מה היה במשפט שלמה

ובכן, עבר קצת זמן אז אפשר לספר את הסיפור כמו שצריך בלי לחשוש מההשלכות. ואולי עם לחשוש, אין לדעת. בכל אופן, הרוחות סוערות לאחרונה סביב משפט שלמה. רוב הדוברים מדברים עליו כמו סיפור אגדות ישן, משהו שאפשר להשתמש בו בתור מטאפורה מבלי להתרגש יותר מדי. הם מספרים סיפור על משפט מול המלך שלמה. שתי נשים זונות מתווכחות של מי התינוק. המלך מציע לחתוך אותו. זה המשפט. אחת הנשים מוותרת, ושלמה מכריע שהיא אם התינוק. יש רק בעיה אחת בסיפור הזה.

לא הובא אף תינוק לפני המלך שלמה.

אולי לדייק. היו תינוקות. לא מול שלמה המלך. לראשון קראו יואל, לשני יובל. הם נולדו בכפר קטן בצידו המזרחי של רכס ההר, צד חם, רדוף רוחות, נטול משקעים. נהר הירדן זורם לאיטו בלב הבקעה, אבל קשה מאוד לקיים שם חקלאות כמו שצריך. זהו כפרם של אלה שלא שפר עליהם גורלם להיוולד עם חלקה יפה ליד יריחו, על הרכס ליד בתאל, או בקרבת ערי הנמל עכו ויפו. המקום שאיש איננו מכיר בו, ואליו מגיעים כל אלה שלובשים שחורים ומתעטפים שחורים והולכים למקום שאיש לא מכיר אותם. לאנשים האלה נולדים ילדים, ואין איש שישמור עליהם. ובמקום הזה, לאישה בשם מוחה ולאישה בשם צרועה, נולדים שני תינוקות.

ליד הכפר הזה היה כפר מקביל, של שעירים. שדי המדבר הישראלי. בניגוד לשדי ההר, או שדי הגליל, שדי המדבר הישראלי הם טיפוס מאוד מקורקע. מקומי למדי. הם לא משעשעים מדי, אין להם מלך, והם בעיקר מנסים לחיות את חייהם (האינסופיים כמעט). אה, והם אוהבים לקחת מטיילים. הם לא אוכלים אותם או שוחטים אותם, בניגוד לשמועות. הם פשוט מאמצים אותם אל חיקם. יש להם כללים, לשעירים, ואם הם לוקחים תינוק, הם משאירים שעיר תינוק במקום, ככה פשוט.

זה סידור נוח גם לבני האדם, שכן תינוקות צריך להאכיל ולכלכל ולגדל, ואילו שעירים עושים את החיים נוחים יותר. הם לא נותנים אושר, אבל הם מגנים מאלימות, מספקים נחמה, הם לא אוכלים כל כך הרבה, ותמיד ישארו בסביבה. כבר הרבה שנים שלא בוצעה החלפה. מאז ימי השופטים, אולי.

אבל הנה כך, ביום בהיר אחד, שני תינוקות הוחלפו. יובל ויואל. אבל במקום שני התינוקות נשאר שם שעיר אחד קטן, שחור עיניים. נטול שם. אפשר היה לדעת שהוא שעיר, כי כשאחד הלקוחות יצא בשחר הבוקר מהביקתה ופנה ללכת כשהלמות יין אמש עדיין בראשו, הוא כמעט דרך על השעיר – ומצא את עצמו מרחף באוויר מעל הבאר. כמובן שגם מוחה, אמו של יובל וגם צרועה, אמו של יואל רצו את השעיר לעצמן, והן רבו במכות ברחבי הבקתה, כדים נשברו, קמח נזל מן הסדקים, ובסוף לא הייתה ברירה אלא להגיע לשלמה המלך, שיחליט.

לא כי הוא היה השופט הגדול. לא זו הסיבה. הסיבה הייתה ששלמה הכיר שדים.

הוא אכן הכיר אותם. בבוקר הירושלמי הצונן, המטפטף, כשישב על הכיסא ומולו שתי הנשים והשעיר, הוא ידע שאין ברירה אלא להרוג את השעיר. שבני האדם מתאהבים בהגנה שהשעיר מעניק. באלימות הזו, המשוגעת, אבל שבחלוף השנים האלימות מפעפעת החוצה, מרעילה את הכפר, את הקהילה, את העם, אפילו, ויוצרת שני מחנות נפרדים. בלית ברירה הורה להביא את החרב האישית שלו, החרב שחושלה על ידי אשמדאי, ולהרוג את השעיר. הריגת שעיר גורמת למלחמה ארוכה, עקובת דם, בין בני האדם ובין השדים, אולם נראה היה שאין ברירה אחרת. או לגזור את העם, או לגזור את השעיר.

לא כך הסתיים הסיפור. ברגע האחרון נשברה אחת האמהות וביקשה שלא להרוג את השעיר. שלמה הסיק שהסכסוך בין השתיים לא הגיע למקום שאין לשוב ממנו, ואולי היה לו לב רחום, ואולי פשוט אהב שדברים הם שלמים, שדים, עמים, הכל, ועל כן הניח את החרב. האם השניה קיבלה את השעיר, והאם הראשונה שבה לביתה ומצאה את בנה, יובל, ממתין לה בשער הביקתה, ולצידו לקוח מאלה הנאמנים. היא לא ידעה חיים ארוכים, אבל היה לה בן.

שלמה לא עקב אחרי האם השניה. הוא נשאר בירושלים, התמודד עם מרידות ווהזקין אט אט, חכם, מוקף נשים, עשיר. ימים מספר אחרי מותו התייצב אחד מגובי המיסים שלו בשכם, והכריז על חלוקת ממלכת שלמה לשתי ממלכות. הוא הקים את ממלכת ישראל ועמד בדרך פלא בכל המלחמות והאיומים שהתרגשו עליו. שמו היה ירבעם בן נבט. הוא לא דיבר הרבה על אמו. אולי קצת התבייש בה ובעבודתה. שמה היה צרועה.

המילים שאין

איך הקריסה פנימה מתחילה. כמו הרבה פעמים, בהודעה: חדשות רעות מאוד, תתקשר.

ואחר כך טלפון. קול נשנק מהצד השני. אבא שלי אוסף כח, מספר: היה פיגוע בחווארה. שני צעירים, יגל והלל.

ואחר כך הלב הצונח, ואחר כך המילים שאין.

***

בבית של סבא וסבתא שבגבעת שמואל יש המולת אנשים שעוברת, מגיעה. בני הדודים נפגשים סביב הסירים, משלימים רגעים של קרבה. עכשיו כששניים מאיתנו אינם יש איזה דחף להתקרב יותר, להזמין, להיות ביחד. סבא שמואל יושב ומספר על הטלית עם פתיל התכלת שיגל קשר לו במיוחד. סבתא יונה יושבת על הכורסא מול הטלוויזיה, מספרת על איך שיגל לקח אותה לקניון של גבעת שמואל לפני שבועיים. היה לו רכב, עבד במוסך של דוד שלו, הוציא רשיון, נהג לכל מקום. הוא היה עוזר לה לעשות קניות (פיצוחים, היא מספרת, וירקות מהירקן שלא צריך לצאת מהרכב בשביל זה), ללכת למרפאה, לכל דבר למעשה. הוא היה נכד של סבתא. אליו היא הייתה מתקשרת, הוא היה אומר 'אין בעיה' ובא. היא נאנחת, אני לא יודעת מה לעשות עכשיו.

גם אני לא יודע מה לעשות. לא יודע גם מה לומר. נראה לי שאני לא יודע כלום, בסוג של עלטה, כאילו אם איישיר מבט על מה שבאמת קרה כאן, אצנח פנימה.

***

אנחנו האדוות. המעגל מסביב. אלה שנפגשו איתם כשהם באו לירושלים לשבת, באירועים משפחתיים, במפגשים פה ושם ("מה קורה?", "בסדר, הכל טוב". לפעמים צחקנו שיגל הוא נער הפוסטר של ה'בסדר'.). בפעם האחרונה שנפגשתי עם הלל הייתה דווקא הזדמנות לשיחה ארוכה יותר, פטפטנו על הצבא (מרוצה מאוד) ועל הישיבה (שמח) ועל היין שביעית של כרם הר ברכה (טעים, תיקח כבר ארגז שלם מה אתה מסתבך עם בקבוק, אני אארגן לך) ואפילו על הנסיעה לגב ההר (לא משנה מה הוא אמר). אני מצטער שלא גררתי את יגל לשיחה ארוכה יותר בפעם הקודמת שנפגשנו; אין איך להשלים את שאבד.

(איך הזיכרון נקרע מן הלב)

***

ביום שני אחרי הלוויה שי, הבכורה שלי, מתעוררת בבהלה עמוקה באמצע הלילה. חצות הלילה, שקט מבחוץ. היא צועקת אבא, אבא. בוכה, משתנקת, לא מצליחה להירגע. היא יודעת שקרה משהו, כי השגרה שלה השתבשה לגמרי, אבל היא לא יודעת מה. אני מחבק אותה בחושך, מניח יד. מנסה להירגע בעצמי. אחר כך אני יוצא מהחדר. כעבור חמש דקות היא טופפת אחרי, משפשפת עיניים. "אבא," היא אומרת, "אני לא מצליחה להירגע".

גם אני לא, שעות אחרי שהיא נרדמת אני בוהה בחשיכה, מרגיש כמו משהו השתבש במציאות, משהו עמוק שהוטח בנו פתאום ומערער הכל.

***

הלל נקרא בשם הזה בגלל שיר של נתן זך. 'אני רוצה תמיד עיניים להלל', הוא נקרא. הנה המילים המסיימות אותו:

"וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ
הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל."

***

הבית של שלום ואסתי בהר ברכה מוצף אנשים שאני מכיר ושאני לא מכיר. יש שלט על הדלת שאומר שהשבעה בחוץ, ורק משפחה נכנסת לבית. פוליטיקאים באים לנחם. חלקם באים לשמוע, חלקם מבקשים לדבר. הילדים הקטנים אוספים פאצ'ים צבאיים מכל הקצינים שמסתובבים שם כל הזמן. בתוך הבית מקציף החלב של יגל עובד שעות נוספות, מכין קפה למשפחה שמסתובבת שם, לדודים, לבני הדודים. באיזשהו שלב אסתי נכנסת לשתות משהו, מסתכלת על השלט, מחייכת – מה זה משפחה, היא אומרת. לפעמים אני חושבת שחברים של הלל ויגל היו פה יותר ממני. איך אפשר להגיד להם לא להיכנס.

***

הם לא הסכימו על שום דבר בעולם, בעצם. לא הצביעו לאותן המפלגות. לא התנהגו באותה הצורה. הם היו אחים, אומרת אסתי. בצד, ליד המטבח, אני מדבר עם רחל על ההספד שלה. רציתי שיזכרו שהם גם היו אנושיים. בני אדם. שיזכרו אותם, לא רק את המוות שלהם. אחד הדודים אומר לשלום שהוא זוכר את זה מאירועים אחרים, את התחושה של איך לוקחים לך את האבל הפרטי ושמים לך אבל ציבורי במקום. בחוץ, אחד הפוליטיקאים (יועז הנדל כמדומני, שכבר לא ממש פוליטיקאי), אומר דברים דומים.

***

שלום ואסתי הם הדודים הצעירים שלי, אלה שכמעט בגיל שלי, בעצם. שלום – שלומק'ה בפי המשפחה (ולא בפי אף אחד אחר בעולם, לדעתי) הוא לב גדול. איש נינוח, אכפתי, חייכן ואוהב. אסתי היא ממין האנשים שיודעים להזיז את העולם כשצריך. יגל והלל היו, כל אחד בדרכו, שילוב די מרהיב של השניים. זו משפחה שגדלה על ברכיה של סבתא שקמה לבדה מן השואה, שגורשה מגוש קטיף. משפחה שמחלקת מרק לחיילים, מנהלת גמ"חים ביד רמה, מובילה נוער. אני יודע; תהיה כאן תקומה מן האפר. אבל תקומה אין פירושה נחמה, ונחמה אין פירושה שכחה.

הלב זוכר, והוא לנצח יזכור. בור נפער בנו, וגם אם יבוא יום ונצליח להניח עליו טלאי, עדיין הבור הוא בור, עדיין אנחנו חסרים שניים מהטובים ביותר שהיו לנו.

איזה אבדן, אלוהים אדירים, איזה אבדן.

משמעות לחיים

הדלת נפתחה. איש נמוך קומה, ממושקף, הכניס את ראשו לחדר ואמר 'זילברמן? ג'וש זילברמן?'

מקצה החדר התרומם אדם גמלוני שזוויות עיניו מושפלות, ככה שהיה נראה קצת עגמומי, והלך בצעדים קטנים אל הדלת. הוא החזיק בידו פרוספקט שבראשו כותרת ענקית, אדומה, "מחפשים משמעות לחיים?". הוא עבר דרך הדלת שהוחזקה על ידי נמוך הקומה, והתיישב בכיסא שמול השולחן בתוך חדר, מעברה השני של הדלת. האיש הנמוך שחרר את הדלת וחזר לכסאו. הוא היה אדם תזזיתי, שכפות ידיו נעו במהירות בעודו מדבר.

"כן, אדון זילברמן," הוא אמר. "אתה מחפש משמעות לחיים?"

ג'וש נאנח. "אני לא יודע להסביר," הוא אמר. "משבר גיל הארבעים או שיט שכזה. אני פשוט מרגיש שאני עובד ועובד, בין שמונה לתשע שעות כל יום, עוד שעה עד שעה וחצי בכבישים. פה רואה את הילדים, שם את האישה. וזהו? בשביל זה הכל?"

"אתה במקום הנכון, אדון זילברמן," אמר נמוך הקומה בהדגשה.

"הייתי רוצה להיות חלק ממשהו גדול", הוסיף זילברמן ואמר.

"בדיוק," אמר נמוך הקומה.

"אז מה אתם מציעים כאן, בח.מ.ו.מ.ל.א?" אמר זילברמן.

"חמומלא," אמר הממושקף, "זו דרך נהדרת לתעל את האנרגיה של האנושות ולעשות איתה משהו משמעותי! משהו גדול! יש לנו שני מסלולים נהדרים, מלאי משמעות, מלאי מוטיבציה, לא תעביר עוד את חייך סתם כך!.

זילברמן רכן בכסאו. עיניו ברקו. "ספר לי עוד," הוא אמר.

"שני מסלולים!" אמר הממושקף. "אפשרות נהדרת אחת היא לעבוד – אנחנו קוראים לזה, להעניק אנרגיה – לטובת אותם רבי מעלה, אנשים שבאמת משנים את האנושות בקיומם. תוכל לעזור להם, לפנות להם זמן, כך שיוכלו להקדיש את גאונותם לטובת האנושות עצמה. כך בעצם תהיה מעגל שני של האנשים בעלי המשמעות הרבה ביותר לאנושות! חשוב על עצמך. תהיה האהרון של משה רבינו. הפאולוס של ישו, הווטסון של הולמס!"

"והמסלול השני?" שאל זילברמן.

"המסלול השני הוא מסלול מבריק! גאוני!" זעק הממושקף. "אנחנו מציעים בו שימור אנרגיה. השקעת אנרגיה לטובת בעלי המשמעות של הדורות הבאים. כך תוכל להיות לא רק המעגל השני של יזמים, מנהיגות ויוצרי אמנות, אלא ממש לשמר את האנרגיה שלך ולהעניק אותה לאותם רבי מעלה ייחודיים. האם יש משהו משמעותי מזה? האם אתה יכול לתאר לעצמך?"

"אני לא מבין איך זה עובד," היסס זילברמן.

"זה הסוד המקצועי שלנו," אמר הנמוך. "בחר לך מסלול, וזהו. יותר לא תצטרך להתענות בשאלות של משמעות כל חייך. אנחנו נשלם לך שכר הוגן, אתה תעבוד כאן, וחייך יהיו בעלי משמעות".

זילברמן הנהן. "אינני רוצה להיות מקפל הכביסה של אילון מאסק," הוא אמר. "גם לא הווטסון של הולמס. אני מעדיף לשמר את האנרגיה שלי".

"בשמחה," אמר הנמוך, "בשמחה, בשמחה, בשמחה" לרגע היה נראה בעיניו מבט מזוגג, ודומה היה שהוא נתקע, אבל המבט חזר לעיניו והוא התעשת.
"מחר בתשע בבוקר תתייצב כאן, נראה מה ניתן לעשות".

למחרת בתשע בבוקר התייצב זילברמן בשערי חמומלא. את מקומו של נמוך הקומה החליפו שני בחורים דקים, מהסוג שתמיד עוקף אותך בריצה. הוא התמלא אנרגיה מההתחלה החדשה. הבחורים הדקים הובילו אותו דרך רצף של דלתות עד שהגיע לחדר בינוני בגדלו, בחדר היה גלגל ענקי מהסוג שמשוייך לעכברים שרצים במעבדה, מעליו התנודדה קסדה שאליה מחוברים חוטים חשמליים, ומולו הייתה טלוויזיה. "אתה אמור ללכת על הגלגל," אמר אחד הבחורים, והשני הוסיף, "תחבר את הקסדה לראש. יש לך גם טלוויזיה".

כמובן.

באותו היום זילברמן התחיל ללכת על הגלגל. הוא הלך והלך, ובינתיים צפה בטלוויזיה. לא היה דבר מעניין בטלוויזיה – שני אנשים דיברו זה עם זה. אחד, כמדומה, כעס. הוא המשיך לצפות. באחת בצהריים ירד מהגלגל, אכל ארוחת צהריים שהוגשה לו לשולחן, ואחר כך חזר. הקסדה בינתיים התחממה והתקררה חליפות. לא בצורה מפריעה במיוחד. הוא הלך לאיטו, לא מתאמץ, מאושר מזה שהאנרגיה שלו תציל בעתיד את כדור הארץ ואת האנושות כולה. בחמש בערב הלך הביתה.

לראשונה מאז פרוץ משבר גיל הארבעים הוא הצליח להירדם היטב וישן כל הלילה בשלווה.

למחרת חזר על הדבר. וכך גם ביום שאחריו. יום רדף יום. חודש רדף חודש. הוא קיבל משכורת ממוצעת בסוף החודש, ואשתו, ששמחה לראות אותו נינוח ומאושר סוף סוף, חייכה בשלווה.

אבל לא לעולם חוסן. אחרי חודשיים וחצי מאס זילברמן בסיפור כולו. בגלגל, בטלוויזיה, בקסדה. משהו בסיפור הרגיש לו חסר. כשחשב על זה ארוכות, עודו נובר בספגטי עם פטריות, הוא הבין. הוא יצא מהחדר, טועה בסבך של מסדרונות וחדרים, עד שלבסוף מצא את החדר שבו התחיל הכל. הגוץ ישב שם, משלב רגע על רגע, קורא בעיתון. זילברמן התיישב מולו. הגוץ הסיט את העיתון –

"אה, זילברמן!," אמר, "נו, אתה מאושר? יש לך משמעות לחיים?"

"כמעט," אמר זילברמן, "הייתי רק שמח לראות מי יקבל את האנרגיה שלי".

הנמוך היסס. "זה קצת מנוגד לחוקים," הוא אמר.

"אני אפרוש," אמר זילברמן בתקיפות.

"אני לא בטוח שאתה יכול," אמר הנמוך בצער. "חתמת על חוזה שבמסגרתו אתה עובד כאן כל חייך".

"אז אני אלך לאט לאט ולא אצור אנרגיה," אמר זילברמן.

הנמוך הנהן. "טוב," הוא אמר, "אני אלך רגע להנהלה. נראה אם אפשר לעקוף פה משו".

הוא חזר אחרי חמש דקות. "יאללה בוא," הוא אמר.

הם חלפו שוב, במסדרונות מזמזמים ובחדרים שעליהם כתוב 'נא לא להיכנס' ופעם אחת בחדר שבו (כך דימה) התרוצצו צבים ענקיים, ובסוף הגיעו לחדר עם כמה מסכים. הגוץ הדליק אחד מהם והקיש סיסמה, ואחר כך הקליד רצף מהר של פקודות. לבסוף עלה חלון של מצלמת רשת על המסך. הגוץ רמז לו, וזילברמן מיהר לראות מי עומד לקבל את כל חייו והאנרגיה הצבורה בהם. הוא הביט בצג –

אלה היו שני ילדיו. האחד חיטט באף. השני שיחק בעפר שלצד הרגל שלו. הם ישבו זה לצד בחצר בית הספר. זה היה הכל.

הוא הנהן לעצמו. זה היה כמעט ברור מאליו.

מתכון לקפה של מילואים

רבים וטובים ממני ביקשו את המתכון הסודי שלי לקפה. הריהו לפניכם.

קחו קפה שחור. לא משנה איזה. שימו כפית גדולה ממנו בתחתית ספל הזכוכית שלכם. הוסיפו מים שהרגע רתחו. ערבבו קמעא. הריחו. שתו בכיף על המרפסת. קפה אינו עניין לפלצנות.

בנוסף וכבונוס מיוחד אני מצרף מתכון לקפה במילואים.

א. עצרו הכל. אין צורך להיחפז. התרגילים יחכו. שלחו את אורן לקנות וופלים בשק"ם.

ב. שבו על הרצפה, או על האדמה, או על בטונדה, או על כל דבר שאינו כיסא רגיל. אם הכיסא הרגיל חסר משענת ומונח בחוץ ליד השק"ם, זה בסדר.

ג. הוציאו את ערכת הקפה הייחודית שלכם. אני סוחב את שלי בשק שורש סנדרטי כמו כל סחי בעולם, אבל הקצין שלי הולך עם ערכת קפה מתקפלת בגודל של ארגז תחמושת, והמפקד שלי היה הולך עם שקית בד מהודו שהוא תפר בעצמו. אי אפשר להפריז בנושא; אם יש לכם ציור מקורי של פרידה קאלו, עשו ממנו פק"ל נוח לערכת קפה!

ד. קחו פינג'אן, מלאו אותו במים, שימו על הגזיה. מקובל מאוד להשתמש במים מהעוקב, וכך נהגו גדולי ישראל מקדמת דנא (זה שם של אזור אימונים בדרום. מבטיח).

ה. חכו שהמים ירתחו. הם לא ירתחו. חכו עוד. ספרו בינתיים על הגשש הבדואי שלימד אתכם להכין קפה. המים עדיין לא רותחים. אורן בדיוק חזר מהשק"ם ואמר שאין וופלים. הוא הביא עוגיות. תגידו לו שעוגיות זה בסדר. אשתו של יוני עומדת ללדת. הוא משעשע אתכם בסיפורים על המאכלים המוזרים שהיא רוצה לאכול. ספויילר: שום דבר מוגזם.

ו. בדיוק כשלא שמתם לב – המים רותחים! מבעבעים! עכשיו הוציאו בבקשה את הקפה הנדיר שלכם, ככל הנראה עלית או נחל'ה שעבר אי אלו גלגולים. מיטיבי לכת יביאו קפה טרי שנטחן בתחילת השבוע בשוק. הם יגידו שזו תערובת קולומביאנית נדירה ויתבאסו שאין לך מקינטה. להם תמיד יש מקינטה. חבל שהיא ברכב. ככל הנראה אלה אותם מיטיבי לכת שתמיד מסתובבים עם מטען נייד. תהיו חברים שלהם.

ז. הנמיכו את האש. שפכו מהקפה על המים עד שתיווצר גבעה של קפה. שימו לב, זו צריכה להיות גבעה. אם זו תלולית קלה, יצא לכם מיץ קפה. כמו כן ולמרות הפיתוי – שמשתווה רק לסירנות במיתולוגיה היוונית – אל תכניסו כפית מתכת כדי לערבב את המים. זו טעות מקובלת ונפוצה אך שגויה לחלוטין. הקפה יקציף ויגלוש בתוך משהו כמו עשר שניות – שימו לב והגביהו את הפינג'אן עד שהקצף ירד קצת.

ח. זה רגע התהילה שלכם. הניחו את הפינג'אן חזרה, שוב הקפה עומד לגלוש, שוב תגביהו ותורידו, כך כמה וכמה פעמים. שוהם יעיר 'אה, אתה מהאלה שסופרים שבע פעמים?', חייכו אליו חיוך מתנשא ותגידו 'לא, זו אגדה אורבנית', בסך הכל צריך שהקצף יפסיק'. זה נכון, אגב. התנשאתם בצדק. אתם אחלה. העניקו לעצמכם דרגות. חכו שהקצף יפסיק והקפה רק יבעבע.

ט. אל תוסיפו סוכר. לבדואים יש קטע שהם מוסיפים סוכר. זו טעות. מישהו ישאל 'הוספת סוכר?' תגידו 'לא'. זה יהיה איזה קצין. הוא ישתה את הקפה בשלוק וילך לקפ"ק. אל תתייחסו. אותו קצין יחזור אחרי שהכל יגמר וישאל אם נשאר עוד משהו. תשמרו לו מראש.

י. אפשר להוסיף קינמון או הל. אין לי מושג למה. זה לא הופך את הקפה לטעים יותר אבל זה בהחלט עוזר להתנשאות הנצרכת בשביל שאנשים יחשבו שהקפה טעים יותר. זה כמו ללכת עם חולצה מכוערת מראלף לורן. התווית, זה מה שחשוב.

יא. שימו בכוסות זכוכית קטנות. אפשר גם בכוסות קרטון של שתייה חמה. לא מקובל ולא נהוג אבל בשעת הדחק יש מקום להקל. ממילא אין לכם מקום בפק"ל ליותר משש כוסות קפה. זה גם המספר שפרידה קאלו הייתה שותה, כך שאתם בסדר. מי שלא יושב אתכם שישתה מקרטון ויתמודד.

יב. קחו עוגיה. נגסו בקטנה. שתו את הקפה בלגימות קטנות קטנות, עם 'אההה' ו'אוהו' ושלל אנחות מדי פעם.

יג. אם לא אתם הכנתם את הקפה, קחו לגימה, תרקקו מעט, תגידו 'מה זה, זה קפה? זה מיץ גרביים. מי לימד אותך להכין קפה? פעם הבאה אני אראה לך איך להכין' ואז שתו את כל הכוס בלגימה ותמזגו לעצמכם עוד מהקפה. דווקא היה טעים. חבל שזו המסורת.

יד. קחו רבע שעה להתמודד עם ההשפעות הגלומות. נמנמו מעט. אשתו של יוני ילדה בינתיים. עכשיו אפשר לחזור ללו"ז.

טו. כעבור שעה, חזרו על כל התהליך מההתחלה.

מאמינים לך

(אזהרות טריגר: תקיפה מינית. התמודדות נפש.)


אחרי שהכל נגמר זאב נאנח כמו בן החמישים שהוא היה, דחף בעדינות את אסנת אחורה והוציא חבילת מגבונים של האגיס מהמגירה העליונה בשידת המגירות כדי לנקות את עצמו. על החבילה הייתה תמונה של תינוק קטן, תמים למראה, מנופף בידו. אחר כך זאב קם, סגר את המכנסיים, אמר סליחה, סליחה, פתח את הדלת ואמר לה לצאת ולא לספר לאף אחד. היא שמה לב שהוא לא מסתכל עליה, ותהתה אם הוא מתבייש. האם יכול להיות שהוא מתבייש. היא כעסה עליו והתביישה עצמה וכעסה כל כך על שהדבר היחיד שהיא יכולה לעשות זה להנהן ולצאת, אבל זה היה הדבר היחיד שהיא יכולה הייתה לעשות.

היא הייתה בת תשע עשרה, מחוץ לבית כבר כמעט חצי שנה. הצבא לא רצה אותה. היא הלכה לשירות לאומי אבל זה היה קשוח, ובשאר הזמן במריבה די ארוכה עם ההורים על הדברים הרגילים שדתיים רבים מול ההורים שלהם. זו מריבה שהתחילה עוד כשגילו אותה בפעם ההיא עם עוז, שאחריה הוא ניתק לחלוטין קשר. זה היה לפני שנה וחצי. עכשיו הוא היה בישיבת הסדר. לומד.

זאב היה מישהו אחר לגמרי – מבוגר, לא מבולבל, לא שואל שאלות, לא שואל בכלל. במבט לאחור אפשר היה להבין למה הוא סימן אותה.

קודם כל, הוא הכיר אותה. הוא היה חבר ילדות של אבא שלה.

דבר שני, היא לא הייתה בטוב כבר חצי שנה. בלי קשר אליו. בלי קשר לעולם. בלי קשר לשום דבר בעצם. היא לקחה כדורים. הייתה פעם אחת שהיא חשבה שג'וש, השכן, פורץ אליהם הביתה, והזמינה משטרה שבאה סתם. פעם אחרת היא חשבה שחמד, המטפלת של ינון אחיה הקטן, מרביצה לו, והתעמתה איתה באמצע המעון. לפעמים חשבה שהיא הולכת להציל את העולם. לפעמים הייתה בטוחה שאף אחד לא יבוא אפילו להציל אותה.

דבר שלישי, היה בה משהו קצת חלש. היא הייתה לבד. הבנות בדירת השירות היו דוסיות. חמודות, אבל דוסיות. ההורים היו רחוקים. זאב התגורר גם הוא בפתח תקווה, ועשה רושם של מישהו שדווקא אפשר לדבר איתו. הוא היה אישיות ציבורית. איש חינוך, מומחה לדיבור רך ולעיניים מחייכות. הוא עבר פעם בחודש בבית הספר שבו היה לה תקן בוקר, הרצה לתלמידות והעביר השתלמויות בחדר המורים. נראה היה שהוא מבין אותה. בפעם הראשונה שפגש אותה אורו עיניו, ומיד הזמין אותה לשיחה וארוחת ערב. לקח לה חודשיים של התקלויות אקראיות שכאלה עד שבסוף נעתרה, והיא באה בשמחה רק כדי לגלות שהאדם הזה, שחשבה לנחמד, היה בעצם מי שהיה.

כל הדרך הביתה היא בכתה. תחנת האוטובוס הייתה מפלט בלב הגשם ששטף את פתח תקווה, והיא עמדה בצד שלה ובכתה. השעה הייתה שבע וחצי בערך. שתי נשים מבוגרות הסתכלו עליה, ואחת מהן שאלה במבטא איטלקי אם אפשר לעזור איכשהו. היא נענעה בראשה לשלילה. מה תגיד, בעצם? איך האישה הזו יכולה לעזור? היא המשיכה לבכות גם באוטובוס, בדרך לדירה, וגם בדירה עצמה. השותפות שלה, טליה ורעות, היו במטבח והכינו פסטה. הם שמעו אותה נכנסת בוכה. לרגע חשבה לספר להן, אבל אז שמעה את טליה אומרת לרעות "זה בטח עוד אחד מההתקפים שלה".

היא נכנסה ישר למקלחת. שטפה את עצמה. אחר כך התקשרה לאמא שלה. אמא, היא אמרה, אני צריכה שתבואי.

מה קרה? אמרה אמא שלה.

השאלה רק הגבירה את הבכי. היא לא ידעה איך לענות לזה בטלפון. לספר לה שבאופן אקראי לחלוטין היא פגשה את זאב, חבר של אבא, והלכה אליו לארוחת ערב בלי לדעת לאן היא הולכת, אם יש לו משפחה, ובלי לספר להורים, ואחר כך גילתה שבעצם הגיעה לקליניקה ריקה, ושארוחת הערב הייתה פיצה מהפיצריה למטה יחד עם שתי בירות, ושאחר כך הוא עשה מה שעשה? איך להוכיח דבר כזה, בכלל? מצד שני, חשבה, למה שתשקר? מה היא מרוויחה מהשקר? איזו סיבה יש לא להאמין לה?

אני לא מבינה, אמרה תקווה, אמא שלה. היא הגיעה בסוף, לקחה את הרכב ממודיעין ונסעה לפתח תקווה. השעה הייתה שמונה וחצי בערב ולא היו הרבה פקקים. היא הביאה איתה כוס שוקו חמה וגדולה שקנתה בארומה. השוקו היה קצת מתכתי, אבל חוש הטעם של אסנת לא היה במיטבו גם ככה, אחרי שעתיים של בכי. זאב? זאב ליוו, חבר של אבא מהתיכון? מאיפה שלפת אותו בכלל?

אני לא שלפתי אותו, גמגמה אסנת.

אני מבינה, אמרה תקווה. אני מבינה. היא חיבקה את אסנת, אבל היה בחיבוק שלה משהו לא בטוח, כאילו היא מאמינה לה, אבל לא בגלל שהיא דוברת אמת אלא בגלל שאמהות מאמינות לבנות שלהן. ואולי היא מאמינה בה אבל דואגת מאוד לא בגלל הפגיעה אלא בגלל המחלה. היא עזרה לה להתלבש ולשתות את השוקו ושאלה אם היא רוצה אולי לדבר עם מרינה, הרופאה, ואסנת לא ידעה אם לדבר עם מרינה בגלל שהיא צריכה תמיכה רגשית או בגלל שאמא שלה חושבת שהיא מדמיינת, אז היא היססה. אני אדבר עם מרינה, אמרה תקווה. אני אדבר ונראה מה היא אומרת. אויש, נתי שלי, היא אמרה. את תהיי כאן בסדר? את צריכה שאני אקח אותך הביתה?

אבא שלה היה בבית. הוא שטף את הכלים מארוחת הערב ושר לעצמו שירים של אריק אינשטיין כשהן נכנסו. הכל בסדר? הוא שאל את תקווה, שולח את המילים מרחפות מעל הראש של הבת שלו. אני לא חושבת, אמרה תקווה, ואסנת משכה בכתפיה. שבי פה, אמרה תקווה לאסנת והושיבה אותה במטבח, אני אדבר עם אבא. היא משכה אותו לחדר השינה, ואפשר היה לשמוע משפטים ומילים שנזרקו משם. "הוא מרצה על מוגנות!" אמר אבא שלה פעם אחת, ואמא שלה אמרה, "אבל כבר היו לנו סיפורים הפוכים, הרי" ובפעם אחרת הוריד את הקול שלו אבל עדיין ניתן היה לשמוע, ואמר בעצב, "מכל האנשים בעולם, איך זה דווקא החבר היחיד שהולך איתי מהתיכון?". אחר כך השתרר שקט, והם יצאו מהחדר.

אבא שלה נכנס והתיישב ליד השולחן. הוא נאנח. אמא שלה נעמדה מאחוריה, הניחה עליה יד מגוננת. הוא אמר, את רוצה להגיש תלונה?

אני לא יודעת מה זה אומר, היא אמרה.

אני חושב, הוא המשיך, שזה לא רעיון טוב. שזה יציב אותך בקו האש, ואת יודעת – הוא חיפש קשר עין עם אמא שלה – את לא תמיד במצב טוב. אני לא יודע אם זה יעשה לך טוב, להתלונן, לעבור חקירה, להתעמת. אולי משפט. למשוך תשומת לב – אני רק דואג לבריאות שלך, יקירה. אנחנו רק דואגים לבריאות שלך. זה הכי חשוב לנו. אם את רוצה ללכת להגיש תלונה, או לספר לפורום תקנה, אנחנו איתך, אבל אני חושב שבגלל המצב שלך הכל מורכב יותר.

הם לא מאמינים לי, הבינה אסנת בבהלה הולכת וגוברת. הם חושבים שאני משקרת, שבוחן המציאות שלי לא מדויק, אולי שמשהו השתנה במוח וזו אני שרציתי את מערכת היחסים הזו. והרי כבר הייתה פעם אחת, אז, עם עוז. הם אומרים שהם מאמינים, אבל הם לא מאמינים. ואם ההורים שלי לא מאמינים, אף אחד אחר לא יאמין. היא נאטמה מבפנים, השרירים שלה התקשחו קלות, אחר נשמה לאט לאט, עצמה עיניים. אני לא יודעת, היא אמרה. לא חשבתי על זה עדיין. אני רק צריכה שיחבקו אותי.

הוקל להם, והרגישו את זה בחיבוק שלהם. היא יכולה הייתה להישבע על זה.

אמא שלה הציעה להחזיר אותה לדירה, אבל היא העדיפה לישון בבית, לנסוע עם אמא שלה בבוקר לכביש 4, ולקחת אוטובוס מצומת גהה. היא לא הצליחה להירדם בלילה. בהתחלה שכבה ובהתה, והרגישה איך יש לה תחושות זחילה איטיות על העור, איזו שכבה מלוכלכת, מצפה, שלא יורדת. אחר כך ויתרה על כל העניין ופתחה את הפלאפון, התחילה לצפות בריאליטי ובסרטוני יוטיוב, והניחה לעצמה לברוח. הלילה זחל לאט לאט, ובסוף הסתלק ונעלם, כדרכם של לילות.

בבוקר אמא שלה העירה אותה. הן שתו קפה יחד. לא דיברו על ליל אמש אלא על דברים שוליים, מטופשים. חצאית שאולי כדאי לקנות. החתונה של אורן בן דוד שלה, שהולכת להיות באיזה אולם אירועים עצום ומפונפן בדרום, ואולי כדאי להגיע עם מתנה ולא עם צ'ק, ומה לקנות במתנה, וכן הלאה וכן הלאה. היא שאלה אותה אם היא רוצה ללכת לבית הספר או מעדיפה להישאר בבית. אחר כך התלבשו, ארזו תיק, נכנסו ליונדאי i20 הירוקה, ונסעו. בתחנה של גהה נתנה לה אמא שלה נשיקה.

אנחנו איתך, היא אמרה לה, אבל נסעה משם. אסנת הלכה לבית הספר לאט, עם תיק על הגב, והרגישה איך התיק מושך אותה אט אט למטה. היא צפתה בעולם כשהלכה ברחוב, כשפנתה ימינה, כשנפנפה לשלום ליעקב, השומר, כשנכנסה לחדר המורים, כשהבינה שמחר זה הזמן ההוא בחודש שיש בו הרצאה של זאב, וכבר לא היה ברור לאסנת מה המשמעות של ה'אנחנו איתך' הזה, והאם בכלל נשאר לה מישהו בעולם שהיא יכולה להאמין לו שהוא מאמין לה.