שש שנים

א.

פעם אחת הלכתי לבקר את שלום בצפת, בישיבה. עשיתי שם שבת נהדרת עם המון אנשים שלא הכרתי, ובלילה, מאוחר, הוא שאל אותי אם אני רוצה לקום לותיקין. למה שאקום לותיקין, שאלתי, והוא הביט בי מתפלא ואמר, בגלל הקידוש. ובבוקר שבת קמנו בחמש והלכנו לנו לבית כנסת קטן וחמוד מעל ישיבת ההסדר, אני ושלום (וגם בחור בשם יודל'ה, אני חושב), והתפללנו עם זקני צפת ואחר כך ישבנו לקידוש, ואכלנו קערות גדולות של צ'ולנט שנלקחו מסיר גדול שהיה שם, ושתינו ערק ושרנו שירי שבת בגרון ניחר, וכל הזקנים טפחו לו על הכתף והתעניינו בשלומו ומה השתנה מאז השבת שעברה, כאילו גם הוא חלק מהחבר'ה, אדם בן שבעים וחמש שקם לותיקין בשבת במשך חמישים השנים האחרונות.

ב.

יש חוט שנמתח בין אנשים. אני לא יודע להגיד את זה במילים אחרות, אבל יש חוט שנמתח בין אנשים, והוא רוטט כשהם נזכרים זה בזה ומסתבך, לפעמים, כשהם מסתבכים, ולפעמים הוא מתרחק ולפעמים מתקרב, וכאילו אין ביניהם כלום, הוא אדם לעצמו והוא אדם לעצמו, ובכל זאת יש ביניהם משהו.

מה אני זוכר בעצם, אני זוכר שזה היה שבועות. כיתה ה', כנראה. ליל שבועות בתלמוד תורה מורשה. חיפשתי חברותא וגם הוא חיפש חברותא. אני לא זוכר מי הציע למי ללמוד ביחד; לא היינו באותה כיתה, ומשום מה הייתה איזו איבה בין שתי הכיתות המקבילות, אבל כך יצא. וגם את זה אני לא יודע לתאר, אבל מי מכם שחווה פעם את הרגע שבו מילים שאתם אומרים מתקבלות על לב האדם האחר, ומילים שהאדם האחר מתקבלות על לבכם, יודע איזה רגע נדיר זה וכמה חסד יש בו.

אחר כך ראה אותי חבר אחר, מהכיתה שלי, ואמר משהו כמו אני לא מבין איך אתה חבר של שלום הזה, אני לא מבין מה אתה מוצא בו, ואפילו לא עניתי, כי בזתי לו ואמרתי בליבי, הוא חבר אמיתי, מסנדל תנ"כי עד קצה תלתל. אדם לשאת אותו בליבך, איך אתה לא רואה.

אני רוצה לכתוב על הדבר הזה, הדבר שלא נמצא באדם עצמו אלא ברווח שבינו ובין האנשים שסביבו, ואני לא מצליח. איך לקרוא לזה. מה להגיד על זה.

ג.

אולי צריך להגיד: הוא היה קצת אאוטסיידר בכל מקום אליו הגיע. תמיד קצת שונה. לא זר, לא אחר, רק שונה. כאילו משהו במסגרת לא מצליח לרבע אותו, ותלתל שובב מצליח להגיח פעם אחר פעם מקצה הקופסה שדוחסים אותו אליה. הוא היה קצת שונה בנוף של מורשה, קצת בבני צבי, הוא היה קומונר שלא עבר דקה אחת בתנועה, וערך עלון של תנועה שלא היה חלק ממנה, הוא היה שונה בירוחם, שונה בחיל הים ושונה בצפת. בכל מקום אליו הלך.

לפעמים הוא התהדר בזרות הזו; תמיד נהג לספר, למשל, איך התלמידים שפוגשים אותו במסע ישראלי מופתעים מהאדם שנגלה מאחורי הכיפה והפאות. לפעמים הזרות הזו כאבה לו. פעמים אחרות שמעתי אותו מתלונן על השירים ששמעו בגשר הספינה (כל כך הרבה שלמה ארצי, כל כך מעט מאיר אריאל), ופעם אחר פעם דיבר על זה שבעצם אין לו חבורה שהוא חלק ממנה (רק בסוף, ממש בסוף, אולי חצי שנה לפני הפיגוע, הזכיר שהוא הולך לארוחה עם החבורה של מדריכי מסע ישראלי, וידעתי שהוא מצא לו חבורה. אבל לא על זה רציתי לדבר). ולפעמים דיבר על זה בהקשר של זוגיות, והבטיח לי ולאמא שלו חגיגית – אם יהיה צורך, אני אסתפר ואוריד את הזקן הזה.

זה לא קרה.

כלומר הוא לא הוריד את הזקן. כן הסתפר, ממש רגע לפני ספירת העומר, וסידר את הזקן, ונעלב שאף אחד לא שם לב. אני בכלל לא פגשתי אותו מאז, הפגישה האחרונה שלנו הייתה ביום ההולדת שלי, חודש לפני כן, אבל האמת הייתה שקשה היה לשים לב, ובכל מקרה, אני לא יודע אם היה צורך.

ד.

לא הייתה לו חבורה אבל כמה אנשים אהבו אותו, אלוהים עֵדי. הלוואי עלי כל כך הרבה אנשים. כאילו היה בו מגע זהב שנגע בלב אנשים אחרים, ובכל מקום שעבר אסף לו אנשים שהלכו אחריו ושאהבו אותו. שיכולים היו להישבע בתלתלים שלו, בחיוך או בקטעי השירה שהדפיס ותלה על לוח המודעות. הוא אסף חברים וחברות כמו פרחים בזר, מתקשר אחרי שלשה חודשים, מתנצל; הייתי בשתי מסעות רצוף, מציע ללכת יחד לשבת איפשהו, ובדרך היינו פוגשים חבר והוא היה מאיר לפתע, מחייך, אומר לי – אתה מכיר את ידידיה? ידידיה מכיר אותך? הנה, תכירו. ואנחנו היינו מחליפים חיוכים נבוכים.

רק אחרי שהכל נגמר, פתאום פגשתי עוד ועוד חברים – אנשים מכל השנים שעבר, ומכל פינה שהיה בה, שאמרו – אה, גם אתה אהבת אותו מאוד?

כן, כולנו.

ה.

לא אפשר היה שלא לאהוב אותו, הלא אתם מבינים. לא מפני שהיה אדם מצחיק או חמוד, ולא מפני שהיה שמח כל כך עד שהיית נדבק בזה כולך, ולא בגלל השירים שהיה מזייף ולא בגלל השירים שהיה כותב. אני רוצה להגיד, לא אפשר היה שלא לאהוב אותו לא בגלל שהיה משמח אותנו, אלא בגלל שהיה שמח באמת, בלי קשר אלינו. בגלל שהיה הוא, וה'הוא' הזה פתח בי דברים שלא ידעתי לפתוח בלעדיו. לא אפשר היה שלא לאהוב אותו.

פעם, באחד מימי ההולדת שלי, הוא שמע שאני עצוב (הרי זה מקובל, להיות עצוב בימי הולדת), ובו ברגע (השעה הייתה שמונה בבוקר) נסע במיוחד מירוחם לירושלים, אסף רשת מתכת מההורים ונקניקיות שקנה בסופר מרקט, לקח איתו את שלומי ושני בלונים ולקח אותי לעינות תלם לחגוג לי יומולדת. ושם, ככה, מעל המעיין, העלה מדורה, הניח מעליה את הרשת, צלה את הנקניקיות, פתח בירה שלקח מהמקרר של ההורים, הניח לי זר חרציות על הראש ומול כמה מטיילים נדהמים התחיל לשיר היום יום הולדת, היום יום הולדת.

איך אפשר לא לאהוב.

ו.

או פעם אחרת, שנסע לצפון ופגש אותי עם החברים שלמדו איתי בישיבה באמצע טיול, בטבריה, והתיישב יחד עם כולנו לאכול פיצה, ולא אפשר היה לראות שאף אחד חוץ ממני נפגש בו בפעם הראשונה, בעצם. או הפעם ההיא שהופיע במסיבה שארגנתי בדירת הרווקים שלי, והתיידד עם כולם ופטפט עם כולם ונגוז.

ומה ברגעים האחרים. מה עם הרגעים שבהם עמד בכניסה למירון בל"ג בעומר וחילק שתייה לעוברים ושבים ועצר לפטפט עם כל מי שעבר שם. מה עם הריקודים שלו בחתונות. מה עם הפעם ההיא שמכר ארבעת המינים בכניסה לזופניק והתיידד שם עם כל המוכרים האחרים, מה עם הטיול ההוא בטרמפים לצפון שעלינו בו על רכב של שני סטלנים בדרך למסיבה באיזה קיבוץ והוא התיידד איתם (ועם הכלבה שלהם) עד סוף הנסיעה, ומה עם התלמידים במורשה, ומה עם התלמידים בבני צבי, ומה עם התלמידים במסע ישראל שהדריך והצטלם איתם לפייסבוק למרות שעדיין השתמש באותו פלאפון ישן ושמר איתם על קשר גם אחרי המסע. אדוות אחר אדוות של אנשים, גלים אחר גלים.

אנשים דיברו על איך היה דומה לנסיך הקטן ובאמת היה דומה לנסיך הקטן, אבל לא רק בראש הזהוב או בתמימות (הוא לא היה באמת תמים, אגב), אלא בזה שאי אפשר היה לכעוס עליו. לרגע, אולי, ומיד אחר כך להתרכך אל מול הלב הפתוח. כזה הוא היה.

ז.

מה היה. אני אפילו לא יודע. לפני שבועיים בערך נסעתי להורים שלי שבהר נוף ונסעתי דרך גבעת שאול וראיתי את החצר של ההורים שלו מהכביש, שלמעשה הייתה החצר שלו כי מעולם לא עזב את הבית ולעולם בעצם גם לא יעזוב, ולרגע רציתי לעצור בצד באורות מהבהבים לרוץ לנקוש על הדלת להתפרץ לחדר שלו להגיד הנה אתה כאן, הנה אתה כאן, ולשבת איתו ליד שולחן המטבח ולשתות בירה ולדבר סתם דיבורים של מה בכך, מה שלומך, להראות תמונות של שי מוחאת כפיים, לצחוק קצת ביחד. אבל המשכתי לנסוע והכיווץ בלב היה חד כל כך עד שחשבתי שמשהו נקרע, וככה פתאום ליד רמי לוי לא התאפקתי עוד ופרצתי בבכי.

ככה זה תמיד, הלא. גל מתנפץ על הלב ופתאום הכל מציף, ואני בוכה בשברי מילים. איפה אתה איפה אתה למה אתה לא כאן איפה אתה, לעזאזל, ואומר מה עשיתי, למה ככה, ובוכה, איזה מין דבר מוזר ולא הוגן זה שחלק מהנפש שלך בידי אדם אחר וכשהוא הולך גם משהו ממנה הולך ומשאיר אחריו חור.

ח.

אוף, איך שאני בוכה עכשיו. אני נזכר ובוכה, כותב ובוכה. ורוצה לספר איך הוא אהב את המשפחה שלו, ואיך הוא אהב את הדודות והדודים שלו, ובגאווה משפחתית סיפר שבן דוד שלו כאן (למד בירוחם אם אני לא טועה) ודודה שלו אמרה לו ככה (משהו שקשור לבנות שלומדות באולפנת רעיה, שאי אפשר לשדך לו, או שאפשר לשדך לו את כולן, ואולי זו הייתה בת דודה בכלל, אני כבר לא זוכר).

בתוך שאני כותב אני מרגיש איך אהבתי אותו. כלומר, איך עדיין. וכשנפל, כאילו החוט שבחזה שלי שנמשך אחריו הלך ונמתח. ואולי לא בלשון עבר, אלא בהווה. בכל זמן שעובד, בכל דקה, בכל שנה שעוברת הוא עודנו נופל ואני עודני נמשך, והוא נופל ונופל אל התהום הגדולה והחוט נמתח ונמתח ונמתח ומושך לי את הלב אחריו, ואני כאן והוא שם, הולך ונופל, הולך ומתרחק למרחק שכבר אין היד משגת.

אני מתגעגע כל כך הרבה ונאחז שוב ושוב בדברים הקטנים, בסיפורים שאי אפשר לספר מרוב שהם קטנים, בתנועות של פרק כף היד אני נאחז. בשברי משפטים. בהודעות ששלח לי פעם והן מגובות משום מה במייל הישן שלי. בכל הדברים האלה אני נאחז כדי לצוף מעל התהום הזו שפעורה בי ובה הוא נופל לנצח. איזה מין דבר זה, געגוע שהוא כמו ים, מכה בך בגלים קטנים אחר גלים קטנים ופרוש בכל מקום סביבך עד האופק.

ט.

מה אני רוצה לומר ולמי, אינני יודע. רק להגיד שהיה כאן אדם פעם, שהיה לו זקן מדובלל (רוב הזמן) ומכנסי ג'ינס גזורים, סנדלים תנ"כיות ואור בעיניים. שהוא היה אהוב ועדיין הוא נאהב, וגם אני אהבתי אותו מאוד. שהוא הבליח בחיים שלי כמו אור ואחר כך נעלם. שקראתי לבת שלי על שמו ושעדיין אני מצליח רק לכתוב אבל כבר שש שנים שאני לא מצליח לדבר בו, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד.

ולהגיד גם שאולי הוא עצמו נעלם אבל הדבר הזה שהיה בינו ובין אנשים אחרים נשאר אחריו כאן בעולם הזה, נוכח, מרחף בחלל שבינינו, כמו חותם כמו טביעת רגל, ושכל הלבבות שפגש בהם עודם נמשכים אחריו.

וגם שאני כל כך, כל כך, מתגעגע.

דברים שכתבתי בשנים הקודמות:

תעביר את המלח | לפרשת ויקהל

כל יום שישי רבנו. מה זה רבנו, בצדק רבנו. ביום חמישי הבחור חזר הביתה שיכור. עכשיו מילא שיכור, גם אני שותה לפעמים, אבל שיכור בשתיים בלילה כשסיכמנו שהוא חוזר בתשע, אחרי שכל הערב הייתי עם הקטן צורח כאן עם שיניים שיוצאות והפלאפון שלו לא זמין, לא מתקלח, מסריח מאלכוהול, מניח ראש על הכרית, נרדם. ואני שוכבת ערה, כועסת כמו שלא כעסתי עליו בחיים. לרגע שקלתי להעיר אותו רק כדי לצעוק עליו, אחר כך ויתרתי, שכבתי שם בחושך וניסיתי להירגע.

בבוקר הוא אמר לי יפיתי, סליחה. ככה הוא קורא לי כשאני כועסת. יפיתי. הוא לא שם לב לזה בכלל. יפיתוש זה כשהוא אוהב, יפיתי זה כשהוא מתנצל. יפיתי, סליחה, לא התכוונתי, לא שמתי לב לשעה, יפיתי, היינו באיזה מקום מתחת לאדמה ולא הייתה שם קליטה, סליחה סליחה, הנה אני אקח את אוהדוש לגן, והוא מחייך לאוהד ועושה פרצופים מצחיקים, כאילו אם יהיה נחמד לאוהד אני אחייך והכל יתפוגג. ובאמת חייכתי, כי אני אוהבת את אוהד, אבל כעסתי עליו מאוד.

אני יודעת מה תגידו, הוא התנצל, תסלחי לו, כזה איש חמוד. באמת איש חמוד, מה אגיד, התחתנתי איתו, אבל זה שהוא חמוד זה לא פותר אותו מאחריות, לא? ואני אגיד לכם עוד משהו, זו לא הפעם הראשונה. אז מה, כל פעם הוא יעשה את אותה הטעות, כל פעם הוא יתנצל, ובכל פעם אני אמורה לסלוח לו שוב?

אולי כן.

איזה דבר מוזר זה אהבה, אני רוצה להגיד. באמת, איזה דבר מוזר. את מתאהבת בגיל עשרים ושש וחושבת שהדבר הזה, שהרגש הזה ישאר אצלך כל החיים, אבל הוא לא. הוא רק הבסיס, היסודות אי שם בקרקעית, ופתאום על הרגש הזה מתחילים להיווצר רגשות אחרים. אני כל כך אוהבת אותו אז אני כל כך כועסת על זה שהוא שכח שקבענו לחגוג ביחד. אני כל כך אוהבת אז מפחדת שיפגע. והכעס לא נעלם, הוא נצבר שם, והפחד לא נעלם, גם הוא נצבר. וההבנה שהוא אנושי, שהוא לא מושלם, גם זה נצבר. הכל נצבר. שום דבר לא נשכח. וכשאני אוהבת אותו עכשיו זו אהבה אחרת לגמרי מגיל עשרים ושש. וגם הכעס, הרי.

כל יום שישי דיברנו מילים של כלום. לא פתחנו את הנושא. תעביר לי את המלח. תדליק בויילר. בוא תעזור לי עם הכביסה. זו אהבה? אני מתייחסת אליו, זה אומר שאני סולחת? הוא שואל אם אפשר לעזור עם החלות, או עם המיחם, או עם לגהץ להכין נרות לערוך את השולחן טוב טוב הנה רק אל תדרכי איפה שרטוב אבל בכיף, לחמם לך את המגבות? והלילה האחרון ריחף מעלינו כמו נשר מעל נבלה.

התנהגנו כאילו כלום לא קרה, אבל הרי זה לא באמת ככה, נכון? פתאום כל מילה מלאה באלף משמעויות. 'לחמם לך את המגבות' זה 'אני אוהב אותך, תסלחי לי'. לענות 'לא, לא צריך, אני אסתדר לבד' זה 'אני עדיין כועסת עליך'. 'תרתיח מים לקפה' זה 'אולי נשב ביחד, נרגיש איזה יחד לרגע' ו'תעביר לי את העיתון' זה 'אני לא הולכת להתייחס אליך בדקות הקרובות'. הכל טעון, הכל עמוס. אבל ביחד עם זה, מה אתם יודעים, ביחד עם השגרה גם מערכת היחסים שלנו חוזרת לאט לאט למסלול.

(ופעם שמעתי מישהו אומר את זה על פרשת ויקהל, קצת עם אלוהים ועם ישראל. פרשה לפני זה בני ישראל בגדו באלוהים בחטא העגל, ובפרשה שלאחריה אנחנו ממשיכים כאילו כלום לא קרה, באיזו רשימה מונוטונית שכבר שמענו את כולה בפרשיות שלפני חטא העגל. אבל מה אני אגיד, לפני חטא העגל זו הייתה סתם, רשימת דברים לעשות. ואחרי חטא העגל זה אלף משמעויות אחרת, של בקשת סליחה ושל מאמץ, גם מצד בני ישראל וגם מהצד של אלוהים, לנסות לחזור לשגרה ולהמשיך הלאה)

זה מוזר, אבל בערב כבר שכחתי שכעסתי עליו. ישבנו לשולחן והוא עשה קידוש ואחר כך נישק את אוהד בראש, וכל הכעס שלי התפוגג, פשוט התפוגג, ובלי לשים לב חייכתי אליו. והוא חייך אלי בחזרה. ואני ידעתי שהוא חושב 'הנה היא סלחה לי', אז מהר אמרתי שלא תחשוב שסלחתי לך, שלא תחשוב שהנה חזרנו לשגרה והכל הכל בסדר הכל מושלם הנה האישה היפה שלי משלבת רגל על רגל קוראת עיתון. עדיין אתה צריך לבקש סליחה ולהתחרט, ועדיין אתה צריך לסגת אחורה ובפעם הבאה פשוט לחזור הביתה לפני שמתחילים לשתות, ועדיין יש לי בלב עליך ואתה צריך לכפר על מה שעשית, אבל מה אני אעשה.

ולא אמרתי לו 'מה אני אעשה ואני אוהבת אותך', אבל זו הייתה האמת. והוא הבין את זה. ואני הבנתי שהוא הבין. והוא הבין שאני הבנתי. והוא שאל, אחרי כל זה, אפשר להביא לך מרק? ואני שמעתי 'אפשר לעשות לך טוב כי אני אוהב אותך?' ואמרתי כן, כן, כי מה אני אעשה, אני אוהבת אותו למרות שהוא כזה, ונראה לי שהוא אוהב אותי למרות שאני כזו, ונראה לי שבסך הכל הזוגיות שלנו תהיה בסדר.

עגל. מסכה | לפרשת כי תשא

א.
לפעמים אדם מתחתן עם בחירת ליבו באולמי גזע. למה אולמי גזע ולא אולמי שורש, אתם שואלים, למה גזע ולא גן, למה גזע ולא צמרת, מי יודע לב קופירייטרים בשעה שהם בוחרים שמות לאולמות אירועים, בכל אופן אולמי גזע, סלמון או כבד בבורקס למנה ראשונה, פרגית או כתף בקר למנה שנייה, פטריות כמובן, אגרול נוטף שמן לצמחוניות, בר מתוקים, בר ממורמרים, ריקוד הורה שיפודים – הורה כרוב והורה עגל, עגבניה עלי כידון – ובכלל, שמחה גדולה הלילה, הופה, תמונה אחרונה עם המשפחה ויאללה, לקפל.

ואחרי שהוא מתחתן, ואולי כמה חודשים אחרי שהוא מתחתן, הוא רואה שהאישה שהוא התחתן איתה, שבוודאי אהבה המבורגרים באופן חד משמעי ולא נתון בספק כלל, ולהפך, בכל פעם אמרה בקול 'איך אני אוהבת המבורגרים', אותה אשה ממש פתאום ככה מעקמת את האף בכל יום חמישי בערב כשהם תשושים מעייפות ורובצים על הספה עם רגליים על השרפרף ואומרים טוב, אולי נזמין אוכל, והוא אומר המבורגר והיא, כאמור, מעקמת מעדנות את האף.

ואם להגזים, כי למה לא להגזים בכל זאת זה סיפור, אחרי שנתיים ימים שבהם היא עובדת סוציאלית היא קמה בוקר אחד ואומרת מהיום אני כותבת תוכן, והוא אומר מה כותבת תוכן, איך כותבת תוכן, אבל כך היא אומרת ומתחילה להתעניין בעסקים ובכספים ובשאר מיני פורענויות, ופתאום הוא מגלה שהאשה שהוא נשוי לה, אותה אשה ממש, היא בעצם אשה אחרת לחלוטין מזו שהוא התחתן איתה. והוא עומד לו מבולבל בסופרמרקט בחמישי אחר הצהריים ולא יודע מה לקנות לשבת, אבל הבלבול הזה הוא רק תסמין גדול יותר, שבו הוא כבר לא בטוח מה עמדתו הנפשית בכל הסיפור הזה של הנישואין.

ב.
ואם להיות כנים גם הוא עצמו לא בדיוק אותו האדם, כך אומרת אשתו, שקוראים לה נועה עם וא"ו, לחברות שלה שעה שהן יושבות לקפה בימי ראשון בבוקר, לפני שהטירוף מתחיל. היא כמובן לא מודעת לתנועות שהיא עצמה עוברת, אבל אומרת להם שמעו שאדם שלי הוא כבר לא בדיוק מה שהיה. ומה פירוש מה שהיה, פעם, איך לומר, לא היה לו את הדבר הזה בבטן שרוטט כשהוא רץ. לא שהוא רץ, כמובן, ואולי דבר תלוי בדבר, בכל אופן, לא בדיוק מה שהיה.

והן כולן אומרות אל תגידי לו כלום, גברים מה זה רגישים כלפי המראה שלהם, וזה נכון כידוע, והיא לא אומרת להם כלום אבל לעצמה היא אומרת, וכמובן גם להן, אני לא יודעת, אולי אני כבר פחות נמשכת אליו. והן כולן מהנהנות ואומרות מה לעשות, מה לעשות, ואחת מגדילה לומר חכי שהוא גם יתקרח וכן על זו הדרך, והן מטכסות עצה מה לעשות, אבל אולי אין מה לעשות, כך דרכו של עולם וכך דרכה של משיכה, שהיא לפעמים עזה ולפעמים פחות.

והיא מתגעגעת, וגם הוא מתגעגע. למה שניהם מתגעגעים, תשאלו, הם מתגעגעים לאותו אדם שהם התחתנו איתו, שהיה רזה וחמוד ונבוך קצת וחובב המבורגרים ועובדת סוציאלית שמתעסקת רק ברוח ולא בכסף או בעסקים, ובעצם, ככה אם ננסה ליצוק את הדברים בתוך תבנית, הם לא מתגעגעים למשהו אמיתי – הם מתגעגעים לאיזה דימוי מוצק שהיה להם כלפי האדם שמולם, אבל הרי אנשים הם דבר דינמי, וכך גם מערכות יחסים.

ג.
ואולי אלה דברי כפירה לכתוב כאן אבל כשמשה מתמהמה לרדת מן ההר עם ישראל קם ובונה לו עגל מסכה ורוקד סביבו 'אמת מה נהדר', ותמיד קוראים את הסיפור כאיזה מצחיקים בני ישראל, מה אתם עובדים עבודה זרה רגע אחרי מעמד הר סיני, אבל צריך להבין שזה סיפור אחר לחלוטין; זה לא סיפור של בריחה. להפך, זה סיפור של התקבעות. כי גם אלוהים הוא דבר דינמי, ומערכת יחסים עם אלוהים, גם היא דבר דינמי, ולכן בעצם אסור לעשות לאלוהים פסל וכל תמונה.

לא כי אנשים חושבים שזה לעבוד פסל. לא, זה שטויות. אנשים לא עובדים פסלים. אנשים משתמשים בפסלים, כי פסלים זה ייצוג. ופסלים זה דבר נוח, אתם מבינים? דימוי של אלוהים שאפשר להתייחס אליו כמו שצריך. אבל פסל מדויק לרגע אחד, הרגע של הפיסול, ורגע אחרי הפיסול הוא כבר לא מדויק, כי אנשים משתנים ודברים משתנים. הכל משתנה. הזמן משתנה.

ואלוהים של היהדות, שהוא אלוהים שמתגלה בזמן, אומר להפך, אי אפשר ככה. אי אפשר להתקבע. וזו גם הסיבה, כמדומני, שמשה שובר את הלוחות הראשונים ואחר כך כותב לוחות בעצמו, כדי שהלוחות הראשונים לא יהיו מקובעים, ושנבין שהתורה כפי שירדה מהר סיני, היא בעצם תורה שבני האדם כותבים אותה במו ידם.

ד.
וגם זה דבר שצריך לדעת על מערכות יחסים, שמי שנתלה בעבר שוקע, אבל מי שבונה קומה נוספת על גבי העבר, מערכת היחסים שלו עמוקה יותר ומשמעותית יותר. וזה נכון גם לאנשים שמנסים להיות מי שהם היו פעם, וגם לאנשים שמחפשים כל הזמן את בת או בן הזוג כפי שהם היו פעם. אבל שינוי אין פירושו פרידה. דברים קשיחים נשברים בשינויים, אבל הרי אנחנו בני אדם, ובני אדם הם דבר דינמי.

גם נועה ואדם, נניח – הלא עליהם אנחנו מדברים בעצם, ולא על שום פרשה אקטואלית של שמרנות או ליברליות או משהו שכזה, רחמנא ליצלן – מצאו את עצמם אוהבים מחדש את הגלגול הנוכחי שלהם. וזה כמובן לא קורה תמיד, לא, ושמעתי שיש מקרים שמערכות יחסים מתפרקות ואפילו אנשים שיוצאים בשאלה, כך שמעתי, אבל מי שגמיש להקשיב לשינויים שבו ולשינויים שבמערכת היחסים שלו, יכול להעמיק אותה ולאהוב גם הלאה, בכל השינויים שמתרגשים עלינו בחיים האלה, המשתנים תדיר.

שמות | לפרשת שמות

א.
תינוק צורח את נשמתו על גדות הנילוס. כשהייתי קטן חשבתי שהנילוס הוא נהר קטן, נהרון. אולי ברוחב של הירדן. מקום שבו יכולה תיבה קטנה לשוט על היאור הזך. לא דמיינתי לעצמי משהו רחב כמו הכביש מתחת לבית. כפול שלש. כפול ארבע. נהר שהרוחב שלו הוא כמו מהבית שלי עד לבית הספר. שזורם אל הים התיכון. זה לא עלה בדעתי בכלל. ובכל זאת. נילוס. תינוק. קני סוף. צרחות עד לב השמיים.

ב.
כי אם לא צרחות, איך היא הייתה שומעת.

אולי היה שם שקט, אתם יודעים מה. תיבה. נהר. שקט. שקט מצמרר. פחד אלוהים השקט הזה. אלף צרחות ולא שקט אחד.

ג.
אני חושב על יוכבד. אלוהים שישמור עלינו, יוכבד. זה סיפור מהשואה הסיפור הזה. שלשה חודשים להחביא את הילד במרתף, ואחר כך להניח אותו בתיבה, לשלוח את מרים לתצפת. לקוות, כל כך לקוות. ומה היא תעשה אם הוא יסחף לנילוס? ומה היא תעשה אם ימצא אותו חייל? אדם עני? אני רועד מפחד כששי מטפסת על מתקנים בגינה. אני מתפלל על הילדה שלי כל בוקר וכל לילה. מתעורר לפעמים בשלש לפנות בוקר כי אולי היא בוכה. אני לא רוצה לדמיין מה עבר על יוכבד.

ד.
מרים מבינה, נכון? בגיל שבע היא עומדת על הנילוס ומסתכלת על התיבה. היא לא ניגשת, כי לגשת פירושו לקחת אחריות. אף אחד לא מתקרב לתיבה כשיש לידה ילדה בת שבע. מצד שני, כמה אפשר להרחיק. איזה עמדה זו, להביט מרחוק, לדעת שאם יקרה משהו, אולי לא תוכלי לעשות כלום. היא מבינה את זה? היא סקרנית? היא דואגת? היא מצפה?

ה.
בת פרעה יורדת להתרחץ כשהיא שומעת צרחות. היא מבקשת את התיבה, היא מביטה בו: ילד בוכה. כנראה נימול. מילדי העברים, כמובן.

היא חומלת.

אבל עוד לפני שהיא חומלת, היא לבד. ולפני שהיא לבד, היא רוצה בן. ולפני שהיא רוצה בן, יש בה חלל שמבקש להתמלא ואין לה מנוחה, לבת פרעה. אף אחד לא מציק לבת המלך אבל לפעמים, באירועים חגיגיים, מביטות בה הדודות המצקצקות (כי הרי לכולם יש) ואומרות נו, נו. בת פרעה הזו, מה יהיה איתה. והנה בן. והיא חומלת עליו, כי איך אפשר לראות תינוק בן שלשה חודשים ולא להרגיש את ההתקמרות הזו בלב. את הרצון לגונן.

איזה אירוני זה; להיות בתו של האדם שרוצה להשמיד את התינוק, ולהציל אותו.

ו.
אני חושב על מרים ברגע הזה. מביטה מרחוק. היא יודעת שזו בת פרעה. הפוליטיקה פרושה בפניה. מה הדבר הנכון לעשות? היא מנסה לפענח את המבטים: היא שמחה? היא כועסת? היא מתגעגעת? יש לה אור על פניה? האם הילד הולך לתניני היאור? ילך להיות עבד המלך? מה עומד לקרות? היא רצה רצה רצה דרך הסבך, מגיעה לבת פרעה, מתנשמת, אומרת, את רוצה, את רוצה אולי מינקת עבריה?

וכבר אין כאן ברירה לבת פרעה. היא קיבלה על עצמה את התפקיד. היא שולחת את מרים, אומרת לה ללכת להביא. ומרים רצה.

ז.
לפעמים אנחנו חושבים שנביאים (ונביאות) הם נביאים בגלל שהם יודעים מה יקרה בעתיד, אבל נביאים הם נביאים לא פחות בגלל שהם קובעים מה יקרה בעתיד. ולמרות שזה נשמע אותו הדבר, זה לא.

ח.
יוכבד מגיעה והיא מינקת הילד. למעשה היא הופכת להיות אמא שלו. היא מגדלת אותו. היא מיניקה אותו. מחליפה לו. מחבקת אותו. האם היא אומרת לו 'אני אמא שלך'? האם היא מסתתרת מאחורי מסכת התפקיד? מה הוא יודע, התינוק? האם יש לו שם, ברגעים האלה? אולי שם־בטן?

ט.
אחרי שהוא גדל הוא מוחזר לבת פרעה. היא מאמצת אותו. היא קוראת לו משה. וגם אם היה לו שם לפני כן, הוא נמחק. השם 'משה' הופך להיות השם שלו, ומשה הופך להיות בנה החורג של בת פרעה. היא אמא שלו. היא משכיבה אותו לישון בלילה, מספרת לו סיפור לילה טוב. האם היא מספרת לו את האמת? מי מספר לו את האמת, לילד הזה? איך הוא יודע מי הוא? האם אי פעם הוא ידע, בעצם? כמה שנים אחר כך הוא יעמוד מול הסנה הבוער ויתבונן בו. אלוהים יגיד לו 'אני אלוהי אביך' וישלח אותו לתפקיד, אבל משה יתנגד. הוא יגיד שהוא לא האיש הנכון. האם הוא האיש הנכון? לאן הוא שייך בעצם, הנווד הזה בארץ מדין? מי ההורים שלו?

י.
אולי שמו האמיתי לא משנה, כמו ששאלת 'מי בעצם ההורים שלו' לא באמת משנה. כלומר היא משנה, כן, היא כתובה, אבל בעומק היא לא משנה. לכן התורה כותבת 'איש מבית לוי' ולא 'עמרם', ו'בת לוי' ולא 'יוכבד', ו'אחותו' ולא מרים, ו'בת פרעה' ולא בתיה. כי מי בעצם הורי הילד, מאיפה הוא בא, מהם שורשיו, זו שאלה לא חשובה כאן. עדיין לא חשובה. אולי לנצח לא חשובה. רק דבר אחד חשוב. שם אחד.

קוראים לו משה. כי מן המים משיתהו. מה זה אם לא אליק שנולד מן הים. הילד נטול ההיסטוריה, שילדותו התחילה בנילוס. אבל זה יותר מזה, כי הילד הזה, שהולך להיות נביא ולוחם ומנהיג וגואל, קרוי כל הזמן על שם רגע של חמלה. איזה דבר יפה זה, בחיי.

להחזיר מנה | לפרשת וישלח

יש שני סוגי אנשים בעולם, אני רוצה להגיד לכם. קל לראות אותם כשהם הולכים למסעדה (זוכרים שהייתה אופציה כזו פעם?) ומקבלים מנה לא טובה. הסנדוויץ' עייף, הסלט מעפן, הפסטה ראתה ימים טובים יותר וההמבורגר שרוף כולו. ואז בדיוק העולם נחלק לשני חלקים שווים, פייט או פלייט. אם יבוא עשיו אל המחנה האחד והיה המחנה האחר לפליטה. חלק אחד אומר לעצמו שילמתי על זה, ומיד דופק על השולחן ואומר למלצר תגיד לי, אתם מסעדה או בית לשאריות. מה זו המנה הזו. קח אותה ותביא לי אחרת. וחלק שני אומר לעצמו המסעדה עושה לי טובה שהיא בכלל נותנת לי לשבת, ואם אלוהים רצה שאני אקבל כאב בטן אז אין מה לעשות, ושותקים ומשאירים טיפ כי לא נעים.

והחלק השני הזה, שהמסעדה עושה לו טובה, הוא ממש טוב בבריחה. ממש טוב בבריחה. בהדחקה. בהתעלמות. בשכחה. הוא מדחיק חברים מתים, חברים חיים, עובש בקירות, כאבי לב, התעלמויות, מדחיק ניירת, מדחיק ביורוקרטיה, מדחיק קניות שצריך לעשות, בדיקות, מדף שצריך לתלות בחדר של הילד, מדף שלא צריך לתלות ואולי צריך לעשות איתו משהו, מדחיק תקוות שוא, תקוות אמיתיות, כלים בכיור, אבק על השטיח, כביסה שצריך לקפל, מדחיק 45 מיילים (נכון לספירה האחרונה), הכל נדחק אחורה מהתודעה, הוא יודע שצריך להתמודד עם זה יום אחד, אבל למי יש כח.

וגם יעקב קצת ככה, אפשר לומר. כל הזמן בורח מעימותים. אין לו כח למלחמות, הלא, צריך להבין. כל חייו יעקב עושה כל מה שהוא יכול כדי לא להיקלע לעימות חזיתי. מה לא עשה: הכין מרק עדשים כדי לקחת את הבכורה, החזיק בעקב אחיו כדי לצאת, התחפש לאח שלו כדי לקבל ברכה, התחתן עם שתי אחיות, הרביע כבשים כדי לקבל משכורת, הכל רק כדי לא להתעמת חזיתית. וכשהוא מתעמת חזיתית זה תמיד מעמדה של להיות או לחדול. זה לצעוק על רחל ולכעוס על לבן כשהוא עם הגב לקיר ואין לו ברירה. אפילו המאבק שלו מול לבן מגיע רק אחרי שהוא בורח בלילה בלי לספר לאף אחד. הוא מאוהב ברחל שרק רוצה ממנו ילד, ושונא את לאה שאוהבת אותו כל כך. איזה חיים אלה, בחיי.

ומה קורה שם, במעבר יבוק הזה, אם לא יעקב שנמצא עם הגב לקיר, אחרי שניסה את כל דרכי ההתחנפות שלו. רש"י אומר שהוא מתכונן למלחמה אבל במחילה מרש"י, יעקב לא מתכונן שם לשום מלחמה. הוא מתחנף ושולח מתנה ומתפלל אבל אין שם שום מלחמה. הוא מפחד, וצר לו, והוא נמצא בשוחות בקו החזית ואומר לעצמו אין ברירה, אין ברירה, מה לעשות, מה לעשות. והוא חוזר בגלל פכים קטנים כי הוא לחוץ כל כך, ואז, איכשהו, פתאום הוא מוצא את עצמו מתעמת מול מלאך.

ומה זה המלאך הזה אם לא אלוהים (או הוא עצמו) שמבין שאי אפשר לברוח יותר ואומר די, מספיק, אי אפשר לברוח כל הזמן, צריך להתעמת ולהתמודד וצריך לבוא פעם אחת מוכן ולסמן וי על המשימות ולבכות כשצריך ולכעוס כשצריך ולחיות מול החיים האלה בהתמודדות ישירה, לא בבריחה ולא בעקיבה, ובאמת לילה שלם הוא נאבק בתוכו עד שבא עליו סוף סוף השחר והוא יכול להגיד לעצמו שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל, וללכת לפגוש את עשיו לא מעמדת נחיתות ולא מעמדת כניעה אלא סתם שני אחים שנפגשים אחרי שלא ראו אחד את השני הרבה זמן, ולא שזה פתרון לנצח כי הרי עוד רגע סיפור שכם וחמור ודינה מחכה כמו בוץ טובעני מעבר לפינה, ולא שיעקב הפך פתאום לישראל לנצח, אבל לפחות יש לו את היכולת לכעוס על מסעדות שמוכרות לו מנה לא טובה או מקולקלת או יבשה ולא להגיד 'טוב אלה החיים מה אני אעשה', וגם זה משהו.