איש ונבו לו | לפרשת האזינו

חברה ביקשה ממני אתמול, בפתע, שיר על פרידה, אולי כתבתי משהו, היא אמרה. ואני אמרתי אויש, וביקשתי לחבק וביקשתי להגיד יהיה טוב וביקשתי להגיד שאין לי מילים לדבר בפרידות, שכבר הרבה זמן לא נפרדתי, ברוך השם. שלפעמים אני מרגיש שהיה איזה עצב כזה בגוף שלי, עצב מלשון עצבים ולא מלשון עצבון, שהיה מתורגל בפרידות ובכל פעם שהייתי נפרד הוא היה מתעורר ופורט בי משהו בלב וכבר כמה שנים שאין לו שימוש והוא הולך ודוהה וכבר אני שוכח איך זו פרידה. אני לא מצטער על זה, שהרי מי רוצה להיפרד ולמה, אבל עוברות השנים וחברות נפרדות מחברים ואני מוצא שאין לי את המילים להגיד להם שהשלם עשוי מן השברים.

ולפעמים ברגעים האלה אני חוזר לשיר הקטן והיפה של רחל ונאחז בו. אני חושב שאתם מכירים את השיר, או מכירות. קוראים לו 'מנגד', על שם הפסוק "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא" שחותם את הפרשה שלנו, פרשת האזינו. ככה הוא נראה:

"קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה."

בדרך כלל קוראים את השיר הזה הפוך, כלומר שרחל יושבת בביתה שבירושלים או בתל אביב או בכנרת ומבקשת לשמוע אם מישהו עולה במדרגות, והיא מצפה לו והוא לא בא, ועם ההקשבה באה איזו השלמה (פרושת כפיים) ואיזה עצב על המרחק בינו ובינה, מרחק שאי אפשר לגשר עליו. כך קוראים את השיר על פי רוב, וכך ראוי. אבל היום חזרתי לשיר הזה וקראתי אותו הפוך, כלומר על משה, ופתאום הבנתי משהו.

פרידה אין משמעה רק ריחוק או נתק, כך אומרת רחל. פרידה משמעה כמעט. והכמעט הזה שובר לב מפני שמשה עולה על ההר ורואה את הארץ והוא נוגע ולא־נוגע בה. הוא שובר לב לא מפני שאיש לא בא, אלא מפני שמישהו כמעט ובא. כמעט ויבוא. הוא שובר לב מפני שהוא מצפה לבוא אל הארץ אבל לא בא. והוא עומד ביומו האחרון על הר נבו ומשקיף אל הארץ ורואה את הכמעט הזה, את השער שנסגר לפני שיספיק לעבור בו (כמו בסיפור הנורא ההוא של קפקא), וכל הארץ מלאה בעצב הזה, בנבו הזה.

מה אנו, מה חיינו. כמה כמעט יש לנו בחיים האלה. החל מהדירה שלא קנינו למרות שהייתה זולה ואחר כך התייקרה, והבחור שכמעט נישא לבחורה ובסוף אמר אבל הרי לא, ופגישות שהתחילו מוצלח ונסוגו, וביטולי אירוסין וגירושין רחמנא לצלן ואפילו אדם שקם בוקר אחד וראה בשעון שהוא מאחר, ובנעליים לא שרוכות מצא את עצמו רץ לתפוס קו שלושים ואחד שהיה בתחנה והאוטובוס סגר את הדלתות על פניו ונסע לו, כמה יאוש יש בשריכת השרוכים הזו שאחר כן, ואלמלא היה האוטובוס בתחנה לא היה הלב נשבר, מפני שלא היה בו כמעט. וכל כמעט כזה הוא כמו סדק קטן שבעולם, דיסוננס קטן, פער קטן שבין העולם השלם ובין העולם השבור, שלפעמים מתרחב ומתרחב עד שאדם נופל בו ונופל. כי כל מעשיהם תוהו.

וכדי שלא לסיים בתוהו נסיים בתיקון, דברים שכתובים כאן ידע משה רבינו כשעלה אל הר העברים, ובכל זאת הוא בוחר ביומו האחרון לשיר שירה ולהגיד לבני ישראל שאחר השבר – תיקון, ואמנם הוא לא בא אל הארץ אבל העם בא אל הארץ, וגם אם יצאו בגלות, כך שר משה רבינו, יש גאולה בעולם. "מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא". עגנון מספר ב'אורח נטה ללון' איך מתקנת לו אחת מנשות העיירה את גרביו שהשליך לפח, והטלאים עשויים יפה כל כך עד שהגרביים בלות והטלאים נשארים על עמדם כבראשונה. ואולי כך דרכו של עולם, שמהכמעט הזה אנחנו בונים גשרים למקומות אחרים והגשרים נשארים על עמדם גם אחרי שהבחורים נשכחים והפרידות נשכחות והמיתרים שנפרטו בלב עומדים ושוקטים לשנים ארוכות וטובות.

______________
(קטע יומי 11.10.19 /
לקבלת הקטע בוואטסאפ מדי יום:
https://chat.whatsapp.com/CEi0NviJUdzDMLUUgg4Bf5)

כמו כן סדנאות בנובמבר: https://yehuda.ravpage.co.il/october
סדנה חד פעמית בסוכות: https://app.icount.co.il/m/17b38

מודעות פרסומת

שובו אלי ואשובה

שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד ה' אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֹנֶֽךָ.

ואיך כל צד כמו מתחפר בתוך עמדה ממלחמת העולם הראשונה. אבל למה שאני אעשה את הצעד, יאיר אומר, שהיא תעשה את הצעד. ויעל אומרת, אני כל הזמן עושה את הצעד. ככה היא אומרת. אני מטפלת בילדים כבר חמש שנים, אני מבשלת, והוא אומר, את לא חייבת לבשל, והיא אומרת, אז מה הילדים יאכלו, אה, ראש בלטה, לא חשבת על זה, והוא אומר, אני עובד, אני מביא את הכסף, והיא אומרת, אני יכולתי להביא את הכסף אם לא היית כל כך סגור על זה שעוד רגע הפריצה, ואחר כך הם מתעטפים איש איש בשתיקתו כמו במעילים. טעיתי כשביקשתי ממנה ארוחת ערב, הוא אומר לעצמו, אבל להודות בטעות עכשיו זה להודות בכל חמש השנים האלה שהיו טעות. טעיתי כשהתעצבנתי עליו, היא אומרת לעצמה, אבל להודות שטעיתי זה להודות שהוא לא היה מעצבן. וזה לא נכון, הוא טעה. הילדים ישנים בחדר ויאיר הולך לשים את הכלים במדיח ויעל יושבת וגוללת בפלאפון והשתיקה ביניהם סמיכה עד שאי אפשר להפר אותה ונדמה שהם ישארו כאן, בעמדה המחופרת הזו, לנצח. ובא לה לצעוק לו נו כבר, נו כבר, שוב אליו ואשובה אליך. שנינו יודעים שטעית, יאללה, מה אתה עושה מזה דרמה. בוא.

קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל ה'.

רוצה לדבר, היא שואלת. על מה לדבר, הוא מתיז. לדבר, היא אומרת, מה אכפת לך לדבר. לא לצעוק, סתם לדבר. מאיפה אני אביא מילים עכשיו, אומר יאיר, אני עוד עצבני עלייך, ויעל אומרת יש בארון הלבן במרפסת, קניתי כמה מילים אצל נחמן במכולת, היה במבצע. הוא מחייך. בעל כרחו, שלא תראה, אבל מחייך. בינו לבינו הוא יודע להעריך את הצעד הזה, צעד שבירת המחיצות, אבל עדיין יש איפשהו בלב שלו שהוא מתמרד ואומר זה לא הוגן, מה שהיא עושה, עכשיו אני צריך לסלוח לה והרי אני כועס עליה בצדק. מה זה כאן, היא לא מסוגלת לסבול ששנייה אנחנו רבים, כבר היא מנסה להשלים, אבל הרי הכעס מבעבע בי. ובכל זאת הוא סוגר את המדיח והולך ומתיישב על הספה (על ספה אחרת, לא על הספה שלה), ואומר לה על מה את רוצה לדבר, והיא אומרת על מה שבא לך, והוא אומר אבל לא בא לי לדבר, והיא אומרת מה זה משנה, בוא נדבר על דברים.

אֶרְפָּא֙ מְשׁ֣וּבָתָ֔ם אֹהֲבֵ֖ם נְדָבָ֑ה כִּ֛י שָׁ֥ב אַפִּ֖י מִמֶּֽנּוּ.

וככה על הספה היא אומרת לעצמה שלפעמים אהבה היא כל כולה נדבה. הרי היו זמנים שבהם היא אהבה אותו בגלל הגוף או בגלל הנפש, בגלל שהוא כזה אבא חמוד או בגלל שהוא מכין לה קפה בבוקר, ובמובן הזה, היא חושבת לעצמה, זה לא חכמה לאהוב. האהבה היא כמו מטבע עובר לסוחר: הכן לי קפה ואוהב אותך. או להפך: אני אוהב אותך אז אכין לך קפה. אבל מה עם יום שני בערב, הם יושבים ושותקים למרות שכל אחד רוצה לדבר, אבל מה ידבר, והיא אומרת לעצמה אולי זה היה סתם, משובה, אולי צריך הפצע להעלות ארוכה, ואומרת לעצמה הלימוד זכות הזה, זה לגמרי נדבה. רק בגלל שאני אוהבת אותו אני ככה מלמדת עליו זכות. אבל אחרי שתי דקות רוני ואור מתעוררים ומבקשים מים, מדשדשים בעיניים ממצמצות אל הסלון רואים את אבא ואמא יושבים ושותקים, ויאיר קם להכין להם כוס מים ולעטוף אותם בשמיכה, ואחרי שהוא חוזר היא אומרת לעצמה איך אני אכעס עליו עכשיו, כבר שב אפי ממנו.

וִידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י בְקֶ֤רֶב יִשְׂרָאֵל֙ אָ֔נִי וַאֲנִ֛י ה' אֱלֹהֵיכֶ֖ם וְאֵ֣ין ע֑וֹד וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם.

לפעמים הוא מתבייש בה. למשל, כשהיא מתפרצת באמצע שיחה עם חברים ואומרת 'אה, זה בדיוק כמו שהיה באח הגדול!', ולא שהוא לא רואה האח הגדול, אבל ככה, באמצע השיחה, להגיד. או לפעמים כשהיא מספרת את אותו הסיפור בפעם החמישית ומספרת אותו לא נכון. ולפעמים היא מתביישת בו, שהוא כזה קטן וכזה שתקן, וכשצופית מספרת בקבוצת הוואטספ שלהם איך דניאל שלה הוריד את השיפוצניק בהורדת ידיים היא אומרת לעצמה הלוואי והיו לו קצת שרירים, ליאיר שלי, ובקול היא אומרת 'יאיר שלי היה יכול במקסימום לנצח את הבן הקטן של השיפוצניק' וכולן צוחקות אבל היא מתביישת. סתם היא מתביישת, ובכל זאת, בושה. לא שולטים בזה. והיא מתביישת שהיא כועסת והוא מתבייש שהוא צועק וכל אחד מתבייש בשני שככה הזוגיות שלהם נראית, והרי כל הזוגות נראים ככה, ככה הם חושבים, ובכל זאת.
אבל לפעמים, אחרי שהם רבים ומשלימים וכבר הלילה והמיטה, הוא מסתכל עליה מתכרבלת ואומר לעצמו זו האישה של חיי, בחיי, והיא מסתכלת עליו נוחר ואומרת לעצמה זה האיש שלי ואין עוד מלבדו, ולרגע אחד של נצח הם לא מתביישים זה בזו לעולם.

________________
(קטע יומי 4.10.19, לקראת שבת שובה |

להצטרפות לקבלת הקטע היומי בוואטסאפ: https://chat.whatsapp.com/CEi0NviJUdzDMLUUgg4Bf5

סדנאות אחרי־החגים שלי: https://bit.ly/2n6jV5V )

מחזור לימים נוראים

מַחְזוֹר לְיָמִים נוֹרָאִים

א.
שְׁלֹשָׁה יָמִים לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה פִּתְאֹם כָּךְ
דָּם
כְּבָר חָשְׁבָה שֶׁאוּלַי הַפַּעַם עָבַרְנוּ אֶת הַמִּדְבָּר
אוּלַי מָצָאנוּ מַיִם אוּלַי חַיִּים
שֶׁאוּלַי לֹא צָרִיךְ עוֹד נִסְיוֹנוֹת
(בְּכַמָּה נִסְיוֹנוֹת בִּכְלָל יָכֹל אָדָם לַעֲמֹד)
אֲבָל גַּם הַפַּעַם הַכֶּתֶם כְּמוֹ מַכַּת פַּטִּישׁ
לְשׁוֹבֵר לִבָּם בְּיוֹם דִּין;
עוֹד חֹדֶשׁ.

ב.
כָּל בֵּית הַכְּנֶסֶת יְלָדִים יְלָדִים
וְנָשִׁים הָרוֹת נִגָּשׁוֹת לְהַגִּישׁ לָהּ לֶחִי סְמוּקָה
לְהַפְנוֹת אֵלֶיהָ אֶת צַד הַבֶּטֶן
לְהַגִּיד מָה שְׁלוֹמְכֶם

(רַק דּוֹדָה אַחַת זְקֵנָה אָמְרָה
'נוּ,מָה אַתֶּם מְחַכִּים עִם זֶה,
אֲנִי לֹא אֶהְיֶה צְעִירָה יוֹתֵר'
כִּמְעַט רָצְתָה לְהַגִּיד לָהּ שֶׁגַּם הִיא לֹא)

אַף אַחַת לֹא אוֹמֶרֶת אֶת הַמִּילִים הַמְּפֹרָשׁוֹת
אֲבָל כָּל בֵּית הַכְּנֶסֶת צוֹעֵק עָלֶיהָ יְלָדִים
וְכָל הַיְּלָדִים שֶׁאֵין לָהּ צוֹעֲקִים בָּהּ יְלָדִים
וְכָל הַדָּמִים שֶׁלָּהּ גּוֹעֲשִׁים בָּהּ
בֶּחָלָל הַפָּנוּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בַּבֶּטֶן וּבֵין הַיָּדַיִם
בַּמָּקוֹם שֶׁמַּתְחִילוֹת כָּל הַשְּׁאֵלוֹת

ג.
בְּאֶמְצַע הַתְּקִיעוֹת הַכְּמִיהָה מוּחָשִׁית בָּהּ
כָּל הַתְּקִיעוֹת תִּינוֹקוֹת תִּינוֹקוֹת בּוֹכִים
הַחַזָּן שָׁר אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים
הָמוּ מֵעַי לוֹ
וְהִיא צוֹעֶקֶת בְּלִי מִלִּים
כַּמָּה עוֹד אֶפְשָׁר כָּכָה לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר
כַּמָּה זְמַן לִהְיוֹת אֶרֶץ לֹא זְרוּעָה

הִיא חוֹשֶׁבֶת אֵיךְ
הַיְּלָדִים שֶׁעֲדַיִן אֵין לָהּ יוֹשְׁבִים אֵצֶל אֱלֹהִים
הַיְּלָדִים שֶׁעֲדַיִן אֵין לָהּ מְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ מַיִם,
הִיא מַסְתִּירָה עִם הַמַּחְזוֹר אֶת הַפָּנִים
עוֹצֶמֶת בְּעַצְמָהּ פֶּתַח עֵינַיִם
צוֹעֶקֶת
חֲמֹל עַל מַעֲשֶׂיךָ
חֲמֹל עַל מַעֲשֶׂיךָ

פתיתים, פרק ג'

פרקים קודמים: א, ב

הדבר הראשון שאלישבע חשבה עליו היה רגע, זה אמיתי? ומשהו בחזה שלה קפא וכמעט השתתק, והדבר השני שהיא חשבה עליו זה לצרוח? לא לצרוח? אם אני אצרח, מישהו ישמע אותי? ככה היא חשבה, ולמזלה היה בחצאית הג'ינס שלה כיסים, כי היא הכניסה יד לכיס ומצאה שם את מחזיק המפתחות הגדול של הסניף, והיא נזכרה בפרק ההוא ב'חוק וסדר' או משהו והכניסה מפתח בין כל אצבע ואמרה לעצמה אם יקרה משהו לפחות יש כאן מפתחות חדים, אם יקרה משהו, רק שלא יקרה. על כל זה היא חשבה, ובזמן הזה היא המשיכה ללכת רגיל, כאילו שום דבר לא קרה.

באמת, שום דבר עדיין לא קרה.

מה שכן קרה כבר היה שהיא יצאה מהסניף, כמו בשבועיים האחרונים, בתשע בערב, והרגישה תשושה מאוד. לא היה לה כח לשום דבר שהוא לא גלידה, שקט ואיזה פרק נחמד בסדרה טובה. הסניף היה מסודר תודות למתן, הוואטסאפ של הצוות געש וכמה הורים חשבו שהדבר הנכון לעשות הוא להתקשר ולייעץ לה. היא העבירה חמש דקות מיוסרות עם אמא של יובל שטענה בתוקף שלא יכול להיות שזה הילדים עשו, ושכדאי לבדוק בצוות אם אין איזה מישהו שרוצה לנקום, ועוד רבע שעה מול אמא של רוני שאמרה 'אבל הרי את יודעת איך הנוער כאן' בטון שרימז שאין לאלישבע, קומונרית חדשה אחרי שבועיים וחצי בסניף, שמץ של מושג על הנוער כאן, ואחר כך סיננה שני הורים ואת דפנה האמא המאמצת שכנראה רצתה להציע ארוחת ערב אבל לא היה לה כח, היא רק חיכתה שמעלות יסיימו את הפעולה והיא תוכל לצאת.

כשיצאה, הסניף היה מסודר. הספות עמדו במקומן. הקיר של מעפילים עדיין נראה הרוס אבל כבר תכננו איך לשפץ אותו, ועמרם, אבא של אחת החניכות מניצנים, בא להתקין מצלמה בכניסה לסניף כדי לזהות את הוונדליסט או, לכל הפחות, להרתיע אותו. אלישבע חיכתה עד שיסיים את ההתקנה ואחר כך נעלה את הסניף. הוא הציע להקפיץ אותה לדירה, אבל אלישבע העדיפה שלא לנסוע עם אדם שהיא לא מכירה. במקום זה אמרה לעצמה טוב, הרי יש אור, והרי אנשים הולכים בשבילים האלה, וזה בסך הכל מקום טוב באמצע הארץ וממש שקט כאן בסך הכל, מה כבר יקרה. והאמת שהיא לא חשבה על כל הדברים האלה, במקום זה היא חשבה על המיטה שלה בדירת השירות ועל המטבח הקטן והמקרר הגדול והגלידה במקפיא. על כל זה היא חשבה.

ומה שקרה היה שבערך אחרי שלש דקות היא הרגישה שעוקב אחריה מישהו. בהתחלה היא אמרה לעצמה לא, לא יכול להיות, והסתכלה אחורה ולא ראתה אף אחד, אבל התחילה ללכת מהר יותר על כל צרה שלא תבוא, וליד הבית של הפרידמנים היא פנתה ימינה וראתה מישהו הולך אחריה. היה לו קפוצ'ון על הראש. היא חשבה לעצמה, איזה מוזר, למה שבנאדם ילך עם קפוצ'ון על הראש כשעדיין לא אמצע החורף. גם באמצע החורף זה לא הגיוני. ואחר כך חלחלה בה איזו הבנה והיא חשבה 'רגע, זה אמיתי' ו'לצרוח? לא לצרוח?' והכניסה את המפתחות בין הידיים ואמרה לעצמה שיט, אלי, תתאפסי עכשיו ומהר. למי את יכולה להתקשר, למי את יכולה להתקשר. היא הוציאה את הפלאפון ופתחה את הנעילה ביד אחת, כי ביד השניה היו מפתחות, ולחצה על שיחות ולחצה על השיחה האחרונה שהיא קיבלה, שהייתה מדפנה, והצמידה לאוזן וחיכתה שדפנה תענה.

היא לא ענתה.

האיש המשיך לעקוב אחריה. היא פנתה שמאלה, הוא פנה שמאלה. הוא היה תמיד במרחק של פינה אחת מאחוריה, אבל זה היה נראה כאילו הוא יודע לאן היא הולכת. היא התקשרה שוב לדפנה, וכשדפנה ענתה היא נשמה נשימה עמוקה ואמרה בכל השליטה העצמית 'דפנה, תשארי על הקו. מישהו עוקב אחרי ואני מתה מפחד', ודפנה אמרה, 'מאמי, איפה את', ואלישבע אמרה 'אני ברחוב כפות תמרים', ודפנה אמרה איפה בכפות תמרים, ואלישבע אמרה ליד הגינה, ודפנה אמרה תקשיבי, לידך יש מקווה. הקוד שלו הוא 1525. זה אהבה בגימטריה. את זוכרת? אהבה. פשוט תיכנסי לשם, אני כבר באה. ואלישבע אמרה לעצמה 'אהבה, אהבה', ורצה לכיוון השלט של המקווה ונכנסה לשביל קטן שהסתיים בדלת עם קוד ומלמלה 'אהבה' ולחצה מהר '1525' והדלת נפתחה והיא נכנסה פנימה וסגרה את הדלת אחריה והתיישבה על כורסה שהייתה שם במבואה והניחה את התיק שלה לידה ונשמה עמוקות ופרצה בבכי.

דפנה הגיעה עם הרב בני אחרי חמש דקות. היא נקשה על הדלת ואמרה 'אלישבע, זו אני, אני יכולה להיכנס?' בזמן שהרב בני, כנראה, הסתובב בחוץ וחיפש את הבחור, ואלישבע אמרה כן, את יכולה, והמשיכה לבכות בזמן שדפנה נכנסה וחיבקה אותה ואמרה אויש, יקירה שלי. אויש, מאמי שלי. איזה סיוט שאת עוברת. ואחרי שהבכי נרגע, דפנה אמרה מאמי, אנחנו צריכות לפנות כאן את המקום. לאן את רוצה להמשיך מכאן? לדירת השירות? לבית שלנו? ואלישבע ניסתה לחשוב על השאלה הזו בהיגיון אבל כל מה שעבר לה בראש היה 'אני רוצה הביתה' ו'מה ההורים שלי יחשבו עלי, אפילו להיות קומונרית אני לא מסוגלת', ולכן אמרה לדפנה, אפשר להיות אצלכם קצת? ודפנה אמרה בטח, ברור, ואמרה לרב בני בוא, בני, אנחנו לוקחים את הילדה הביתה.

אבל משום מה, רבע שעה אחר כך היא רק חשבה איך היא מפריעה להם באמצע הזוגיות. השולחן היה מסודר לארוחת ערב זוגית, הילדים ישנו את שנת הלילה שלהם (אחד הקטנים קם ודשדש לפיפי בעיניים חצי עצומות, והיה נראה חמוד כל כך עד שהיא התאפקה שלא ללוש לו את הלחיים), המחשב של דפנה דלק על סרט כלשהו, והיה נראה שהם מאוד לא תכננו שהיא תתיישב אצלם בסלון באמצע הערב. מה גם, וזה היה הדבר הבא שהתגנב לה למחשבות, שאולי היא דמיינה את כל הסיטואציה הזו. היה שם מישהו, בוודאי, והוא גם הלך בכיוון שהיא הלכה. אבל מי אמר שהוא עקב אחריה? הוא לא היה שם תמיד, הרי, נכון? וזה שהיה לו קפוצ'ון על הראש – טוב, היה קצת קר. לא מאוד קר, כן, אבל קצת. וחוצמיזה יש חבר'ה מהנוער שמסתובבים עם הקפוצ'ון כל הזמן, גם בקיץ. האמת שאפילו יש כמה בנות כאלה. אז מה, כל הסיפור בגלל שהיא קצת מפחדת, או מדמיינת דברים? וככל שחשבה על זה יותר הרגישה פחות ופחות נעים ויותר ויותר מפריעה.

ולכן, אחרי חמש או עשר דקות, היא אמרה לדפנה דפנה, אני חושבת שאלך לדירה. ודפנה אמרה את בטוחה, יקירה? ואמרה הכל יהיה כאן בסדר, את לא חייבת ללכת. אנחנו יכולים אפילו לסדר לך כאן מיטה אם צריך. ואלישבע אמרה לא, לא, באמת הכל בסדר. נרגעתי, אני לא חושבת שעוד משהו יקרה עכשיו. אולי סתם רצו להפחיד אותי. אולי סתם דמיינתי הכל. ודפנה אמרה טוב, יקירה, אם זה מה שאת רוצה, והחליפה מבטים עם הרב בני שאלישבע פירשה אותם בתור או, סוף סוף היא הולכת ונוכל לדבר או לראות סרט, והרגישה נכון עם הבחירה הזו.

דירת השירות הייתה בקומה השניה מתוך שלש קומות בבניין. השותפות שלה לדירה היו בחדרים שלהן ורינת, השותפה לחדר שלה לא הייתה בחדר, למרבה המזל. השעה הייתה עשר בלילה כשאלישבע התיישבה על המיטה והורידה את חולצת התנועה ואת החצאית והחליפה למכנסיים נוחים וחולצת טריקו. היא הרגישה בודדה מאוד והגלידה עמדה על סף סיום ולא היה שמץ של סיכוי שהיא תצא הערב מהדירה. היא חשבה אם זה הגיוני לבקש מרינת שתביא איתה גלידה ובינתיים דפדפה בהודעות בפלאפון כדי לספר לחברות שלה מהבית. היא כתבה להן הודעה ארוכה ולחוצה עם טאצ' מרגיע בסוף וכתבה שהכל בסדר, וכתבה למתן תודה רבה, כי הוא היה כל כך מריר היום, ואחר כך היא פתחה את המחשב הנייד שלה וניסתה להיזכר בשם של הסדרה שרצתה לראות, אבל משהו עדיין הפריע לה.

היא הציצה מהחלון: לא ראו כלום. היא פתחה את הוילון ואת החלון והסתכלה החוצה. הרחוב כולו היה מואר אבל בפינת הרחוב היה גוש עצים שהטיל צל על סביבותיו, ובצל עמדה דמות חשוכה ולא מזוהה, אפילו לא ניתן היה לזהות מה היא לובשת, שראתה שאלישבע מוציאה את הראש מהחלון ומסתכלת. אלישבע הסתכלה עליה, והדמות הניפה יד – לשלום? לאיום? ואחר כך הלכה מעבר לפינת הרחוב ונעלמה, ואלישבע התיישבה קפואה מול המחשב, פתחה פרק אקראי בסדרה אקראית, בהתה בו בזמן שהיא חושבת אם להתקשר לאבא שלה שיבוא לאסוף אותה עכשיו, עכשיו, הביתה, ולא הצליחה להירדם בשאר כל אותו הלילה.

(המשך יבוא)

פתיתים (פרק ב')

(פרק א' כאן)

אחרי ששלח מתן הודעה לאלישבע 'את רוצה שאעביר פעולת ערב שבת?' באחת עשרה וחצי בלילה הרגיש מתן כאילו הוא דחק את הקץ בהודעה אחת ושני וי כחולים. הוא ספר את הדקות עד רבע לשתיים עשרה, ואז עד שתיים עשרה בלילה, ולאט לאט ירדה עליו ההבנה שאלישבע לא הולכת לענות לו. קודם כל, כי אלישבע לא ענתה לו ואין גדול ממראה עיניים. שנית, כך חשב, כי מה הוא היה צריך להציע לה להעביר פעולת ערב שבת. מסכנה. קומונרית חדשה וכבר הסניף הפוך ואין לה אל מי תפנה והנה נופל עליה בחור שאין לה מושג מי הוא, מאיפה לו המספר שלה ולמה לה המספר שלו.

הוא, אמנם, ביקש את המספר מאחת המדריכות, והוא הניח שהיא יודעת שזה הוא כיון שהיו לו שם ותמונה בוואטסאפ, ובכל זאת, כך הרגיש, היה בזה איזו חדירה לפרטיות שאולי לא צריך היה לעשות. ולכן אחרי ההודעה הזו לא שלח מתן הודעה נוספת ולא ביקש ממנה כלום ורק מדי פעם בשעות שבהם לא למד בבית המדרש הוא היה מוציא את הפלאפון שלו, מסתכל על התמונה שלה בוואטספ – היא הייתה קצת נמוכה, אבל לא מאוד, שיער חום מתולתל, משקפיים בלי מסגרת – ואומר לעצמו לשלוח לה הודעה, לא לשלוח לה הודעה, מה יעשה הבן ולא יחטא.

וכך עבר עליו שבוע שבו לא היה לחוץ יותר מדי שתענה לו אבל בכל זאת לא היה רגוע, ובערבים כשהיה בודק את הפלאפון היה מחכה לראות אם שלחה לו הודעה, וככל שהתקרבה שבת חיכה יותר ויותר ואפילו קצת לא נרדם כי אמר נו, תכף שבת, אולי היא תחפש מישהו ברגע האחרון, וברגע האחרון אמר לו אורי משיעור א' שהוא הולך להעביר שם פעולה ומתן הרגיש שזה קצת לא הוגן שאדם עושה ככה חסד, פוסק מלימודו והולך ומנקה סניף לא־לו עד שהוא אומר מה נאה אילן זה, והקומונרית שהוא עושה איתה את החסד הזה לא שולחת לו אפילו הודעת תודה אחת קטנה, אבל אמר לעצמו נו, מה, עשיתי את החסד הזה כדי לקבל פרס? לא, עשיתי כדי לעשות טוב בעולם, וכך היה בו איזה רצוא ושוב של 'למה היא לא אומרת כלום' ו'לא עשיתי את זה כדי שהיא תגיד לי תודה', אבל איכשהו מפה לשם מצא את עצמו שוב ביום שלישי אחר הצהריים מסתובב ליד הסניף ואומר לעצמו אולי היא תהיה כאן במקרה שוב, ואפשר יהיה לדבר איתה חצי בצחוק ולהגיד מה קורה, אלישבע, מה, לא תזרקי לי איזו מילה טובה על שניקיתי וסידרתי את הסניף שלך?

ובאמת, במקרה או שלא במקרה, שוב קרה שאלישבע יצאה החוצה מהסניף והתיישבה על הספסל בחוץ בוהה בפלאפון וליבו של מתן נכמר עליה והוא שכח את כל מה שהסתבך בו במהלך השבוע האחרון רק ניגש אליה ואמר אני מבין שאת שוב צריכה עזרה. ואלישבע הסתכלה עליו בעיניים אדומות ואמרה מה, מאיפה אתה עכשיו, ומתן אמר אני כבר יש לי מסורת, אם קומונרית יושבת על הספסל ובוהה בפלאפון, כנראה שהיא צריכה עזרה, ואלישבע אמרה כן, אבל מה, באת לחפש אותי במיוחד? הסתובבת כאן וחיכית שאני אהיה כאן? והיא הסתכלה על מתן במין מבט שכזה שהראה כאילו היא לא מרוצה מכל העניין, ולכן אמר מתן לא, לא, מה פתאום, אבל לא עלה לו שום תירוץ בראש למה בעצם הוא שם, ולכן אמר מה, שוב הפכו את הסניף? ואלישבע הסתכלה עליו בעייפות ואמרה כן.

הוא נכנס לסניף והספות היו הפוכות וניירות היו פזורים בכל מקום, ולכן דבר ראשון הוא הפך את הספות וטאטא את הניירות עד שהסניף חזר לקבל צורה של סניף, כלומר של מקום עם ספות קרועות וניירות על הרצפה וקצת גואש מרוח פה ושם וקירות צבועים, ורק הקיר של שבט מעפילים, שהיה הרוס כבר בפעם הקודמת ונכתב עליו 'זבל!', נראה עכשיו הרבה יותר נורא. במקור היה מצוייר על הקיר איזה מעגל של חרדי וחילוני ודתית לאומית ואתיופית, כולם אוחזים ידיים, ומישהי עם חולצת תנועה עומדת גם היא במעגל והיה אפשר לזהות בה, אם היו מסתכלים בה בחטף, את רעות, המדריכה של מעפילים. היה לה שיער בלונדיני והיא הייתה קצת גבוהה והיו לה משקפי שמש על הראש. ואף שמהרבה בחינות אחרות היא לא נראתה כמו רעות, בכל זאת המאפיינים העיקריים היו בה. כל זה היה מצוייר שם במקור, אבל עכשיו הדמות הזו הייתה מחוקה לחלוטין בספריי שחור שנלקח, מסתמא, מחדר הציוד, וחלקים מהקיר היו שבורים, ומה'יחד שבטי ישראל' שהיה כתוב שם למעלה, נשאר רק 'יחד'. ואת זה לא היה למתן שום דרך לתקן.

כך עמד וטאטא ושטף ואחר כך יצא החוצה, ואלישבע הסתכלה עליו ואמרה תודה, ומתן אמר בכיף, מה, זה לא שהיה לי מה לעשות עכשיו, ואלישבע אמרה מה, אין לך סדר צהריים? ומתן התבלבל קצת ואמר מה, מאיפה, ואלישבע אמרה כן, המשפחה המאמצת שלי זה דפנה והרב בני, ומתן אמר אז מה, הרב בני יודע שהייתי כאן? ואלישבע אמרה כן, יודע, מה זה משנה בעצם, ומתן אמר מה זאת אומרת, הוא הר"מ שלי, ואלישבע אמרה מה, בן כמה אתה, ומתן אמר אני שיעור ד', ואלישבע אמרה מה זה אומר, ומתן אמר אני 21, עוד מעט 22. ואלישבע אמרה אה, אחרי צבא, ומתן לא ידע אם היא אומרת את זה לטוב או לא, ואמר לה כן, וכדי להסיט את הנושא מהגיל המופלג שלו הוא אמר תגידי, למה בעצם לא ענית לי על ההודעה הקודמת, ואלישבע אמרה מה אני קשורה לפעולות חב"ב, בשביל זה יש רכז חב"ב, וברגע הזה הבין מתן שהיא בעצם עוד שניה פורצת בבכי.

לכן עשה מתן את מה שעשו בני ישראל לאורך כל ההיסטוריה, כלומר אמר לה חכי רגע, ורץ לקיוסק שליד הסניף וקנה שם גלידה וחזר ואמר לה הנה, תאכלי, ואלישבע אמרה לא, לא, ולא אכלה, ומתן אמר אז מה את חושבת, מי עשה את זה, ואלישבע אמרה אין לי מושג, אין לי מושג, ואמרה אני מכירה את הסניף הזה בדיוק שבועיים וחצי. אני אפילו לא יודעת את השמות של כל המדריכים שכועסים עלי. ואמרה מתן, אתה יכול לעזוב עכשיו, בבקשה? אני צריכה קצת זמן לעצמי. ומתן אמר ברור, ברור, למרות ששום דבר לא היה ברור, והוא אמר טוב, אם את צריכה עוד משהו את יודעת איפה למצוא אותי, והלך לישיבה מבולבל כולו.

והוא נכנס למבואה קצת מבולבל ובמבואה ראה את הרב בני, והרב בני אמר שלום מתן, ומתן אמר שלום הרב, ולא ידע אם השיחה אמורה להמשיך משם או לא, והרב בני אמר אני מבין ששוב היית בסניף, ומתן אמר מה, ואז נכנע ואמר כן, ואמר איך הרב יודע? והרב בני אמר לא משנה, אז מה, הסניף שוב הפוך? ומתן אמר כן, והקיר של שבט מעפילים הרוס כולו, בגואש והכל, והרב בני אמר מה זה אומר? ומתן אמר הרב מכיר את הקיר של מעפילים? יש שם מעגל כזה, נו, של דמויות, ואחת הדמויות מקושקשת כולה, והרב בני אמר אני מבין, ואמר, מתן, נניח שאני לא אני ואתה לא אתה. כלומר שאנחנו לא רב ותלמיד אלא שני אנשים שמנסים להבין מי עשה את זה. מי לדעתך היה יכול לעשות את זה?

ומתן אמר אממ, והרב בני אמר תחשוב, למי יש סיבה לעשות את זה? ומתן חשב רגע, ואמר טוב, זו כנראה לא רעות המדריכה, כי היא המדריכה וזה הקיר של השבט שלה. אבל זה יכול להיות חבר'ה משועממים שעושים ונדליזם, וזה יכול להיות חבר'ה שכועסים על רעות המדריכה, וזה יכול להיות מישהי שהייתה אמורה להכנס להדרכה במקומה, וזה יכול להיות מישהו שרוצה להפריע לקומונרית החדשה, וזה יכול להיות מישהו שלא מסכים עם מה שכתוב בציור, והרב בני אמר יפה, אני חושב שאתה מסוגל ללמוד קצת גמרא, וטפח פעמיים על שכמו של מתן לאות שהשיחה הסתיימה ושהוא צריך ללכת ללמוד, ומתן הלך ללמוד כשהוא עדיין מבולבל, אבל יש בו איזו תחושת גאווה שהרב בני שואל לדעתו בדברים שיש להם ערך ולא סתם דברים ברומו של עולם.

ככה למד כל היום בתחושת גאווה ובלבול שכזו, ובערב כשיצא מבית המדרש בעשר ובא ללכת לחדר שלו בפנימיה, הדליק את הפלאפון שלו וחיכה שהוא ידלק, וככה איך שנדלק הפלאפון הוא ראה הודעה בוואטסאפ מאלישבע, ובהודעה היה כתוב, 'תודה, מתן', ואם היו לו חברות בנות הוא היה יכול לשבת איתן ולנסות לחשוב מה זה אומר שהיא כתבה 'תודה' ולא 'תודה רבה על העזרה', ושהיא כתבה 'מתן', כי הרי יש משהו מיוחד כשמזכירים דווקא את השם שלך, וזה שהיא עשתה פסיק ולא עברה שורה, וזה שהיא יכולה הייתה לכתוב משהו עקיף יותר, 'אולי תבוא להעביר פעולת ערב שבת', שיכול היה לסמן 'תודה', אבל לא כתבה. האם זו הודעה רשמית? האם זו הודעת קרבה או ריחוק? את כל זה יכול היה מתן לנתח ביחד עם החבורה שלו, ותכל'ס זו גם סוגיה בנדרים שהיה אפשר ללמוד עם החברותא שלו, אבל לא הייתה למתן לא חבורת חברות בנות ללבן איתן את הסוגיה ולא חברותא נורמלית, ומפני כן, לראשונה באותו שבוע, הלך מתן לישון רגוע ושמח.

אלישבע, לעומת זאת, לא הצליחה להירדם בכל אותו הלילה.

 

(המשך יבוא)