כסף

חברים פוגשים אותי לאחרונה ברחוב. ראינו, הם אומרים. אנחנו עוקבים מרחוק. סדנאות, אתר חדש וזה, אנחנו רואים. נראה שמצליח לך, לא? ומה, אנשים באמת באים? כותבים? והסופר הגדול הבא, הוא שם? הם מגיעים אליך, הכותבים הטובים? והאתר החדש, ראינו, תתחדש. ואני אומר תודה, כי תודה. באמת תודה. צריך להודות על שהחיים מאירים. אסור להתרגל. זה לא מובן מאליו, אבל–
 
אני חושב הרבה על כסף לאחרונה.
 
סופרים לא אמורים לחשוב על כסף. אני יודע שהם לא אמורים לחשוב על כסף, ובראיונות בידיעות אחרונות מדי פעם מופיעים משוררים ומהרהרים על דלות החומר, על ההכנסה הפעוטה שלהם, על הבית המתקלף, אבל אני לא רוצה לתת לחיים לחמוק מהאצבעות שלי, ואני חושב על כסף. אני מוציא קבלות. אני מנסה לחשב עלויות תקורה. אני בודק אם כדאי קופת גמל להשקעה כאן או שם. אני חוסך לפנסיה.
 
לפעמים אני מרגיש כאילו התבגרתי, פתאום. זה לא קשור לעצמאות, דווקא. זה שילוב של הכל. של הנישואין, של המחשבה על העתיד, של החיסכון, של השאלה 'איזה חיים היית רוצה לחיות', והשאלה המיידית, שאחריה, 'מה אתה עושה בשביל להגיע לזה'. לכל עשייה יש מחיר, והכתפיים מתקשחות כדי לשאת עליהן את ההחלטות, כדי לשלם את המחירים. ההתבגרות הזו מורידה אותי לקרקע, נועצת אותי בכל הכח אל העולם הזה.
 
אמרתי אתמול למעיין. ישבנו על הדשא באוניברסיטה, ואני אמרתי, אתה יודע, הפכתי ל'בעל בית'. בישיבה היינו צוחקים על הבל'בתים האלה, שחיים חיים רגילים כל כך. הולכים בבוקר לעבודה, חוזרים בערב, מדברים על השקעות עם חברים בשבת אחרי הצהריים, ובשבת מתפללים במניין ותורמים קצת כסף לישיבות. ואמרתי לו אתה יודע, בשבתות אחרי התפילה אני פותח ולומד קצת על הפרשה; פעם אחת קבועה בשבוע. יושב, פותח ספר, מנסה לפרוש כנפיים בתוך כל האבק הזה.
 
זה לא רק העניין של הכסף, אני חושב. זה כל העולם. זה הפעולה בעולם שהופכת דברים לממשיים. ובתוך זה, איך משמרים את הלחלוחית, איך מצליחים שלא לשקוע אל הקרקעית, שלא לשעבד את עצמינו אל העבודה ואל התארים. איך מצליחים לזכור שיש רקע לעולם, שיש עומק, שהצבעים עזים, שיש מקומות שלא היינו בהם ומחשבות שעדיין לא הספקנו לחשוב.
 
אני לא יודע.
 
בינתיים אני עושה לעצמי תזכורות. אני מסתכל על השמיים, לפעמים, ולפעמים על הארץ, ולומד לעצמי ושומע שיעורים וקורא ספרים ומנסה לחשוב עם חברים על העולם הזה, ועל רשת הקורים הדקה שעליה הוא מונח, ואת הסדנאות הפכתי לקצת פחות טכניות, לקצת יותר משמעותיות. אנחנו חושבים על העולם. מנסים לראות: מהו שבר. מהי מנורה. מהו אור.
 
ואתמול, רציתי לומר, יוני אמר לי שהוא חושב שזה קצת כמו ללכת על חבל. אתה יכול ללכת על הרצפה, אבל בכך אתה מקורקע. אתה יכול לעוף לשמיים, אבל זה ללכת לאיבוד. להיות יוצר זה קצת ללכת על חבל; להתהלך בגובה, לנסות שלא ליפול, לנסות שלא לנסוק מדי. ואני אמרתי כן, נכון, אבל כמה אפשר ללכת בשיווי משקל. מתי יבוא כבר מקום שקט שעליו תונח הנפש, ויוני אמר אתה יודע, אולי אין כזה בעולם. אולי רק הנפש בעצמה יכולה להיות מקום שקט, ותו לא.
 
ככה יוני אמר.
 
ויוני הוא יוצר אמיתי, שהנשמה שלו קרועה מנשמת העולם, אז הוא כנראה יודע.
מודעות פרסומת

ורצע אדוניו את אזנו | לפרשת משפטים

לפעמים אדם עובד בעבודה שהוא לא אוהב. זה קורה הרבה למין האנושי, ובפרט לאדם אחד שעובד בתור מפיק אירועים. והוא לא אוהב להיות מפיק אירועים, והלקוחות משגעים אותו, אבל הכסף, הו, הכסף. אז בכל פעם הוא אומר לעצמו טוב, רק עוד חודש. עוד חודש אחד, ואני עוזב. ולפעמים זה קורה לאנשים שעובדים בעבודות אחרות, כמו מדריכי פסיכומטרי או מדריכים מעגלי שיח בכל מיני עמותות שלא יוזכרו כאן, אבל האדם שלנו באופן ספציפי עובד באיזה תפקיד זוטר בעירייה אגף הפקת אירועים, ולא טוב לו.

ובכל פעם הוא נשאר שם מסיבות אחרות. אני כבר כאן, הוא אומר לעצמו, מה, אני אתאקלם עכשיו בעבודה אחרת? ובפעמים אחרות הוא אומר שהכסף טוב, ולפעמים האנשים סביבו נחמדים אליו, והוא מקבל ארוחת צהריים חמה, וכך מבלי לשים לב הוא מושך עוד חודש, ועוד חודש, עוד חודש ועוד חודש, עד שפתאום ומבלי לשים לב עוברת שנה ואחריה עוד אחת, ויש לו ילדה והילדה צריכה טיטולים, והוא מתקדם אט אט בשלבים וחבל, עוד חודש מתפנה תקן, לא כדאי שתישאר?

אז הוא נשאר.

והוא נשאר עד לרגע אחד שבו בא אליו הבוס החדש ואומר לו תשמע, אדם, אנחנו פה רוצים שתישאר עוד. ובשביל שתישאר עוד אנחנו מציעים לך הצעה שאי אפשר לסרב לה. ואדם אומר מה ההצעה? והבוס אומר תשמע יקירי, לא משהו רציני, רק שתחתום לנו על חוזה שאתה נשאר לעשר שנים, ורק שתצרף למייל שלך באופן קבוע חתימה שאתה עובד כאן, וזה הכל.

ואדם אומר, עשר שנים?
והבוס אומר כן, עשר שנים. כבר עבדת כאן שבע שנים. אתה מתכנן להמשיך לעבוד, לא? אז תחתום.

וזה הרגע שבו אדם אומר לא, עשר שנים, לא, ולהוסיף למייל, מה, שכולם ידעו שזה מי שאני, שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים? לא, לא טוב, וברגע הזה הוא מבין שהוא לא יכול לגרור יותר את החיים שלו, למשוך אותם עוד ועוד, להוסיף עוד שורה לקורות החיים ועוד סכומי כסף לחשבון הבנק. וכבר אין ברירה, הוא מבין. צריך להחליט.

כי אנשים חושבים שלהחליט זה להתחייב, זה להישבע אמונים, זה לעבור דירה, אבל האמת היא שגם לא לעבור דירה, גם זו החלטה. גם להיסחב עשר שנים באותה עבודה לא-טובה, גם לגרור קשרים גרועים במשך שנתיים כי מה, נסיים את זה עכשיו? נהיה רווקים שוב?

אבל לא, הכל החלטה. גם לא להחליט, גם זו החלטה. אבל להישאר עוד יום בעבודה, זו החלטה קלה יותר מההחלטה לעזוב, ולכן אדם נשאר עוד יום, ועוד יום, ועוד יום, עד שהוא מבין שזה לא להישאר עוד יום אחד בעבודה, וזו לא רק שורה בקורות החיים, אלה הם קורות החיים; כך יהיו חייו.

וברגע הזה, שהוא מבין, הוא אומר לבוס שלו תודה ושלום, ופושט את הסינר המטאפורי של מפיקי האירועים ונכנס למכונית הקטנה שלו שהוא קנה במעבר הדירה האחרון ונוסע אל האופק.

————-
וזה בעצם הסיפור של רציעת האוזן של עבד עברי, אצלינו בפרשה.
ובתמונה: עבדות. עיצבה Camila L. Oliveira.

האדם אינו חזות הכל | לפרשת יתרו

א.
לפעמים נדמה לאדם שמישהו צריך להסביר לעולם הזה איך להתנהג.
 
כלומר לא בקטע המחנך. סתם, להגיד לאנשים תקשיבו, זו הדרך הנכונה לעשות דברים. ככה צריך לעצב את המודעה הזו. ככה צריך לסדר את הגינה. הדרך הטובה ביותר לארגן את הקייטנה הזו היא בין השבועות האלה והאלה, ומי שרוצה לטגן בצל כמו שצריך, שיחכה עשרים דקות כשהבצל על אש נמוכה עד שהוא מזהיב. ככה צריך לעשות, וזו הדרך הנכונה, ואין בלתה. וכשהוא רואה מישהו שעושה משהו לא כמו שצריך, הוא נחפז אליו ואומר אחי, אחי, לא, לא ככה, תן לי להראות לך, ככה עושים את זה נכון.
 
ב.
אבל אי אפשר. כלומר אפשר, אבל זה לא מנומס. וגם אי אפשר באמת לשבת על הראש של עמליה ולהגיד לה תקשיבי, את זה – שני סנטימטר הצידה, ואת הגריד תעשי מתחת, מרווח של חצי סנטימטר. אי אפשר להסביר לה הכל, ויותר מהר לעשות את זה לבד. אז הוא עושה את זה לבד, כדי שזה יצא כמו שצריך. הוא לבדו הולך להיות בועד ההורים ובועד הבית, ולבדו הוא מנהל רישום הוצאות מדויק, ובבית כשהוא חוזר הוא מכין ארוחת צהריים למחר כדי שיצא לו טעים בדיוק כמו שהוא רוצה, ולפעמים ברגעי חסד כשהילדים ישנים והכיור ריק והמקרר מלא והכביסה מקופלת, נדמה לו שהוא יכול הכל. כל מה שהוא רוצה, יקרה. העולם יתנהל על פי בקשתו. הכל יסודר ויקוטלג ויהיה מושלם.
 
ג.
אבל זה לא נכון.
 
כלומר העולם מושלם, במידת מה. זה הוא שקורס.
 
כלומר לא קורס באמת, אנשים כמוהו לא יכולים לקרוס. בשביל לקרוס צריך להיות ברוש זקוף ובודד שפתאום נוחת עליו הרקיע. אנשים כמוהו פשוט נמעכים תחת המטלות, העבודות, ההגשות, תקופת המבחנים של החברה, הזוגיות, החיים כולם. שום דבר ממה שתואר כאן הוא לא סיפור גדול במיוחד. זו עוד פגישת של ועד הבית, ואיזו עבודה מהצד שהוא לקח בשביל לעשות עוד כמה מאות שקלים בחודש, ועוד ארוחת צהריים שצריך לבשל, וכלים שמצטברים בכיור, והלו"ז שלו נראה כמו לו"ז של אנשים חשובים מאוד, רק עם שטיפת כלים וכביסה וכל הדברים האלה, והכל מחזיק כמו שאנשים מחזיקים בחיקם מצרכים כשהם חוזרים מהסופר הביתה.
 
מחזיק, עד שמשהו יפול, וכשמשהו יפול – הכל יפול. ובינתיים הוא מתכופף לאט לאט תחת העול של לחיות את החיים האלה, לעבוד, להשיג כסף כדי להוציא אותו כדי לאכול כדי לא למות, וכך החיים שלו מתמצים לאט לאט לניסיון להחזיק את העיניים פקוחות, לנשום אוויר בדקות היקרות שבהן הוא מחכה לאוטובוס, לראות סדרות בין שמונה לעשר בערב, לישון. לישון. לישון.
 
ולפעמים הוא אומר לעצמו לא יתכן שאלה הם החיים. כלומר שבאים אליהם, ושמונה עשרה שנה נמצאים במסגרות שאתה לא רוצה אותן, ואחר כך צבא שגם אותו אתה לא רוצה, ואז לימודים שאתה לא נהנה בהם, ועבודה, ועוד עבודה ועוד עבודה, ומנוחה אתה חוטף קצת בהפסקות סיגריה, ועוד עבודה ועוד עבודה, ואחר כך מזקינים ומתים וזהו. לא יתכן, הוא אומר, אבל ההפסקה נגמרת והוא חוזר לעבודה ובלילה הוא עייף מדי מכל זה, אז הוא שוכח.
 
ה.
וכך החיים ממשיכים במין שגרה צלולה ונוראה, עד שיום אחד קופץ אליו ירין לביקור ואומר לו שמע אחי, אתה תקרוס ככה. והוא אומר למה שאקרוס, הנה, אני בסדר, אני סוגר את החודש (איזה מין משפט מוזר להגיד, בחיי, כאילו חודש הוא מין דבר שנפתח ונסגר), ויש לי משפחה ויש לי עבודה ואפשר לומר שהכל בסדר, וירין אומר לו לא, אתה תקרוס. אני מכיר אנשים כמוך, אתה חושב שדברים יכולים להתבצע רק אם אתה תעשה אותם, אבל זה לא נכון. אנשים אחרים יכולים לעשות דברים.
 
למשל להיות בועד הבית, אתה צריך להיות? ואדם אומר לא, אבל אתה יודע איך הגינה תיראה אם אני לא אהיה בועד? את כל הגדר החיה הם יכרתו לי. הם חושבים שזה בזבוז. וירין אומר אחי, אבל אנחנו לא מדברים על הגינה, אנחנו מדברים עליך. הגינה תסתדר, תאמין לי. יקח לה קצת זמן אבל היא תסתדר. גם לארגן הסעות לבית הספר, דברים כאלה מסתדרים בסוף. הילדים מגיעים לבית הספר. הכביסה תתקפל. תאכלו משהו לצהריים. העולם ישרוד, אני מבטיח לך. אבל אתה, מה יהיה איתך, תגיד לי.
 
ו.
ואחרי כל זה מסתבר שמה שירין מחפש זה מישהו שיבוא איתו לסיני שלשה ימים ככה פתאום באמצע החיים.
ואדם לא יודע מה יהיה איתו. באמת לא יודע, אבל אחרי כל הטפת המוסר הזו, כשירין מזמין אותו לרדת איתו לסיני לשלשה ימים, הוא אומר יודע מה, טוב, סבבה, אני אשאל את שירלי, ושירלי אומרת תשמע, נראה לי שאנחנו נסתדר שלשה ימים בלעדיך אבל מה סיני, מה עם אזהרות המסע ומה עם דעא"ש וכל זה, לא מסוכן מדי? אולי תיסעו לקפריסין או משהו? וירין אומר מה קפריסין, מה אנחנו, נוסעים להתחתן? ואדם אומר או קפריסין או כלום, וירין אומר יודע מה, שיהיה קפריסין. והם נוסעים.
 
ובקפריסין הם מאבדים את המזוודות בשדה התעופה ואחר כך קונים בגדים בסיסיים בשוק ובאיירביאנבי שהם לקחו אין וויפיי. לא שאמור להיות וויפיי. אין באיים האלה כלום חוץ משקט, ים, משקאות אלכוהוליים ומקומיים עם כובע. וכך שלשה ימים אין להם כלום חוץ מספר שאדם דחף במקרה לתיק, בגד ים, ומקלחת חמה. זה חשוב, מקלחת חמה. תוודאו את זה לפני שאתם לוקחים מלון.
 
ז.
וכך יוצא שבמקרה או שלא במקרה, בין היום השני לשלישי, כשירין נוחר בקולי קולות בחדר, אדם יוצא החוצה ויושב על המרפסת ומסתכל על הים, ואין לו מחשב או פלאפון, והוא רק מסתכל על הים והנשימות שלו מאטות אט אט כמו גלי הים, ופתאום, לרגע, הוא חווה התגלות.
 
אי אפשר לכתוב התגלות. זה לא כל כך עובר במילים.
אפשר לדבר על 'אלוהים' אבל אלוהים זו רק מילה שכבר צברה ויכוחים באינטרנט וספרים עם ביוגרפיה. זה לא זה.
ואפשר לדבר על ההמון של הים, כלומר על כמה שהים המון, אבל גם המון זו רק מילה. אנשים שומעים 'המון' וחושבים על הפגנות בכיכר רבין, אבל זה המון מסוג אחר. המון שהוא שם.
ואפשר לכתוב 'אינסוף' ומי שחווה פעם את הפליאה של האינסוף יודע, אבל מי שלא – 'אינסוף' בשבילו זה סימן מתימטי שלא קיים באמת.
אפשר לכתוב 'זו תחושה שיש משהו יציב מחוצה לך', ואפשר לקרוא למשהו היציב הזה 'נוכחות', אבל זה לא נוכחות של מישהו שעומד ליד אלא של משהו שעומד ליד, כמו תחושת הנוכחות של הכיסא, כלומר – הידיעה הברורה שיש מאחוריך כיסא ושאפשר להתיישב עליו. כזה סוג של נוכחות. זו לא צפייה, זה פשוט – פשוט שם.
 
וזה מבהיל אותו, לרגע, כי מה לעזאזל. זה כמו שמישהו מופיע פתאום, מתממש מהאוויר, במקום שבו הסתכלת כבר שלושים וחמש שנה ולא היה שם כלום. ובאותה נשימה זה גם מרגיע אותו, באופן מוזר כלשהו. לא כי זו באמת משענת, אלא כי זה שם. כי לרגע אחד פתאום הייתה לו, לאדם, ההבנה שהוא לא לבד. כלומר כאן, ביקום הזה. יותר מזה: שהוא לא כל היקום. שהעולם הזה מתנהל גם איתו וגם בלעדיו, ושהוא – כלומר העולם – בעיקר לא תלוי בו. הוא מתרחש בעצמו, לגמרי לגמרי בלעדיו. דברים יכולים להיות בסדר גם אם הוא לא יהיה שם.
 
ח.
הוא לא מספר על זה לאף אחד, כי אי אפשר לספר דבר כזה, וגם אם תספר אף אחד לא יאמין, וגם אם יאמין – אף אחד לא יבין. אבל זה בסדר לו, עכשיו, הוא לא צריך שאנשים יבינו. זה בסדר. הוא רק כותב לעצמו תזכורת בפתקים של הפלאפון, שלא לשכוח מה שהיה שם, ואחר כך חוזר לנמנם.
 
ואחרי שלשה ימים הם חוזרים והוא חוזר לתפקידים שלו ובעבודה הוא מחייך ואומר לעמליה כן, איזה כיף היה, תראי, תראי איך אני שזוף, והוא קונה לשירלי ולילדים מתנות בדיוטי פרי וכולם מרוצים, ולאט לאט הוא מתחיל להוריד מעליו עוד ועוד דברים, כלומר להניח לועד הבית להיות מי שהוא ולועד ההורים להיות מי שהוא ואפילו לעמליה לעצב כרצונה את המודעה, ומשהו בו נרגע ומתיישב לאט לאט מכל הלחץ שהיה עליו.
 
וכשהם מתארחים אצל ההורים אמא שלו אומרת וואי, אדם, נרגעת, אה? ושירלי אומרת כן, זהו, התבגר הילד, ואדם מחייך והם מחייכים וכולם מחייכים כי כאילו וואלה, הגיע הזמן להתבגר ולהתייצב ולהניח לדברים, ואדם אומר כן, החלטתי שאי אפשר להחזיק את הכל בידיים שלי. וזה נכון, כלומר, זו באמת הייתה החלטה שלו, אבל זו לא הייתה רק החלטה שלו.
 
מפני שהאדם הבודד אינו חזות הכל. מפני כך.

ג'וינט

הסיגריה הראשונה של חגי הייתה בגיל שתיים עשרה, והיא לא הייתה ג'וינט. שוהם מצא קופסת סיגריות עם שתי סיגריות אחרונות בחצר מאחורי בית הספר, והוא החביא אותה בכיס והביא לחגי אחת כדי שלא ילשין עליו למנהל. הסיגריה הייתה בתא הקטן בילקוט של חגי לאורך כל היום, ואחרי הצהריים, כשנגמרו הלימודים, הוא עישן אותה בהחבא בגינת המשחקים שליד הבית שלו. היא הייתה מרירה וצורבת, והעשן התפתל בגרון של חגי וגרם לו להשתעל בכח. למרות זאת, ואחרי שתי השאיפות הראשונות, הוא גילה לתדהמתו שהוא דווקא אוהב את התחושה.

העשן הרגיע אותו.

זה הבהיל אותו. ממש. בעלוני השבת ובספרים שקרא היה כתוב שאנשים מתמכרים לסיגריות למרות העשן, לא בגלל העשן. העשן אמור לצרוב. דמעות אמורות לעלות לו בעיניים. מה זה אומר עלי, הוא חשב. מה זה אומר. אם אני אוהב את התחושה אני בטח אתמכר לזה מיד. כל הכסף שלי ילך על זה. מה ההורים שלי יחשבו. זה ממש ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. מרוב בהלה הוא כיבה את הסיגריה מיד, במקום, לקול צחוקם של שתי ילדות ששיחקו בגינה, ואחר כך תפס את התיק וחזר הביתה והשתדל מאוד להיות ילד טוב עד ארוחת הערב.

בבית הספר הוא סיפר שעישן את הסיגריה עד תומה. ששתי בנות הסתכלו עליו ברחוב ואמרו לו בהערכה יא אללה, איך אתה מעז. חברים שלו הסתכלו עליו בהערכה מהולה בזעזוע, ואוריה לקח אותו הצידה ואמר לו אתה יודע שאנשים מתים מזה, נכון? כתוב ממש 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. לא אכפת לי, אמר חגי, הוא ניסה להראות שבאמת לא אכפת לו, אבל לא הצליח להשתיק את תחושת העליונות של ההתבגרות: אני כבר ניסיתי, אתם עדיין לא. זה לא באמת שינה משהו: אחרי חצי שבוע שכחו מזה כולם.

כאמור, זו הייתה סתם סיגריה. היא לא הייתה ג'וינט, או פייסל, או וויד, או מריחואנה, או ירוק, או חום, או צינגלה, כל אחד משמות החיבה שבהם אנשים נוטים לכנות סיגריה עם קנאביס.

הסיגריה השניה של חגי הייתה בגיל שש עשרה. בשביעית. בישיבה התיכונית שבו למד החבר'ה לא עישנו. לא במוצהר, לפחות. היו שלשה מורים שעישנו; היה אפשר לראות אותם מאבדים את הריכוז כשהם מלמדים שעות ארוכות מדי, או בטיולים שנתיים. זה לא היה נדיר לראות מורים מעשנים מחוץ לכותלי בית הספר: הולכים ברחוב הצר ומנסים להספיק עוד שאיפה מהסיגריה לפני שהם זורקים אותה על המדרכה, מועכים אותה בקצה הנעל, נכנסים ללמד.

החבר'ה מהשכונה שהמשיכו איתו, בכל אופן, לא עישנו. לא שוהם, לא אוריה, אפילו לא משה, שהספיק לעשות הכל, לטענתו. סיגריות, הוא היה אומר. פחח. סיגריות זה לאנשים בלי עמוד שדרה. בשביל לפרוק עול הם קמו מאוחר, הלכו לישון בשלש בלילה, ישבו וראו סרטים בחדר, דיברו על בנות שהם רואים ועל בנות שהם מכירים; מה דורין כתבה לשוהם ("בוקר טוב") ומה הוא ענה לה ("בוקר, יפה", שזה יכול להתפרש לשני כיוונים, ועל כן מתוחכם). אוריה היה זה שהעיר את כולם להספיק תפילה בזמנה כל בוקר, והם הכירו לו תודה על כך. סיגריות היו מחוץ לתחום, אבל לא בקטע דתי או מוסרי. סתם, כי זה הורג. אנחנו לא עד כדי כך מטומטמים כדי להרוג עת עצמינו, אמר משה.

לחגי היה עמוד שדרה. על כל פנים, הוא חשב שיש לו עמוד שדרה. הסיגריה השניה שלו לא הייתה בקטע של לחץ חברתי, והוא אפילו לא טרח להתפאר בה אחר כך. הם היו בטיול שנתי וישנו באכסניית הנוער באילת, ובערב כולם ירדו כדי לראות מה קורה בעיר. חגי נשאר באכסנייה עם שני מורים ועם נהג האוטובוס, כדי לראות את המשחק של מכבי. במחצית המורים הלכו לעשות שיחה עם האישה והנהג יצא לעשן. חגי יצא איתו, שם ידיים בכיסים, מסתכל. הנהג הוציא סיגריה, הסתכל על השמיים, הצית אותה, בא להחזיר לכיס ואז נזכר בנימוסיו. אתה מעשן? הוא שאל את חגי, ובלי לחשוב חגי אמר כן, אתה יודע, בטיולים ובמילואים. הנהג צחק והביא לו סיגריה, והם עישנו ביחד, מסתכלים על האור שבקע מהעיר.

איפה המורים שלך, אמר הנהג. הם מדברים עם המשפחה, אמר חגי ופלט עשן. אחר כך השתעל. הסיגריה הייתה בדיוק כמו הסיגריה הראשונה: גנובה, מתוקה, צורבת. נשים, אמר הנהג באנחה. אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן. כן, אמר חגי, למרות שלא ידע על מה הנהג מדבר. העישון המשותף גרם לו להרגיש כאילו הוא והנהג תחת אותה חבורה, קליקה. כאילו משהו עמוק יותר וראשוני יותר מאחד ביניהם ופותח ביניהם לבבות. אחר כך הם חזרו לראות את המחצית השניה, ואחר כך חגי ירד אל העיר והצטרף למשה ולשוהם שישבו בבורגראנץ'. הוא לא סיפר להם על הסיגריה.

במקום זה הם הסתובבו בעיר וניסו לפגוש מישהי שאוריה הכיר במחנה של בני עקיבא ובמקרה גם היא הייתה בטיול באילת. הם לא מצאו אותה (חגי נטה לחשוב שאוריה המציא אותה כדי להרגיש יותר חלק מהחבר'ה) אבל מצאו מישהי אחרת שחגי הכיר מחוג אלקטרוניקה, והם ישבו ודיברו קצת עד שמשה נזכר שהשערים באכסניה נסגרים בשתיים עשרה ושהם חייבים לחזור.

למישהי מהחוג קראו הדס. היא הייתה בדיוק כמו שאתם מדמיינים לעצמכם בחורה בחוג אלקטרוניקה: חדה, שנונה, עושה דברים מגניבים שגיקים עושים. חגי התכתב איתה קצת אחר כך. בינו לבינו, ובחוג המצומצם של החבר'ה, הוא קרא לה 'החברה שלי', למרות שהם לא נפגשו בשבועות שאחר כך, ולמעשה לא הייתה שום סיבה לחשוב שיש ביניהם משהו. משה חשב שזה אידיוטי. אתה לא יכול לקרוא לה 'החברה שלי' כשהיא לא החברה שלך, הוא אמר.
לא אכפת לי, אמר חגי.

חודשיים אחר כך, במוצאי שבת אחד, דפנה, החברה של שוהם הגיעה לבקר אותם בשכונה. הם ישבו בפיצה של שוש ואכלו פיצה שוש, כלומר פיצה עם אננס, זיתים ורוטב מיוחד ששוש נשבעה במקוריות שלו, אבל כולם חשבו שזה תערובת של מיונז, צ'ילי וסחוג. החברה של שוהם, דפנה, הייתה כמו דמות מהרפתקאה מופלאה: היה לה נזם, שני עגילים, היא עשתה קעקוע במקום שלא רואים. היא הביאה איתה שני פייסלים מגולגלים כבר, מעין מנחת פיוס לחבר'ה על שהיא לקחה מהם את שוהם.

אנחנו לא מעשנים, אמר משה.
זה לא סיגריה, היא אמרה. זה ג'וינט. סיגריות גם אני לא מעשנת. מי מעשן סיגריות? אבל זה ג'וינט, אתם חייבים לנסות. זה אדיר.
מה, החברה שלך דפוקה, אמר משה לשוהם. היא מעשנת ג'וינטים? דופקת לעצמה את השכל?
זה לא דופק את השכל, אמר שוהם. זה אחלה דווקא.
ניסית?
לא, אבל דפנה ניסתה. נכון דפנה?
בטח, אמרה דפנה. היא חייכה אליהם חיוך שניסה להיות מזמין, או נחמד, אבל יצא מעושה.
אני לא הולך לעשן את זה, אמר משה. מאיפה לי לדעת מאיפה זה הגיע. אה, אוריה?
דווקא אמרו שזה פחות הורג, אמר אוריה. יש כל מיני מחקרים שזה דווקא בריא.
לעשן? אמר משה. לעשן זה בריא?
זה לעשן מריחואנה, אמר אוריה. זה לא לעשן סתם סיגריה עם טבק ועם נפט ועם אלוהים יודע מה יש בפנים. מה אתה אומר, חגי?

חגי לא ידע.

הוא כעס על משה. עם הביטחון העצמי הזה. עם הוודאות. באיזו קלות הוא אומר 'זה דופק את השכל', 'זה הורג', כאילו הוא יודע משהו מהחיים שלו. מפזר הצהרות: זו חברה שלך. זו לא חברה שלך. ולו עצמו – כלומר למשה – אין חברה, הוא לא עישן, הוא לא למד, למעשה לא הייתה שום סיבה להעריך אותו למעט הביטחון העצמי הזה. זה שיגע את חגי.

הוא ריחם על שוהם. שוהם שמנסה למצוא את המקום שלו, שמרגיש בודד גם באמצע ההמון, שסוף סוף מצא מישהי שהולכת איתו כמות שהוא, עם החששות וחוסר הביטחון והמאמץ המוגזם להיות נונשלנטי. מה, ככה נדחה את החברה של שוהם על הסף? הוא גם ריחם על אוריה. עם המאמצים הפתטיים, החמודים, כמעט, להיות חלק. להחזיק בכח בתדמית ה'ילד טוב ירושלים' ובו בזמן בתדמית ה'אני חלק מכם'. הוא כמעט רצה לטפוח לו על השכם בכל ניסיון כזה, להגיד לו 'הכל בסדר, כפרה', אבל חגי לא היה מהאנשים שטופחים על השכם או שאומרים 'כפרה'.

אני חושב שזה סבבה, הוא אמר. כאילו, זה ג'וינט, מה כבר יכול להיות? זה לא שאנחנו מעשנים סמים קשים.
זה בדיוק סמים קשים, אמר משה.
אי אפשר לעשן סמים קשים, אמר חגי. אפשר להזריק או לטעום או להסניף או להניח מתחת ללשון, אבל אי אפשר לעשן. זה לא עובד ככה.
זה בדיוק עובד ככה, אמר משה, ואם תמשיכו, אני אספר את זה לקובי המנהל.
נו, אל תהיה ככה, אמר אוריה. מה אתה משחק אותה ילד טוב? אתה זה שאמר לנו שכבר עשה הכל.
מה אתם דפוקים, אמר משה, אתם בני שש עשרה. מה אתם משחקים אותה בעצמכם כאילו אתם הכי גדולים בעולם.

זה היה נכון. חגי ידע שזה נכון, כלומר, שלא בריא לעשן ושקנאביס יכול להזיק להתפתחות ומה לא, ובעיקר שזה לא התאים להם. הם לא היו כאלה, פוחחים, מנסים דברים חדשים. הם היו בסך הכל חבורה של נוער בורגני, קצת משועמם, קצת מתיימר. הוא לא ידע לנסח את זה במילים. 'בורגני', 'מתיימר'; מה זה אומר, בכלל? הוא רק ידע שהם נורמלים. נוער נורמלי. שהם לא אמורים לנסות את הדברים האלה בגיל שש עשרה.

ובדיוק מהסיבה הזו אוריה הדליק את הג'וינט. הוא הביא מצית מהדלפק של שוש, בזמן שחגי התלבט עם עצמו, וסוכך על הג'וינט והדליק. הנה, הוא אמר בניצחון, דולק. מי ראשון? דפנה?
לא, אמרה דפנה, כבר עישנתי היום. כמה כבר אפשר לעשן. אני אולי אקח אחר כך.
אני אהיה ראשון, אמר שוהם. הוא לקח את הג'וינט ושאף שאיפה עמוקה. אחר כך החזיק את זה קצת בפה ושחרר. הנה, אתם רואים, הוא אמר, לא כזה סיפור. פעם ראשונה שלי, אפילו לא השתעלתי.
אתה צריך לקחת לריאות, יא טיפש, אמר משה. ההתנגדות התחלפה אצלו בסקרנות; מי יודע מה יקרה.
אז אני אקח לריאות, אמר שוהם. הוא לקח שאיפה ארוכה, ואז שאף אוויר, ופתאום השתעל בעננת עשן על הפנים של דפנה. אני מצטער, הוא אמר לה. היא צחקה. שטויות, היא אמרה. לכולם זה קורה בהתחלה.

חגי חש פתאום את הרצון להוכיח להם שלא. כלומר, שלא לכולם זה קורה בהתחלה. לקחת שאיפה, להחזיק בריאות, לשחרר, להגיד – הנה, אתם רואים? ככה עושים את זה? אבל הג'וינט כבר עבר לאוריה, שלקח שאיפה והשתעל גם הוא.
אתם דפוקים לגמרי, אמר משה. לגמרי לגמרי דפוקים. אין לכם מושג מה אתם עושים.
אתה סתם פארטי פופר, אמר שוהם.
אתם סתם – סתם מנסים להרשים את דפנה, אמר משה. הוא האדים, כמו שקרה לו בפעמים המועטות שבהם התכעס. סתם עושים פוזות על בחורה. אין לכם מושג מה אתם עושים לעצמכם.
תירגע, אמר אוריה. תירגע, אנחנו לא עושים לעצמינו כלום, קצת מעשנים. מה זה יעשה לנו? לא יעשה לנו כלום. אולי קצת נתמסטל. קצת נצחק. כלום לא יקרה. אפילו הבעל שם טוב היה עושה את זה.
אתם לא תתמסטלו מפעם ראשונה, אמרה דפנה. פעם ראשונה זה לא עובד. רק בפעם השנייה.
נו אז למה אתם מעשנים, אמר משה. הוא הסתכל סביב כאילו הוא מחפש מישהו שיעזור לו. חגי, הוא אמר, כמעט בתחינה, תגיד להם.
נא, אמר שוהם. חגי הוא משלנו. הנה, חגי, רוצה סיבוב? והוא הושיט לו את הג'וינט עם הקצה לכיוונו: דלוק, מעשן, מוכן.

בתוך תוכו חגי ידע שהוא צריך לעשן. כלומר, חברתית. שזה מה שמצופה ממנו בתור המגניב, זה שיודע. אבל הוא לא רצה. הוא לקח את הג'וינט בידיים והסתכל עליו מסביב. מימין, משמאל. כולם הביטו בו בציפייה, אבל פתאום הוא חש תחושת קבס שכזו מהעולם, מהחיים, מהחבורה שסביבו. לו רק היה יכול להראות להם שהם ילדים, פשוט ילדים, ושהוא מסרב לג'וינט לא כי הוא ילד, אלא כי הוא מבוגר. להתנשא עליהם מעמדת הבוגר בעצם הסירוב. אבל הם היו קטנים מדי בשביל זה. יותר מדי בתוך הגיל והמקום וההרפתקאה, כך שלא היו יכולים להבין את ההתנשאות.

במקום זה הוא רק אמר לא, אני מצטער, קצת כואב לי הראש. הוא העביר את הג'וינט לאוריה, ואז אמר 'אני חושב שאני אלך לשים ראש', ולפני שהגיבו שם עשרים שקלים על השולחן וקם מהשולחן. היה ממש נחמד להכיר אותך, הוא אמר לדפנה, החליף חיבוקים עם כולם, ארז את עצמו במעיל והלך הביתה.

בדרך הוא חשב שזה היה מטומטם. הם יחשבו שאני ילד קטן, הוא אמר לעצמו. הם לא יבינו. הם יצחקו עלי מעכשיו ולנצח. יגידו 'אתם זוכרים את הג'וינט הראשון שלנו? זוכרים איך חגי ברח הביתה כמו ילד כי הוא לא רצה לעשן?'. זה גם היה נכון, בסך הכל. לא היה לו איך לסתור את זה: הוא באמת ברח הביתה כי הוא לא רצה לעשן. הוא באמת קצת פחד. הוא גם חשב איזו רוח גבית זה הולך לתת למשה, שימשיך לצחוק על כולם בלי אופוזיציה נורמלית. חרא, הוא אמר לעצמו. לשנייה רצה לתת איזה אגרוף לעץ, אחר כך חשב שזה קצת פתטי מדי, ופשוט נעץ את האגרופים בכיסים והזדרז הביתה.

השעה הייתה אחת עשרה וחצי כשנכנס הביתה. חגי, זה אתה? קראה אמא שלו מהסלון. כן, הוא אמר. איך היה, היא אמרה. היה טוב? אפילו לא עלה בדעתו לספר לה מה היה הערב. הוא ידע: היא ישר תגיב. תתקשר להורים של שוהם ושל אוריה ושל משה. תספר לכולם, סדרות חינוך על סמים קלים וסמים קשים, מצגות, מחנכים. יותר מדי סערה בשביל עניין די סתמי. חגי? אמרה אמא שלו, צליל חשד התגנב לקול שלה. הכל טוב? כן אמא, הוא אמר. היה בסדר.

היה לו מוקדם מדי בשביל לישון. במקום זה שכב במיטה והתלבט מה לעשות. הוא התלבט אם לראות תמונות של בחורות בבגדי ים, או לראות איזו סדרה, ואולי לקרוא שוב את הארי פוטר חמש. בסוף החליט לדפדף באינסטגרם של הדס. הוא דפדף בין התמונות שלה עם חברות בטיולים ובין תמונות שלה מול המראה בבית. "יום מושלםםם  " היא כתבה מתחת לאחת התמונות, וחברות שלה כתבו לה "לא אתתתתת… מושלמתתת!". זה היה נכון, הוא חשב לעצמו. היא הייתה מושלמת. כמעט בלי לשים לב הוא לחץ על האייקון הקטן מימין למעלה ושלח לה 'היי'. לא עברו שתי שניות והופיע שם אייקון שיש לו הודעה. הלב שלו התחמם וגאה והציף בתוך חזהו: היא שלחה לו 'היי 🙂' חזרה.

הוא רצה בכל מאודו להגיד לה משהו, אבל לא ידע מה. לא היה לו שמץ של מושג לאן, בעצם, הוא ממשיך מכאן.

שלש הערות לפרשת בשלח

א. סבא שלי שאל אותי בערב שבת למה המצרים ממשיכים לתוך הים. הם יודעים שהם הולכים למות. לעזאזל, הים קרוע. מה הם ממשיכים.
 
ואמרתי לו, סבא, לפעמים לא יודעים. המצרים לא יודעים שהם בתוך הים. הם דוהרים לתוך הים כי הם חושבים שהוא עדיין היבשה, כי אלוהים מסתיר להם את הכל בענן ובאש. וכשם מגלים שזה הים – כבר מאוחר מדי. הם רוצים לסגת, אבל הם לא יכולים.
 
וגם אנחנו, אמרתי לו, גם אנחנו ככה הרבה פעמים. אנחנו רואים הזדמנות, ואנחנו הולכים אחריה, ופתאום אנחנו מגלים שאנחנו עמוק בתוך איזו ביצה, ואנחנו רוצים לצאת ממנה, אבל כבר אי אפשר. הייתי רוצה להגיד שאפשר, אבל לפעמים אי אפשר. לפעמים כבר עשינו את הטעות, הוצאנו את הכסף, מכרנו את הנדל"ן או סיימנו את התואר. וזהו, אין איך לחזור.
 
ואין, באמת שאין תחושה נוראית יותר מההבנה שעשית שגיאה ושאת הגלגל אי אפשר להחזיר אחור. כל מי שעשה אי פעם תאונה מכיר את זה. הלב קופא לרגע, ואחר כך ממשיך, ודבר לא נשאר כשהיה.
 
ב. ובשבוע שעבר כתבתי כאן על אדם שיוצא עם נועה (שהיא בליינדייט), ומיתר שאלה אם הם התחתנו, ונועה כעסה עלי כי כאילו אני מציג את הבעיה של אדם בו, כאילו הוא אשם שהוא רווק, ומישהי שאלה אותי בפרטי למה בעצם נועה (שהיא רק הצעה של חבר) היא היציאה ממצרים, ולא איילה, שהוא ראה אותה בעבודה ודווקא קצת רוצה לצאת איתה אבל מי יודע.
 
והבטחתי המשך אבל לא הספקתי לכתוב ביום שישי, ורציתי להסביר מה זה קריעת הים בעצם. רציתי להסביר איך לפעמים, לפעמים, אנחנו נותנים לחיים לסחוף אותנו עם ההחלטה הגדולה. איך הים נבקע לא בגלל שבני ישראל היו צריכים לעבור בים, ולא בגלל שהם רצו לעבור בים, אלא בגלל שכבר לא הייתה להם ברירה. כבר לא היה מוצא אחר. וכשאין מוצא אחר, אפילו הים יכול להיבקע.
 
ומה זה בקיעת הים בעצם, בקיעת הים זה כמו חבר שלי, ישי, שלמד בהרצוג, ובא אלי בשבוע שעבר ואמר לי אתה יודע מתי סיימתי את התואר והגשתי את העבודה האחרונה? ושאלתי אותו, מתי, והוא אמר סיימתי את התואר ברגע שהייתי צריך אותו, ברגע שכבר לא הייתה לי ברירה. ואמרתי לו אבל בחייך, כבר שלש שנים אתה מרוויח חצי משכורת בגלל שאין לך תואר. והוא אמר כן, נכון, אבל לא הייתי עם הגב לקיר.
 
ובשביל לעשות משהו גדול באמת, כלומר בשביל לחצות את הים, אין ברירה וחייבים להיות עם הגב לקיר. ורציתי לכתוב שזו הסיבה שאנשים מתחתנים; כדי שלא תהיה להם ברירה. כי אם אנשים הם סתם, חברים, אז במריבה הגדולה הראשונה כל אחד אומר לשני שלום שלום והולך לדרכו. אבל ברגע שלהתגרש זה סיפור יותר גדול מלהשלים – או, אפילו, שגירושין הם לא אופציה בכלל – ברגע שאנשים נמצאים עם הגב לקיר, הם יעשו אפילו דברים קשים בצורה שלא תיאמן, כמו לשנות הרגלים או לדבר באמת עם בת הזוג.
 
ג. אבל בעיני הסיפור הגדול באמת של הפרשה הזו הוא לא קריעת הים ולא שירת הים, אלא הסיפור המדהים והמופרך של המן והשליו, ואחר כך המים במרה, ואחר כך עמלק. ורציתי לכתוב עליו, על הקלות המופרכת שבה אנחנו מתרגלים לנס, מקבלים אותו כמובן מאליו, ומתחילים להתלונן: איפה המים שלי, איפה השליו שלי, למה הדברים הם לא כמו שהתרגלתי שהם יהיו. מעין מחשבה שאנחנו מין דבר קבוע והעולם צריך להתאים את עצמו אלינו, במקום להפך.
 
ורציתי לכתוב על התלונות של העם, ועל הפנייה למשה, ואיך אלוהים לא מהווה כתובת בשבילם כמעט בכלל. ואתם יודעים למה? כי הם לא יודעים. כי הם מפחדים. אין להם מושג אם יש אלוהים בקרבם או לא. הם מפחדים שהכל בדיחה, שהם לא באמת יצאו ממצריים. וזה מדהים, כי אחרי הים ואחרי עשר המכות ואחרי המן ואחרי השליו – מאיפה זה בא, החשש הזה?
 
אתם יודעים למה. יהודה עמיחי כבר כתב את זה נהדר. כי מקרוב אפילו נס לא נראה כך. מקרוב נס נראה כמו הבלאגן מאחורי הדלת, כמו הכביסה הלא מקופלת שעל המיטה, כמו כיור מלא בכלים אחרי שבת גשומה. ככה נס נראה. ולפעמים זה נראה כל כך רגיל, כל כך בנאלי, עד שאנחנו פשוט לא יודעים. הכל נראה רגיל.
 
וכשהכל נראה רגיל, אז בא עמלק.
 
_________
רציתי לכתוב פוסט רגיל וארוך לפרשת השבוע שעברה (בשלח) אבל זה כבר לא יקרה היום, וכנראה יצטרך לחכות לשנה הבאה או לספר על פ"ש (המוקדם מביניהם) אבל רק רציתי להגיד כמה נקודות שעלו לי בפרשה.
כמו שאתם רואים, לא הספקתי לכתוב כמו שצריך על כלום, אז סליחה. ושבוע טוב. ואם למישהו בא להרחיב, שירחיב או שיבקש שארחיב בעצמי על משהו. ואם למישהו בא להירשם לסדנאות הכתיבה שלי, אז נשאר מקום אחד לבניית הסיפורים שמתחילה מחר, ועוד מקום אחד או שניים בכתיבה היוצרת שמתחיל ביום שלישי. וגם זה, לפי ראות עיני, ובמחילה, גם זה סוג של נס.