עדכון קצרצר וחוברת לפסח

היי, ערב-פסח שמח ומבדח לכם ולכן!

הבלוג מתעדכן קצת בעצלתיים לאחרונה, ואני חייב לכם עדכון, אז הנה:

א. אמנם הבלוג מתנהל בעצלתיים אבל יש לי רשימת תפוצה עם מייל שנשלח פעם בשבוע. יש בו בעיקר דברים על כתיבה, השראה, וכמה עצות וטיפים בנושא. זה ממש נחמד ואתם מוזמנים להצטרף כאן.

ב. סדנאות הכתיבה שלי מתקיימות בירושלים, בתל אביב ו- חדש – באינטרנט. פרטים אפשר למצוא בקישור המצורף שמפנה, איך לא אל ה-

ג. האתר החדש שלי לכתיבה ולהנחיית כתיבה!

(הבלוג הזה ממשיך להתעדכן, אבל מתוכנן לו איזה שיפוץ רציני. ובעתיד, בכל מקרה, כל החומר על כתיבה שמופיע בבלוג הזה – יועבר לאתר. אתם מוזמנים לשם בחום).

ד. יש לי חוברת מאמרים, סיפורים ושירים לפסח ולליל הסדר. אפשר להוריד אותה כאן, בקישור.

ה. הפרק הבא של 'גלידה' יתפרסם, ככל הנראה, במהלך חול המועד.

זהו לבינתיים. חג שמח!

יהודה

קריסת הגבריות (א)

1.
מראיינת: תאר לי מהי קריסת הגבריות בעיניך.
מרואיין: זה בעיקר חד המימדיות של הדימוי שלי, את מבינה?

מראיינת: לא.
מרואיין: תארי לעצמך מישהו שלא רוצה לשכב עם מישהי, כן? הוא לא רוצה, מאלף סיבות. הוא עייף, הוא לא אוהב אותה, הוא לא יודע מי היא. כל סיבה. אבל היא רוצה. עכשיו – הוא לא יכול להגיד שהוא לא רוצה. יותר מזה, הגוף שלו אומר לו 'אני רוצה! אני רוצה', והוא לא יודע להגיד מול עצמו – איך יכול להיות שאני רוצה ולא רוצה בו זמנית? כנראה שאני רוצה. והוא אומר בסדר, והוא שוכב איתה. וזה יוצר אצלו פיצול גוף ונפש, אבל הוא לא יודע על זה, כי מבחינתו הגוף והנפש שלו אומרים תמיד את אותו הדבר, וזה תמיד לרצות, וזה תמיד לתפקד.

מראיינת: אתה בעצם מאשים את הנשים בדימוי הגברי?
מרואיין: זה לא הנושא. את מתייחסת ליחס בין המינים. אני מתייחס ליחס של הגבר אל עצמו, כגבר. הוא חייב להיות בשליטה כל הזמן, אחרת הוא לא גבר. הוא לא יכול שלא לתפקד.

מראיינת: זה בגלל שגבריות היא חד מימדית?
מרואיין: זה בגלל שהוא תמיד במוקד. תמיד זה שמביט, אף פעם לא מוקד ההתבוננות. לכן הוא חד מימדי. לנשים יש אלף דימויים שונים, כי המין הגברי הביט בהם כל הזמן.

מראיינת: שוב זה כרוך במבט הנשי על הגברים.
מרואיין: אני יודע, אבל זה לא הנושא. הנושא הוא הגבריות במבט פנימה, ובמובן הזה לגברים אין פנים נוספות. הגבריות קיימת רק בעמדה אחת, וכל שאר העמדות מודחקות או לא מודעות. למשל, הוא לא יודע שיש הבדל בין גוף ונפש. הוא לא יודע שזה שהגוף שלו רוצה מין, זה לא אומר שהנפש שלו רוצה מין. הוא לא יודע להיות קשוב לגוף שלו. וכשמשהו משתבש, הוא לא יכול להגיד 'לפעמים אני ככה ולפעמים אני לא', כי אין לו פנים.

מראיינת: אז מה עושים?
מרואיין: זו קריסת הגבריות. כי אין דימוי חלופי. גברים חלשים לא קיימים כגברים. הם קיימים כבני אדם, אבל בני אדם שלא שווים יחס, את מבינה, הם לא גברים אמיתיים. גם כשהם חלשים, או 'גברים חדשים', הם גברים חדשים אקטיביים. פעילים. מתפקדים. זה מחייב את כל הגברים להיות חד מימדיים כל הזמן.

מראיינת: זה באמת נכון לכל הגברים?
מרואיין: אני יודע לדבר רק על עצמי.

מראיינת: יש לך בת זוג? אולי זה העניין.
מרואיין: אין לי בת זוג קבועה.

מראיינת: אבל אתה מודע. אתה יודע להגיד את המילים האלה.
מרואיין: רק כשאני בחוץ. אבל כשאני בפנים, בתוך הסיטואציה – אין לי לאן לסגת. אני תמיד אותו הדבר.

מראיינת: אתה רוצה לעשות משהו כדי לשנות את זה?
מרואיין: אני מרגיש שלא הבנת אותי בכלל.

2.
מראיינת: תאר לי מהי קריסת הגבריות בעיניך.
מרואיין: מה זה קריסת הגבריות?

מראיינת: לא יודעת, תגיד אתה.
מרואיין: אני חושב שאת מדברת בעיקר על הגבר החדש, הלא-קלאסי, ההטרוסקסואל, הרגיש, המטופח והפגיע, והצורה שבה הגבריות הקשוחה והקלאסית שלו עוברת איזה שינוי למשהו שבעינייך הוא 'לא גברי'. ואז הגבריות קורסת.

מראיינת: אתה חושב שזו קריסת הגבריות?
מרואיין: לא. אני חושב שזה חרטא.

מראיינת: מהי גבריות בעיניך?
מרואיין: המחשבה שאני מרכז העולם ואנשים הם דמויות משנה בחיים שלי. כלומר שסקס הוא סיפור של גבר שצריך לספק את עצמו, או שהמטרה של האנשים סביבי – משפחה, חברים – היא שאני אצליח בחיים ואגשים את עצמי, והם העוזרים שלי.

מראיינת: ומהי קריסת הגבריות בעיניך?
מרואיין: לא חושב שהיא קורסת. אני חושב שלהפך, הנשיות קורסת.

מראיינת: תסביר.
מרואיין: אני סתם משתמש במושגים 'נשי' ו'גברי' כי את מתעקשת, אבל בגדול הסיפור של הגברים לאורך ההיסטוריה הוא להיות המוקד, והנשים הם הסייד קייק, דמויות הלוויה בחיים שלהם. המעבר להעלאת נשים למרכז, או – ליתר דיוק – המעבר של כל אדם להיות המוקד של חייו, גברים כנשים, גורם לכל אדם לחיות רק את החיים שלו.

מראיינת: איך זה בא לידי ביטוי?
מרואיין: למשל, המחשבה כאילו יחסי מין הם שני סיפורים מקבילים, שבו בן או בת הזוג מיועדים לעזור לי להגיע לסיפוק, ובמקרה שנינו יכולים לעשות את אותו דבר כדי שכל אחד יסופק במקביל. או, במקביל, המחשבה ההפוכה – שהמטרה שלי ושל היחסים היא לגרום לסיפוק של בן או בת הזוג, והצלחה שלו או שלה – זו הצלחה שלי. אבל עדיין, הצלחה שלי. כלומר, שיחסי המין הם סיפור שלי. כל זה במקום המחשבה השלישית, שאין מטרה בכלל, והיחסים הם אקט זוגי שקיים רק בשביל עצמו.

מראיינת: אז למה הגבר הישן משתנה לגבר החדש?
מרואיין: זו פשוט צורה חדשה למקם את עצמו במרכז. בעולם שמתחרה על תשומת הלב, פגיעות היא צורה לעורר הזדהות. כשאני הופך להיות רגיש, אנשים מעריכים אותי על היותי רגיש – כמו שפעם העריכו אנשים על היותם לא-רגישים. כשאני אומר שכואב לי, אנשים – שרוצים בעצמם להיות רגישים – מביעים אמפתיה לכאב, ואני מקבל את תשומת הלב.

מראיינת: אתה חושב שהמעבר הזה טוב או רע לגברים?
מרואיין: אני חושב שהגברים הם לא הסיפור פה.

3.
מראיינת: תאר לי את קריסת הגבריות בעיניך.
מרואיין: קריסת הגבריות. מה זה בעצם אומר, קריסת הגבריות. נניח שיש לך גיבור-על, כן? נניח שיש לך גיבור-על שפתאום צריך לאסוף את הילדה הקטנה שלו מהגן. אז הוא נוסע ברכב המשוגע שלו וחונה על חצי מדרכה והולך בחזה מתוח להוציא את הילדה מהגן, ופתאום הגננת אומרת לו שהילדה עשתה בתחתונים באמצע הגן והיא מבויישת. אז הוא הולך אל הילדה ולא יודע מה לומר לה, כי מה אומרים לילדה שעשתה בתחתונים? אז הוא מחזיק ביד שלה ואומר לה שזה בסדר ושעכשיו הם ילכו הביתה וינקו את הכל, וככה הוא הולך ברחוב עם הבת הקטנה שלו והם יושבים ברכב, ועכשיו הרכב קצת מסריח.

וזה בסדר, שהרכב מסריח, אבל אחר כך הוא רודף אחרי שודד ומניח אותו על המושב האחורי ואז השודד אומר לו 'וואי, מסריח כאן משתן' וזה נכון, אבל זה מציג אותו באור נלעג, כי אם אתה גיבור-על אתה צריך להיות בשליטה כל הזמן, ובשביל להיות בשליטה הכל צריך להיות סטרילי, אבל המושב האחורי שלך מלוכלך וכולם יודעים את זה, אז אתה כבר לא בשליטה, כאילו לא גבר עד הסוף. והיית אומרת טוב, זה הגבר החדש, אבל הנה כשהוא חוזר הביתה אחרי שהציל את העולם אז אשתו, שהיא גם האמא של הבת שלהם, אומרת לו שהוא פספס את השן הראשונה שנפלה לה, והוא יושב בבוקסר על הספה ובוכה.

מראיינת: האם מותר לגברים לבכות?
מרואיין: כן ולא.

מראיינת: מתי כן ומתי לא?
מרואיין: אני חושב שזה קשור להקשר התפקודי של הגבר החדש, הרגיש-אך-יציב. מותר לו לבכות מדברים שאינם מצביעים על התפקוד שלו (של הגבר. י.ג.) במציאות. מותר לו לבכות מגעגוע, מזכרונות של אבא ואמא. מותר לו לבכות מהתרגשות בסרטים, ספרים, מחזות, מוזיקה – הקשרים תרבותיים כלשהם שאינם מעידים על התמודדות עם העולם המציאותי, או על פגיעה ביציבות שלו.

כמובן, הצד המנוגד הוא המעניין: אסור לו לבכות מתסכול, מייאוש, מפחד או מכניעה. זה מראה שהגבר מתקפל, שהוא נשבר, שהוא צריך להיתמך במשהו. כלומר שהעמדה בה הוא ניצב היא עמדה של נסיגה. במקרים כאלה אסור לו לבכות. וכשהוא בוכה, הוא הולך לעשות את זה בגפו, כדי לא להמצא במצב שמצריך תמיכה או שמראה על הזדקקות.

מראיינת: האם זה מצב בעייתי בעיניך?
מרואיין: את שואלת אותי כדגם מייצג או כפרט?

מראיינת: כפרט.
מרואיין: היית אומרת שלהורים אסור לבכות, אבל פעם אחת בחיי ראיתי את אבא שלי בוכה. זה היה רגע מכונן שכזה, פתאום הבנתי שאבא שלי הוא לא רק אב, עמוד תווך משפחתי, אלא גם בן. הוא יותר 'אדם', את מבינה? פחות 'אבא'. אדם שגם לו יש מערכת יחסים עם אבא ואמא שלו. מאז אני מבין אותו יותר.

מראיינת: לא ענית על השאלה.
מרואיין: אני יודע.

גלידה (10)

[הפרקים הקודמים כאן: אחד, שניים, שלש, ארבע, חמששש, שבע, שמונה, תשע]


כז.

יוסי אליהו לא רצה להתגייס לשלש שנים ולא רצה להתגייס לשנה וארבע ובאופן כללי הוא לא רצה להתגייס בכלל אבל מה יעשה וקונו גזר עליו, וכך בגיל עשרים הוא התייצב לעבודת הצבא ובגיל עשרים וחצי גילה שאין אלוהים. הוא גילה את זה תוך שהוא מעשן קאמל בשבת בעמדה הצפונית ותוך כדי שברק הקצין תופס אותו ומשאיר אותו לשלושים וחמישה יום במוצב, וההבנה שאין אלוהים נתנה לו שבוע של חופש ואופוריה ואז שבוע של חוסר אונים ואז עוד שבועיים שבהם הוא סתם נשאר ריתוק בלי סיבה טובה או משמעות לחיים וכל מה שנשאר ליוסי אליהו להאחז בו הייתה חבילת גלישה בפלאפון שגם היא נגמרה בסוף.

והמשמעות הפשוטה של העדר חבילת הגלישה בפלאפון הייתה שהוא לא יכול להיות בפייסבוק באופן חופשי ולראות את הדר יהושע מהסניף, שכבר חזרה בשאלה, כותבת "בים עם החברות, התחלנו", או את רועי תנעמי כותב "מה בעצם החילוק בין קפה נס לקפה בוץ", או את ים מהפלוגה כותב עוד שנה ושמונה למנייאק.

ובמשך הריתוק הזה גילה יוסי אליהו שלהיות חילוני בקרבי זה לא פחות קשה מלהיות דתי בקרבי, ואם להיות כנים אז כשתופסים קו זה בדיוק אותו הדבר, מעבר לעובדה הקטנה שבתור חילונים לא מרוויחים כלום, כלומר שניהם צריכים לקום בשעות לא הגיוניות ולטחון עמדות, ושניהם צריכים לעשות תורנות מטבח אצל יעיש הטבח הפלוגתי ושניהם צריכים לעשות עבודות רס"פ אצל אורן הרס"פ.

ובאופן כללי זה שאתה חילוני לא נותן לך אפשרות לאכול לא כשר, כי אין, ולא בחורות, כי אין, ולא לנשום בזמן התפילה, כי אין, ובמקום לקרוע את העולם אתה ממשיך לעשות שמונה שמונה כמו כולם והדבר היחיד שאפשר לעשות זה לקרוא בְּלֵייזר שזה הביטאון הרשמי של חיילי החובה החילונים, אבל בתור דתל"ש יוסי אליהו הרגיש לא נעים לקרוא בלייזר מול שאר הבייני"שים ולכן גם את הדבר הקטן הזה לא היה לו.

ואחרי כמה שבועות הוא ישב בזולה הפלוגתית עם אלמוג ודותן וטרח הרבה מסביב לקפה להכין אותו דבר דבור על אופניו, ותוך כדי הטקס הרים אלמוג את העיניים שלו מהפלאפון ואמר אז מה יוסי, אנחנו כבר לא דתיים, אה? ויוסי אמר לא. ודותן אמר רגע אחי, אז אתה אומר שאין אלוהים אחי? ויוסי אליהו אמר תשמע אחי אני לא יודע, אולי יש ואולי אין, ודותן אמר יש אחי, בטח שיש, אפילו אני שאני אשכנזי מראשון לציון אומר לך שיש, בדוק. ויוסי אמר אני באמת לא יודע, ואלמוג הרים את העיניים שלו מהפלאפון ואמר אז מה יוסי, אתה הולך לחתום ויתור ולהמשיך שלש שנים כמו כולנו?

ויוסי אליהו הסתכל עליו ואמר לא חשבתי על זה עדיין, ודותן אמר אחי, אין לך חופש בחירה כבר, אחי, הכל כבר ידוע מראש אחי ואם אתה חילוני אז אתה עושה שלש שנים כמו גדול אחי, ויוסי אמר שלש שנים חוץ מנגדים, כי נגדים מכרו את הנשמה שלהם לשטן, ודותן אמר אחי, בוזגלו הנגד רכב מתחתן באוהל סיירים אחי ובחתונה שלו מגישים מנות קרב, ושניהם צחקו כי נגדים זה אויב משותף שקל לצחוק עליו, ואחרי ששלשתם סיימו לצחוק ומעכו את הסיגריה בשאריות הקפה, ידע יוסי אליהו שאין עצה ואין תבונה והוא הולך לחתום לשלש שנים כמו כולם.

ואחרי שנה וארבע מיום הגיוס השתחררו כל הבייני"שים ויוסי אליהו ישב אצל עוז המ"פ הדתי ואמר לו עוז, אני רוצה לחתום ויתור על הבייני"שים, ועוז שכבר ידע את זה אמר תשמע, יוסי, לא לכל אחד יש אידיאלים כמו לך, אנשים חלשים יותר היו קמים וחוזרים לישיבה אבל אתה, כל הכבוד לך, ויוסי אמר מה יש לי לחזור לישיבה, מה מחכה לי בישיבה, גמ"ח וופלים? ועוז אמר אל תדבר ככה, התורה נותנת לנו כח להלחם, ויוסי אמר לי אין כח להלחם בכלל, ועוז אמר אתה לא חושב שיהודים הם עם סגולה? ויוסי הרגיש איזה מיאוס מהביטוי הזה ואמר לא, מה פתאום, ועוז אמר אז למה אתה כאן, תגיד לי, ויוסי אמר אני חותם לא מפני שיש לי כח לחתום אלא מפני שאין לי כח לחזור.

וזה היה נכון. אבל כשיעקב גולד ואליהו רוזנשטיין באו על אזרחי לחתום על טופס הטיולים ואמרו לו שלום כשהוא בדרך לעלות לעמדה, יוסי הסתכל עליהם הולכים והרגיש איזו צביטה קטנה בלב, שהלכה והתרחבה והתמלאה בכל השבועות הריקים אחר כך, כשיוסי הבין שהוא נשאר לבד.

הרגע שבו יוסי הבין שהוא נשאר לבד היה כשדותן יצא לקורס קשרים ואלמוג יצא לקורס נהיגה ויוסי נשאר לבד מהמחזור שלו, ובדיוק הגיעו כמה חבר'ה בייני"שים חדשים, שני מחזורים מתחתיו, והיה ביניהם את אריאל אבוטבול שהתנדב ראשון לכל סנג'ור ולמד דף יומי בכל בוקר בזולה הפלוגתית וביקש מהחילונים לא לשים את הבלייזר במקום שהוא יכול לראות, ואת נועם זמיר שהגיע עם גיטרה וחליל וניגן את כל שירי הפלוגה בסטייל אבל לא שר את המילים הגסות, ושניהם, ביחד עם עוד שלשה ארבעה בייני"שים אחרים, לא ידעו שיוסי אליהו דתל"ש ולא שהוא למד ב'הדרת פנים' ולא כלום, והם התייחסו אליו כמו אחד החבר'ה האחרים, כלומר החילונים, וזה החמיא לו והפריע לו בו זמנית.

ואחרי שבוע כשהוא יצא לרגילה, הוא ישב עם נפתלי שוהם וסיפר לו שאין אלוהים ושהוא כבר קלט את העולם והוא חתם שלש שנים, ונפתלי שוהם הסתכל בו בדיוק באותו מבט בייני"שי קצת תמֵהַ, ויוסי אליהו הבין שהוא לגמרי לגמרי לבד.

ואחרי הרגילה עלה כל הגדוד לאימון חורף בגולן וכבר היה קר מאוד והגשם לא ריחם ועוז המ"פ אסף את כולם ואמר שמי שלא היה באימון חורף בגולן לא מבין לא מה זה אימון ולא מה זה חורף, ובכל פעם כשיוסי בוסס בחצי מטר של בוץ כדי להגיע לחדר הדולף שנשאר מהסורים, וניסה להתחמם עם כריות חימום כימיות שלא עבדו, הוא נזכר במזגנים של הישיבה ובחדר האוכל של הישיבה ולא אמר לעצמו כלום, רק נזכר, כי מה כבר היה יכול לומר.

החבר'ה מהישיבה הפסיקו להתקשר והבייני"שים שהתגייסו איתו הגיעו לבקר בערב פלוגה אחד ואז הלכו, ופעם אחת כשהוא בילה יום שלם בלשמור על נגמ"שים בשטח הוא חזר לפלוגה וחיפש מישהו לקטר לו אבל אלמוג היה נהג מג"ד ודותן היה קשר בפלוגת מפקדה ולא היה לו נעים להתלונן לאנשים אחרים שלא מכירים אותו מלפני, שיחשבו שהוא רק מתלונן, ולמרות שעדיין היו אנשים לדבר איתם הוא הלך ונהיה מריר כמו קפה של נגדים ועייף כמו הנגדים עצמם, וטקס הקפה של הבוקר היה הדבר האחרון שנשאר לו בתוך הבדידות האיומה הזאת שקוראים לה צבא.

ושבת אחת באימון הוא סגר צוות שמירה ביחד עם עוד שניים מהמחזור מתחתיו, והוא היה הכי ותיק ולא עלה ש"ג גדודי אפילו פעם אחת אבל יש מצבים שכבר אי אפשר להתנחם בהם. ובבוקר שבת העיר אותו איזה צעיר מפלוגה ב' ואמר לו תגיד, אתה יוסי? ויוסי מלמל 'כן' מתוך שינה, וההוא מפלוגה ב' אמר 'תגיד, יש מצב אתה משלים לנו מניין? אנחנו תשעה', ויוסי אמר 'אחי, מה נסגר אני עולה שמירה באחת עשרה', וההוא מפלוגה ב' אמר 'בבקשה אחי, אנחנו חייבים אותך למניין'.

ויוסי רצה להתפרץ על החוצפן ולצעוק עליו תגיד לי מה נראה לך שאתה מעיר אותי ככה אבל משהו בו אמר טוב, גם ככה אין לך עוד הרבה לשמור, אז יאללה, והוא קם בעייפות והוציא את הטלית ואת הכיפה הקטנה מהארונית ודשדש לבית הכנסת הגדודי ושם היו עופר המכ"ש שהנהן אליו ואורי מהנשקיה ועוד שני חילונים וכמה בייני"שים מפלוגות אחרות. ויוסי אליהו התיישב בספסל האחורי בין ספר של הרב זמיר כהן סודות הבריאה בתשעים עמודי כרומו ובין שיחות הרב צביודה תרומת הבייני"שים של שבי חברון מלפני ארבעה מחזורים, והתחיל להתפלל.

הוא התפלל פסוקי דזמרא וקריאת שמע ושמונה עשרה ואחר כך עלה לתורה כבקי ורגיל ובירך אשר בחר בנו וכל זה בלי להתבלבל, ומלמל בשקט עם הקורא, ואחר כך התפלל מוסף ודפדף בעלוני פרשת שבוע תוך כדי, ובסוף התפילה הלכו כולם למטבח הגדודי ועופר הוציא רוגלכים וריבה ושוקולד וחלות פרוסות ומיץ ענבים קפוא ועשו קידוש, והבייני"ש מפלוגה ב' אמר לו אחי, כל הכבוד שבאת, ויוסי אליהו אמר לו בשמחה אחי, והבייני"ש אמר לו זה לא פשוט לכבד, אני יודע, ויוסי אמר לו לא, זה לא פשוט, הם לחצו ידיים ויוסי אמר 'אני יוסי' והבייני"ש אמר 'אני יעקב-משה רוזנצוויג', ואחר כך הכריז לכולם 'יש סיר מים חמים על הכיריים אם מישהו רוצה קפה'. ויוסי אליהו ממש רצה, אבל הסתכל בשעון וראה שכבר עשרה לאחת עשרה והוא לא יספיק, ואמר ליעקב-משה איזה בעסה, אני ממש רוצה אבל אני לא אספיק, אחי, אני חייב לעלות שמירה בפלוגה, ויעקב-משה אמר לו אל תדאג, אחי, אני אביא לך, ויוסי אליהו לא שתה קפה ולא כלום ופשוט רץ להחליף את נאור שכבר כמעט התחיל להתייבש שם.

והוא עלה לשמירה ברגע האחרון וזמזם לעצמו כל מיני שירי שבת שפתאום עלו לו מהישיבה, כל מקדש שביעי ואגדלך אלוהי כל נשמה, ונגילה הללויה נגילה, ואחרי כמה דקות הוא שמע דשדוש מאחוריו והסתובב לראות מי בא, והוא ראה את יעקב-משה מבוסס אליו בבוץ עם ספל מכוסה ביד ושמע אותו אומר אחי, הנה, הבאתי לך קפה ואיזה משהו מתוק מהמטבח, והבאתי גם איזה ספר, מי-מרום קוראים לו, אם אתה אולי רוצה ללמוד משהו.

ויוסי אליהו לא רצה ללמוד עם יעקב-משה אבל כן רצה קפה ואמר ליעקב משה כפרה עליך, יא אללה, איזה כיף, יא אללה, תודה, אחי, תודה רבה, ויעקב-משה אמר לו בכיף, אחי, בכיף, ראו עליך בעיניים שאתה רוצה, אמרתי, מה, אני לא אעשה לך טובה? ויוסי אליהו אמר כן, בסדר, אבל לא היית צריך לטרוח, ויעקב-משה אמר שטויות, והם נשענו אחורה ויוסי שתה קצת קפה ואכל רוגלעך עם ריבה ונשם אויר, ואחרי דקה או שתיים יעקב משה אמר תשמע, ראיתי איך ממש שלטת בתפילה והכל, אז מה, אתה בלי כיפה ועושה שלש שנים אבל אתה דתי? ויוסי אליהו הסתכל על יעקב משה ואמר לו נו, דתי, אתה יודע, אבל בעצמו לא ממש ידע.

כח.

הרב דוד ונטורה גילה פתאום ובחזרה את אהבת התורה ורוב חשקו בה ושגה באהבתה תמיד, והרבנית רחלי חשבה שהיא אוהבת את הגירסה החדשה-ישנה שלו, היא אהבה את זה שהוא חזר לשֶבֶת אפילו באמצע הסלון המבולגן עם קפה שחור ביד במקום הנס-קפה וללמוד ליקוטי מוהר"ן או רֶב צדוק וכאילו היה נמצא במקום אחר והיא אהבה לעמוד ולהסתכל על האור שחזר לפנים שלו ולחיוך שלו עם השן הקצת-שבורה שעשתה לו פנים רכות ושהיא כמעט שכחה ממנה, ואחר כך כשהיו ביחד היא אהבה שהוא מדבר איתה לא רק על הזוגיות שלהם ועל הילדים אלא מרצה לה רעיונות שהוא למד היום, שכבר לא היו דברים כמו מחלוקת הש"ך והט"ז בנ"ט בר נ"ט אלא דברים יפים על החלל הפנוי ועל הגעגוע של הלב למעיין ועל הצורך להקשיב ולא רק לדבר, והוא דיבר הרבה והיא בעיקר הקשיבה לו ובהתחלה כלומר בשבוע הראשון כל זה היה נחמד מאוד והרבנית רחלי הרגישה שכל החספוס שלו ירד מעליו ושהיא רואה מולה אדם חדש שהוא בעצם האדם הישן שאיתו היא התחתנה.

בגלל שזה שימח אותה מאוד היא יצאה יותר להליכות עם הקבוצה וכשיסכה דינה אמרה לה שחברה שלה עומדת להתגרש היא אמרה לה בטח, בטח, תבואי לדבר ואפילו קבעה לה שעה בעוד שבוע, והיא התחילה להגיע לישיבות הצוות בעבודה בדילוגים ואפילו כשניצן אמר לה רחלי, תקשיבי, אני מתעכב קצת עם הסקיצות בגלל שהילדה שלי חולה, היא אמרה לו ניצן תעשה מה שצריך, הכל בסדר ובאמת שמשפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם, וניצן אמר לה את יודעת שאני פשוט מעריץ אותך איך שאת מתמרנת בין המשפחה לעבודה, ורחלי אמרה המשפחה היא המנוע של העבודה שלי, והיא ידעה שזה נשמע כמו קלישאה של נשים יזמיות אבל היא ידעה בתוך תוכה שזה נכון.

ואחרי שבוע דודי הפסיק לשבת באמצע הסלון המבולגן ועבר לשבת במרפסת בקומה השניה וללמוד שם, וכשרחלי שאלה אותו למה הוא לא יושב ולומד בסלון אז הוא אמר שמשהו באור הטבעי ובנוף של הרחוב מרחיב את הלב ללמוד, ורחלי אמרה לעצמה שזה בסך הכל הגיוני, ושאולי הוא לא רוצה לשבת באמצע הלגו והכבאית של סמי הכבאי וללמוד תורות שמצרות את השכל ומרחיבות את הלב. ונכון שהוא היה חסר לה בנוף מול הבישולים והכביסות של הקומה למטה, אבל זה מה שהיה חשוב לו ולה זה לא ממש הפריע עד שלילה אחד הם רצו להיות ביחד וכשהם נדחקו זה לזו מתחת לשמיכה היא הרגישה שהיא מריחה מהעור שלו ריח של סיגריות. זה הפריע לה אבל היא לא אמרה כלום ורק השתדלה מאוד לנשום מהפה בשביל לא להריח אותו, וכשדודי שאל אותה בעדינות החדשה שלו אם הכל בסדר, היא אמרה שכן ושהיא קצת מצוננת, ואותו הערב עבר.

וכך היה גם בערבים אחרים עד הפעם הבאה שרחלי ראתה את הרב דודי עמד שעה ארוכה ליד הכיריים והרתיח קפה שחור בפינג'אן של המילואים ואחר כך עלה למעלה עם ליקוטי מוהר"ן, רחלי עלתה אחריו וראתה איך שהוא מוציא מהכיס חפיסת סיגריות ומצית ויושב שם עם הקפה השחור והסיגריה ומעשן באריכות תוך כדי שהוא לומד, והיא לא אמרה לו כלום רק ירדה למטה והכינה לעצמה נס קפה וחשבה מה לעשות, ובפעם הבאה לפני שהם היו ביחד היא אמרה דודי, אולי תתקלח לפני, ודודי אמר טוב, רחלי, אם זה מה שאת רוצה, והיא אמרה תודה חמוד, והוא ליטף לה את השיער והלך להתקלח אבל כמו כל הגברים הוא לא התקלח כמו שצריך ובעיקר לא חפף את הזקן, והריח של הסיגריות נדבק לזיפים שלו ודחה אותה.

וכשהוא הושיט את היד כדי לגעת בה היא נרתעה באופן לא רצוני ודודי אמר רחלי, את נרתעת ממני? ורחלי אמרה לא, מה פתאום, ודודי אמר אני מרגיש, את יודעת, ורחלי שתקה קצת ועוד קצת ובסוף אמרה כן, אני נרתעת מהריח של הסיגריות, והוא אמר אה, את יודעת, והיא אמרה כן, והוא אמר אז למה לא אמרת כלום, והיא אמרה למה אתה לא אמרת כלום, והוא אמר כי פעם כשהיינו מאוהבים לפני שהתחתנו עישנתי וזה היה בסדר מבחינתך, ואמר אז למה לא אמרת כלום, והיא אמרה אני לא אוהבת סיגריות אבל לא רציתי שתרגיש שאני מדכאת אותך מלעשות את מה שאתה אוהב.

והרב דודי הסתכל לה בעיניים כמו שהוא היה עושה פעם, בעיניים גדולות גדולות, ואמר לה רחלי, את לא יכולה לדכא אותי, אותך אני הכי אוהב ואני מעדיף לאהוב אותך מאשר לאהוב סיגריות עם קפה שחור ואיזה ספר חסידות, ורחלי נשפה לרווחה ואמרה טוב, אז אתה יכול להפסיק עם זה? והרב דודי אמר כן, בטח, ושאל, אני יכול לחבק אותך חזק חזק? ורחלי הרפתה לגמרי ואמרה כן, אתה יכול אבל לא חזק מדי, והוא המשיך וסיפר לה על מה הוא לומד והיא הרגישה שהם בטוב ולאט לאט נמוגה לשינה.

אבל למחרת בבוקר כשהוא חזר מהתפילה ומלפזר את הילדים והתיישב ללמוד כמה דקות בבוקר בסלון, היא הרגישה שהוא קצת כועס עליה, והיא שאלה דודי, אתה כועס עלי, והוא אמר לא, מה פתאום, הכל בסדר, וחייך אליה, והתגובה הזאת רק גרמה לה להרגיש את זה אפילו יותר, וכשהיא הכינה לעצמה קפה הקומקום היה עוד קצת חם והיא הלכה והכינה לו קפה שחור כמו שהיא חשבה שהוא אוהב, עם כל הגרגרים צפים למעלה, והוא אמר תודה וחייך אליה אבל לא שתה אותו כמעט, רק קצת, ואחר כך שפך אותו בכיור ולקח את התיק השחור שלו והלך כרגיל לעבודה כלומר לבית המדרש. וגם רחלי כרגיל סיימה רק חצי מהקפה והשאירה את השאריות בכיור ואחר כך לקחה את התיק ונסעה לעבודה וכל הזמן הזה הרגישה כאילו יש גוש של אויר בינה לבינו וחשבה שאולי הוא קצת כועס עליה שהיא מפריעה לו להנות ולחיות את החיים שלו כמו שהוא אוהב.

וכשהיא הגיעה לעבודה מועלם בא אליה ואמר לה תקשיבי, מה עם הסקיצות לרוטב החדש? הלקוח מגיע היום וצריך לפרוש לו ויז'ן, זה איזה אחד חדש ואמרתי לו שאת בחיים לא מפספסת דד ליין, והיא אמרה – שמתי את ניצן על זה, ומועלם אמר אז תבקשי ממנו את זה, והיא הלכה לניצן ואמרה לו היי, מה העניינים ומה שלום הילדה ואיפה הסקיצות, וניצן אמר אמרתי לך שאני מתעכב עם זה קצת, וכשהוא אמר לה את זה היא הרגישה איך היא נכנסת ללחץ והרימה את הקול ואמרה לו ניצן לא אכפת לי מהילדה החולה שלך אני רוצה שהסקיצות האלה יהיו מוכנות עד היום באחת עשרה וחצי.

וכשהיא הלכה לעמדה שלה כל המשרד געש קצת ומועלם קרא לה לרגע ואמר לה רחלי, מה קורה איתך שאת צועקת על ניצן? את יודעת שהוא הגרפיקאי הכי טוב שיש לנו, איזה מין בוס את, ורחלי חשבה איך גברים תמיד יכולים להגיד לה מה הם רוצים ממנה ותמיד יכולים לעשות מה שהם רוצים, אבל ברגע שהיא עושה את מה שהיא רוצה או אומרת לגבר שהוא לא הכי בסדר, ישר אומרים לה שזו היא שלא בסדר, אבל היא לא אמרה את זה למועלם ורק אמרה לא יודעת, ככה טיפלתי בזה ואני קצת בלחץ ואני צריכה זמן עם עצמי כרגע, והיא סגרה את עצמה במשרד שלה ונשמה אוויר וחשבה על דברים שהיא אוהבת לעשות כמו לטייל וללמוד דברים שהיא אוהבת ולסרוג, והמשרד חזר ונרגע.

וכשהיא חזרה הביתה בערב הבית כולו היה מסודר והילדים אכלו ארוחת ערב ואחרי שהילדים הלכו לישון הרב דודי אמר לה רחלי, אולי במקרה, ואם יש לך כח, וכולי, והיא ידעה מה הוא רוצה והרגישה שהיא קצת חייבת לו, אחרי אתמול, אבל לא היה לה כח, וכדי לדחות את ההחלטה היא אמרה אני לא יודעת, יש לי הרבה עבודה ואני אגיד לך עוד רגע, ובתוך תוכה הרגישה איך לאט לאט היא שוב הולכת ומתרככת ונענית.

ורחלי כבר באה להגיד לו כן כשיסכה דינה של נועם התקשרה אליה נסערת ואמרה לה הרבנית זוכרת שקבענו להיום? והיא אמרה כן, למרות ששכחה, ויסכה דינה אמרה טוב, אני באה. ואחרי עשר דקות הייתה נקישה בדלת ויסכה דינה התיישבה בסלון מחבקת כוס שוקו בערך בגודל שלה ולמרות שהרב דודי היה שם היא פשוט אמרה בנשימה אחת, הרבנית זוכרת שיש לי חברה נעמי שהתחתנה עם גלעד בקיצור גלעד ההוא רואה מלאכים ונעמי מרגישה שהיא לא מבינה אותו בכלל לא יודעת מה עובר עליו הוא לא מדבר איתה על זה והיא מרגישה שהיא מקריבה את החיים שלה בשבילו וחושבת אולי להתגרש ואף אחד לא יודע מזה חוץ ממני ותגידי לי הרבנית מה עושים מה עושים מה עושים.

והרב דודי ישב בסלון ורחלי ישבה מולה וידעה שהיא הולכת להגיד ליסכה דינה את כל הקלישאות שנשים של רבנים אומרות בדרך כלל, אבל שבמקרה הזה באמת באמת אין לה שמץ של מושג מה עושים.

אהרון פוגש בחורה ושוגה באהבתה תמיד

 

[מתוך רומן בכתובים. התפרסם ב'גראנטה' ישראל, גיליון מספר 5]

א

לפני מתן תורה היה איש פוגש אישה בשוק, רצה הוא ורצתה היא – מכניסה לתוך ביתו וכולי ודי היה בכך. אבל מה נעשה, חשב אהרון, מה נעשה שאנחנו כבר אחרי מתן תורה ולא עוד אלא שאנחנו בצבא ואין לנו בעולמנו אלא ד' אמות של עמדת שמירה ותו לא. הנה כי כן לרוב עמד אהרון בעמדת השמירה או בש"ג, אבל בוקר אחד בתחילת טבת עמד אהרון באמצע הפלוגה והרגיש איך הזמן אובד לו כמין טלית שסחפה נהר ואי-אפשר לה שתשוב. הפלוגה היתה נקייה ומצוחצחת וכולם ידעו את זה. הקצינים ידעו את זה והוותיקים ידעו את זה ובכל זאת שבו ותיקנו דברים שאין להם תקנה; טאטאו במטאטא כביש את החול במרכז הפלוגה וניקו באקונומיקה את השירותים וניסו להקים רשת צל בפינת העישון. מה יתרון לאדם בכל עמלו אשר יעמול תחת השמש, אמר אהרון לעצמו, וכיוון שאדיר המ"מ שמע הוא הסכים איתו באופן כללי, אבל כקצין משך בכתפיו לנוכח החיים בעולם הזה. כמחווה של רצון טוב נידב את אהרון לתורנות המטבח הגדודית לשטיפת הכלים הבשרית. ודווקא שם, בהסתרה שבתוך הסתרה, פגש אהרון בבחורה.

לפני שפגש בה פגש בעציון המכ"ש שעמד על יד הכיריים, עישן וטיגן שניצלים. אחרי שאהרון עשה לו אי אלו שליחויות וסידר את העגלה של הסלטים, הניח עציון את הסיגריה מידיו ושָׁפת קפה על הכיריים ושילח את אהרון להפסקה עד שצריך יהיה להתכונן לארוחת הצהריים. כבר ביקש אהרון לנצל את שעות המנוחה, שלף מכיס המדים גמרא מנחות וביקש ללמוד קצת. כיוון שביקש לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יצר הרע ובזווית שבעין ראה איך נכנסת לחדר האוכל איזו בחורה חדשה, כנראה תצפיתנית, ומודיעה לעציון שהיא התורנית של הבנות. מיד כשראה אותה הרגיש אהרון את הפרפור בלב וידע לעצמו. כלומר, שזו היא. וגם אם לא ידע מה בדיוק פירושו של ה'היא' הזה, בכל זאת הרגיש איך מתכוונים החושים שלו כמו חוטים סמויים ואיך אפשר שלא לבהות בה מתכופפת אל העגלה המלאה כל טוב, סלט עגבניות ופלפלים וסלט גזר מרוקאי ופטרוזיליה, זוהרת כמו עין החשמל ושערותיה רצוא ושוב. ואיך אפשר שלא לתהות מה שוויה של כל העגלה המלאה אם היא מפנה את הדרך למראה של בחורה אחת עם מדים קצת הדוקים ושיער קצת מתנפנף מדי.

ב

לפני שהגיע לישיבה היה אהרון המדריך הנערץ בבני עקיבא שהיה הולך בלילות ומנגן ואומר מסילת ישרים זה דבר חשוב מאוד, וכשנורית היפה רצתה לשבת איתו איזה ערב אחד בסניף הוא אמר לה לא, מה פתאום, זה ייחוד, והרגיש גאווה גדולה על שפטפט ביצרו ולא חטא. אחר כך הלך לישיבה ושמע בכל חמישי בערב שיעורים מהרב בני בספרי חסידות ומוסר, כך שגדל להיות בן ישיבה מן המובחר, אבל פתאום הגיע לצבא והבדידות בצבא מכה בו מכל החורים ואם כן בוודאי ראוי שתהיה מישהי לדבר איתה בשעות הקטנות ולחזור אליה בערבי שבתות כדרך תלמידי חכמים מצויים. וכמו אורי, שקם בוקר אחד בשיעור א' ואמר לחברי החדר "אני צריך להתחתן", כך הרגיש גם אהרון בימים האחרונים. אולי לא להתחתן בדווקא, אבל הגוף, הגוף שבישיבה אינו קיים, שאין בה אלא דיבורים ומחשבות במי שאמר והיה העולם, הגוף פתאום רץ ואוכל ומתפיח שרירים וכשהוא רואה בחורה הוא כָּמֵהַ מאוד.

בזמן שניסה אהרון ללמוד מסכת מנחות ישבה הבחורה והסתכלה בפייסבוק בתמונות של חברים מסיני. היא לא הכירה את אהרון עדיין ובאופן כללי לא הכירה איש בגדוד הזה. קראו לה אמונה והיא היתה התצפיתנית של הגזרה וזו היתה לה הפעם הראשונה שהיא עושה תורנות מטבח. היה לה שיער מקורזל שלדעתה נראה נורא ברגע שנותנים לו לגדול מעבר לאורך מסוים – מה שלא היה נכון – ומלבד זאת היא התגייסה למודיעין ולא הלכה לשירות לאומי כי רצתה לעשות משהו משמעותי בחיים, אבל די מהר היא גילתה שהחיים משעממים למדי בסך הכול, ובפלוגה החיים אפילו בודדים יותר משהם משעממים. החורף היה קר מאוד וכל מה שהיא רצתה כרגע זה חבר שיש לו ידיים חמות ואפשר לדבר איתו ולדעתה זו לא היתה בקשה יותר מדי גדולה, בסך הכול. היא הציצה באהרון ומיד אמרה לעצמה לא, הוא לא אופציה. אם היתה רואה את אהרון באזרחותו, מגולח ומקולח, היתה אומרת הוא חמוד דווקא, אבל אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואמונה הסתכלה באהרון וראתה בו זקנקן מדובלל ומשקפיים וגמרא ביד ותו לא.

כך, אחרי שעמדו חצי שעה והתעסקו איש איש בלהתעלם זה מזו, הניח אהרון את מסכת מנחות מהיד ואמר לחיילת "היי, אני אהרון". אני אמונה, אמרה אמונה, ובכך העידה על עצמה שמים וארץ שהיא דתייה שהולכת עם מכנסיים. ואם אינה דתייה, פעם היתה דתייה. מאיפה את, אמר אהרון, ואמונה אמרה, מגבעת שמואל, ואהרון סרק במוחו את כל האנשים שהוא מכיר מגבעת שמואל, והוריד משם את עמיחי שגר שם אבל לא מכיר אף אחד ואת אוהד דוד שלו שהוא בן ארבעים וחמש, ולבסוף נזכר שיואב נחומי, שחלק איתו חדר בשיעור ב', גר בגבעת שמואל, ומיד נחפז ושאל אם היא מכירה את יואב נחומי, ואמונה הסתכלה בו וראתה איזה זיק בעיניים נדלק ואמרה מכירה, בטח מכירה. היה איתי בשבט בבני עקיבא. ואהרון לא יכול היה להתאפק עוד והוציא כל איש מעליו ואמר לה אה, את דתייה? ואמונה עצמה עיניים ואמרה אני לא יודעת אבל לא, לא נראה לי.

ג

לפני שהגיעה אמונה לצבא היא למדה במכינה מעורבת אי שם בשרון והיו שם דתיים בשיער ארוך ודתיות בשיער קצר ובנים ובנות בערבוביא גמורה, כמו שאומרים, והם למדו א"ד גורדון ולמדו הרב קוק ושרו שירים בעיניים יחפות והכול היה נאה בעתו, דבר דבור על אופניו. היא יצאה עם נעם שלמד בשנה שלה ואחר כך יצאה עם דניאל שלמד שנה מעליה ובכל הזמן הזה לא היה אכפת לה אם היא דתייה או חילונייה כי בסך הכול כולם היו דתיים וחילוניים בו בזמן, שומרים שבת אבל מסתכלים קצת בפלאפון ולומדים עמוס עוז וקוראים את ספר הכוזרי, ורק כשהגיעה לבדה אל הפלוגה גילתה שהיא צריכה להחליט הלנו את אם לצרינו, וכיוון שלא היה לה שום רצון להחליט החליטו כולם שהיא דתייה, כלומר לצרינו, והאמת שעם שם כמו "אמונה" אין הרבה מה לעשות. וכשאמרה לאהרון לא, לא נראה לי, הבינה שזו הפעם הראשונה שהיא מציגה את עצמה כחילונית, ולכן השתנקה לרגע ואמרה אבל בעצם אני לא יודעת.

מה את לא יודעת, אמר אהרון, ואמונה אמרה אני לא יודעת אם יש אלוהים או אין. ואהרון השתתק לרגע כי מה פתאום מדברים על אלוקים באמצע הפסקה בתורנות מטבח, ואז אמר לה אבל אף אחד לא באמת יודע, נכון? ואמונה אמרה לא, מה פתאום, כולם יודעים. ואהרון אמר לא, הנה, גם אני לא יודע, ואת כל זה אמר רק בשביל להיות יחד איתה באותה סוכה, אבל אחרי שהוציא מפיו את המילים המפורשות לא ידע עוד מה לומר, ורק אמר – אבל אני מתפלל ומאמין ומקווה מאוד שיש. כשאמר את זה, אמונה הרגישה פתאום שהיא לא לבד בתוך המערכת המחורבנת הזאת בלי אף אחד שיבין מה היא רוצה או למה היא מתכוונת, והיא הסתכלה עליו וראתה מישהו שאפשר לדבר איתו, וכיוון שתנאי אחד מהשניים התמלא לא נותר אלא לבדוק את התנאי השני, ופתאום כל מה שרצתה לעשות הוא לגרום לו לחבק אותה ושתדע אם יש לו ידיים חמות אם לאו.

ומפני כן כשישבה מול אהרון רצתה לגעת בידיים שלו ובלחיים ולבדוק אם ניצתת להבה ברווח הדק שבין הגוף לגוף, ובשביל זה ניסתה לשחק בידיים ולהחזיק בבקבוק הקולה ובאופן כללי לפלרטט איתו קצת דרך הגוף כמו שאדם מנענע ארבעת המינים או כורע ומשתחווה ביום הכיפורים ושאר נוכחות הגוף הזר שאהרון נשא על עצמו ביודעים ובלא יודעים, ואהרון היה מודע פתאום לנבוכות שביד המדברת ולגוף שלו הכמה וכל מה שרצה לעשות הוא לחבוק אותה ועל כגון דא אמרו חכמים אל יאמר אדם אי אפשי לעבור על איסור כרת אדרבה אפשי ואפשי אבל מה אעשה וקוני גזר עליי. וכיוון שלא הוא ולא היא יכלו להעלות את זה על השולחן כל כך מוקדם לא היה ביניהם אלא ניצוץ שהלך וגבר לכדי תשוקה אמיתית, סמיכה, ממשית כל כך שאי-אפשר לזוז ימין ושמאל ולא להיתקל בה.

ד.

אהרון עצמו כבר בער באש עוד שעה ארוכה לפני כן. אמנם כשאהרון למד בישיבה הוא היה נכנס בתחילת סדר צהריים לשיעורים של הרב דודי, ופעם אחת הרב דודי עמד ואמר בלהט שיש עבודה מיראה ויש עבודה מאהבה, וחיים נחמן משיעור ה' הצביע בהיסוס ואמר אבל הרב דודי, מה זאת אהבה, והרב דודי נאנח אנחה עמוקה ואמר אהבה, חיים נחמן, אהבה היא התחושה היסודית בנפש שאתה רוצה לעשות טוב למישהו אחר. ובזמנו, כשאהרון חשב על אהבה הוא לא חשב על אלוהים אלא על בנות.

באופן ספציפי חשב איך הוא פוגש את שורש נשמתו שהיא מהגזע שידע את יוסף, ואיך חלק פאזל אחד נצמד לחלק פאזל אחר, ואיך שניהם יושבים לשתות קפה ביחד, ולפעמים דמיין איך יהיה זה לגעת ממש בגוף אחר, בלי הרתיעה האוטומטית שיש בחיבוק גברי ובלי שתי הטפיחות על הכתף ובלי ההתרחקות המידית, אבל לכדי ידיעה של ממש לא הגיע, וכך היה שבוי בחלומו שעה ארוכה וכמעט כל השיעור של הרב דודי. שעה ארוכה דיבר הרב דודי באהבה ואף אחד לא סיפר לו לאהרון איך יש עבודה שאינה מיראה ואינה מאהבה מיושבת, אלא מתשוקה שהיא שיגעון, אבל לך תחבק בחורה אחרי שדיברת איתה על אלוקים.

האמת ניתנת להיאמר שישיבת "הדרת פנים" היא היא המקום שבו למד אהרון שנתיים לפני הצבא. זו היתה ישיבה ככל הישיבות; כמו אותה ישיבה שפתחו שֵׁם ועֵבר ואותה ישיבה שפתח יהודה בארץ גושן, וסורא ופומפדיתא ובית מדרש של בעלי התוספות ווולוז'ין המעטירה. כל הישיבות באותו דגם ניצוקו, עם שלטים מצחיקים בפינת הקפה ודפי מקורות מפוזרים על כל השולחנות ומישהו שדופק על הסטנדר וצועק 'אבל ר' חיים לא חשב ככה!', ו'הדרת פנים' לא היתה שונה מהכללים האלה. וכיוון שכך לא היו בה בנות כלל ועיקר ובמקומן יש אלוהים ואנשים שמאוהבים בו, אלא שהוא, כדרכו של אלוהים, אינו שם את לבו עליהם.

ה.

ומה לעשות שגם בדייטים מצא אהרון שהוא יוצא עם בחורות שמאוהבות באלוהים. וכל הזמן חשב שהוא צריך איזו בחורה שאפשר לדבר איתה וזה הכול, לא צריך שום דבר, לא צריך מישהו שמפחדת מהמוות ומחפשת בספרים כמו הרב קוק או ר' נחמן מברסלב וקוראת שירים עצובים מאוד בספרים קטנים שהיא מניחה ליד המיטה לפני שהיא מורידה את המשקפיים. מה אדם צריך בעולם יותר מאשר מישהי להחזיק לה את היד וכשהוא שואל אותה תגידי חומד על מה את חושבת שהשתתקת ככה לחמש דקות, והיא אומרת לו אה בדיוק נזכרתי באיזו שמלה יפה שרציתי לקנות או באיזה גאדג'ט חדש לפלאפון שלי, משהו שאני מניחה ליד הקומקום והולכת לחדר וזה שולח לי הודעה כשהקומקום רותח. זה מה שחשבתי אהרון יקירי חמוד שלי בבת עיני. באמת זה כל מה שבנאדם צריך וזה נס ופלא, והבעיה היחידה, שהיא בעיה שולית וקטנה שאפשר לפתור בשיחה אחת פתוחה מלב אל לב, זה הקטע הקטנטן הזה שלא הלך לו בדייטים אף פעם.

אהרון יצא מדי פעם עם בחורות ששמן מעיין או ענבל וגם אצלו שום דבר מזה לא הגיע לכדי כלום. הנה, לפני שתי יציאות דיבר עם מעיין בטלפון וביקש לפגוש אותה, אבל מיד כשפגש אותה ראה איך הפנים שלה רוטטות וידע שהיא רוצה להיפרד, לכן במקום למשוך אותה בדיבורים התיישב מיד במקום ואמר לה יאללה, תגידי. מה להגיד, התבלבלה מעיין ואהרון עצם עיניים ואמר תגידי שאת לא רוצה להמשיך. איך אתה יודע, אמרה מעיין, ואהרון רק אמר נו, מספיק לדעת שאני לא יכול לענות לך לטלפון במהלך היום ולא יכול לפגוש אותך ורק יוצא הביתה פעם בשלוש שבועות.

זה נכון, אמרה מעיין. היה לה נזם בצד שמאל של האף שלה והיא למדה במדרשה חסידות וקבלה וחיבבה מאוד את ר' נחמן מברסלב.

ר' נחמן לא חיבב אותה חזרה.

אהרון חיבב אותה ואת ר' נחמן אבל זה לא עזר לו לא מכאן ולא מכאן.

ובכן היה נעים להיפגש, אמרה מעיין והלכה לשלוח הודעה למיטל שזהו זה וחבל, דווקא היה פוטנציאל אבל אני נשבעת לך, מיטל, אני לא יוצאת יותר עם חיילים. ואהרון הלך הביתה וזמזם ניגון קול ביער ואמר לעצמו העולם הזה נוצר מהחלל הפנוי ובא אל החלל הפנוי ולא פלא שכל הלבבות רסיסים רסיסים שבורים וכל העולם גשר צר מאוד ואין בעולם הזה אלא לב מתגעגע אל המעיין ותו לא.

ועוד אמר לעצמו, עד מתי.

והנה עכשיו הוא יושב ליד בחורה על המדרגות והיא מביטה בו ואור המנורות משתקף בעיניה ובכן מה יעשה הבן ולא יחטא.

ו.

אבל רק אוכל אחד, אמרה אמונה, אוכל אחד שאתה מוכן לקחת מהמטבח וללכת איתו עד סוף השירות שלך, ואהרון אמר, שוקו, ושניהם צחקו כי שוקו אפשר לשתות רק כשיש שירותים בסביבה וזמן ללכת, ולא צריך לתפוס כוננות ולא צריך גרביים מסריחים, כך שתצפיתניות יכולות לשתות כמה שוקו שבא להם וקרביים לא יכולים לשתות בכלל ומה הועילו חכמים בתקנתם. ואמונה אמרה טוב, טוב, עכשיו באמת, איזה אוכל, ואהרון אמר מה, את חושבת שאני נלחם בשביל המדינה? אני מוכן לחיות בשביל המדינה אבל למות, למות רק למען השניצלים של עציון, ואמונה אמרה וואלה, צודק, למרות שהיא לא היתה בעניין של שניצלים. ואהרון אמר כן, אבל עם קטשופ אמיתי, לא עם הדבר המימי הזה שיש בצה"ל בגלונים של חמש ליטר כאילו זה שמן 9105 או משהו, ואמונה אמרה כן, קטשופ אמיתי, ואמרה, אני מוכנה להיות בצה"ל רק בשביל המאפה של הבוקר. ולא בגלל שהוא טוב או טעים, אלא בגלל שאני לוקחת אותו איתי למשמרת ומתצפתת וכשאני לא יכולה יותר אני אוכלת אותו ומרגישה שאולי יש בכל זאת איזו סיבה לקיומי. ואהרון חייך אליה ואמר כן, אותו דבר, אבל בשניצל. ולכן אני מוכן למות רק אחרי ארוחת צהריים.

כיוון שהזכירו את ארוחת הצהריים פתאום הסתכלו בשעון וראו שהשעה שתים-עשרה ופלוגה ג' עלתה מן השטח ואמונה קמה והושיטה יד ללחיצה ואמרה "טוב, אז נעים ממש להכיר אותך" ואהרון לא ידע מה לעשות, אם לסרב ולהגיד אני שומר נגיעה או ללחוץ יד מפני הנימוס או להתנפל ולחבק אותה עד שגוף ייטמע בגוף, וכיוון שלא ידע מה לעשות השאיר את היד באוויר ורק קד קידה עמוקה ומגוחכת ואמר "ממש נעים" וחייך, ופתאום נזכר שהוא בצבא ולך תדע אם ייפגשו בעתיד אם לא, ואמר לה אבל את המספר שלך, אפשר? ואמונה אמרה בטח, 5876134, ואהרון אמר לא את המספר האישי, את מספר הטלפון, ושניהם צחקו כל כך עד שאי-אפשר שלא להצטער על שכינה שהיא בעפרה וקודשא בריך הוא שהוא בגלות וכמה חבל שאנחנו אחרי מתן תורה וכבר אי-אפשר לו לאדם לכנוס לתוך ביתו ואין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ותו לא.

אחר כך כשהלכו יחד חזרה לחדר האוכל אבל לא החזיקו יד ביד, נזכר אהרון שבשיעור א' הוא היה הולך יחד עם עוד שלושה חברים מהשיעור אל אליהו האברך, שגר בקרוואן על יד הישיבה, ושם היו משתאים לראות וילונות וכיסויי ספות ואוכלים קצת אוכל של בית, עוגה או מרק ירקות או קוטג', ומדברים על דברים שיש בהם ריח של תורה ומה צריך העולם לעשות, ואיך פעם אחת אורי הגיע נסער ובאיחור של כמה דקות ואמר לאליהו, אליהו, אני לא יודע מה לעשות, וסיפר איך התאהב בבת השירות ואיך כל מוצאי השבת עמד ודיבר איתה מתחת לדירת השירות שלה ועכשיו אין לו מושג מה לעשות אם להתחתן או מה, ואליהו האברך – כך נזכר אהרון בקור הצורב של השירות, תוך שהוא הולך לצד אמונה והמספר שלה טמון היטב בזיכרון הפלאפון שלו – אליהו האברך ליטף את זקנו וחייך ואמר לאורי אורי, תנשום עמוק, תאכל משהו. והוסיף ברצינות ואמר; מה שצריך במקרים כאלה זה הרבה הרבה אמונה.

גלידה (9)

הפרקים הקודמים כאן: אחד, שניים, שלש, ארבע, חמששש, שבע, שמונה]

כד.
מערכת היחסים הכי ארוכה של שמעון מרמלשטיין אי פעם הייתה ארבע שנים ולא היו בה עליות ולא היו בה מורדות והיא הייתה דרך המיצוע הראויה לאדם ועיקרה היה ללמוד סדר אמונה עם נועם במשך מחצית השעה, והקשר הגופני ביניהם כלל בעיקר לחיצות יד וטפיחות על השכם. בהתחלה הם היו מדברים הרבה ואחרי שנועם התחתן עם יסכה דינה הם דיברו פחות אבל עדיין הם למדו ביחד סדר אמונה בכל יום בין אחת לאחת וחצי, מהרגע שבו שניהם השתחררו מהצבא וחזרו ל'הדרת פנים' ועד לטיסה של יסכה דינה ונועם לחו"ל, ובזמן הזה הם הספיקו לעבור על כל מורה נבוכים והכוזרי ודרשות הר"ן וחובות הלבבות ומדי פעם עשו הפסקות יזומות בספרים של הרב קוק והרב סולוביצ'יק כדי להפסיק עם השכל הפועל ולתת מקום קצת לנפש המתפעלת.

והאמת שנעמה לא ידעה את זה אבל הרעיון המקורי ללמוד קצת דברים לנפש ולא רק לשכל היה רעיון שלה עוד מהפעם הראשונה שהיא יצאה עם שמעון אי שם בשיעור ה', הם שניהם היו אז דוסים ונעמה הייתה עם חצאית ושמעון עדיין חשב שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו למרות שזה היה כבר אחרי הצבא וכבר היה לו פקפוק בעניין, וככה סתם באמצע אחת הפגישות נעמה בוזגלו השעינה מולו את הראש ואמרה שמעון, אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות שנה הבאה אם ללמוד ריפוי בעיסוק או תקשורת או מה, ושמעון אמר את רוצה שאני אביא לך משהו לשתות, ונעמה אמרה לו לא, סתם, עצוב לי, והיא הסתכלה עליו בעיניים גדולות ושמעון חשב לעצמו שזה כמו עיניים של כלבלב שרוצה לטיפה.

ושמעון הסתכל עליה והרגיש אחד מנבוכי הדור ואמר לה מה את רוצה, את רוצה אולי שנקום ונסתובב קצת ונחשוב מה הכי כדאי לך לעשות, ונעמה אמרה וואי, שימיקוש, אתה חושב כל כך הרבה עד שלא נשאר לך מקום להרגיש בכל השכל הזה שלך, ושמעון אמר אין לי מושג מה זה אומר אבל את צודקת, וכשהוא חזר לישיבה הוא קיבל על עצמו ללמוד גם דברים אחרים ולא רק מורה נבוכים. וכשהוא אמר את זה לנועם, נועם אמר וואלה אתה צודק. ואחרי שבוע הם התחילו ללמוד הרב סולובייצ'יק ונעמה סיימה איתו את הקשר ושמעון הרגיש כאילו הוא הוא איש האמונה הבודד, וכך היה שנתיים בערך ובזמן הזה נעמה ושמעון הספיקו להפרד ולפלרטט זה עם זו וגם לחזור להיות זוג.

ובערך חודש לפני סוף זמן קיץ של שיעור ז', שמעון ונועם עשו סיום על אורות הקודש ג' ושמו קצת קולה ועוגיות על השולחן בזמן שכולם הלכו לארוחת צהריים ונועם אמר נו, צריך לחשוב מה לומדים בזמן הבא, ושמעון אמר אם יהיה זמן הבא, ונועם אמר אה, אתה לא כאן? ושמעון אמר לא, אני חושב שהגיע הזמן להתחיל את החיים. והאמת הייתה שהוא עצמו לא היה בטוח מה בעצם זה אומר ומה הוא רוצה לעשות בחיים אבל לנעמה היה ברור שהוא צריך להתחיל ללמוד לתואר ולעשות משהו עם עצמו, וכיון שהדבר שהכי עניין אותו היה פילוסופיה הוא עשה פסיכומטרי וקיבל מספיק בשביל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה העברית בשנת הלימודים הבאה וזה הלהיב אותו מצד אחד והפחיד אותו מהצד השני אבל הוא אמר טוב, הגיע הזמן לקפוץ למים. וכשהוא סיפר את זה לנועם, נועם אמר אבל זמן אלול אתה כאן, ושמעון אמר לא יודע, אולי, ונועם אמר טוב, טוב, אז צריך לעשות סיום כמו שצריך, והם קבעו לשבת לאיזה קפה של ערבית קצת אחרי שנועם ויסכה דינה יחזרו מאיטליה.

ובינתיים בזמן שחלף שמעון החליט שהוא עוזב את הישיבה גם בזמן אלול וארז את כל הספרים שלו מהבוקסה בתוך ארגזי קרטון גדולים שהוא לקח מהקיוסק של עובד, מורה נבוכים ואפלטון וכמה ספרים של הרב שג"ר ומילון קטן של מושגים בפילוסופיה שהוא צילם מהסוף של 'על האמונה', ואמר שלום לכל מי שהכיר ושילם את יתרת חובו בגמ"ח הוופלים וכשהוא חיכה בתחנה הוא הרגיש איך כל העבר שלו נשאר מאחוריו והוא הולך להיכנס לעולם אחר שיש בו את המפורסמות שלו וכמה מן המושכלות הראשוניים שהוא עדיין לא יודע מהם.

ובמוצאי תשעה באב נעמה קפצה לבקר והפתיעה את אמא שלו שעמדה וטיגנה קציצות טונה ואמרה לה היי הגברת מרמלשטיין אפשר לטעום קצת מהקציצות? ושמעון שהיה נבוך מאוד השביע את אמא שלו שלא להגיד כלום לאודי, ואמא שלו שהייתה מאושרת מזה שהחברה של הבן שלה אוהבת לאכול אמרה אל תדאג, שום מילה לאודי. ואחר כך שמעון ונעמה הסתובבו קצת ברחוב והתיישבו באיזו גינת משחקים ודיברו על דברים חשובים כמו מי הולכת ללמוד עם נעמה שנה הבאה או מה הסרט הכי מוצלח שיצא להם להוריד השנה בטורנט, ולאט לאט הם התקרבו עד שלא היה צריך יותר מקצת שקט כמה צרצרים וירח כדי שנעמה תגיד לשמעון שימיקוש, אפשר שנתחבק? וזה הלהיב אותו והפחיד אותו ובמקום להתלבט ולהיוועץ בשכלים הנבדלים הוא פשוט אמר את הדבר הראשון שעלה לו לראש, וזה היה 'כן'.

וכשהוא ישב שם ככה, דבק בשכל הפועל, מחזיק ידיים בחושך של הגינה הציבורית, הוא חשב איזה מזל שאף אחד לא רואה אותו ככה ומי יודע מה נועם היה אומר לו הוא היה רואה.

ובאמת כמה שבועות אחרי שהם חזרו מאיטליה וקצת אחרי תחילת שנת הלימודים הלך שמעון חזרה לאברכיה של הדרת פנים והתיישב בסלון של נועם ויסכה דינה ונועם כרכר סביבו הרבה ופתח וסגר את דלת המקרר ואמר הנה עוגיות מיוחדות שאפיתי, והנה חלב וקפה ומים חמים ואולי תרצה קצת פירות או משהו, ושמעון אמר מה הסיפור, ונועם אמר נו, אתה יודע, זה סיום של חברותא ארוכה, צריך להשקיע כמו שצריך, ויסכה דינה קמה מהשולחן שלה בצד ולקחה את המחשב שטבוע עליו הסמל של ארגון המורים וחייכה ואמרה וואי וואי, ארבע שנים של התמדה כזו, הלוואי עלי, ויצאה. היא הולכת לעבוד אצל חברה, אמר נועם, ושמעון הנהן כאילו הוא מבין ואמר כן, אני מבין, גם נעמה לא מסוגלת להתרכז בכלום כשאני בסביבה. ונועם חייך ואמר מה אתה אתה אומר, אתה עוד עם נעמה, ושמעון חייך בחזרה ואמר כן, אנחנו ביחד.

ונועם אמר אה, אתה מחייך חיוך מטומטם כשאתה חושב עליה וזו ההוכחה שאתה מאוהב בה, ושמעון אמר כן, נכון, ונועם אמר נו, רציתי לשאול איך הולך אבל הנה התשובה, ושמעון לא אמר לו לא על זה שהם מתחבקים או נוגעים ולא על זה שהוא אומר למישהי מילים שבחיים לא חשב להגיד למישהי ולא כלום, ורק חייך ואמר האמת שכן. כאילו, אני לפעמים מרגיש שהיא קצת לא מבינה אותי, אני מחפש איזו שיחה אינטלקטואלית והיא כזה כל מה שמעניין אותה זה תרבות ואנשים והעולם, אבל כן. ונועם אמר לו תקשיב, אני אגלה לך סוד, לפעמים אנשים חושבים שהם מחפשים איזו חברותא בתוך בחורה אבל האמת היא שאתה לא צריך חברותא, אתה צריך אישה. ולפעמים כל התורה ולימוד התורה גורמים לנו לשכוח את זה שאפילו שם ה' נמחה על שלום בית, על כל מה שזה אומר. ואחרי שניה של שקט מתודי נועם חייך ואמר אז תכל'ס הייתי שואל אותך אם אתה אוהב את נעמה, אבל אני כבר יודע את התשובה.

ואחרי שהם המשיכו לדבר השיחה זלגה למחוזות אחרים למשל לגמרא יבמות שלומדים עכשיו בישיבה או לצרות של יסכה דינה עם התלמידים שלה ואחרי העוגה הרביעית נועם נשען אחורה ושילב ידיים על הכרס הקטנה שצמחה בו וגם שמעון עשה את זה, ונועם הסתכל על שמעון ואמר לו שמעון, תגיד לי, אתה ממשיך ללמוד איזה ספר אמונה? ושמעון אמר לא, מה פתאום, עכשיו אני רק קורא פרגמנטים של קדם סוקרטיים. ונועם המשיך ואמר תגיד לי שמעון אבל באמת, אתה חושב שיש אלוהים? ושמעון לא חשב אפילו לרגע אפילו בלי היסוס ובלי להשתהות שניה לפני המילים כמו שבדרך כלל אנשים משתהים כשהם צריכים להגיד תשובה חד משמעית, ואמר חושב, בטח חושב.

כה.
הרב דודי לימד תורה כבר חמש עשרה שנים בישיבת הדרת פנים, ולמרות שאהב ללמוד תורה אף פעם לא שאל את עצמו אם הוא אוהב להיות ר"מ אלא כבר נכנס לאיזו התמדה קבועה ומשיכה בעול שבה הוא מלמד מה שצריך ללמד ובתוך זה עושה כמיטב יכולתו. אמנם כשהיה בן ישיבה ולא ר"מ הוא אהב ללמוד חסידות אבל זה לא היה מאוד מקובל בישיבה וברוב השנים שלימד זה היה פחות או יותר דבר דבור על אופניו, תפוחי זהב במשכיות כסף, בבוקר הוא היה מעביר שיעור אמונה לבחורים לפני צבא ולפני הצהריים העביר שיעור עיון לשיעור שלו ופעמיים בשבוע אחר הצהריים העביר שיעור תנ"ך כמו שלמד במכללה להוראה ופעם בשבוע בערב השיעור שלו היה מגיע אליו הביתה והוא היה מוציא קצת רוגלעך ותרכיז מיץ תפוחים ומלמד אותם אגדתות מהמסכת הנלמדת כדי שיהיה להם מה ללמוד עם הדייטים שלהם.

ומכל השיעורים הוא הכי חיבב את השיעור בבוקר, שהיה עם כמה שיעור א' וב' מבולבלים שישבו והתלבטו בתוך תוכם מתי להתגייס ומה עושים עם ההיא מהסניף והרב דודי היה בוחר קטעים שידברו על זה כאילו במקרה, והם היו יושבים באחת הכיתות עם כוס קפה וופלים סביב כמה שולחנות מחוברים והרב דודי היה אומר 'נו, עכשיו כשכולכם מנומנמים זה זמן טוב לפתוח את הרב זצ"ל' והוא היה צוחק והם היו צוחקים, הוא היה צוחק כי זה הצחיק אותו והם היו צוחקים כי כשרב מנסה לומר משהו מצחיק אז מכבדים את הנסיון שלו.

ובבוקר יום ראשון אחד, אחרי יום שהלך בו לישון באחת כדי להספיק להכין את השיעור של מחר ואחרי לילה שרחלי לא ישנה בו טוב והתהפכה מצד לצד כל הלילה וחיפשה את היד שלו להאחז בה ואז דחתה אותה, ואחרי בוקר שבו התפלל בשש כרגיל ואחר כך הוציא את הילדים לגן ולבית הספר, הוא ישב במטבח ואכל קורנפלס עם חלב ובעייפות רפרף קצת על הספרים שיוסף חיים הביא מהספריה כדי לדעת מה הילדים קוראים, ורחלי בדיוק התארגנה לצאת לעבודה ושמה תפוח ולפטופ בתוך התיק שלה, והיא לבשה סוודר והסתכלה במראה והורידה אותו והסתכלה שוב ושמה אותו שוב ואז הסתכלה על הרב דודי דקה ארוכה ואמרה לו דודי, והוא אמר לה כן כשהעיניים שלו עדיין בחבורת הקוסמים והשמיים האבודים, והיא אמרה דודי, מה אתה עושה?

והרב דודי חייך במבוכה ואמר אני עייף מדי אז אני סתם קורא משהו, ורחלי אמרה מה אתה קורא, והרב דודי אמר סתם איזה פנטסיה שהילדים הביאו מהספריה, ורחלי אמרה אולי תקרא משהו מהספרים שלי? והרב דודי אמר אני מעדיף שלא, זה יגרר לביטול תורה. ורחלי אמרה אז אולי תלמד משהו שאתה אוהב? משהו שמדבר אליך? והרב דודי אמר נו, את יודעת, אין משהו שאני יותר אוהב, או שיותר מדבר אלי, ויש משנה שהאומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה הרי הוא מתחייב בנפשו.

ורחלי באה להגיד משהו וחזרה בה ושוב פתחה ושוב חזרה בה ולבסוף אמרה מה אתה אומר על הסוודר הזה? יפה? והרב דודי לא הבין מה היא רוצה מהסוודר שהיה נראה לו סוודר פשוט ככל הסוודרים ותוך שהוא מסתכל חזרה בקורנפלקס הוא אמר משם זה סוודר חדש? ורחלי אמרה לא, דווקא לא, אבל באמת לא לבשתי אותו הרבה זמן, והרב דודי אמר ידעתי, והסתכל בשעון ואמר אוי, יש לי שיעור באורות הקודש בעוד עשר דקות, ורחלי אמרה אני אולי חוזרת הביתה לצהריים, וחייכה ואמרה לא אמור להיות כאן אף אחד, והרב דודי אמר כן כן ונתן לה חיבוק ואמר לה טוב, אני חייב ללכת, והוא לקח את התיק שלו והם יצאו מהבית ביחד.

ובשיעור היו צורי דויטש ואיתמר חמאווי ואת שאר החבר'ה הרגילים משיעור א' וגם את נועם האברך משיעור ח' שישב שם ליד כולם ונראה כמו ענק בין גמדים, והרב דודי לא אמר על זה כלום כי אם יהודי רוצה ללמוד תורה מי הוא שיגיד משהו, ורק פיהק ופתח את הספר והרגיש כאילו כל המשפטים מתערבלים לו במוח מרוב עייפות, וכדי לפוגג את העייפות הוא היכה באצבע צרידה והפיג אחת ושתיים על הרצפה ושאל נו, נו, איפה היינו, וכל התלמידים צחקו, והוא לא הכין את השיעור הזה מראש אז רק קרא את המשפטים של הרב זצ"ל והסביר אותם לפי ראות עיניו, והכל יצא מבולבל מאוד אבל אף אחד משיעור א' לא שם לב.

ואחרי השיעור ולפני סדר הבוקר הלך הרב דודי בעייפות גדולה אל המטבחון להכין לעצמו קפה ונועם עמד שם והכין גם הוא תה נענע עם נענע שקוטפים במיוחד בשיחים שגדלו ליד הישיבה והיו לו בשקית כמה עוגיות שאולי אשתו הכינה בבית, והוא המהם לעצמו משהו, והרב דודי הרגיש לא נעים מהשיעור המבולבל ושאל אותו נו, החלטת להצטרף לשיעור שלי? ונועם אמר אני צריך קצת להתחזק באמונה, ושניהם צחקו קצת בנימוס. והרב דודי שם כפית קפה בספל ושם מים חמים ופתח את המקרר הקטן להוציא חלב וגילה שנגמר החלב ובדיוק אז נועם אמר הרב, אפשר לשאול אותך משהו? והרב דודי אמר כן, וניסה לחשוב איך ממלאים את החלב בגמ"ח ומי אחראי עליו, ונועם אמר הרב, יש מלאכים באמת?

והרב דודי חישב אם ללכת לקיוסק לקנות חלב או לשתות נס קפה בלי חלב ובינתיים אמר בוודאי שיש מלאכים. מי החריב את סדום אם לא מלאכים? אמנם הרמב"ם אומר שהם שכלים נבדלים, אבל כבר מורינו הגר"א אמר שהפילוסופיה הארורה הטעתו ופשוט שיש מלאכים, ושאל, נועם, אתה אולי יודע מי אחראי על הגמ"ח? ונועם אמר נראה לי שנפתלי משיעור ה', ואמר אבל הרב, אני לא מתכוון מחשבתית. אני מתכוון ממש. כאילו, יכול להיות שמישהו יראה מלאכים ברחוב? והרב דודי חשב לרגע והסתכל על הקפה חסר החלב ואמר זה לא שאתה או מישהו רואה מלאכים, נכון? אבל לי בינתיים הקפה מתקרר וזה ממש פיקוח נפש, אז אפשר לדבר על זה בַּסדר בוקר אם תרצה, והוא לקח את הספל והלך לחפש את נפתלי מהשיעור שלו.

נפתלי אמר שהוא מיד מביא חלב ורץ לקיוסק וחזר עם שתי שקיות והרב דודי גילה שהקפה התקרר הוא הלך להכין לעצמו שוב קפה והפעם הכל היה בסדר והרב דודי הלך לשבת במקום שלו עם הגמרא ולהספיק ללמוד משהו לפני שהחבר'ה מהשיעור יגיעו עם שאלות על דף המקורות, אבל נועם האברך חיכה לו שם ואמר שהרב אמר שנוכל לדבר על זה בַּסדר אז אני מצטער שאני מפריע אבל אני באמת באמת צריך תשובה. והרב דודי אמר בחיוך, מה הדחיפות, אתה רואה מלאכים? ונועם אמר לא, אבל חבר שלי רואה. והרב דודי התרצן ואמר אם זה באמת אז זה לא צחוק, זה לא נורמלי, שילך לאיש מקצוע, פסיכיאטר או משהו, ונועם אמר כן, הוא הלך, אבל הפסיכיאטר אמר שאם הוא יודע שהוא משוגע אז הוא לא משוגע וזה כנראה מלחץ או משהו. והרב דודי אמר נו, ומה? ונועם אמר אבל הרב, מה אם העולם הזה לא רק נורמלי ולמה שהוא לא יראה מלאכים באמת?

והרב דודי ידע שנועם הוא חריף ואי אפשר לדחות אותו בקנה ואמר לו תראה, נועם, מיום שחרב בית המקדש אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ואנחנו רחוקים מדי הוא לא מתגלה לאנשים ואומר להם מה לעשות, ומה שזה אומר זה שהתורה היא הדברים שאלוהים אומר לנו ובשביל להתקרב אליו אנחנו צריכים להתחזק בלימוד ולהבין מתוך התורה איך אנחנו צריכים לחיות, ונועם אמר זה כמו אשתי שמסתכלת עלי בפרצוף ושואלת אותי שאלה לגמרי לא קשורה ואני צריך להבין מהפרצוף הזה ומהשאלה מה אני לא עושה נכון? והרב דודי אמר נכון, ונועם אמר אבל אני יכול לדבר איתה ולהבין, והרב דודי נאנח ואמר נו, לו רק זה היה כזה פשוט, ונועם קם מהמקום והרב דודי פתח את הגמרא לאות שהשיחה נגמרה.

ואחרי סדר הבוקר ושיעור העיון שהיה הרבה יותר מוצלח הוא חזר הביתה והתיישב לאכול צהריים שאריות משבת, וחימם לו קצת צ'ולנט וקצת שניצלים והתיישב לאכול, ומתוך הרגל פתח את אחד הספרים שיוסף חיים מביא מהספריה ומשאיר על השולחן והעין שלו נפלה על המשפט 'המלאכים אמרו לו', ומרוב בהלה מיד סגר את הספר ואמר לעצמו דמיונות שוא ידברו, ובתוך כל הספרים שיוסף חיים מביא בטח שיהיה אחד עם מלאכים, אבל מה הסיכוי שבדיוק נועם ידבר איתי על מלאכים ואחר כך אני אראה מלאכים בספר, ובכלל זה לא ספר קודש סתם איזה ספר פנטזיה, אז סתם אני נבהל ומה שצריך לעשות זה פשוט ללמוד משהו.

והוא קם לארון הספרים ורפרף בעיניו על כל ספרי הקודש ובסוף לקח את ליקוטי מוהר"ן והתיישב וקרא שאיש הישראלי צריך למצוא החן שבכל דבר והמשפט הזה כל כך מצא חן בעיניו אז הוא המשיך וקרא ואפילו לא ניסה להתעמק או להבין, ומרוב חשקו בתורה לא שם לב אם רחלי נכנסה כבר הביתה או לא, ולא שם לב איך היא הסתכלה עליו אִם בחיבה אם בכמיהה, אם בתמהון אם בגעגוע, ואפילו לא ידע שהיא קצת שמחה בו עכשיו.

כו.
מיכל שפירא היפה לא אהבה כל כך בתי קפה, והיא אהבה לשבת בבית ולא לשמוע גלגלצ ברקע ולא לחשב כל כוס שוקו שהיא מזמינה, ולמרות זאת החברותא הראשונה של מיכל שפירא וגרשון לֶדֶר התקיימה בקפה בַּרוֹקוֹ שבקניון ראשון. זה קרה כי גרשון התעקש שחברותא ראשונה צריכה להיות מאורע משמעותי ואי אפשר סתם ככה להתקשר באמצע היום ולהגיד "הרב זצ"ל אומר תורה שבעל פה מונחת בעצם אופיה של האומה", אלא צריך לשבת לקפה ולשאול אותה מה שלומה היום, והיא צריכה להגיד 'יותר בסדר' ולספר על גל או טל מכיתה ג'3 שאין לו אלוהים ולא אהבת האומה או אהבת הארץ ואין לו כלום אלא עזות פנים, או כמו שנטלי אומרת בישיבות סגורות, הוא חתיכת חוצפן שצריך להפסיק ללטף אותו, ואפילו הוא בא היום בהפסקה ואמר לה שלום, המורה מיכל, אפשר בבקשה את המפתח לארונית של השרת, תודה, ואם זה לא הצלחה חינוכית אז היא לא יודעת מה זה הצלחה. וכל זה צריך לקרות בבית קפה.

כיון שכל הערב הזה היה לגרשון לדר בראש מתוכנן לפרטי פרטים וכיון שמיכל שפירא לא אהבה במיוחד את דירת השירות שלה בשעות שבע עד עשר בערב כי אורית הקומונרית עשתה שם ישיבות צוות עם כל המגניבים של ראשון שנכנסו להדרכה, כיון שכך הגיע גרשון במיוחד מהישיבה והם התיישבו בקפה ברוקו שהוא לא קפה ככל בתי הקפה אלא יש לו מודעות עצמית, וחיכו לתפריט, ובן רגע המלצר הגיע ואמר מה תרצו להזמין, והוא הסתכל על מיכל שפירא ואמר לה היי, אני מכיר אותך, לא? ומיכל צחקקה במבוכה ואמרה לא, לא נראה לי, והמלצר אמר בטח שכן, את מיכל שפירא ואנחנו היינו באותו רובע במחנה מעפילים, אני שימי שסחב לך את התיק יום וחצי ואחר כך עזר לך בעבודה, ומיכל שפירא צחקה במבוכה ואמרה אני מצטערת, אני לא זוכרת, ושימי אמר את לא רצינית, סחבתי לך את התיק ועזרתי לך בעבודה בשביל שתשכחי אותי? ומיכל אמרה אני מצטערת, ושימי אמר אז מה, את בראשון עכשיו? ומיכל אמרה כן, וגרשון אמר כן, ושניהם הסתכלו על גרשון, ואז מיכל אמרה טוב, נזמין? גרשון, מה אתה אוהב, וגרשון הסתכל בתפריט ואמר בהדגשה, אני אוהב את הכל, אי אפשר לי שלא לאהוב את הכל, ומיכל שפירא אמרה אבל מה אתה אוהב במיוחד, וגרשון אמר במיוחד אני אוהב שקשוקה.

היה ברור לשניהם שהם לא ילמדו כלום עד שהשקשוקה והסלט יגיעו כי אי אפשר ללמוד כמו שצריך כשכל שניה יכולה להופיע שקשוקה ולכן הם ישבו קצת ובינתיים גרשון שאל אותה מה שלומה היום, והיא סיפרה לו את הסיפור על גל או טל או מה שמו, וגרשון אמר בדיוק, זו הצלחה, איזה כיף לך שדברים שאת עושה מצליחים לך, ומיכל אמרה מה, לא מצליחים לך דברים, וגרשון אמר לימודים בישיבה זה לא בדיוק דבר מדיד, לאט לאט לומדים עוד דף ועוד דף, ומיכל אמרה טוב גם חינוך זה לא דבר מדיד, אבל יש הצלחות, אתה צריך להיות עם קצת יותר בטחון עצמי ולהשיג את המטרות שלך, ובדיוק אז שימי המלצר הביא את השקשוקה ואת הסלט ואמר תזהרו זה לוהט, ומיכל חייכה אליו ואמרה לו תודה, ושימי אמר עזבי, את תשכחי את זה עוד רגע, וגרשון אמר טוב, נאכל? ומיכל אמרה כן, אני רעבה קצת, ואכלה קצת חסה וקצת עגבניה והסתכלה על השקשוקה שלו בעיניים כלות, וגרשון ראה את זה ואמר לה את רוצה קצת, ומיכל אמרה כן תודה, ולקחה חצי מהשקשוקה לצלחת שלה ואז סיימה את הכל ואז לקחה עוד קצת ואז עוד קצת ואז נשענה אחורה ונזכרה שבאמת היא לא אכלה שום דבר היום ואיזה מזל שהיא הזמינה שקשוקה, ובינתיים גרשון אכל את הסלט שלה.

אחרי שהם סיימו לאכול אמר גרשון אז מה, נלמד? ומיכל אמרה בטח, בטח, נלמד, וכל אחד מהם הוציא את הספר שלו שהיה עם קשקושים וגרשון התחיל להקריא והוא קרא לאט ובשגיאות את המשפט "ההפקר של העולם המעשי, הבא מתוך ההתפרצות אל העולם הרוחני בלא סדר ותקון של קודש", ומיכל אמרה וואי, איזה משפט, וגרשון אמר לא הבנתי, ומיכל אמרה תראה כאילו יש את העולם המעשי ויש עולם רוחני ולפעמים העולם המעשי מתפרץ, ושימי אמר סליחה שאני מפריע אבל אפשר לקחת לכם את המחבת של השקשוקה? וגרשון אמר בטח, אפשר, ומלמל תקח ואל תחזור, ושימי אמר מה אמרת? וגרשון אמר לא אמרתי כלום, רק מלמלתי לעצמי את מה שכתוב כאן, ומיכל אמרה לשימי כשהוא לומד אז הוא לומד ואי אפשר להזיז אותו בכלום, ושימי גיחך ומיכל חייכה וגרשון אמר טוב, אנחנו לומדים? ושימי אמר מה אתם לומדים? וגרשון אמר, אנחנו לומדים אורות, ושימי אמר אה, זה הרב קוק? ארץ ישראל שהיא קניין חיצוני לאומה? ומיכל אמרה 'אינה' קניין חיצוני לאומה, ושימי אמר כן, ליידי מיכל שפירא, זו שתמיד צודקת, ואמר לה, בעיקרון יש לי כיפה אבל זה מבריח לקוחות יפות.

וגרשון הגיע סוף סוף לכלל החלטה ואמר לה טוב, רוצה נזמין חשבון? ומיכל הנהנה, ושימי אמר טוב, אני מביא לכם חשבון, וכשהוא הלך, גרשון התכופף ואמר לה וואי, איזה אדם חרא, ומיכל אמרה איך אתה מדבר, וגרשון אמר אני מצטער, יש אנשים שצריכים להגיד עליהם את זה, ומיכל אמרה לא, לא נכון, הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים טוב, וגרשון אמר נכון, אני מצטער, ומיכל אמרה עזוב, אל תצטער, וגרשון הצטער בכל זאת כי כל הצורה שבה הערב הזה התנהל לא היה בכלל לפי התכנון שלו. ושניהם הצטערו לעצמם כשהגיע החשבון ושימי אמר הנה כפרה, קחו, והשירות על חשבון הבית. וגרשון אמר תודה, ומיכל אמרה לא, לא, אני רוצה לשלם את זה, ושימי אמר עזבי, פשוט תגיעי שוב ותתני לי את הטיפ בפעם הבאה, ומיכל אמרה טוב, ושימי אמר אל תשכחי אותי שוב, ומיכל אמרה טוב, וגרשון אמר למיכל טוב, נלך? ומיכל אמרה כן, נלך, והם הלכו.

וכשגרשון ליווה אותה לדירה הירח ליווה את שניהם מלמעלה וזה היה ערב קריר ושקט יחסית בראשון לציון, ולא היו שלוליות ברצפה ולא רוח קרה, והם הלכו שותקים והחזיקו את הידיים שלהם במעילים, וגרשון רצה להגיד ציטוטים מהרב קוק או מזלדה כדי שהיא תדע שהוא מהעולם שלה ולא סתם מישהו שרוצה ללמוד איתה חברותא, אבל לא ידע מה להגיד ולכן רק הלך לידה בשקט, ולאט לאט הצעדים של שניהם התחילו להתלכד עד שהם מצאו את עצמם צועדים ביחד, רגל ימין ואז רגל שמאל, באותו הקצב, וכך הם הלכו בשקט עד שהם הגיעו לדירה ושמעו מבחוץ את שאגות הצחוק מהישב"צ של אורית, והיה נראה שמיכל לא רוצה לעלות אבל גם לא רוצה להישאר.

וגרשון אמר אז מה, פעם הבאה נלמד בטלפון, ומיכל אמרה כן, נלמד בטלפון, חבל שתגיע עד לכאן בשביל זה, וגרשון אמר אני מוכן להגיע בשביל זה לכל מקום בעולם, ומיכל אמרה תודה על זה, באמת, וגרשון אמר טוב, אז ביי, ומיכל אמרה ביי, וכל מה שגרשון רצה לעשות באותו רגע זה לחבק אותה אבל זה אסור, ולכן הוא רק אמר ביי והתחיל ללכת, ואחר כך כשעלה על אוטובוס לישיבה ראה שהיא שלחה לו "לפעמים אי אפשר לאדם ללמוד מפני שהוא עומד במעלה כזאת, שההארה הכללית של למעלה מן האותיות היא זורחת עליו", והוא לא הבין מה בדיוק זה אומר אבל בגלל שהיא שלחה לו הודעה עם מילות קוד הלב שלו התמלא בשמחה שהחזיקה אותו באוויר לאורך כל הנסיעה ואפילו קצת אל תוך הישיבה.


האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 455 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.