שבר ותיקון | לפרשת אחרי מות

א.
לפעמים אדם רוצה מאוד ללכת לארוחת ערב עם החבר'ה שלו שיושבים בבורגר ההוא החדש בשלומציון אבל אוריה שהיא החברה שלו, מה אתם יודעים, לא רוצה. זה לא כל כך מופרך כי הם חברים כמה, שלשה חודשים, והיא חשבה על ערב רומנטי בבית והוא חשב על ליגת האלופות והוא אומר יאללה בואי והיא אומרת לא אין לי כח והוא אומר את לא רוצה לשבת עם החברים שלי והיא אומרת כן, אני לא רוצה לשבת עם החברים שלך, ובינתיים הוא לא אכל ארוחת ערב והיא לא אכלה ארוחת ערב וכשרעבים אז נהיים עצבניים אפילו יותר וככה הם רבים את המריבה הגדולה בחייהם עד כה, עד שפתאום סתם כך נפלט לו לאדם מין משפט כזה, 'שהלא טוב יקח אותך', ומיד אחר כך יש שקט כזה של רגע, מה לעזאזל, ואוריה אומרת טוב, אם כך אז כך, והולכת לה מהדירה שלו.

והוא מסתובב בדירה ומעביר יד בשיער שוב ושוב, פורע ומסדר, פורע ומסדר, ואחר כך נזכר לעצמו איך הם נפגשו במקרה בעל האש על הגג של שלמה ואיך מהרגע שהם ראו זו את זה הם ידעו שהם צריכים לדבר, ואיך הם הלכו ליום הסטודנט ביחד למרות שהוא לא סטודנט אבל היא כן, ואיך הכל זרם על מי מנוחות עד עכשיו ומה בעצם עושים עם המריבה המטופשת הזו. הוא מנסה להתקשר אליה אבל אוריה לא עונה, והוא שולח לה הודעה אבל האינטרנט שלה סגור, והוא אומר לעצמו טוב אבל לפחות נראה את ריאל קורעת את באיירן מינכן או להפך. והוא הולך.קרא/י עוד «

מודעות פרסומת

זיכרון

לפעמים אני חושב על הילדים שהיינו, מתבגרים לתוך הטירוף של האינתיפאדה השנייה. איך אספנו קמעות בארנק כתעודת ביטוח (עלה ערבה חבוטה, תיקון הכללי), איך למדנו תהילים בעל פה ותכננו מה עושים כשמתים וכתבנו מכתבים אחרונים ושמנו במעטפה וכתבנו בגדול 'לפתוח רק אם אני מת', כי מי יודע מה יקרה מחר באוטובוס.

חשבנו שזה הגיוני.

לא ידענו. אתם מבינים, לא ידענו שזה לא נורמלי. לא ידענו שהמדינה הזאת חיה על רקע עצום של מלחמה, שמתחת לאדמה היציבה שלנו יש חללים, חלל עצום, כל הדרך עד למטה. ופלא איך המדינה לא קורסת לתוכו. הלכנו עם מסכות גז ללימודים וכך היו החיים, כאילו כך דרך העולם.

קצת מוזר לי המושג הזה, יום הזיכרון, כי באמת איך אפשר לשכוח. אני לא יודע. כבר שלש שנים שאני לא מצליח. יש חלק ממני שלא נמצא אצלי. איך אפשר לשכוח את זה. תסתכלו סביבכם, תראו, כל כך הרבה אנשים הולכים עם חלל בלב וכאילו כלום. הם קמים בבוקר והולכים לעבודה וחוזרים ומוציאים כלב לטיול ואוכלים ארוחת ערב ובכל הזמן הזה חסר להם חלק מהלב ואיש אינו יודע חוץ מהם.

קשים לי, ימי הזיכרון. לא הזיכרון הוא שקשה; קשים לי הטקסים. קשה לי ההמולה. הניסיון לגעת בזכר, הסחיטה האיטית של הרגשות. בימי הזיכרון האחרונים אני לא זוכר רק את מתי. כלומר זוכר, אבל לא רק אותם, כי יום הזיכרון בשבילי הוא כמו רעם אינסופי של תופים שלא מאפשר להדחיק אפילו לרגע, ואט אט אני זוכר לא רק את המתים, אלא גם את התופים.

כלומר לא רק אותם, את הנופלים, אלא גם את עצם קיומם של נופלים, כאילו הכיסוי מעל התהום נחשף לרגע והוא מאפשר לכולנו הצצה.

לא הצצה לעומק התהום. לא הבנה של הכאב (משפחה שכולה, מי יכול להבין את זה בכלל). הצצה לזה שאנחנו חיים בתוך עולם לא נורמלי, במציאות לא נורמלית, בכאוס שרוחש כל הזמן מתחת לדיבורי היומיום. הצצה לעולם שלנו כפי שהוא מתנהל, למה שאנחנו מדחיקים כל הימים, וליום אחד, אחד בלבד (מחר כבר נדבר על סוגי בשר ועל סרטי קאלט) – ליום אחד אני, ואני מקווה שגם אתם, נזכרים.

ביוב | לפרשיות תזריע־מצורע

פרשת תזריע מצורע השבת ואני, למרות ששבת קיץ, עדיין לא סיימתי להכין את העוגה ולא הספקתי לכתוב על זלדה (זה למוצאי שבת יחכה), וגם לכתוב על הפרשה לא הספקתי למרות שרציתי, כי בחיי, איזו פרשה מהממת זו הפרשה הזו.

כי אתם מבינים, כשהייתי רווק (וסליחה ממשה רט, שחושב שמערכת יחסים בין אדם ואלוהים שונה באופן מהותי ממערכת יחסים בין אדם ואשתו), כשהייתי רווק חשבתי שמה היא זוגיות, חשבתי שזוגיות היא מענה רוחני לבדידות שהייתה שורה עלי, וחשבתי שזוגיות היא כמו מפגש שכזה, שבו אדם יוצא מביתו ומתהדר במחלצותיו והולך להיפגש עם מישהי והם משוחחים.


ולפעמים, חשבתי, לפעמים הם משוחחים בכה (כלומר בבית קפה) ולפעמים בכה (כלומר, בטיול זוגי לסטף), אבל תכלית הדבר היא שהם משוחחים. כלומר שהקשר הוא עניין שבו אדם יוצא רגע מקונכייתו ופוגש אדם אחר, אבל שרוב העניין של קשר זוגי הוא במילים ובמפגש נפשות. כך חשבתי ואף קראתי סופרים שכתבו את זה בדיוק ובדרך הזו הלכתי.

אבל אחר כך הבנתי, בתהליך ארוך, מה היא זוגיות. כלומר היא גם מפגש נשמות ומענה לבדידות והתאמה שלמעלה מטעם ודעת, אבל גם, הנה למשל, יושב אדם על הספה בביתו וקורא עיתון, באה זוגתו שתחיה וסופקת כפיים ואומרת 'יא, כמה נחמד ונעים החצ'קון הזה!' ובלי לחשוב פעמיים שולחת יד ומוציאה דם וזוהמה ומוגלה, במחילה מכבודכם, מאי־זה פצע. למשל אחר, רוצה אדם לישב בשלווה אלא שהביוב באמבטיה עולה על גדותיו וצריך להפשיל ידיים ולבוסס קצת כדי שתחזור השלווה לבית.

ומה היא זוגיות עוד. היא ללכת לאיקאה לקנות שולחן, היא לשטוף את הבית פעמיים ושלש, היא לבשל שניכם במהלך כל יום שישי במטבח שאין בו מקום לשניים, במין ריקוד מוזר שבו אתה, בג'ינס משומש, עומד על רגל אחת ומניף דגים באוויר וזוגתך שתחיה מתכופפת אל התנור לבדוק אם התרכך הסלק, ובתווך קליפות תפוחי אדמה ושאריות שמן מטפטפות על הכל. זו היא זוגיות.

וכך גם בעניינים שבין אדם ואלוהיו. למשל הגוף, שהוא גוף ואנחנו בני אדם שכמונו, חושבים השמיים שמיים לה' והארץ נתנה לבני אדם. ואנחנו כשאומרים לנו דת ואלוהים אנחנו חושבים לבן וטהרה, וכשאומרים לנו דם ולכלוך ופצעים בעור אנחנו אומרים זה לא עניין לדת, זה מטונף מדי, גשמי מדי, מה לזה ולדת. רוחניות היא דבר נקי, ואנשים שמקורבים לאלוהים לא הולכים לשירותים.

אבל זה לא נכון. הם הולכים לשירותים. גם רבנים הולכים לשירותים.

ואת זה אנחנו לומדים בפרשה שלנו, שבה התורה מקדישה איזה מאתיים פסוקים כדי לתאר פצע כזה ופצע אחר, מוגלה כאן ושיערות לבנות כאן. כי ככה זה זוגיות. ועכשיו תסלחו לי שאני מפסיק כי העוגה בדיוק תפחה ואם לא אוציא אותה עכשיו, ובכן, עזבו. לא צריך לבכות על החלב לפני שהוא נשפך. שבת שלום שתהיה.

__
(יש עוד מקום בסדנאות שלי ובאמצע השבוע הבא המחיר יעלה, אז בואו עכשיו לפני שהוא עולה, כי חבל, לא?).קרא/י עוד «

שלש שנים

א.
ופעם אחת, כשהיינו שליחים ביחד בשבת הארגון, יצאנו אחרי התפילה החוצה לקידוש הסניפי ובקידוש היו החניכים, המדריכים, וגם כל ההורים של החניכים והרב של היישוב, ובין הקידוש לבייגלה הקומונרית באה אלינו ואמרה, אתם יודעים שאתם צריכים לתת עכשיו דבר תורה, נכון? ואנחנו אמרנו בפה מלא בייגלה, לא, לא ידענו, והיא אמרה כן, והלכה, ואחרי חצי דקה הרב של היישוב אמר לכולם ששש, נו, דבר תורה! ודפק על השולחן, ושלום היטיב את הטלית על הכתפיים ואמר איזה דבר תורה.

אין לי מושג מה הוא אמר. זה היה דבר תורה מאוד בייני"שי, הדיקציה שלו לא הייתה במיטבה, והוא התרגש מהאלתור. נלחץ. גם אני נלחצתי קצת. אחר כך הרב אמר יפה מאוד, יפה מאוד, והקומונרית באה להגיד תודה, והמדריכה של שבט מעלות פרצה בשירת מורל, והחיים המשיכו להתנהל כדרכם של החיים. והנה, אחת עשרה שנים אחרי אני יושב מול המחשב ומנסה להיזכר מה היה שם, והדבר העיקרי שעולה לי לראש זו מחוות הגוף שלו, של שלום, מיטיב את הטלית על הכתפיים.

קרא/י עוד «

התלהבות | לפרשת שמיני

לפעמים אדם בא לאדם אחר ומציע לו מישהי, והאדם האחר חושב על זה קצת ואומר הרי אני בן עשרים ושמונה ולא הייתה לי מערכת יחסים רצינית בחיים שלי. כלומר הייתה את ההיא אבל בסוף זה לא הלך ומה יהיה. אין לי כח לזה. ובסוף אומר טוב, נו, והם יוצאים לדייט ראשון ויושבים בקפה שבקניון ראש הגבעה ושותים קפה מול עיניהם הבוחנות של כל נשות גבעת שמואל, והיא מספרת לו קצת על ההתמחות במשפטים והוא מספר לה קצת על לימודי המחול וסך הכל טוב ביניהם ושכינה ביניהם. כלומר עוד לא שכינה ביניהם, אבל בדרך.

קרא/י עוד «