרשת היא יציאה נגד הספרות שלי ורידוד שלה לכדי תופעה של ספרות שפונה לקהל ההמונים, והרי אני כל כך משתדל שזה לא יהיה ככה.

ובכל זאת, לא מעט מהביקורות האלה נכונות. אני אומר בכנות: אני כותב לפעמים בשביל לייקים. יוצאים לי לפעמים דברים שאני לא אוהב, שאין מאחוריהם אמת, ואני מפרסם אותם ואז מוחק. אני מכור לביקורות על הכתיבה שלי, אני אוהב את היכולת לכתוב ולפרסם ככה, מיד, בלי להשתהות לרגע. אישית אני לא כותב כתיבה וידויית, אבל המון מאלה שאני קורא כותבים ככה. בקיצור, חלק ניכר מהביקורות האלה נכונות, ואני שם אותם לנגד עיני ומשתדל להיות לא-כזה כשאני יושב לכתוב. הם לא בהכרח טועים, כל המרואיינים והמרואיינות בכתבה. אנחנו, הכותבים והכותבות, צריכים לזכור את הדברים האלה. לחרוט אותם על היד הכותבת.

ובאותה נשימה אנחנו צריכים לזכור גם את ההפך: את היכולת המופלאה, הנדירה (במושגים של דורות בספרות), לדבר עם קהל הקוראים שלנו. לשמוע מה יש להם להגיד. את היכולת להשתעשע, לחפש דרך, את היכולת לבחון טיוטות, להתנסות, לפרוץ את גבולות המוכר ולפרסם כל טקסט – כל טקסט! – כי זה לא עולה כסף, לפרסם. אפשר לעשות מה שבא לנו, להתפרע, לשבור את כל המסגרות, להיות הכי אוונגרד והכי שמרני, לקלוע לקהל הקוראים ולהפתיע אותם בו זמנית, וגם את זה אפשר לחרוט על היד הכותבת. היד השנייה הכותבת, כמובן, כי הרי אנחנו מקלידים בשתי הידיים.

ח.
אני מנחה סדנאות כתיבה בלי סוף. באמת בלי סוף. ארבע סדנאות בשבוע אני יושב וקורא ושומע כתיבה של אנשים אחרים. בדרך כלל יש טובים יותר ויש טובים פחות, ולרוב אני יושב ומשתעשע בעט בזמן שאני מקשיב, אבל בזמן האחרון ובסדנאות האחרונות אני יושב ומקשיב מרותק: משתאה לראות איזה ספרות גדולה נכתבת כאן, ככה, מולי, בעשרים וחמש דקות של כתיבה.

עוד דוגמה? עוד דוגמה. יש לי שלשה חברים שטיילו בסין בקיץ ( Maayan Yossef MagenheimUriel Schachterאלון ברנד), והם מפרסמים בפייסבוק סדרת מסות / ממוארים בעקבות הטיול הזה. כל אחד – סדרה משלו. אלה סדרות מהממות, במובן הטוב של המילה. ספרות גדולה, מדויקת, רבת פנים, שיוצאת מהטיול הקונקרטי אבל גם ממריאה לשאלות של דת, של אמונה, של אהבה, של בית, זוגיות, תיעוש מול כפריות. אף עיתון לא היה מפרסם את זה. הם בחיים לא היו אוספים את זה לספר, אבל זו הספרות הכי גדולה שקראתי לאחרונה.

אוי ואבוי היה לנו אם הספרות הייתה נשפטת רק על ידי הממסד. אם רק 'סופרים' היו יכולים לכתוב ספרות, ורק מי שלמד באקדמיה היה יכול ליצור מוזיקה. כמה שירים היינו מפספסים, כמה סיפורים מופלאים לא היו מסופרים לעולם, ואיך הייתה השגרה שלנו נראית אלמלא היינו יכולים לעצור משטף העבודה – ככה סתם, פתאום – להכנס לפייסבוק ולקרוא שיר קצר ומופלא, או סיפור שנוגע לרגע בקרביים ונסוג. כמה טוב שזה לא כך, וכולם יכולים לכתוב.

7

מתוך 'ברטון פינק', האחים כהן