פתיתים (פרק ב')

(פרק א' כאן)

אחרי ששלח מתן הודעה לאלישבע 'את רוצה שאעביר פעולת ערב שבת?' באחת עשרה וחצי בלילה הרגיש מתן כאילו הוא דחק את הקץ בהודעה אחת ושני וי כחולים. הוא ספר את הדקות עד רבע לשתיים עשרה, ואז עד שתיים עשרה בלילה, ולאט לאט ירדה עליו ההבנה שאלישבע לא הולכת לענות לו. קודם כל, כי אלישבע לא ענתה לו ואין גדול ממראה עיניים. שנית, כך חשב, כי מה הוא היה צריך להציע לה להעביר פעולת ערב שבת. מסכנה. קומונרית חדשה וכבר הסניף הפוך ואין לה אל מי תפנה והנה נופל עליה בחור שאין לה מושג מי הוא, מאיפה לו המספר שלה ולמה לה המספר שלו.

הוא, אמנם, ביקש את המספר מאחת המדריכות, והוא הניח שהיא יודעת שזה הוא כיון שהיו לו שם ותמונה בוואטסאפ, ובכל זאת, כך הרגיש, היה בזה איזו חדירה לפרטיות שאולי לא צריך היה לעשות. ולכן אחרי ההודעה הזו לא שלח מתן הודעה נוספת ולא ביקש ממנה כלום ורק מדי פעם בשעות שבהם לא למד בבית המדרש הוא היה מוציא את הפלאפון שלו, מסתכל על התמונה שלה בוואטספ – היא הייתה קצת נמוכה, אבל לא מאוד, שיער חום מתולתל, משקפיים בלי מסגרת – ואומר לעצמו לשלוח לה הודעה, לא לשלוח לה הודעה, מה יעשה הבן ולא יחטא.

וכך עבר עליו שבוע שבו לא היה לחוץ יותר מדי שתענה לו אבל בכל זאת לא היה רגוע, ובערבים כשהיה בודק את הפלאפון היה מחכה לראות אם שלחה לו הודעה, וככל שהתקרבה שבת חיכה יותר ויותר ואפילו קצת לא נרדם כי אמר נו, תכף שבת, אולי היא תחפש מישהו ברגע האחרון, וברגע האחרון אמר לו אורי משיעור א' שהוא הולך להעביר שם פעולה ומתן הרגיש שזה קצת לא הוגן שאדם עושה ככה חסד, פוסק מלימודו והולך ומנקה סניף לא־לו עד שהוא אומר מה נאה אילן זה, והקומונרית שהוא עושה איתה את החסד הזה לא שולחת לו אפילו הודעת תודה אחת קטנה, אבל אמר לעצמו נו, מה, עשיתי את החסד הזה כדי לקבל פרס? לא, עשיתי כדי לעשות טוב בעולם, וכך היה בו איזה רצוא ושוב של 'למה היא לא אומרת כלום' ו'לא עשיתי את זה כדי שהיא תגיד לי תודה', אבל איכשהו מפה לשם מצא את עצמו שוב ביום שלישי אחר הצהריים מסתובב ליד הסניף ואומר לעצמו אולי היא תהיה כאן במקרה שוב, ואפשר יהיה לדבר איתה חצי בצחוק ולהגיד מה קורה, אלישבע, מה, לא תזרקי לי איזו מילה טובה על שניקיתי וסידרתי את הסניף שלך?

ובאמת, במקרה או שלא במקרה, שוב קרה שאלישבע יצאה החוצה מהסניף והתיישבה על הספסל בחוץ בוהה בפלאפון וליבו של מתן נכמר עליה והוא שכח את כל מה שהסתבך בו במהלך השבוע האחרון רק ניגש אליה ואמר אני מבין שאת שוב צריכה עזרה. ואלישבע הסתכלה עליו בעיניים אדומות ואמרה מה, מאיפה אתה עכשיו, ומתן אמר אני כבר יש לי מסורת, אם קומונרית יושבת על הספסל ובוהה בפלאפון, כנראה שהיא צריכה עזרה, ואלישבע אמרה כן, אבל מה, באת לחפש אותי במיוחד? הסתובבת כאן וחיכית שאני אהיה כאן? והיא הסתכלה על מתן במין מבט שכזה שהראה כאילו היא לא מרוצה מכל העניין, ולכן אמר מתן לא, לא, מה פתאום, אבל לא עלה לו שום תירוץ בראש למה בעצם הוא שם, ולכן אמר מה, שוב הפכו את הסניף? ואלישבע הסתכלה עליו בעייפות ואמרה כן.

הוא נכנס לסניף והספות היו הפוכות וניירות היו פזורים בכל מקום, ולכן דבר ראשון הוא הפך את הספות וטאטא את הניירות עד שהסניף חזר לקבל צורה של סניף, כלומר של מקום עם ספות קרועות וניירות על הרצפה וקצת גואש מרוח פה ושם וקירות צבועים, ורק הקיר של שבט מעפילים, שהיה הרוס כבר בפעם הקודמת ונכתב עליו 'זבל!', נראה עכשיו הרבה יותר נורא. במקור היה מצוייר על הקיר איזה מעגל של חרדי וחילוני ודתית לאומית ואתיופית, כולם אוחזים ידיים, ומישהי עם חולצת תנועה עומדת גם היא במעגל והיה אפשר לזהות בה, אם היו מסתכלים בה בחטף, את רעות, המדריכה של מעפילים. היה לה שיער בלונדיני והיא הייתה קצת גבוהה והיו לה משקפי שמש על הראש. ואף שמהרבה בחינות אחרות היא לא נראתה כמו רעות, בכל זאת המאפיינים העיקריים היו בה. כל זה היה מצוייר שם במקור, אבל עכשיו הדמות הזו הייתה מחוקה לחלוטין בספריי שחור שנלקח, מסתמא, מחדר הציוד, וחלקים מהקיר היו שבורים, ומה'יחד שבטי ישראל' שהיה כתוב שם למעלה, נשאר רק 'יחד'. ואת זה לא היה למתן שום דרך לתקן.

כך עמד וטאטא ושטף ואחר כך יצא החוצה, ואלישבע הסתכלה עליו ואמרה תודה, ומתן אמר בכיף, מה, זה לא שהיה לי מה לעשות עכשיו, ואלישבע אמרה מה, אין לך סדר צהריים? ומתן התבלבל קצת ואמר מה, מאיפה, ואלישבע אמרה כן, המשפחה המאמצת שלי זה דפנה והרב בני, ומתן אמר אז מה, הרב בני יודע שהייתי כאן? ואלישבע אמרה כן, יודע, מה זה משנה בעצם, ומתן אמר מה זאת אומרת, הוא הר"מ שלי, ואלישבע אמרה מה, בן כמה אתה, ומתן אמר אני שיעור ד', ואלישבע אמרה מה זה אומר, ומתן אמר אני 21, עוד מעט 22. ואלישבע אמרה אה, אחרי צבא, ומתן לא ידע אם היא אומרת את זה לטוב או לא, ואמר לה כן, וכדי להסיט את הנושא מהגיל המופלג שלו הוא אמר תגידי, למה בעצם לא ענית לי על ההודעה הקודמת, ואלישבע אמרה מה אני קשורה לפעולות חב"ב, בשביל זה יש רכז חב"ב, וברגע הזה הבין מתן שהיא בעצם עוד שניה פורצת בבכי.

לכן עשה מתן את מה שעשו בני ישראל לאורך כל ההיסטוריה, כלומר אמר לה חכי רגע, ורץ לקיוסק שליד הסניף וקנה שם גלידה וחזר ואמר לה הנה, תאכלי, ואלישבע אמרה לא, לא, ולא אכלה, ומתן אמר אז מה את חושבת, מי עשה את זה, ואלישבע אמרה אין לי מושג, אין לי מושג, ואמרה אני מכירה את הסניף הזה בדיוק שבועיים וחצי. אני אפילו לא יודעת את השמות של כל המדריכים שכועסים עלי. ואמרה מתן, אתה יכול לעזוב עכשיו, בבקשה? אני צריכה קצת זמן לעצמי. ומתן אמר ברור, ברור, למרות ששום דבר לא היה ברור, והוא אמר טוב, אם את צריכה עוד משהו את יודעת איפה למצוא אותי, והלך לישיבה מבולבל כולו.

והוא נכנס למבואה קצת מבולבל ובמבואה ראה את הרב בני, והרב בני אמר שלום מתן, ומתן אמר שלום הרב, ולא ידע אם השיחה אמורה להמשיך משם או לא, והרב בני אמר אני מבין ששוב היית בסניף, ומתן אמר מה, ואז נכנע ואמר כן, ואמר איך הרב יודע? והרב בני אמר לא משנה, אז מה, הסניף שוב הפוך? ומתן אמר כן, והקיר של שבט מעפילים הרוס כולו, בגואש והכל, והרב בני אמר מה זה אומר? ומתן אמר הרב מכיר את הקיר של מעפילים? יש שם מעגל כזה, נו, של דמויות, ואחת הדמויות מקושקשת כולה, והרב בני אמר אני מבין, ואמר, מתן, נניח שאני לא אני ואתה לא אתה. כלומר שאנחנו לא רב ותלמיד אלא שני אנשים שמנסים להבין מי עשה את זה. מי לדעתך היה יכול לעשות את זה?

ומתן אמר אממ, והרב בני אמר תחשוב, למי יש סיבה לעשות את זה? ומתן חשב רגע, ואמר טוב, זו כנראה לא רעות המדריכה, כי היא המדריכה וזה הקיר של השבט שלה. אבל זה יכול להיות חבר'ה משועממים שעושים ונדליזם, וזה יכול להיות חבר'ה שכועסים על רעות המדריכה, וזה יכול להיות מישהי שהייתה אמורה להכנס להדרכה במקומה, וזה יכול להיות מישהו שרוצה להפריע לקומונרית החדשה, וזה יכול להיות מישהו שלא מסכים עם מה שכתוב בציור, והרב בני אמר יפה, אני חושב שאתה מסוגל ללמוד קצת גמרא, וטפח פעמיים על שכמו של מתן לאות שהשיחה הסתיימה ושהוא צריך ללכת ללמוד, ומתן הלך ללמוד כשהוא עדיין מבולבל, אבל יש בו איזו תחושת גאווה שהרב בני שואל לדעתו בדברים שיש להם ערך ולא סתם דברים ברומו של עולם.

ככה למד כל היום בתחושת גאווה ובלבול שכזו, ובערב כשיצא מבית המדרש בעשר ובא ללכת לחדר שלו בפנימיה, הדליק את הפלאפון שלו וחיכה שהוא ידלק, וככה איך שנדלק הפלאפון הוא ראה הודעה בוואטסאפ מאלישבע, ובהודעה היה כתוב, 'תודה, מתן', ואם היו לו חברות בנות הוא היה יכול לשבת איתן ולנסות לחשוב מה זה אומר שהיא כתבה 'תודה' ולא 'תודה רבה על העזרה', ושהיא כתבה 'מתן', כי הרי יש משהו מיוחד כשמזכירים דווקא את השם שלך, וזה שהיא עשתה פסיק ולא עברה שורה, וזה שהיא יכולה הייתה לכתוב משהו עקיף יותר, 'אולי תבוא להעביר פעולת ערב שבת', שיכול היה לסמן 'תודה', אבל לא כתבה. האם זו הודעה רשמית? האם זו הודעת קרבה או ריחוק? את כל זה יכול היה מתן לנתח ביחד עם החבורה שלו, ותכל'ס זו גם סוגיה בנדרים שהיה אפשר ללמוד עם החברותא שלו, אבל לא הייתה למתן לא חבורת חברות בנות ללבן איתן את הסוגיה ולא חברותא נורמלית, ומפני כן, לראשונה באותו שבוע, הלך מתן לישון רגוע ושמח.

אלישבע, לעומת זאת, לא הצליחה להירדם בכל אותו הלילה.

 

(המשך יבוא)

מודעות פרסומת

קטע יומי (8.9 – 16.9)

(כאן מצטרפים לקבלת הקטע היומי בוואטסאפ)

לפני משהו כמו חצי שנה קניתי רכב. המוכר הציע סכום מסוים שהיה נראה לי יקר מדי, אז לקחתי את הרכב למכון בדיקה ובדקתי ואחרי שהכל נמצא תקין הסברתי לו למה הסכום הזה יקר מדי, ובעצם המחיר שאני מוכן לשלם על הרכב הוא פחות אי אלו שקלים. להפתעתי, הוא הסכים מיד, בלי להתמקח, ובמשך חודש אחר כך הסתובבתי עם התחושה שמישהו מכר לי רכב עם תקלה שלא הצלחתי לזהות.

יש קטע קצר של לאונרד כהן שאני מחבב. הוא נשמע ככה:

Always after I tell him
what I intend to do next,
Layton solemnly inquires:
Leonard, are you sure
you're doing the wrong thing?

(Leonard Cohen, "Book of Longing", page 87)

בעברית זה נשמע פחות טוב, כמובן, ואני לא מתרגם מקצועי. בכל זאת אני אנסה:

"תָּמִיד אַחֲרֵי שֶׁאֲנִי מְסַפֵּר לוֹ
מָה אֲנִי מִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת,
לֶיְטוֹן מְבָרֵר בַּחֲגִיגִיּוּת:
לֵאוֹנַרְד, הַאִם אַתָּה בָּטוּחַ
שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַלֹּא נָכוֹן?"

כמובן, המילה שאני הכי מחבב פה היא solemnly, שמשמעותה היא 'ברצינות' או 'באופן מכובד' או 'בחגיגיות'. אני אוהב את זה מפני שלייטון חוגג את השאלה הזו. נותן לה פאתוס שהופך להיות משועשע קצת. הוא מכוון אל ה'הדבר הלא נכון'. זה מה שצריך לעשות, שגיאות. באופן משונה, אירוני משהו, הדבר הלא נכון לעשות הופך, באמצעות השאלה, להיות הדבר הנכון לעשות.

וזה נכון. לא לומדים שום דבר מלעשות את הדבר הנכון. פשוט עושים אותו. אבל שגיאות וכשלונות הן הדבר הנכון לעשות. זה כמו שלפעמים, כשאנחנו עושים משהו – עומדים על המיקח, למשל, ברכישת רכב – והכל זורם מדי, אנחנו מרגישים שמשהו לא בסדר. זה לא אמור להיות ככה, אנחנו אומרים. אתה אמור להתווכח, אתה לא אמור להגיד 'טוב, בסדר' ולתת לי במחיר הזה.

אם זה קורה, כלומר אם אני עושה את הדבר הנכון והכל זורם, כנראה שפספסתי איפשהו. זה מפני שהעולם הזה בכלל, והחיים בו בפרט, לא 'זורמים'. כשמסתכלים עליהם מלמעלה הם נראים ככה, אבל בפועל הם בנויים משבר על גבי שבר, מהפרעה על גבי הפרעה. ואולי יש, לפעמים, להסתובב בעולם במודעות מלאה לכך שאנחנו עושים את הדבר הלא נכון, מתוך הבנה שהדבר הלא נכון – הוא הוא הדבר הנכון לעשות כרגע.

(קטע יומי 9.9.19)


"מה על אלוהים, אתה שואל? יש. כלומר אין. כלומר עד שאתה שואל על אלוהים, תשאל על אינטימיות. יש אינטימיות בעולם? אם כן, תראה לי אותה. אה, אי אפשר להראות אינטימיות? אז מה אפשר להראות, בכלל? מה עם הדברים שאינם ניתנים לצפייה? מה עם אלה שנעלמים כשמביטים עליהם? מה עם אלה שמתביישים?

אני אגיד לך מה הבעיה שלך. אתה חושב שאלוהים הוא גיבור על. זה שטויות. אלוהים הוא לא גיבור. אין לו שואו, והוא לא דופק הופעה. הוא קצת כמו שיפוצניק, ועוד אחד ביישן. מופיע כשצריך, מנסה לתקן, לפעמים לוקח לו זמן כי ככה זה בעולם. לפעמים זה לא עובד לו, וגם זה קורה לפעמים בעולם. הוא לא מזיז את העולם לכאן או לכאן ומחכה שימחאו לו כפיים, הוא לא צריך את זה. זה אפילו מביך אותו לפעמים.

וזו הבעיה. אתה מצפה להתגלות, אבל אחי, אלוהים לא מתגלה. מה שאתה חושב לחוויות דתיות זו הנפצה. אנשים מדמיינים איך נראית חוויה דתית, ואז הם חווים אותה, ואז הם מספרים עליה לכולם. זה לא ככה. חוויה דתית זו סתם התחושה – הלא נעימה, לפעמים – שיש מישהו בסביבה. לא תמיד הוא מביט בך. לפעמים אתה חושב שהוא מביט בך והוא מביט על מישהו אחר. לפעמים שניכם אכן מביטים זה בזה. בכל מקרה זה לא משהו מסמר שיער. אם מישהו מספר לך ומסמר את שיערך, תדע שזו הנפצה או סמים. וסמים, יקירי, זו לא חוויה דתית.

וזה הסיפור של התפילה, כאילו. אתה מתפלל לא לאיזה גיבור על. תחשוב על זה כאילו אתה מתפלל לאבא שלך שבא לעזור לך לתקן את התריס בבית. לא תמיד הוא רואה את הבעיה, לפעמים הוא רואה משהו קריטי יותר במקום אחר. לפעמים הוא סתם מעצבן, שואל למה הבית שלך הפוך. בכל מקרה החוויה הבסיסית של התפילה זו ההפנמה שאתה לא לבד בעולם. לא רעש, לא צלצולים. סתם, לדעת ולהכיר בזה שאתה לא מרכז העולם, שאתה לא יכול הכל, וזה בסדר. ובאותה נשימה, לדעת שאתה לא לבד."

(קטע יומי 10.9.19)


אחד המתחרים הראשיים לתואר 'הסופר האהוב עלי' הוא כותב שהסיפורים שלו הם החלק הפחות טוב ביצירה שלו. אני מעריך אותו כסופר, אבל המסות והכתבות העיתונאיות שלו טובות, בעיני, פי כמה וכמה מהסיפורים שלו. קוראים לו דיוויד פוסטר וואלס, הוא היה חולה בדיכאון, והוא התאבד היום לפני 11 שנים. אני אוהב אותו כי אני מאמין לו. אני אוהב אותו כי הכתיבה שלו משלבת באופן נדיר בין כנות, הומור וחמלה. נדיר למצוא כותב שכותב בכנות, נדיר עוד יותר, כותב שכותב בכנות לא על עצמו, ואפילו יותר מזה, נדיר למצוא כותב שמתבונן בפיכחון על סביבתו, אבל הפיכחון הזה מהול בהומור, וההומור הזה מהול בחמלה.

קצת התלבטתי איזה קטע שלו לצטט. יש נטייה, במחוזות מסויימים, להציג אותו ככותב צ'ופרים לתנועות נוער. כלומר כהוגה הומניסטי חביב שרוצה להגיד לכולנו עד כמה נחמד יהיה אם נחייך זה לזה. אבל זה לא נכון: פוסטר וואלס הוא לא כותב 'נחמד'. הוא מלא כנות. כנות שלפעמים אומרת 'אם נצא מהפופיק של עצמינו, נראה משהו', וכנות שלפעמים אומרת 'העולם הזה הוא מקום נורא'. ועל דרך אותה כנות בחרתי לצטט מ'אלו הם מים'; טקסט פשוט, ראשוני למדי, לא מתקדם או חתרני או מגניב, שבו הוא מרצה למסיימי קולג' על המשמעות האמיתית של חשיבה, בחיים הבוגרים.

"תראו, אם אבחר לחשוב בדרך הזאת, אז בסדר, ככה רבים מאיתנו חושבים – אלא שחשיבה בדרך הזו נוטה להיות הדרך הקלה והאוטומטית כך שהיא לא בהכרח בחירה. חשיבה בדרך כזאת היא ברירת המחדל המובנית הטבעית שלי. זו הדרך האוטומטית והלא-מודעת לחוות את החלקים המשעממים, המתסכלים והצפופים של חיי הבוגרים, בזמן שאני פועל לפי האמונה האוטומטית והלא-מודעת שאני במרכז העולם ושהצרכים והרגשות המיידיים שלי הם אלה שצריכים לקבוע את סדרי העדיפויות של העולם.

העניין הוא שיש בבירור דרכים שונות לחשוב על המצבים האלה. בפקקים האלה, כל כלי הרכב האלה תקועים בדרכי ומבטלים את זמני: זה לא בלתי אפשרי שחלק מהאנשים האלה בארבע-על-ארבע עברו תאונות דרכים מחרידות בעבר ועכשיו נהיגה היא חוויה כל-כך טראומתית בשבילם שהפסיכולוג שלהם הורה להם לקנות רק ארבע-על-ארבע עצום וכבד כדי שיחושו בטוחים מספיק ויוכלו לנהוג; או שבהָאמֵר שבדיוק חתך אותי נוהג אבא שבנו הקטן יושב פצוע או חולה במושב לידו, והוא מנסה להגיע במהירות לבית החולים, ובמידה מסוימת החיפזון שלו הוא הרבה יותר גדול ולגיטימי משלי – למעשה זה אני שעומד בדרכו. או שאני יכול לבחור להכריח את עצמי לקחת בחשבון את האפשרות שכל האחרים בתור לקופה בסופרמרקט מן הסתם משועממים ומתוסכלים בדיוק כמוני, ושלחלק מהאנשים האלה יש למעשה חיים הרבה יותר קשים, יותר משעממים או מכאיבים משלי באופן כללי. וכן הלאה.

שוב, בבקשה אל תחשבו שאני נותן לכם עצה מוסרית, או שאני אומר שאתם "אמורים" לחשוב בדרך הזאת, או שמישהו מצפה מכם שפשוט תעשו את זה אוטומטית, כי זה קשה, זה דורש כוח רצון ומאמץ נפשי, ואם אתם כמוני, יהיו ימים שלא תהיו מסוגלים לעשות זאת, או שפשוט דוּגרי לא תרצו לעשות זאת. אבל ברוב הימים, אם אתם מספיק מודעים בשביל לאפשר לעצמכם את הבחירה, אתם יכולים לבחור להסתכל אחרת על הגברת השמנה, מזוגגת המבט, המאופרת-מדי שכרגע צרחה על הילד שלה בתור לקופה – אולי היא לא כזאת בדרך כלל; אולי היא לא עצמה עין שלושה לילות רצופים כי החזיקה את ידו של בעלה, שגוסס מסרטן העצמות, או אולי האישה הזאת ממש היא פקידה בשכר נמוך במחלקת כלי רכב ממונעים שרק אתמול עזרה לבת הזוג שלך לפתור בעיית סחבת סיוטית על-ידי איזו פעולה קטנה של אדיבות בירוקרטית.

כמובן, שום דבר מכל זה אינו סביר, אבל גם לא בלתי אפשרי – זה תלוי רק במה שאתם מוכנים לקחת בחשבון. אם אתם בטוחים באופן אוטומטי שאתם יודעים מהי המציאות ומי ומה באמת חשוב – אם אתם רוצים להתנהל על פי ברירת המחדל המובנית שלכם – אז אתם, כמוני, ככל הנראה לא תיקחו בחשבון את האפשרויות שהן לא חסרות טעם ומרגיזות. אבל אם באמת למדתם איך לחשוב, איך לשים לב, אז תדעו שיש לכם אפשרויות אחרות. תוכלו באמת לחוות מצב של גיהינום-מסוג-צרכני, צפוף, חם ואיטי, לא רק כבעל משמעות, אלא כקדוש, שבוער בעזרת אותו כוח שהאיר את הכוכבים – חמלה, אהבה, האחדות שמתחת לפני השטח של כל הדברים.

לא שהדברים המיסטיים האלה נכונים בהכרח: הדבר היחיד האמיתי באמת הוא שבכוחכם להחליט איך אתם עומדים לנסות ולראות את הדברים. זהו, לטענתי, החופש של חינוך אמיתי, החופש של לימוד הדרך איך להיות מאוזן: להחליט בעצמכם באופן מודע לְמה יש משמעות ולְמה אין. להחליט בעצמכם לְמה לסגוד."

(מתוך 'אלו הם מים', דיוויד פוסטר וואלס. תרגם: אסף גברון. בתוך 'ילדה עם שיער מוזר'. ספריית פועלים).

(קטע יומי 12.9.19)


באחד הקטעים היפים בספר הנפלא 'גילגי' שעובד לסרט בשם 'בילבי' והתחיל בכלל מהשם 'פיפי' (זו האמת, בחיי), הולכת בילבי עם טומי ואניקה למצוא מציאות ברחבי הכפר. הם רואים זקן מנמנם על הדשא, ובילבי מציעה לקחת אותו לעצמם. אבל הרי אי אפשר לקחת את הזקן, אומר טומי, ובילבי אומרת – מדוע לא? הרי מצאנו אותו! זה קטע חמוד, והוא גם מחדד מחלוקת תלמודית מפורסמת, מחלוקת יאוש שלא מדעת: האם חפץ יכול להימצא בלי להיות אבוד? אם אדם עדיין לא יודע שהוא איבד את החפץ שלו, האם זו אבידה?

בין כל המצוות שממלאות את פרשת כי תצא, פרשת השבוע, מסתתרת מצוות השבת אבידה. זו מצווה פשוטה למדי, שאומרת שהעובדה שמצאת חפץ לא הופכת אותו לשלך. הוא צריך לא להיות של אף אחד אחר. זה נכון לא רק לחפצים: ברור לנו שילד ליד ההורים הוא לא אבוד, וברור לנו שילד שמסתובב באמצע הקניון, בלי ההורים ובלי יעד, הוא אבוד. שאלת האבידה היא, בעצם, שאלה של זיקה, או של שייכות.

אני חושב על זה הרבה כשאני מרגיש אבוד. בין אם אני לא מבין טקסט ארוך, לא בטוח מה לעשות עם החיסכון או אין לי מושג מה לעשות עם החיים שלי. כל מה שאני צריך זו נקודת זיקה אחת: משפט שהבנתי, כיוון, אפילו אמירה. ברגע שתהיה לי אחת כזו, אני כבר אמצא את הדרך. אני לא אבוד, אני אומר לעצמי, כל עוד לא התייאשתי.

(קטע יומי 13.9.19)


 

יש משהו קשה במוצאי שבתות. מעין תהום שפעורה בנפש. חסידים הראשונים הציעו שזה קשור לנשמה היתירה שעוזבת את הגוף, ואנשים פרקטיים יותר הציעו שזה עניין של יום ראשון ויום העבודה שבא תכף, וזה נכון, כתחושה, אבל אני חושב שכל אלה הם ניסוחים של משהו אחר, ראשוני יותר בנפש:

למדתי השבוע עם התלמידים שלי את כתבי פילון האלכסנדרוני, ובין היתר שאלתי אותם על המשפט האהוב עליהם בפרק שלמדנו. הם הציעו רעיונות שונים, יפים מאוד, ואני נזכרתי שב'תחינה על האינטימיות' של אלחנן ניר יש קטע קצר שבו הוא מצטט את פילון. ספציפית יותר, את פילון על המילה 'תהום' בפסוק 'וחושך על פני תהום'. פילון חושב שהמילה 'תהום' משמעה ריק, או ריקנות: המשמעות של העדר. כך הוא כותב:

"וּלְזֶה קָרָא 'תְּהוֹם',
כִּי עָמֹק
מְאוֹד
הָרִיק
וּפָעוּר."

ואמרתי להם תראו, אנחנו מסתובבים הרבה סביב השאלה אם הוא היה יהודי שלמד פילוסופיה או פילוסוף שהכיר יהדות, ושואלים את עצמינו מה הוא רוצה ואיך הוא תופש את העולם, אבל מאחורי כל פילוסופיה יש אדם, עם רגשות ועם אהבות, מתחת לכל המילים היפות האלה היה אדם. אדם שהתרגש, שפחד, שכתב, שלפעמים היו בו תהומות פעורים בלב.

הנה, חשבתי לי. הקושי של מוצאי שבתות, התהומיות שלו – אני חושב כבר הרבה זמן שזה קשור להיותו זמן ריק. זמן ביניים שכזה, שאינו עבודה ואינו מנוחה. ולכן שהציעו חכמים לאכול ארוחה נוספת במוצאי שבת, סעודת 'מלווה מלכה', כדי לעשות משהו בזמן הזה. שיהיה לו ייעוד. שלא יהיה ריקנות, מפני שהריקנות היא תהום.

ומה שמאחורי הפילוסופיה והמצע והניסוחים מסתתרים בני אדם – זה נכון לאנשים שחיו לפני 2000 שנה כמו שזה נכון לאנשים שחיים לצידנו כיום.

(קטע יומי 14.9.)


 

קיבלתי השבוע מייל. תלמיד ישיבה, שיעור ה', כתב לי 'יהודה, קראתי את הדברים שכתבת לפתיחת השנה בישיבה והרגשתי שאתה כותב עלי. אתה צודק, אני חייב לעשות שינוי, אבל אני לא מעז לעשות כלום, מה יחשבו עלי בישיבה? מה יחשבו עלי ההורים?', ומישהי כתבה לי היום שהיא התחילה מקום חדש, ומרוב שהיא עסוקה בלהבהיר לכולם שהיא א' ולא ב' אין לה טיפת זמן לעצמה, המטרה הראשית שלשמה היא הגיעה למקום החדש.

ונזכרתי: אח שלי בילה את השבת בלקרוא את כל ספרי אן מאבונלי שתורגמו לעברית. אני אוהב את אן מאבונלי (במאבק בין נשים קטנות לאסופית אני, ללא כל ספק, בצד של האסופית), ועם המייל שהגיע הבוקר נזכרתי בקטע קצר שנכתב בספר הרביעי בסדרה, 'בית החלומות של אן', שנפתח בתיאור החתונה המלבבת של אן וגילברט. לא, לא הציפור הקטנה והשמחה. קטע אחר, קצת קודם. לצורך העניין, אין צורך לדעת מיהי מרת הרמון אנדרוס; היא מישהי מהעיירה.

""ותינשאו בטרקלין?"
"לא – אלא אם ירד גשם. בכוונתנו להינשא בבוסתן – כשכחול השמים מעלינו והשמש על סביבותינו. את יודעת מתי והיכן הייתי רוצה לבוא בברית הנישואין, אילו רק יכולתי? הייתי עושה את זה עם שחר – שחר של חודש יוני, עם זריחה נהדרת, וּורדים פורחים בגנים; אז הייתי מתגנבת לפגוש את גִילְבֶּרְט, ויחד היינו הולכים אל לב עצי האשור – ושם, תחת הקשתות הירוקות שהיו לנו כקתדרלה נהדרת, היינו באים בברית הנישואין."
מרילה נשפה בבוז ומרת לינד נדהמה בעליל.
"אבל זה היה מוזר להחריד, אן. מה, זה לא היה נראה חוקי. ומה היתה מרת הַרְמוֹן אֶנְדְרוּס אומרת?"
"אה, כאן טמון העוקץ," נאנחה אן. "יש בחיים דברים רבים כל כך שאיננו יכולים לעשותם אותם מפחד מה שמרת הַרְמוֹן אֶנְדְרוּס תאמר. אילו דברים מענגים יכולנו לעשות לולי מרת הַרְמוֹן אֶנְדְרוּס!"

(מתוך בית החלומות של אן / ל.מ. מונטגומרי. תרגום: אלאנורה לב)

(קטע יומי 15.9.19)


כשהייתי בן תשע, משהו כזה, שיחקתי בבית הכנסת שאבא שלי התפלל בו. רצתי בין המעברים והרגל שלי הסתבכה במשהו ונפלתי על הפנים. אני לא זוכר אם בכיתי או לא, אבל אני זוכר שכאב לי מאוד, ושאבא שלי בא והרים אותי ולקח אותי לשטוף פנים ולבדוק שהכל בסדר, ואחר כך, כדי להרגיע אותי, הוא אמר לי – יש פסוק שאומר במשלי שאומר 'כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק – וָקָם'. אנשים חושבים שזה אומר שצדיקים תמיד קמים מנפילות, אמר אבא שלי, אבל מה שהפסוק הזה באמת אומר הוא שצדיקים נופלים והרבה.

אני זוכר את הרעיון הזה מאז. לא רק בהקשר של נפילות פיזיות (שזה חמוד), אלא גם ובעיקר בהקשר של כשלונות, של דייטים לא מוצלחים (בזמנו), של סיפורים לא טובים שכתבתי, של ציונים נמוכים במבחנים, של ניסיונות להשיק מוצר שלא עובד, ושוב לא עובד, ושוב לא עובד. נפילות.

דיברתי אתמול עם איש עסקים בינלאומי מצליח, והוא סיפר לי על היחס שלו לכשלונות או להצלחות. "אני תמיד מזכיר לעצמי", כך הוא אמר, "שאם אני נכשל – זה לא בגלל שאני לא מספיק טוב, אלא בגלל שיש דברים שלא תלויים בי. ושאם אני מצליח, זה לא בגלל שאני הכי טוב בתחום שלי, אלא בגלל שהכל הסתדר, במזל, על הצד הטוב יותר. באותה מידה יכולתי להיכשל. שני הדברים לא תלויים בי עד הסוף."

וזה נכון. אנחנו נוטים לחשוב שהצלחה היא כמו גרף שמציג קו ישר שעולה למעלה, אבל האמת היא שאם מסתכלים על הקו מקרוב רואים שהוא מורכב גם מהמון ירידות, גדולות או קטנות, וזו המגמה הכללית שלו שעולה למעלה. לפעמים אפילו אין פיקים, נקודה שאפשר להצביע עליה ולהגיד – הנה, תראה איזה זינוק של הצלחה. זה פשוט המגמה הכללית; מה קורה אחרי שאנחנו נכשלים, נופלים או טועים. האם אנחנו אומרים 'לא, זה לא בשבילי', או אוספים את השברים ומחזקים את עצמינו להמשיך וללכת.

(קטע יומי 16.9.19)

פתיתים (פתיחה)

אחרי שאלישבע סובבה את המפתח ופתחה את הדלת והדליקה את האור וראתה את מה שקרה בסניף, הדבר הראשון שרצתה לעשות הוא לסגור את האור, לנעול חזרה את הדלת, ללכת חזרה לדירת השירות, לפתוח מחשב ולאכול קופסה שלימה של בן אנד גר'יס, כשהיא צופה בפעם השלישית בבנות גילמור ומדחיקה לחלוטין את כל מה שקרה כרגע.

במקום זה היא פתחה את הדלת לרווחה, גיששה את דרכה בין הכיסאות ההפוכים והספות החצי שבורות, התיישבה על השולחן וניסתה לסדר לעצמה את המחשבות בראש. קודם כל, היא אמרה לעצמה, נראה ששום דבר לא נהרס. זו כבר התחלה טובה. הפכו את פח הזבל על הריצפה וזה היה מסריח ורטוב אבל זה נראה משהו שאפשר לאסוף ולנקות. החלונות היו שלמים, הדלת הייתה שלימה, המבנה בכללותו היה נראה שלם, וזו כבר הייתה התחלה טובה. הדבר היחיד שהיה הרוס – הרוס באמת – היה הקיר של שבט מעפילים. היא לא זכרה מה היה מצויר עליו, לא שזה שינה משהו כרגע. הוא היה מקושקש כולו, ומישהו שרבט עליו בגואש 'זבל!!' ואחר כך – כנראה – ניסה להרוס אותו, כי היו חתיכות טיח מפוזרות סביב הקיר. עם זה היא לא ידעה מה לעשות, ופתאום הרגישה בודדה מאוד.

היא רצתה הביתה.

האמת הייתה שאלישבע לא תכננה להיות קומונרית, אבל מבין היצע התקנים שהיו לפניה היא הרגישה שקצת אין לה ברירה. היא לא אהבה בתי חולים ומה שבעצם רצתה לעשות הוא להיות עם אנשים בגילה ולנסות לעשות טוב. קומונרית היה נראה כמו התקן הנכון לסיפור הזה, ובסך הכל – כך חשבה – בסך הכל, זו לא עבודה כל כך קשה. היא הייתה מדריכה בעצמה. קומונרית, חשבה, צריכה לדאוג שמדריכים יהיו בזמן, שרכזי חב"ב יעשו את העבודה, לרשום חניכים לאירועים תנועתיים – וזהו, בעצם. היא לא חשבה שתצטרך עוד משהו. כמובן, דיברו על זה בסמינריון לקומונריות, וגם הקומונרית שהייתה לפניה, אחינועם (שהתארסה בינתיים עם בחור אחד מהישיבה שליד), אמרה לה ש'זה נראה סניף שמנת אבל בתכל'ס יש כאן המון עבודה', אבל היא לא הצליחה להעלות בדעתה מה זה יכול להיות.

היא גירדה מהנעל שלה עטיפת חטיף וזרקה אותה לפח, ותוך כדי תהתה למי היא צריכה להתקשר עכשיו. היא הרגישה כמו אדם בלי פלאפון בעיר זרה. היו כמה אנשים להתקשר אליהם, כמובן: היא נכנסה לפני שבוע וחצי לתקן, והספיקה כבר להכין שש פעמים פסטה, ליצור יחסים מתוחים עם אחת הבנות שאיתה בדירה, וגם להכיר כמה מדריכים ומדריכות – את השאר זכרה במעומעם – כמה חניכים, שני בוגרים שהגיעו ביום הראשון שלה כדי להציע את עזרתם האבירית ולבקש את המספר שלה ("למקרה שתצטרכי משהו, את יודעת". רק אחר כך הבינה שאין לה את המספר שלהם), ואת המשפחה המאמצת שלה. היא תהתה מי האדם הראשון שהיא צריכה להתקשר אליו. האינסטינקט שלה היה להתקשר לאמא שלה, אבל ההורים שלה היו מראש סקפטיים לגבי היכולות שלה לתפקד לבד מחוץ לבית, והיא רצתה להוכיח להם שהיא יכולה, שהיא כבר מבוגרת ועצמאית. במקום זה היא יצאה מהסניף, התקשרה לרכזת שלה, ובמקום להוציא מילים מבוגרות ועצמאיות, פרצה בבכי.

זה קורה לפעמים, אמרה הרכזת שלה. קראו לה רחל, והיה לה ניסיון של שנתיים בהרגעת קומונריות לחוצות. לפעמים יש בסניף חניכים עם הפרעות קשב וריכוז, לפעמים מישהו שלא נכנס להדרכה בא להראות למה הוא לא נכנס להדרכה. אני לא חושבת שזה קשור אלייך, חמודה. לכי הביתה, תנשמי רגע, תשתי משהו, אני אדבר עם רכז המחוז ונראה מה עושים. בינתיים אולי תשלחי הודעה לצוות שלך שיבואו לעזור?
הם כולם לומדים עכשיו, אמרה אלישבע, ויש כאן פעולה בעוד שעה.
של איזה שבט, אמרה רחל.
של ניצנים, אמרה אלישבע. והמדריכים שלהם כבר אמרו לי שהם יאחרו וביקשו שאני אחכה שם.
טוב, אמרה רחל. תשלחי בכל זאת, אולי הם בבית ולא לומדים. יום שלישי, את יודעת, הם יוצאים מוקדם. בינתיים את מכירה שם מישהו? יש מישהו שיכול לעזור לך לארגן?
לא ממש, אמרה אלישבע. אני יכול להרים את הזבל, אבל את הספות אני לא אצליח.
אולי תצאי רגע החוצה ותראי אם יש איזה בחור או שניים שעוברים ליד הסניף, אמרה רחל.
ביום שלישי בתחילת אלול? אמרה אלישבע. לא כולם בישיבות?
לא בחור כזה, צחקה רחל. סתם מישהו שעובר בסביבה ויכול לעזור לך. וחוצמיזה, את יודעת, לא כולם בישיבות.

אחרי השיחה הזו אלישבע לקחה מטאטא מחדר הצוות והחזירה את כל הזבל לתוך הפח ואז יצאה החוצה. השעה הייתה ארבע וחצי, והאנשים שהיו בסביב היו נראים קצת לא קשורים לסיפור. היא הוציאה את הפלאפון ובאה לכתוב הודעה בקבוצה של הצוות כשמישהו אמר לה 'היי, את הקומונרית החדשה?'
היא הרימה את הראש. עמד מולה בחור קצת מוצק, קצת שמנמן, עם כיפה שהוצמדה בשתי סיכות לשני צידי ראשו ושיטחה את השיער.. היי, אמר הבחור, אני מתן. אני, אממ, אני כאן מהישיבה ליד, ואני מעביר כאן לפעמים, אממ, פעולות חב"ב או משהו כזה.
הוא היה נראה גדוש בביטחון עצמי מהסוג הבלתי נסבל.
היי, אמרה אלישבע. אני אלישבע. היא חזרה לפלאפון והתחילה לנסח את ההודעה.
אז יופי, אמר הבחור, ברוכה הבאה, ואם את צריכה, אממ, לפעמים מישהו להעביר פעולה או משהו, את יודעת, שצריך, אממ–
אתה יודע מה? אמרה אלישבע. בוא.

בתשע וחצי בערב היא חזרה לדירת השירות שלה עייפה מאוד. הסניף חזר פחות או יותר לקדמותו: הספות סודרו במקום, השולחנות והכיסאות הורמו, הזבל נאסף. שבט ניצנים התנדב לשטוף את הסניף, וכנראה בצדק, ואת השעה שלקח למדריכים שלהם להגיע היא בילתה בלהשגיח שהחניכים לא ישפכו דליי סבון אחד על השנייה. לפני כן שלחה תמונות של הוונדליזם לצוות ושאלה אותם אם הם יודעים על זה משהו, ואחרי שעה, כשהמדריכים של ניצנים הגיעו, היא גילתה קבוצת וואטסאפ עם 160 הודעות. חלקן העלו חשודים, חלקן מזועזעות, ובערך כל הודעה עשירית הייתה 'מה אתם חופרים' מהמדריך של מעפילים. היא לא זכרה מי המדריך של מעפילים אבל כבר התחילה לחוש כלפיו טינה. ובעיקר, כך הרגישה, היא רצתה עוגה וקפה וגלידה ומשהו לאכול. לא היה לה כח לשום דבר.

כשחושבים על זה, זה לא היה ממש מפתיע שהיא קיבלה הודעה אחר כך, 'רוצה לבוא לאכול ארוחת ערב?' מדפנה. זה הגיוני. היא יודעת שהיא קומונרית, היא יודעת שהיום יום שלישי, היא יודעת שבנות שירות רעבות וצריכות תמיכה, אבל באותו רגע זה היה נראה לאלישבע כמו נס. היא כתבה 'כןןן' חזרה, הלכה את עשר הדקות שבין הדירה שלה לבית של המשפחה המאמצת שלה, התיישבה שם במטבח מול חביתה, סלט, לחם חמים ו – איך לא – פסטה, ובפעם השניה בחמש השעות האחרונות היא פרצה בבכי.

ואין לך מושג מי עשה את זה, אמרה דפנה אחרי ששמעה הכל.
ברור שאין לי מושג, אמרה אלישבע, אני חדשה פה בכל המקום הזה.
זו לא הייתה שאלה, אמרה דפנה. זו הייתה קביעה. לא רק שזה קרה, גם אין את מי להאשים או על מי לצעוק. איזה קשה זה.
ממש, אמרה אלישבע. היא סיימה כבר צלחת ראשונה של פסטה, ונפנתה לצלחת השניה.
אבל התמודדת עם זה מרשים, אמרה דפנה. היא רצתה להוסיף עוד משהו כשהדלת נפתחה והרב בני, האבא המאמץ שלה – אם ניתן לקרוא לזה כך – נכנס לחדר. הוא היה היה איש מוצק, ממוצע קומה. היו לו פנים קצת ארוכות שעליהם הניח משקפיים עגולים ושיער אפור. הוא היה לבוש מכנסיים בהירים וחולצה מכופתרת, ונהג לחשוב לפני שדיבר. זה כנראה היה בגלל שהוא לימד בישיבת ההסדר המקומית, אם כי רוב הרבנים שהיא הכירה לא היו כאלה. מצד שני, כמה כבר רבנים היא הכירה.

שלום אלישבע, הוא אמר. איך היה היום שלישי הראשון שלך?
לא טוב, אמרה דפנה.
מה קרה? אמר הרב בני. הוא הניח את התיק בסלון ופנה לקחת כוס מים מהמקרר, ודפנה סיפרה לו את כל הסיפור. הוא הקשיב קשב רב, ובסוף אמר, 'מתן!'
כן, אמרה אלישבע. אתה מכיר אותו?
כן, אמר הרב בני. הוא היה נשמע משועשע. הוא בסדר בסך הכל, אבל תיזהרי ממנו.
ממה היא צריכה להיזהר? שאלה דפנה. היא צריכה להיזהר?
לא באמת, אמר הרב בני. אבל הוא טיפוס כזה, משגע את הקומונריות. שנה שעברה הוא הציק לאחינועם במשך חצי שנה.
טוב, היה לו זמן לעצור ולעזור לי, אמרה אלישבע.
בטח שהיה לו זמן, אמר הרב בני, כאילו לעצמו, היה לו את כל סדר צהריים.
אחר כך הוא ביקש לשמוע שוב את הפרטים של ההרס בסניף, ובמיוחד מה בדיוק קרה לקיר של שבט מעפילים, הוא ביקש ממנה לשלוח לדפנה את התמונה של הקיר ההרוס, ומלמל לעצמו שברי משפטים תוך כדי, ואחר כך אמר – מוזר.
מה מוזר, אמרו דפנה ואלישבע.
מוזר, אמר הרב בני. החלונות היו שלמים, הדלת הייתה שלימה ונעולה, ובכל זאת הסניף היה הרוס. זה צריך להיות מישהו שיש לו מפתח לסניף. לכמה אנשים כבר יש מפתח לסניף? למדריכים, לרכזי חב"ב, לך, וזהו בערך. זה מעניין ומוזר.
אני לא מבינה, אמרה אלישבע.
אם, אמר הרב בני, אם זה מישהו שיש לו מפתח לסניף, הוא לא היה פותח ונועל כאילו כלום לא קרה, כדי שלא נחשוד בו. הוא היה שובר את הדלת או את החלון, כדי שנחשוב שזה מישהו אחר. ולכן זה מישהו שאין לו מפתח. אבל אם אין לו מפתח, איך הוא נכנס ויצא? טוב, הוא אמר, צריך לחשוב על זה קצת.

טוב, אמרה אלישבע. השעה הייתה עשר וחצי. למחרת היה לה תקן בוקר בבית הספר בשמונה וחצי, והיא עדיין התייצבה בזמן. גם אני צריכה לחזור כבר.
טוב, אמרה דפנה. היא הוציאה מהמקפיא חבילת גלידה והביאה לאלישבע. קחי, היא אמרה.
מה, אמרה אלישבע.
אני מכירה קומונריות, אמרה דפנה. קחי, שיהיה לך. את תצטרכי את זה.

היא לא חשבה ככה אבל לקחה את הקופסה בכל זאת, וחלקים מהגלידה אכן נאכלו מול צפייה חוזרת בבנות גילמור, כך שאי אפשר להגיד שהיום כולו היה יום נורא בשביל אלישבע הקומונרית, ובהתחשב בסיפור שנגרר לאורך כל הצהריים, אולי אפשר היה להכתיר בעצם את כל היום כולו כהצלחה.

כלומר, למעט ההודעה שמתן שלח לה באחת עשרה וחצי בלילה. היא התעוררה חצי בבהלה, גיששה סביבה כדי לשים את המשקפיים ואז הבינה שהם עדיין על העיניים שלה, היא סגרה את המחשב והסתכלה על הצג של הפלאפון. 'את רוצה שאני אעביר פעולת ערב שבת?', היה כתוב שם. היא גלגלה עיניים למעלה. מה קורה, היא אמרה.

כעבור שבוע, כשנכנסה לסניף, הסניף היה הפוך שוב.

(המשך יבוא)
___
(בתקופה הקרובה מתקיים מבצע גדול על סדנת הכתיבה המקוונת שלי. מוזמנים לפנות גם בפרטי ולקבל פרטים)

קטע יומי (שבוע ראשון)

מה שקרה בשבוע האחרון הוא שהתחלתי לכתוב כל יום קטע יומי בוואטסאפ.

אפשר להצטרף אליו כאן.

הנה מה שהתפרסם בשבוע האחרון (אני מקווה להעלות סיכום שבוע כזה בכל שבוע):
———————————-

(קטע יומי 1.9.19 | יהודה גזבר)

האחד בספטמבר היום ואני מתרגש יחד עם ההתרגשות הקולקטיבית הזו, הגדולה, של ילדים בתיקי גב ענקיים מצטלמים ברחוב ליד שיח הוורדים והורים מלווים את ילדיהם עד לפתח בית הספר ונפרדים. עניין מרגש, פתיחת שנת לימודים. ואפילו לא בגלל הלימודים כמו בגלל הפתיחה. דברים חדשים קורים, ויחד עם הנוסטלגיה באה גם התחושה שהילדים גדלו, שאנחנו גדלים, שהעולם כולו נע על מכונו.

בתור מורה (במשרה חלקית למדי) אני חושב הרבה על חינוך. אפלטון, הפילוסוף היווני, אמר שחינוך הוא היזכרות; אנחנו לא מעבירים את הידע ממורה לתלמיד, אלא הידע כולו נמצא כבר בתלמיד ואנחנו צריכים לחשוף אותו. זה ככל הנראה לא נכון, כתיאוריה, אבל בפועל יש בזה מן האמת: הדברים הגדולים באמת נלמדים מתוך התלמיד. הם כמו מבצבצים ובוקעים מתוכו באמצעות התנסות, באמצעות רצון, באמצעות דיאלוג, והם נשארים בו אחרי שאבק הפרטים ובחינות הבגרות שוקע.

ולכן אני משתדל להזכיר לעצמי, בשעות ההתרגשות האלה, שאמנם אני מתרגש בגלל שהעולם כולו מתרגש, אבל חינוך הוא לא רק עניין קולקטיבי. שאצל הילדים, יחד עם הנוסטלגיה ופתיחת השנה באות גם חששות ובאים גם פחדים; מהמקום בכיתה, מהמחנכת החדשה, מהצורך לחזור לתוך מסגרת. כללו של דבר, להזכיר לעצמי דברים שכתב דויד גרוסמן הנפלא ב'יש ילדים זיגזג':

"כי לדעתי, מי שאומר על עצמו בכזאת גאווה שהוא ´אוהב ילדים´ – ויש די הרבה מבוגרים שאומרים את זה- חושב בעומק לבו שילדים הם בעצם מין יצור אחד, כללי, עם פרצוף אחד ואופי אחד; כלומר – שאותם ´אוהבי ילדים´ מתייחסים דווקא בזילזול אל הילדים, והרי אף פעם לא שמעתי מישהו שמכריז ´אני אוהב מבוגרים´, נכון? אבל ´אוהבי ילדים´ נמצאים בכל מקום, ובעיניהם כל הילדים הם מתוקים ורכים, עסוקים רק במישחקים עליזים ויוצאים במחולות כל היום. "הוי," אומרים אותם כסילים מגודלים, "מה מאושרת היא תקופת הילדות!" ואז מתחשק לך להחליק להם על קודקודם המרובע ולומר "נכון, ומה מאושרים הם הטיפשים!"

ילדים, היזהרו מאוהבי ילדים!"

שנת לימודים מוצלחת לכולם, וגם לכל אחד ואחת בנפרד, ונוסטלגיה נעימה לשאר.


(קטע יומי 2.9.19 | יהודה גזבר)

יחד עם האחד בספטמבר התחיל אתמול גם אלול, שהוא חודש יהודי מאוד. ואני אומר את זה, כמובן, בגלל השיר המופלא של אברהם חלפי, שנפתח בשורות הבאות:

"סְתָיו יְהוּדִי בְּאֶרֶץ אֲבוֹתַי
שׁוֹלֵחַ בִּי
רִמְזֵי אֱלוּל."

זה תואר מאוד יפה, 'יהודי', דווקא מפני שהוא לא אומר שום דבר מובהק. אני קורא אותו ומנסה ללכוד את הדימוי שהוא מעלה, אבל אין דימוי חד משמעי שהוא מעלה. נסו, למשל, לחבר אותו לדברים אחרים; להגיד 'כיסא יהודי', 'תבשיל יהודי'; מה זה אומר, בכלל? זה לא אומר כלום.

ובכל זאת אברהם חלפי מכנה את הסתיו 'יהודי', וכשאני קורא את השורה הזו עולה בי עמימות סתווית כזו, כמו שהייתה אתמול בלילה בירושלים; ערפל לח, רוח קרירה, אבל הטמפרטורה הייתה חמה. הנה כי כן, סתיו יהודי. כמו שיכול להיות קיץ אינדיאני, או גשם אנגלי. סתיו שהוא עמום, לא לכיד, שמעלה בי תחושה קלה של געגוע. 'רמזי אלול' כתב חלפי, וצדק. זה לא האלול שחודר אל העצמות. זה רק צליל תזכורת שכזה: יש אלול אי שם בעולם.

בוקר עכשיו וחם בחוץ וככל הנראה אין בנו לא מהסתיו ולא מרמזי האלול. לא ביום. אבל אולי לכן מתחילים להגיד סליחות בלילה, כשהדברים עמומים ואינם ברורים ובוהקים כל כך. מי יודע.


(קטע יומי 3.9.19 | יהודה גזבר)

"וְהַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית
שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחְשָׁכִים מִיָּד
הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ"

כך, לפני שמונים וארבע שנים, נפטר הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שבמקומות מסויימים קוראים לו פשוט 'הרב' או 'הרב זצ"ל', ויש לו ספר קטן בשם 'אורות התשובה' שלמדתי אותו המון. לא בגלל הקוסמולוגיה – תיאור המציאות – שהוא מתאר, כמו בגלל פסקאות קטנות מעין אלו, משפטים קטנים ומדוייקים בתוך פסקאות גדולות ומדוייקות, שאומרות שהתשובה הראשית, הדרך הראשית לצאת מן המצולות ולהאיר את החושך, היא לשוב לעצמך.

ויש משהו כמעט מעורר בכי בצמד המילים האלה, 'לשוב לעצמך', כי כמה אנחנו נסחפים מעצמנו לפעמים; עובדים בעבודות שרע לנו בהם, עושים מעשים שלא רצינו בגלל האנשים שסביבנו, חיים חיים אחרים ממה שצריך היה לחיות. וכמה אור יש ברגעים שבהם אנחנו עוצרים רגע, מתבונני, ואומרים – לא, זה לא אני. בתוך תוכי אני לא כזה. לא נוח לי כאן. כמה אומץ צריך בשביל להגיד 'לא נוח לי', 'אני צריך מקום אחר', 'אולי נלך הביתה'.

וכמה אור יש ברגע הזה, אור המאיר את המחשכים.


אני מאמין גדול בלבבות שבורים, וכשאני אומר 'מאמין גדול' אני לא מתכוון לאמונה ביכולת שלהם להבריא. מובן שהם יכולים להבריא. ולא ששבר הוא דבר טוב וראוי היה להמליץ לרופאים לרשום אותו פעמיים ביום עם האוכל, כי ברור שהוא חוויה נוראית, מצלקת לב, רעה, במידה רבה. אני לא חושב שאלה חוויות שאנחנו צריכים לעבור, או שהם בוראים אותנו אחרת. אני מדבר על משהו אחר.

אני אסביר עוד רגע, אחרי שאצטט קטע ששי גיליס האהוב שלח פעם.

"בית החווה, שנבנה באמצע המאה התשע-עשרה, היה קטן אך מקסים […]

עליית הגג לא נקייה, היא העירה, אבל התאורה בה סבירה. והכי טוב, בישרה להם איב, זה שמר מֵסֶרשְמידט, בעל הבית הקשיש, המתגורר בבית עם בן בגיל העמידה, מבקש מחיר נמוך מחיר השוק.

למה? שאל קוגל. יש איזו בעיה עם הבית?

ברור שיש איתו איזו בעיה, אמרה איב. אני אגיד לך מה הבעיה איתו, מר קוגל: המדרגות חורקות כשדורכים עליהן. בקיץ יש זבובים ובחורף יש עכברים. כמה מהחלונות נתקעים, כמה לא נפתחים בכלל, ובאביב יש ריח משונה שמתחלף בריח עוד יותר משונה בסתיו. הבית הזה כבר לא צעיר, מר קוגל, זו הבעיה איתו, בדיוק כמו שאני כבר לא צעירה, ויום אחד גם אתה כבר לא תהיה. הוא בית לא מושלם בעולם שדורש שלמות. הפגם שלו הוא שיש לו פגמים. גילוי נאות, מר קוגל: הוא אותנטי.

אתה רוצה חיקוי, אני אראה לך חיקוי. שמונה קילומטרים מפה יש בית שהוא חיקוי של בית החווה הזה, והוא עולה פי עשרה. המדרגות חדשות, בחלונות יש זיגוג כפול, ואת חור השחייה הטבעי ניקזו, ייבשו, העמיקו והפכו לבריכת שחייה לא טבעית – מחוממת, מכולרת, ממונעת ומנוקה. האדמה בחצר האחורית הגיעה במשאיות מהצפון, הדשא הגיע בגלילים ירוקים עצומים על טנדר מהדרום. יש פאטיו עם חיקוי אבן מבטון ודֶק עם חיקוי עץ מפלסטיק. יש מטבח שף שמעולם לא נעשה בו שימוש, כי הזוג שבנה אותו מעולם לא בישל בו. הבידוד בו טוב עד כדי כך שאי אפשר לדעת אם בחוץ קיץ או חורף, אלא אם כן תסתכלו דרך החלון, אבל אתם לא תסתכלו, כי מה שמחוץ לחלון הוא בדיוק מה שהחלון מבודד מפניו: המציאוּת.

בימינו, מר קוגל, חיקויים עולים ביוקר. המציאות נמכרת בזיל הזול."

(שלום אוסלנדר, בתוך: תקווה (טרגדיה), עמודים 24-26. מאנגלית: יעל סלע-שפירו)

אני מאמין גדול בלבבות שבורים מפני שאני מאמין גדול בשבר עצמו. לאו דווקא בהקשרים של אהבה. ככלל בחיים. אני מאמין גדול בצלקות, במשברים, בגמגומים, בפחדים, בשאריות שנשארות בנפש שלנו או בגוף שלנו אחרי שבר גדול. אני חושב שהם מראים אמת. שהם עדויות שיש אדם שלם בפנים, שהרי אם לא היינו פגיעים לא היינו מצולקים. אם לא היינו רגישים לא היה ליבנו נשבר. ומפני כן אני מרגיש, הרבה פעמים, שהדברים שנראים לנו עוכרים את השלמות שיכולה הייתה להיות לנו – הם הם השלמות הזו.

(קטע יומי 4.9.19 | יהודה גזבר)


לפני כמה ימים שוחחתי עם חבר חובב ויסקי. הוא סיפר לי איך פעם, לפני שנים, מיד אחרי שהתחתן, הוא בא להתארח אצל חמיו וחמיו הוציא בקבוק ויסקי משובח ומזג לכוס. יש רגע כזה, שבו אנשים שחובבים ויסקי מסובבים את המשקה ומסתכלים עליו דרך הזכוכית, אבל חבר שלי היה צעיר לימים ונמהר, והוא שתה את הויסקי כולו בלגימה אחת.

חמיו הסתכל עליו, סגר את הבקבוק והחזיר לארון. הויסקי הזה הוא בן חמישים שנה, הוא אמר. הוא יותר מבוגר ממך. הוא כמעט מבוגר כמוני. הטעם שלו מכיל שנים של המתנה. מי שלא יודע להעריך את הזמן שהוטמע בתוך הויסקי, לא מגיע לו לשתות אותו.

אני לא חובב ויסקי מושבע, אבל כן חובב עצים. העיר שאני חי בה כורתת עצים כל הזמן. בכיכר ציון היה עץ עצום ויפיפה שנכרת כדי לבנות את הכיכר החדשה, היפה יותר, שנהרסה בשביל לבנות כיכר עוד יותר חדשה ועוד יותר יפה. מעל תחנת האוטובוס בצומת המצלבה היו שתי צפצפות עצומות שנכרתו כדי לאפשר לטרקטור ששיפץ את השביל לחנות בלילה, ומול ההורים שלי היו שלשה עצים עצומים שהפריעו פעם לאיזה מנוף, אז הם נכרתו. בכל פעם שאני רוצה כריתה כזו אני חושב על פרשת השבוע, שאוסרת על כריתת עצים בעת מצור מפני שזה לא אשמתו של העץ שבני האדם שונאים סביבו. וחושב; כמה זמן נצרך בשביל שיהיה עץ חדש כזה, וגם הוא לא יהיה בדיוק אותו העץ.

אולי צריך ללמוד מזה להעריך את הזמן שהולך ומוטבע בנו. יש איזו תפישה תרבותית שהחדש הוא היפה, שהצעיר הוא היפה. אני אפילו מכיר אנשים שלא קוראים ספרים ישנים או שלא רואים סרטים בשחור לבן. אבל מרב (אשתי), שהיא מעצבת פנים, לימדה אותי שהזמן שעובר על רהיטים הופך אותם ליפים יותר מכל שיכול להיות רהיט חדש. הוא מרכך אותם, מעגל אותם, מעניק להם אישיות. אני חושב את הדברים האלה, לפעמים, גם על בני אדם שחיים בתוך הזמן והזמן מוטבע בהם. 'חכמת זקנים' זו לא חכמה בצורה שבה אנחנו רגילים להביט בה, כלומר, זו לא הברקה, זו לא גאונות, זה לא מחדש לנו. אלה דברים ששמענו כבר, וכוחם בא לא מהחידוש שלהם אלא מהזמן שנצבר כדי להבין את הדברים האלה. הזמן הזה חורץ בהם קמטי צחוק בזוויות עיניהם ומעניק להם ניסיון שאי אפשר לקרוא בשום מקום אחר.

(קטע יומי 5.9.19 | יהודה גזבר)

תשעה באב

זה לא עניין דתי, אפילו לא עניין לאומי. זה משהו הרבה יותר גדול.

במובנים האלה, בית המקדש הוא בכלל לא הסיפור. גם לא ירושלים. וזה שהיא בנויה כבר רק מחדד את הנקודה: האבל הוא לא על חורבנו של הבית, של האבנים, של המקום בו מקריבים קורבנות. בית המקדש הוא רק סינקדוכה: הוא רק חלק שמייצג את השלם. אנשים מתאבלים על בית מקדש, ולמעשה מתאבלים על משהו גדול הרבה יותר.

כי מה היה בית המקדש אם לא ביתו של אלוהים, וכשנחרב הבית ועם ישראל יצא לגלות של אלפיים שנה, אלוהים יצא מהבית והלך לו. יהודים קראו לו, ודרשו בשלומו, והקימו בתי כנסת ובתי מדרש, ופירשו את התורה (ופירשו את הפירושים, ופירשו את הפירושים של הפירושים, וכך עד אינסוף), אבל אלוהים עצמו איננו, ואיש איננו יודע לאן הלך והאם יחזור.

אין זה אומר שהוא לא קיים. זה גם לא אומר שהוא כן. זה אומר שהשאלה של הצום – כן, לא, שחור, לבן, על מה חרבה הארץ – היא שאלה צדדית, נרדפת, כמעט חסרת חשיבות מול השאלה הגדולה יותר, הרבה הרבה יותר, שעוטפת אותה מכל הכיוונים: השאלה אם יש אלוהים בקרבנו, או אין.

כאמור, זו לא שאלה דתית. זו שאלה גדולה הרבה יותר. היא שואלת: האם יש משמעות לקיום שלנו? האם יש לנו הקשר? האם מישהו יוכל להציל אותנו? האם יש עוד למה לקוות?

גם כאן, אין זה אומר שרק אלוהים יכול להוות מענה לשאלה הזו, אבל זו הסיבה שתשעה באב הוא יום אבל; מפני שהשאלה הזו צצה ואנחנו שואלים אותה. מפני שאין לדעת אם יש אלוהים או לא. מפני שגם אם יש, אין לדעת מה הוא רוצה מאיתנו, החיים כיום. אין לדעת האם אנחנו חיים לשווא, והאם אנחנו סובלים לשווא.

ולכן, יום אחד בשנה אנחנו עוצרים ומסתכלים על כל החיים הגדולים האלה שהולכים ואיננו יודעים לאן. עוצרים בשביל להתאבל על הרוחות הסוחפות אותנו, עוצרים בשביל לבכות את הבדידות, לזכור את חוסר התוחלת.

ואנחנו מתאבלים על הכל. על העיוורון ועל הפיכחון. על המוות שעולה בחלוננו ועל המוות שמצפה לכל אחד באחרית ימיו. מתאבלים על השואה, על הפרעות, על השנאה באופן כללי. מתאבלים על הבחורה שזרקה אותנו ומתאבלים על ההפסדים, הכשלונות, חוסר האונים. מתאבלים על זה שיש אנשים שרוצים בית מקדש ויש כאלה שלא, ובכך גם מתאבלים על חוסר היכולת לחיות עם אנשים שחושבים אחרת מאיתנו.

מילים אחרות: מתאבלים על העולם, שהוא לא כמו שרצינו שיהיה.

ובאבל הזה אנחנו מזכירים לעצמינו מה רצינו. מזכירים שרצינו שהעולם יהיה אחרת. מתוקן יותר. שלם יותר. שרצינו שיבולע המוות לנצח, שרצינו שיהיה לנו בית מוצק ויציב. שרצינו שלא נרגיש מאויימים כל הזמן. שלא להיות בודדים. ושמתחת לכל שכבות הבידול הנוראות האלה, החוצצות בין איש לרעהו ובין מאמין לאלוהיו, בסך הכל רצינו חיבוק.

תזכורות כאלה הן דבר קשה מאין כמוהו,

צום קל שיהיה.