לילה. משרד קטן בקצה איזור התעשייה גבעת שאול. רכבים נוסעים מאושר עד ואל אושר עד. הם יגיעו עד האושר, אבל לא יכנסו אליו. אלה החיים. ברחוב ילדים דוחפים עגלות קניות מלאות חיתולים. מרים יושבת על הספה. בצד השני של הספה – הררי ניירות. מדריך הרנוף החדש ועליו ציור של תרמית פירמידה. קרטון פיצה בדרכו לפח. על הקיר – שעון משפחתי, מתנה מאמא שלה. כיתוב, 'לאחת וליחידה'.
הילדים של מרים אצל אבי, הגרוש שלה. היא קוראת מסמכי תביעה בפלאפון שלה, שותה שאריות ויסקי שקיבלה במתנה מאחד הלקוחות לפני כמה שנים, כשפתאום היא מקבלת הודעה. לקוחה, אולי. דיאנה לוקאטלי. בתמונת הפרופיל היא עם שמלה אדומה על רקע בניין אירופאי ישן. היא קוראת.
היא בלשית אז מיד קופצות לה שאלות. מדוע 'כמובן סרטן הגרון'? מה מובן בזה? מה גרם לה לשמוח מאוד כשאיבדה את מארי שלה לפני 15 שנה? מה היה הסיפור עם החתונה והילדים? והשאלה העיקרית, אולי. הגדולה מכל – למה בעצם היא פנתה לבלשית. רק ראיתי את הפרופיל, כותבת דיאנה, וחשבתי שאני צריך.
מה אישה גוססת בצרפת צריכה מבלשית.
בחוץ צפירות משאית שיוצאת ממאפיית ברמן. מערבל בטון מאחר נכנס למפעל הבטון הקטן שמול החניון. משפחות חרדיות חוזרות והולכות לאולמי גוטניק, ארגמן, בראשית, מונדיאל. הן הולכות בהמוניהן, עם בגדים תואמים, עם שקית גל פז, מחכות לאוטובוסים שישאו אותם הלאה, לערים אחרות. היא וההורים שלה מעולם לא הלכו כך, בנינוחות הזו, באינסוף הילדים. כששאלה, אמא שלה תמיד אמרה, יש לי רק אותך, וזה לגמרי מספיק. זה כל מה שאני צריכה.
הן לא מעלות בדעתן שמישהי גוססת מסרטן בצרפת פונה כך, בדרך לא דרך, ברגעיה האחרונים, למשרד קטן בקצה ירושלים. מוזר? כן, מוזר. אבא שלה תמיד אמר, 'לעולם לא תוכל להבין צרפתיות'. הוא התכון למרוקאיות, כמובן. ביתר ספציפיות, לאמא שלה.
היא באמת הייתה אדם לא מובן, יאמר לזכותו.
מרים מתקשרת בשיחת וואטסאפ למספר שמופיע במודעה. קול נשי, יודעת אנגלית, מבטא צרפתי, חיתוך דיבור גס. היא אומרת, אני דיאנה, אני עומדת למות, דיאנה אומרת. אני צריכה להעביר את הכסף הלאה, אלייך. אני חושבת שאת תהיי כתובת טובה.
מה בעצם התעלומה, אומרת מרים.
הכל יתברר בבוא הזמן, אומרת דיאנה.
היא מציעה לרכוש לה כרטיסי טיסה להיום. הלילה, למעשה. יש טיסה לפריז בעוד שעתיים וחצי. מה מספר הדרכון? אני אקנה לעצמי, אומרת מרים. הילדים אצל אבי, הגרוש שלה, היום ומחר. יש לה חצי שבוע לעצמה. אין לה הרבה כסף, נכון, אבל טיסה לפריז עולה אלף שקלים. הוצאה מוכרת זה ברור. הכל לצורך עבודה. יש תיעוד. היא מבקשת מדיאנה כתובת מדוייקת, רוכשת כרטיסים, רצה לרכבת, רצה לטיסה, הבידוק מהיר, הנוסעים מועטים באמצע השבוע. בטיסה עצמה היא מנמנמת. מקסימום זו הונאה, היא חושבת, אבל תמיד תהיה לנו פריז.
דיאנה מקבלת את פניה בבית החולים ביסטר. עדיין לילה. אחת בלילה אולי. שקט מוחלט בכל העיר. למקום יש וייב של מבצר או טירה מהמאה ה17, אבל הבפנים נקי. מסודר. בית חולים. קפיטריה בכניסה. דומה מאוד לשערי צדק, עם המסדרונות הצפופים והתקרה הנמוכה. דיאנה עצמה אולי גוססת, אבל היא יכולה לשבת על הספסל בפינת העישון שבחצר. היא יונקת את הסיגריה ופולטת ענני עשן לשמיים. חזרתי לעשן אחרי שהודיעו לי שאני מתה בחודש הבא, היא אמרה. אמרתי לעצמי, גם ככה אני מתה, לפחות לטעום סיגריה בפעם האחרונה.
מרים מסרבת בנימוס לסיגריה שמוצעת לה. היא סקרנית. קצת עייפה. זקוקה לקפה. אפשר לשמוע מה הסיפור, בבקשה?
אין באמת סיפור, אומרת דיאנה. אני חולה. אין ילדים. היו, אבל כבר אין. היא אומרת את זה בנימה שאפשר להבין ממנה שיש ילדים, דווקא, אבל אין ביניהם קשר. הייתה בת זוג בתמונה, מארי, שהתעללה בה רגשית. גם היא לא בתמונה. היה משמח להיפטר ממנה, אומרת דיאנה. היה גם גבר בסיפור. תמיד יש גבר בסיפורים האלה. חוץ מכשאין, כמובן, אבל הסיפורים עם הגברים איכשהו מגיעים למרים. בכל אופן, גם הוא לא בתמונה.
הייתה גם אמא בסיפור. צרפתיה, כמובן. מרוקאית במקור. ללי קראו לה. דיאנה מדברת עליה כאילו מרים מכירה אותה. היא הייתה אישה אצילה, אומרת דיאנה. עישנה סיגריות עם פומית. הסתובבה עם מעיל עם צווארון פרווה. תמיד חילקה לנו הוראות. די שנאתי אותה בסך הכל. היא מתה מסרטן הגרון כשהייתי בת 22, באמצע לימודי מנהל עסקים.
מרים מהנהנת. כמובן.
ומה את צריכה ממני? היא אומרת.
אני רוצה שתרשי אותי, אמרה דיאנה. שהילדים ושמארי והגבר (עדיין אין לו שם) לא יקבלו כלום. הם פרחחים, רמאים, שקרנים. אי אפשר לסמוך עליהם. חשבתי לתת את הכסף למישהי רצינה, אמינה, ישרה. וזהו, זו את.
אבל למה דווקא אני, מכל האנשים בעולם?
חשבתי שזה ברור, אמרה דיאנה. אני דודה שלך. את לא יודעת? אחרת למה שתבואי לפריז באמצע הלילה?
דודה שלך. הצורך בקפאין פועם ברקות של מרים. זה לא קשור להיותה בלשית. זה קשור אליה אישית. היא פתאום מבינה מחדש את 'האחת והיחידה'. את 'הנשים הצרפתיות', את השעון המשפחתי. כל הזמן הזה הייתה לה דודה, והיא לא ידעה מקיומה. היא מסתכלת על תוי הפנים של דיאנה; האף שם, זה ברור. זוויות העיניים. היא פתאום מתבררת לה כמישהי שדומה מאוד לאמא שלה.
לא ידעתי שיש לי דודה, אומרת מרים.
היא לא סיפרה לך? אומרת דיאנה. זה מסביר כמה דברים! רגע, לא ידעת שסבתא שלך מתה מסרטן הגרון? באמת לא הצלחתי ליצור איתך קשר בשום צורה אחרת. אמא שלך לא ענתה לי לטלפונים, לא ידעתי מה המספר שלך, בסוף מצאתי אותך בפייסבוק אבל אי אפשר לשלוח אלייך הודעות –
כן, הודעות בפייסבוק זה בדרך כלל סוטים, אומרת מרים. 'היי ראיתי שאת בלשית את יכולה לעקוב אחרי הבעל שלי בבקשה? יש לי חשד שהוא בוגד בי' ובסוף מתברר שזה הבעל עצמו ששוכר אותי כדי שאראה אותו בעירום. אנשים דפוקים לגמרי, אני אומרת לך.
כן, אומרת דיאנה. זה נכון.
היא צוחקת. משתעלת. יורקת קצת דם לממחטה משובצת. מתנצלת. חוזרת לצחוק.
בבוקר מרים מוצאת לעצמה בית מלון ליד בית החולים. אלה שולי העיר אז המלון יחסית בזול. היא קונה בגט וגבינת שמנת וכמה ירקות, מכינה לעצמה ארוחת בוקר. מסתכלת על השמש עולה על העיר. היא חושבת לעצמה איזה מוזר זה, רגע אחד את במשרד קטן בגבעת שאול, רגע שני בשיכונים צדדיים בפרברי פריז. רגע אחד אין לך דודה, רגע שני יש. ולחשוב שלא הייתי יודעת את כל זה אם לא הייתי מתקשרת למספר ההוא בוואטסאפ.
הפלאפון משמיע קול כאילו היא קיבלה הודעה חדשה. כשמרים מסתכלת היא רואה התראה חדשה בפייסבוק. היא נכנסת. קוראת. כמעט איבדתי את חיי כשבעלי לשעבר עזב אותי, היא קוראת, ממשיכה לקרוא, כל זה לא עזר עד שקראתי על ד"ר אסקוביה, הוא כישף את בעלי והנה —
היא מפסיקה לקרוא.
אוי לא, היא חושבת. לא מכשפים. לא שוב.