איחולי מזל טוב עצמיים

א. מה שלומנו

בדרך כלל אני שואל מה שלומכם, אבל הפעם אני רוצה לעצור לפני כן, רגע, ולספר מה שלומנו. שלומנו עייף מאוד ומאושר מאוד (מדהים איך שני אלה הולכים ביחד, יד ביד, כמעט תמיד). שלומנו ישן בלילה אבל מתעורר מדי פעם להחלפת טיטול, להאכלה, להרגיע, לנחם. שלומנו מתאושש כרגע, והוא הולך ברחוב בעיניים הלומות ורוצה להגיד מה אתם יודעים, לפני שבוע נולדה לי תינוקת. הבאנו לעולם חיים חדשים, אבל במקום זה אני מסתובב בסופר פארם, משווה תכשירים. לפעמים אני עייף. איך אמר יהודה עמיחי? 'מֵרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאֶה כְּמוֹ נֵס, אֲבָל מִקָּרוֹב אֲפִלּוּ נֵס לֹא נִרְאָה כָּךְ'. מקרוב נס נראה כמו טיטול מלא, כמו פליטה על החיתול, כמו בכי בלילה, כמו האחות בטיפת חלב שמבקשת להשאיר את העגלה בחוץ כי לפעמים היא נתקלת בה ונופלת. ככה נראים ניסים. מה הפלא, אם כן, שהלב עולה על גדותיו פעם בכמה שעות וגואה דרך העיניים. איך אפשר לדבר בזה בכלל, בחיי.

ידידיה אמר לי אתמול שלידת תינוקת היא כמו חו"ל. אתה אורז, אתה נוסע לבית החולים, בבית החולים הכל מתנהל אחרת; השעות, המשמרות, האנשים. אתה מתפלא לפגוש אנשים שאתה פוגש יום יום בחיים, מייצר קשרים מיידיים עם כל אדם במחלקת היולדות, ואחר כך אתה חוזר הביתה עמוס מטלטלים ומשהו במציאות שונה קצת. זר, במידת מה. כאילו מישהו הסיט את העולם במעלה אחת מהפעם הקודמת שהיית בו. אתה עודך הלום מהאורות הבוהקים, מהבדיקות, מהבת החדשה, וכבר דופקת השכנה על הדלת ומבקשת שיהיה שקט כי היא מטגנת קציצות וקשה לה להתרכז. ואתה רוצה להגיד מה, אבל מה, איך את מדברת איתי בקציצות, תראי כמה אופק נפרש כאן בעריסה הקטנה הזו. אבל מהנהן, מבין בכל זאת. אלה החיים.

ב. סיפורי לידה

קראתי אתמול קטע יפה שכתבה מיטל שרון על סיפורי לידה. זה מצא חן בעיני אז אני מצטט את כולו ומוסיף קישור אל הבלוג היפה שלה, שווה לקרוא שם גם דברים אחרים (ואיזה דבר מדהים זה בלוג. אין לי מושג מי היא מיטל, ובכל זאת אני עוקב וקורא אותה ומה קורה בחיים שלה ומרגיש איזו קרבה שכזו, רגעית, לאדם שזר לי לחלוטין. פלא).

"אתמול הלכתי לשתי הופעות סטנדאפיסט מוצלחות, אחת מהן במיוחד, של ג׳וסי לונג (Josie long). ג׳וסי, שקצת נראית כמוני, ילדה לפני 13 חודשים את הבת שלה, והיא מדברת באריכות על הלידה. היא עושה את זה לפי הנרטיב המקובל: כמה שעות צירים, כמה פתיחה, מתי היא הלכה לבית חולים, איך היא התמודדה עם הצירים, היו או לא תפרים. היא עושה את זה כמובן גם לפי הנרטיב המקובל בסטנדאפ: הצבת זרקור ענק על המקומות שבהם נהוג לדלג קדימה (כמו למשל הרגע הזה שבו הראש כבר יצא, אבל שאר הגוף לא, ומחכים עוד רגע, בזמן שכולם מסתכלים באי נחת מסביב ומנהלים סמול טוק הזוי). וחשבתי לי שאיזה דבר מגניב זה סיפורי לידה, שהם תמיד בנאליים ויוצאי דופן במידה שווה, ושזה דבר שרק נשים יכולות להכיל: משהו שבאופן מוחלט אי אפשר לתת לו ציון ולדרג אותו, משהו שמתקיים גם בספירה החד פעמית וגם בספירה היומיומית."

(זה מכאן)

ג. הורות

מתוקף היותי אח לשבעה אחים, ששה מהם קטנים ממני, אני יודע לעשות דברים מסויימים. אני יודע להאכיל מבקבוק, אני יודע להחליף טיטול, לזהות כשהתינוקת רעבה. אני יודע להוציא גרעפס, להרגיע תינוקת על היד או על הכתף. אני יודע לעשות מקלחת ראשונה ויודע למדוד חום מים עם המרפק ולהחזיק תינוקת עם האצבעות תחת הראש. לפני הלידה חשבתי שאלה הדברים שצריך לדעת: מתי היא רעבה, מתי משהו מציק לה, מתי צריך לעשות משהו. אבל עכשיו, שבוע אחרי, אני פתאום מבין שהקיום ההורי, האוקיינוס הרחב שנפרש בפני, הוא לא אוקיינוס של פרקטיקה אלא של רגשות, של תחושות, של הניסיון לארגן מחדש את המקום שלי בתוך התא המשפחתי שלי. זו לא רק התחושה שאיבר שלי פועם עכשיו מחוצה לי, ולא רק הדאגה או האחריות. זה משהו רחב יותר שאני אפילו לא מצליח להתחיל להבין אותו או לנסח אותו: דברים שקשורים בתחושת השייכות שלי לחיים האלה, למקום הזה. ההבנה שמישהי נזקקת לי. שהיא צריכה אותי מתוקף היותי אני, ושאני נזקק לה מאותן הסיבות בדיוק. התחושה, כמובן, שמשהו בי משתקף בה ובכל זאת הוא שונה לגמרי, וההבנה שהיא ההתחלה של המבט אל העתיד, כמו שביל חדש שמתמשך מהמקום בו אני עומד הלאה, ככל שהעין משגת. 

ד. השיר שפרסמתי בפייסבוק כדי לספר שנולדה לנו בת

כָּל כָּךְ מֻקְדָּם שֶׁעֲדַיִן הַשָּׁמַיִם מְנוּמְנַמִים אֲבָל מֵעֵבֶר לָרְחוֹב
מַתְחִיל לַעֲלוֹת רֵיחַ שֶׁל לֶחֶם טָרִי טָרִי וְאֶפְשָׁר לִרְאוֹת
אֵיךְ הָעֵצִים הַקְּטַנִּים שֶׁשָּׁתְלוּ לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב מִתְמַתְּחִים וְנִפְרָשִׂים
וּמְנַעֲרִים אֶת עַצְמָם מֵהַטַּל וְהָמוֹן גַּגּוֹת יְרוּשָׁלַיִם מְפֻזָּרִים

בָּרְחוֹב לְיַד הַשּׁוּק נָפְלָה עֲרֵמַת נַעְנַע עַל הָרִצְפָּה וַאֲנָשִׁים מְמַהֲרִים לַעֲבוֹדָה
אֲבָל עוֹצְרִים וּמְרִיחִים וְאוֹסְפִים אוֹתָהּ וּמְרִיחִים שׁוּב
וּמְנַעֲרִים אֶת הָרֹאשׁ וְהָעֵינַיִם שֶׁלָּהֶם מוּאַרוֹת קְצָת

וּמִלְּמָטָה צוֹעֵק מִישֶׁהוּ אַבְרָם אֵיךְ הָיָה הַלַּיְלָה וְלֹא מְחַכֶּה לִתְשׁוּבָה
כִּי הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ אֲנָשִׁים שֶׁהֵם עֲדַיִן לַיְלָה וּקְצָת לוֹקֵחַ זְמַן
וְגַם הַלַּיְלָה לִפְעָמִים הוּא עֲדַיִן
וְשֶׁיֵּשׁ אוּלַי הַרְבֵּה דְּבָרִים לְהַגִּיד עַל לַיְלָה אֲבָל זוֹ לֹא הַשָּׁעָה הַנְּכוֹנָה

בִּמְקוֹם זֶה אוּלַי לָשִׁיר, אֲנִי אוֹמֵר לְעַצְמִי, לָשִׁיר מַשֶּׁהוּ שֶׁיִּנָּשֵׂא בְּכָל הָאֲוִיר
הַמָּתוֹק שֶׁל בֹּקֶר יְרוּשַׁלְמִי רַעֲנַן שֶׁכָּזֶה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי
עוֹמֵד עַכְשָׁו מוּל הָאוֹרוֹת הַגְּבוֹהִים וְהַעַרְפִילִים
הַמְּכֻשָּׁפִים וּמַחֲזִיק אוֹתָךְ בַּיָּדַיִם וְאוֹמֵר סְלִיחָה שֶׁהֵעַרְתִּי אוֹתָךְ מֵהַשֵּׁנָה
יְפֵיפִיָה נִרְדֶּמֶת
אֲבָל רַק רָצִיתִי שֶׁתִּרְאִי אֶת הַזְּרִיחָה הָרִאשׁוֹנָה בַּחַיִּים שֶׁלָּךְ, אַת יוֹדַעַת,
לִרְאוֹת שֶׁיֵּשׁ אֵיזֶה עָתִיד כָּתֹם-וָרֹד-בָּהִיר שֶׁעוֹלֶה לְאִטּוֹ מֵעַל הַגַּגּוֹת
שֶׁל הָעִיר הַמְּתֻסְבֶּכֶת וְהַשְׁבוּיָה בַּחֲלוֹמָהּ הַזֹּאת

לוֹמַר כִּי זֶה בֹּקֶר יָפֶה מְאֹד
כִּי זוֹ אַתְּ יָפָה מְאֹד
כִּי רָצִיתִי לְסַפֵּר לָךְ כַּמָּה טוֹב לִי שֶׁאַתְּ נִמְצֵאת כָּאן, אִתָּנוּ, כְּלוֹמַר
בָּעוֹלָם הַזֶּה לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי מִסְתַּכֵּל בְּחַלּוֹן
וּבֶאֱמֶת עָיֵף מְאֹד, הַבֹּקֶר, וּקְצָת חָרְפִּי בַּחוּץ אֲבָל תִּרְאִי
אֵיזֶה יֹפִי
בֹּקֶר

————————————-

עניינים טכניים ועסקיים.

א. בשבוע הבא, ביום שני, מתחיל הקורס המקוון שלי לכתיבת ויצירת תוכן. הוא מיועד לכל מי שכותב לקהל – החל מרבניות, דרך עסקים וכלה בכל מי שכותב בלוג או מפרסם בפייסבוק. חמישה מפגשים מקוונים, בעיני (ובעיני המשתתפים בעבר) הם מפגשים מוצלחים, עם המון ערך והמון תוכן, תרגילים טובים ומשוב. ההרשמה נסגרת במוצאי שבת, כך שאם תרצו להצטרף ברגע האחרון – כלומר בארבעת הימים הקרובים – שלחו לי מייל חזרה ואשלח לכם פרטים. אפשר גם פשוט להירשם כאן.

ב. לתומי חשבתי שאסיים את הספר עד הלידה. זה לא קרה, אבל נשאר לי מעט מאוד. אינשאללה, נשאר לי חצי סיפור אחרון, והוא אמור להסתיים היום (?), מחר (?), להישלח לעריכה חוזרת ויאללה, להגהה ולדפוס. 


המון אור, המון טוב. 

יהודה.

פתיתים פרק ד'

פרקים קודמים כאן

_______________

אמנם על אלישבע עבר לילה נורא אבל מתן כיוון שעון מעורר לשש חמישים והשעון המעורר אכן צלצל ואכן עורר, לא רק את מתן אלא גם את שלומי, שישב במיטה ממול ובאופן קבוע היה קם בתשע ומדשדש לבית הכנסת הספרדי להשלים שם שחרית, ושלומי התעורר במיטה שלו הפוך ושפשף את העיניים ואמר מה, מה השעה, ומתן אמר בקול עליז, שש וחמישים, ושלומי אמר לו תגיד, אתה דפוק? מה אתה שם שעון מעורר בשש וחמישים? ומתן אמר מה יש לך, זה הזמן של התפילה בישיבה, ושלומי אמר אם הייתי רוצה לקום בזמן הייתי נשאר בצבא. תאמין לי. מה אתה דפוק מה אתה מעיר פה את כולם. אתה יודע מתי הלכתי לישון?

וכל הדיאלוג הזה היה הסיבה שמתן לא הלך לו בדילוגים להתפלל במניין של הישיבה, שמח וטוב לב מההודעה של אתמול, אלא דשדש למניין והגיע קצת באיחור אבל בשלב יחסית בסדר. והבחור שיושב לידו, משה חיים משיעור ב', הסתכל עליו ואמר אוהו, ככה הוא אמר, ואפילו לא הוא אמר אלא העיניים שלו אמרו, אבל מתן היה שמח דיו מההודעה של אתמול שבה אלישבע כתבה 'תודה רבה, מתן', עד שלא נזף במשה חיים ולא אמר לו דבר אלא הניח תפילין והתפלל שחרית כאילו הוא כל אחד אחר מבני הישיבה.

אחר כך כשהלך לארוחת הבוקר, לאכול ביצה קשה וגבינה וירקות חתוכים ולחם שחלקו נשאר מאתמול וחלקו טרי וצריך למשמש בו כדי להבחין בין האחד לשני, ואחרי ארוחת הבוקר הכין לעצמו סנדוויץ' עם שוקולד לנשנוש באחת עשרה והלך לבית המדרש ובדרך לבית המדרש עצר לרגע בפנימיה כדי לבדוק מה נשמע ואם, אולי, שלחה אליו אלישבע עוד הודעה, אבל אלישבע לא שלחה אליו הודעה ובמקום זה לא הצליח מתן להתאפק ושלח הודעה לשחר, המדריך של מעפילים, וכתב בה 'מה קורה אחי, שמעתי שיש איזה סיפור בסניף, מה קורה שם?'.

שחר היה המדריך הכי דוס בצוות והיה זה טבעי שהוא יתחבר עם הבחורים בישיבה וינסה לשכנע אותם לעזור לו להפוך את הסניף לנפרד. מדי פעם הוא היה מביא לפעולת ערב שבת איזה בוגר מישיבות הקו או המעגל שיגיד לכולם שצריך להפריד את הכל, מסעות ומחנות וסניפי בני עקיבא וסניפי דואר, ובשאר הזמן הוא השתדל מאוד להיות צדיק, ושחר כתב למתן 'עזוב, אחי, הכל ביטול תורה, תאמין לי', אבל מתן לא התייאש מהמלעיגים עליו וכתב חזרה 'נו מה קרה', ורק אחרי חמש דקות הפלאפון צלצל לקבלת הודעה והייתה שם הקלטה ארוכה של שחר, וזה מה ששחר הקליט, מילה במילה:

"עזוב אחי, זה מה זה לא חשוב אחי, זה סתם, היה איזה סיפור בסניף שהפכו את הספות וקשקשו על הקיר של השבט שלי, אבל אני אומר לך זה סתם, זה היצר הרע רוצה שלא נלמד אז הוא מוצא לנו במה להתעסק. מה, זה פעם ראשונה שעושים דברים כאלה בסניף? שטויות אחי תמיד יש אנשים כאלה שמחפשים להרוס. לפחות הם הרסו משהו שלא היה אי אי אי, כן? היה שם בת שרוקדת עם בנים. תגיד לי, אמור להיות דבר כזה בסניף? והבת הזו הייתה נראית בדיוק כמו רעות, אתה יודע, המד"שית שלי. כאילו זה רק ציור אז מה זה לא צנוע ובכל זאת, אני אומר לך שאם הרב נריה היה רואה את זה הוא היה אומר מה, בבני עקיבא לא שומרים נגיעה? בקיצור אחי עזוב, הכל שטויות, אין מה להתעסק בזה יותר".

ודווקא בגלל ההודעה הזו, ברגע שהתיישב מתן על הכיסא ולקח את דף המקורות שחילק הרב בני והתחיל להכין את הסוגיה, כלומר לפתוח את הגמרא ולהאנח ולהגיד נו נו שטייגען (כלומר 'לימוד' ביידיש) ולהתחיל לחשוב אם להכין עכשיו קפה או אחר כך, הוא אמר לעצמו יא אללה, הוא חשוד, הבחור, ומיד התיישב ליד השולחן והוציא דף טיוטה מהגמ"ח והכין לעצמו רשימת סיבות מי יכול היה לעשות את זה ולמה. ולא מעין תיאורים כלליים כאלה אלא ממש שמות רציניים. הוא כתב לעצמו כך:

שחר המדריך של המעפילים יכול היה לעשות את זה. הוא יותר מדי רוצה שירדו מהסיפור וגם יש לו סיבה טובה, הזמן בדיוק מתאים לזמן שבו הוא בא להעביר פעולות ויש סיכוי שהשתלט עליו הרצון להציל את העולם. יועד ואהוד והחבר'ה שלהם, שהיו בסניף בכיתה ד' ומאז מסתובבים סביבו ומחפשים מה לעשות וקצת לעשות שרירים. ובסוגריים כתב, הבעיה היא שהם לא הסוג הזה של הונדליסטים. משועממים, כן, אבל לחזור שבוע אחרי שבוע לאותו מקום? זה לא עובד ככה. מישהי שלא נכנסה להדרכה, יש כמה כאלה, אבל אין סיכוי שבעולם שהן הפכו את הספות. בת לא יכולה להפוך את הספות האלה. והוא חשב על אחותו תקווה שלפעמים כשהייתה כועסת הייתה יכולה להפוך ספות אבל פעמיים? לא, זה לא מתאים וזה לא הגיוני. ולמה שיהיה לה אכפת מהקיר של מעפילים?

ולפני שהספיק לחשוב עוד הופיע יש מאין הרב בני ואמר למתן מתן, אפשר אותך לרגע? ומתן אמר כן, בוודאי, והופתע מאוד כי מה הרב בני יכול לרצות ממנו פתאום. הם עלו יחד לעזרת נשים ולמרפסת שם, שהייתה מקום הפגישות האהוב על הרב בני והיו שם שני כסאות ישנים שלשם כך נועדו, והרב בני אמר שמע נא, מתן, אפשר לשאול אותך שאלה כנה? ומתן הופתע עוד יותר כי כנות זה לא נושא מדובר בישיבות, יש איזו הנחת יסוד שכולם מדברים בכנות כל היום, אבל אמר כן הרב, בטח, והרב בני אמר אתמול, אחרי שהסניף נסגר, מה עשית? ומתן אמר לא הייתי שם, הרב. והרב בני אמר איפה היית? ומתן אמר הייתי כאן בבית המדרש עד עשר בלילה, והרב בני אמר למדת עם מישהו? חברותא? ומתן אמר לא, אין לי חברותא, ואמר אבל בטוח ראו אותי, אפילו הפרעתי קצת למשה חיים שלומד לידי, ואמר למה, הרב, מה קרה.

והרב בני נאנח ואמר לא שיש לך למי להגיד, כן? אבל אל תגיד. ואמר אתמול בלילה מישהו עקב אחרי הקומונרית. אלישבע? אמר מתן, והרגיש איזה פרפור של התרגשות בלב, והרב בני נעץ בו מבט ואמר אתה מכיר קומונרית אחרת? ומתן אמר לא, לא, סתם אמרתי, ואמר מה, מי עשה את זה, והרב בני אמר קיוויתי שאתה. ומתן התבלבל ואמר, אני? והרב בני אמר כן, קיוויתי שאתה, באיזה מעשה מצ'ואיסטי, הלכת אחריה כדי לשמור עליה ולא חשבת להגיד לה דבר כזה. אבל אני מבין שזה לא אתה. ומתן אמר לא, לא, מה פתאום, ובתוך תוכו התעצב שהוא לא חשב על זה, ואמר לעצמו זה דווקא היה יכול להיות רעיון טוב, אבל הרב בני הסתכל עליו ואמר לו אתה יודע על זה משהו, אולי? ומתן אמר לא, הרב, אין לי מושג. והרב בני אמר טוב, טוב, לך ללמוד. מספיק ביטול תורה היה כל הסיפור הזה.

אלא מה, כשחזר מתן למקום שלו לא הצליח ללמוד ולא מילה, ובמקום זה הוא התחיל לחשוב. הוא חשב אם לשלוח לו הודעה ולהגיד שהוא כאן אם צריך משהו, ואחר כך דחף את המחשבה הזו הצידה ולקח את הדף שלו עם השורות והתחיל לחשוב מי יכול היה לעשות את הדברים האלה. כי מה, כך הוא חשב, להרוס את הקיר של מעפילים זה עניין אחד אבל לעקוב אחרי הקומונרית זה עניין אחר לגמרי. לא, הוא חשב, זה צריך להיות מישהו שרוצה לפגוע דווקא באלישבע. וככל שחשב עליה יותר ככה, כלומר בתור מישהי שמישהו אחר רוצה לפגוע בה, כלומר מישהי פגיעה, ככה היא הלכה והתרחקה אצלו מהדמות האמיתית שלה והפכה להיות מעין בחורה קטנה וחלשה שכל מה שהיא צריכה זה איזה בחור צעיר, בוגר צבא, שלא חושש ללכלך את הידיים ולחקור ולמצוא מי בעצם מתעלל בה וכמובן, לזכות בליבה ולדהור אחר כך אל השקיעה. כמובן בשמירת נגיעה ובשאר חומרות שקיבלו בנות ישראל על עצמן. וככל שחשב על זה עוד, היה ברור לו שזה מתאים לטיפוס הנאלח ההוא, שחר.

ולכן, במקום ללמוד את סדר בוקר, יצא מתן מבית המדרש והכין לעצמו קפה בכוס חד פעמית בפינת הקפה והלך עם הקפה לפנימיות כדי לשלוח הודעה לאלישבע, והוא לא ידע מה בדיוק הוא רוצה לכתוב לה אבל אמר לעצמו היא בטח בודדה ובטח עצבנית וצריך לשלוח לה הודעה לעודד את רוחה או משהו, ואפילו ניסח לעצמו את ההודעה המושלמת הזו בראש אבל כשהגיע לחדר ראה את שלומי ישן שם ומתנמנם והמרץ שלו, כמו התחושה של 'היי אני קמתי מוקדם יש לי עליונות מוסרית עליך', גרמו לו להניח יד על שלומי ולהגיד לו אחי, נראה לי שאתה רוצה לקום, עוד דקה ואפילו לספרדי לא תספיק, ושלומי דחף אותו בכח ככה שהוא עף אחורה על הכיסא ועצם הזנב שלו עשתה קולות ומתן עצר בכוח את הצעקה שביקש לצעוק ואז אמר מה, מה הקטע שלך בנאדם, ושלומי פקח עיניים ואמר אה, זה אתה, חשבתי שאתה חלק מהחלום שלי. חלמתי על מעצרים בנעלין. ואמר, מה אתה דפוק, בנאדם, מי ביקש ממך להעיר אותי, ועל זה לא הייתה למתן תשובה טובה, אבל מפה לשם הוא שכח את הניסוח המושלם של ההודעה שביקש לשלוח לאלישבע, ולכן שלח לה רק 'מה קורה?'.

והוא לא ציפה לזה, אבל תוך בערך שתי דקות הוא קיבל 'על הפנים', ולרגע חייך חיוך גדול כי הנה, היא עונה לו, אבל במקום זה התעשת ושאל 'למה?', והיה בטוח שיקבל איזו תשובה על המעקב אתמול ומשהו כזה, אבל אלישבע לא כתבה לו שום דבר נוסף במהלך הבוקר, ולכן בוקר שלם הסתובב מתן עם כאב גב ועם הפלאפון בכיס וחיכה שאלישבע תענה לו לשאלה אבל היא לא ענתה, לא בסדר בוקר ולא בשיעור של הרב בני, שמתן לא הבין ממנו אף מילה, ולא בארוחת הצהריים ולא במנוחת הצהריים ולא במנחה ולא בסדר צהרים ולא בשום דבר, הוא חיכה להודעה וההודעה לא הגיעה ולא הגיעה, ואז, רגע אחד אחרי ששלומי התנצל על הדחיפה ואמר לו אחי, אתה לא מבין, הצבא דפק לי את השכל, ומתן כבר בא להציע לו ללמוד חברותא ביחד בסדר ערב, ורגע אחד לפני זה אלישבע שלחה לו הודעה, ובהודעה היה כתוב 'בוא'.

(המשך יבוא)

יש קריאה שמרחפת בחלל העולם | לפרשת לך לך

א.
יש לי חבר ממש טוב, קוראים לו אור. החבר הטוב הזה גאון ויצירתי ונדיב וטוב לב, והוא מאוד אוהב לעשות דברים מטופשים ולצלם אותם ולצחוק. ולפני כך וכך שנים הוא מצא את עצמו עובד בהייטק כדי לפרנס את המשפחה שלו, והוא ממש נהנה מהייטק, באמת, אבל זה לא היה החלום שלו. ובוקר אחד הוא שוטט בפייסבוק ומצא מודעה שקוראת לו להשתתף באתגר יצירתיות וללכת לקורס קופירטינג. משהו כמו 'כתוב מודעה לשכנים שאתה הולך להרעיש להם עד שתיים בלילה', אם אני לא טועה. אני לכשעצמי הייתי עוזב את הסיפור והולך, אבל אור עשה את המודעה ועשה את הקורס ואחרי כמה וכמה הרפתקאות הוא מצא את עצמו בפני התלבטות אם ללכת להיות פרסומאי ולהרוויח שכר של פרסומאי מתחיל (כלומר לא הרבה), או להמשיך בהייטק עם משכורת גבוהה וותק וברזי בירה ושאר תופינים, והוא התקשר אלי להתייעץ.

זה היה לפני כמה שנים. ואני, כמו שחברים טובים ומחושבים אמורים להגיד, אמרתי לו שישאר בהייטק. ומה שקרה איתו יסופר בהמשך.

ב.
מדי כמה חודשים אני חושב לעזוב את כל זה, את הכתיבה ואת הסדנאות ואת העצמאות. אומר לעצמי מה רע, בעצם, אולי אני אמצא איזה דיי־ג'וב, אהיה שכיר. אומרים שיש כסף בהייטק (הייטק כמטאפורה, כמובן, לאו דווקא הייטק), שקצת מאמץ ואיזה קורס תכנות או שניים ואפשר להרוויח משכורת יפה. חבר צייר שהלך להייטק סיפר שממש יצירתי לו, וחבר אחר, כותב, סיפר איך פתאום הוא מרגיש שהוא ממלא את יומו. בעבודה, כמובן, לא בכתיבה.

ולפעמים, כשאני מתיישב ומנסה לחשוב מה צריך לעשות הלאה, אני נזכר בפרשת השבוע. ספציפית יותר, בלוט, שהלך עם אברהם את כל הדרך מחרן לארץ כנען, היה איתו במעלות ובמורדות, וכשהגיע אל הארץ ראה את כיכר הירדן שהיא כולה משקה והתיישב בה. ואפשר להבין את לוט, שיש לו אשה ושתי בנות שהוא צריך לדאוג לפרנסתן. אדם צריך בית בחיים, משכנתא, עבודה טובה, סידור לילדים. ואי אפשר, ככה, לעזוב הכל ולהמשיך לנדוד.

ג.
גם אברהם רוצה את זה. הוא רוצה יציבות, בית, ארץ, ילדים. זה מה שאלוהים מבטיח לו בקריאה הזו, ולשם הוא הולך. ואם תשאלו – איך אפשר לדעת שאלוהים קורא לך? אז אי אפשר. גם אברהם לא יודע. לא באמת. הוא לא יודע אם אלוהים באמת קורא לו או שאלה דמיונות. הוא שואל כל הזמן 'במה אדע כי אירשנה', והוא רעב ללחם ויורד למצרים ורב עם לוט (עם לוט! מה לעזאזל) על הבארות, ושום דבר לא עוזר לו, והוא ממשיך ללכת. והוא עייף. הוא מביט קדימה ורואה כמה מדרגות שבורות ואחריהן ערפל. וזהו, ותו לא.

אבל הוא ממשיך. למה?

יש דרשה יפיפייה של השפת אמת, בשם הזוהר, על הביטוי הזה, 'לך לך'. הוא אומר כתוב שאלוהים לא דיבר במיוחד לאברם, ולא אמר לו ספציפית 'לך לך'. הקריאה הזו נוכחת בעולם כל הזמן, וכולנו שומעים אותה אבל אנחנו עייפים. אבל כיכר הירדן כולה משקה. הזוהר כותב 'ווי לאינון דניימי שינתא בחוריהון' 'אוי לאלה שישנים בחוריהם ואינם שומעים'. בכל פעם אני קורא את הדרשה הזו אני מתרגש ויורדות לי קצת דמעות. כי איזה מין דבר זה, שיש קריאה כזו עמוקה בעולם כל הזמן, ויש אנשים שלא שומעים אותה, שהקריאה הגדולה מהדהדת מעליהם אבל העייפות גדולה מדי. אי אפשר לפרוש עכשיו. כמו שר' נחמן תיאר ש'יש אנשים שישנים את ימיהם'. איזה ביטוי מדהים זה, יש אנשים שישנים את ימיהם. הם קמים בבוקר והולכים למיטה בערב, והם ישנים את ימיהם.

ומה שמדהים יותר הוא שיש אנשים ששומעים את הקריאה הזו, והם קמים והולכים. הם רועדים מפחד, הם לא בטוחים, הם מבקשים הוכחות על כל צעד ושעל, הם מתווכחים, נסוגים, מאמינים, לא יודעים אם זה הדבר הנכון לעשות או לא, הם רק יודעים שלהישאר כאן – אי אפשר.

שצריך ללכת.

יא אללה.

ד.

אור, כמו אדם חכם, לא הקשיב לי, ויתר על ההייטק והלך אחרי מה שליבו אמר לו, והיום הוא פרסומאי באחד המשרדים הגדולים בארץ ובכל אשר הוא עושה ה' מצליח בעדו. וזה סיפור מדהים. כמו נס, הסיפור הזה. משלמים לו כדי לכתוב בדיחות מצחיקות ולחשוב על משחקי מילים, וזה הדבר שהוא הכי אוהב לעשות בעולם. כאילו אלוהים קרא לו, והוא הקשיב.

ואני יודע, זה סיפור קטן. למה שאלוהים יקרא לאדם ויגיד לו 'לך תעשה את מה שאתה אוהב'. האמת היא שרש"י מסביר את לך לך – 'לְהַנָּאָתְךָ וּלְטוֹבָתְךָ', אבל תניחו לרש"י רגע. תקשיבו לנקודה. יש קריאה עמוקה ועתיקה שמרחפת בחלל כל הזמן, כל הזמן. היא קוראת לכם ללכת. אתם שומעים אותה? אתם ישנים? מה אתם עושים?

_______________________

ובענייני העולם הזה:

אנחנו עם הפנים לסוף החודש, לקורס המקוון לכתיבת ויצירת תוכן (כולל מפגש בונוס שיעביר אור. כן כן, זה מהסיפור).

למי שירשם, או תרשם, עד ליום שלישי הבא לקבלת עדכונים, תנתן הנחה משמעותית של עשרים וחמישה אחוזים.

מוזמנים ומוזמנות להשאיר פרטים כאן (זו רק השארת פרטים כדי שנשלח אליכן סילבוס ופרטים טכניים, והיא לא מחייבת):

https://forms.gle/5Co5tkXeQ5Jqeizi7

איפה הייתה הפניה שפספסת?

ומה קרה שבעצם אתה ככה. גיל שלושים ושלש ואתה אומר איפה ירדתי מהמחלף ואיך זה קרה. הרי הכל היה לפי הספר: תיכון בחמש יחידות, ישיבה, צבא, תמיד הבחור המנומס, תמיד החייל הממושמע, מה שצריך לקרות הוא מה שיקרה. אחר כך מה עשית, קצת לגור עם חברים בעיר, קצת עבודת סטודנטים, תואר שהמשיך שנה נוספת ואחר כך נגמר. לפעמים דייטים. מתי היה הרגע שבו המשכת לנסוע אבל הדרך התפתלה החוצה מהכביש הראשי. איך ככה, רווק, בגיל שלושים ושלש, הולך לשבת לבירה עם ברויאר שאשתו אחות ולכן לפעמים יש לה משמרת ערב. אתה הרי פנוי להציל אותו מהשעמום. תמיד יש לך זמן, אבל איך זה קרה. איפה.

הוא מנדנד את העגלה של הקטן. עומר, קוראים לו. בן שנה. עכשיו הוא ער, משחק במוצץ. ברויאר פותח בירה מכבי, ברויאר. אלה הכי טובות, הוא אומר, ששה שקלים והאלכוהול סבבה. הנה קח לך גם, כפרה, קח, דוחף לך לידיים בירה. נאנח קצת, אומר מה, מה קורה איתך וזה. תגיד, יש לך מישהי עכשיו? אבל לפני שבוע לא הייתה, למה שעכשיו תהיה. לפעמים אתה חושב שהוא מקנא כמעט, שאתה החלון שלו לעולם הרווקים; המקום שבו יש עוד נשים בעולם, ובו יוצאים לשתות בערב, ואפליקציות מזמזמות כמיהה למגע, וקשרים נוצרים ומתפרקים בדקות ספורות והכל קורה. ככה אתה מרגיש, שאתה אטרקציה, אבל אומר לא, אין, וברויאר אומר תאמין לי, לפעמים טוב שכך. ואתה מסתקרן אבל לא שואל, לא אומר כלום, מחכה שהוא ידבר.

והוא אומר אני לפעמים מתחרפן ממנה, ככה הוא אומר. לא מופרך, אתה אומר לעצמך בראש. לא מופרך. אתה מכיר את ברויאר. למדת איתו בתיכון. ראית אותו מתאמן כדי להגיע לשייטת. בסוף הוא לא הגיע, קרע את הרצועה שבועיים לפני האימון. אתה יודע שיש שם איזו בעירה. אבל זה לא מה שהוא אומר, לא אלימות ולא פרץ, הוא רק אומר אני אוהב אותה, אתה מבין, אבל אני לא יודע איך זה לחיות כשכל הזמן אני צריך להסתכל הצידה לראות שהיא מהנהנת לי לאישור. לפעמים אני מקנא בך שאתה רווק, הוא אומר, כאילו כדי לאשש את הדברים שחשבת. אתה יכול לעשות, לנוע, לעוף, אתה לא צריך להתחשב במישהי אחרת כל הזמן. ואתה הרי יודע, ככה הוא אומר, איך זה אחרי שדברים מתערערים. אתה עדין. גם היא עדינה. אני מתחשב בה והיא הרי מתחשבת בי, ושנינו מתחשבים בעומר, והכל מלא כל כך התחשבות שאי אפשר לזוז.

שטויות, אתה אומר. הכל בסדר. בפנים אתה אומר לעצמך הוא הרי אדיוט, הברויאר הזה. יש לו כל מה שאדם יכול לרצות בחיים ובכל זאת הוא תקוע. דירה יפה, משכנתא על דירה משלו, עבודה טובה, אשה, בן, מה הוא צריך לעזאזל. ואתה אומר בקול אתה יודע, ברויאר, אתה מטומטם שאתה ככה. וברויאר אומר זה נכון, מטומטם, נכון. אבל גם אתה קצת מטומטם הרי, לא? היית צריך להתחתן עם נועה. למה לא התחתנת איתה? ואתה מסתכל עליו. אתה הרי יודע למה לא התחתנת עם נועה, אבל זה רק סיפור קטן, חלק מהסיפור הגדול יותר, שבו אתה אומר אבל עכשיו מה, איך אוספים את עצמי וחוזרים אל הכביש. לא היית לך עבודה אז, לא בית, בקושי ביטחון במחר היה לך. היא הייתה עורכת דין מצליחה, כותבת תזה. בטוחה בעצמה. יודעת. הכל היה גדול עליך מדי, כאילו מישהו תפר לך חליפה ושכח שזה לא הגודל הנכון. זה היה מפחיד. לא העזת.

אתם מדברים עוד קצת, טוב אחי, הוא אומר, יאללה, עוד רגע גילי חוזרת מהמשמרת ואני הבטחתי לה שהקטן ישן. אתם מחליפים כיפים, חיבוק רגעי, החולצה שלו מריחה מפליטה של תינוק. אתה אומר נתראה, נתראה, הוא אומר, ופתאום אתה מבין איפה היה המחלף. אתה נזכר איך כביש ארבע מתחיל כמו הכביש הפקוק במדינה ובסוף הופך להיות מעין כביש כפרי, מתעקל בתוך פוריידיס. הכביש הראשי, אתה מבין, מוביל בסוף לשום מקום. היית צריך לקחת איזו פניה, להחליט משהו, לסטות מהשביל הבטוח, אבל פחדת. בסוף הגעת לכאן. לא מקום רע, האמת, נעים כאן. אבל זה אמצע שום מקום. מקום בודד. אתה הולך הביתה וחושב על הכביש של ברויאר, שעצר לנוח בשרון וחנה שם. לאן הוא ימשיך? האם הוא ימשיך? אתה לא יודע. אתה מחייך לרגע. עשה לך טוב, הקצת אלכוהול הזה.

יש רגע כזה; אתה בדרכך הביתה ובחוץ לילה שירד מזמן, מאוד מוקדם. הרחוב ריק והד של בית עולה מחלונות מוארים. זה אינו געגוע, וזו אינה החמצה או כמיהה, ובכל זאת הלב נע קצת כאילו הוא רוצה מאוד משהו או כאילו שכחת משהו גדול, אבל אינך יכול בשום פנים להיזכר מהו.

מתכון לצ'ולנט

ובכן רבותי אין ספק שהחורף הגיע, הגשם מטפטף, השלוליות מקפצות, השבוע נגמר וצריך להכין צ'ולנט לשבת.

צריך להגיד שצ'ולנט הוא תמציתה של החוויה היהודית. שהיא, אם יותר לי להתפייט קמעא, רגע השילוב שבין מסורת, אמונה, טיפת חוצפה יהודית והיכולת לפשוט את הרגליים ולנוח רגע בין גלות אחת לאחרת. כמו כל דבר ביהדות יש בנושא אלפי זרמים ועדות ושיטות שונות באמונה (שבוודאי יופיעו בתגובות) אבל, שוב כמו כל דבר ביהדות, רק אני צודק וכל השאר רשעים ארורים. ובכן, לענייננו.

א. לפני שמתחילים משרים בערך כוס שעועית, מעורבת – אדומה ולבנה – למשך הלילה. אני תמיד משרה יותר ואז זורק קצת לפח כדי שיהיה שפע. אין לי מושג אם זה מביא שפע אבל אני ממשיך לעשות את זה כדי לא להפריע למזל. אם לא השריתם – בשלו אותה איזו שעה על אש נמוכה עם סודה לשתיה. סודה לשתיה היא כמו המנחה המקוצרת של השריית השעועית; זה לא בדיוק זה, אבל אין זמן אז לא מתלוננים.

ב. מטגנים בצל אחד, גדול. כמה בצל, כך שכל תחתית הסיר תהיה מכוסה. תחשבו על הבצל כמו שאתם חושבים על ריפוד לכיסא. מה אתם חושבים, שתפוחי האדמה ישמחו לשבת על הקרקעית החשופה של הסיר? אין לכם דרך ארץ? את הבצל מטגנים כמו שמטגנים בצל, כלומר אט אט ובמתינות עד שיזהיב. זה גם מה שנותן את הצבע לחמין (ביחד עם הכמון שנגיע אליו בהמשך), אז נא לא לזלזל בעניין. אומרים לכם אט אט, אז תקחו את הזמן. אפשר לשיר לו שירי שבת בינתיים. אני מחבב את 'כל מקדש שביעי' אבל מה שעולה לכם לראש זה אחלה.

ג. שמים תפוחי אדמה חתוכים לקוביות לא קטנות מדי ומצרפים חלקים נבחרים מבטטה נבחרת שזו ככל הנראה הבטטה האחרונה שנשארה בעגלת הירקות. ככה זה תמיד. בכל אופן, מה שחשוב כאן זה תפוחי האדמה. אני נוהג לשים שכבה אחת אחידה של תפוחי אדמה על הקרקעית ואז לשים עליהן קצת בטטה מחשש לעין הרע.

ד. מפזרים חופן גריסי פנינה וקצת מהשעועית שהשריתם – בלי המים. חשוב לי להגיד משהו על גריסי פנינה. אנשים מסויימים לא נזכיר את שמם, עומר, חושבים שאפשר לשים חיטה או שעורה במקום גריסי הפנינה. או שאפשר (חס וחלילה) לוותר על הגריסים. ה' ישמור מאיוולת שכזו! גריסי הפנינה הם מה שמוציא גלוטן והופך את תערובת הבשר ותפוחי האדמה שלכם מחבורה של רווקים בודדים בנחלאות – לבִּיצה. אל תזלזלו בהם!

ה. מוסיפים בשר חתוך לקוביות באותו הגודל כמו תפוחי האדמה. כאן נחלקו הדעות איזה בשר מוסיפים. אם יש מעות, אני שם אסאדו. אם אין מעות, אני קונה שמונה (שריר) או חמש (כתף), ומוסיף עליהם שומן בקר ועצם עם מיח. העצם זה סתם בשביל הפוזה. אחר כך מוציאים אותה לשולחן ויונתן אומר 'הופה, זה גזבר, הוא מומחה לחמין', אבל זה סתם כי רואים אותה. השומן (שנעלם) זה מה שחשוב.

ו. שוב תפוחי אדמה, עליהם בשר, עליהם גריסים ושעועית. למה ככה? כי בלי חזרות אין טעם לתלמוד.

ז. ממלאים במים עד שיכוסו ראשי ההרים כמו שנכתב אצל נוח. מוסיפים ראש שום שלם וכמה ביצים. ראש השום נותן מתיקות קלה, וחוסך לכם את השטויות האלה של סילאן. תגידו, ר' עקיבא היה שם סילאן בחמין נראה לכם? מוסיף אגוזי מלך? הכל שטויות. הביצים זה בשביל הזאטוטים שיהיה להם במה להתעסק בשבת בבוקר.

ח. מתבלים בכל מיני תבלים! וליתר דיוק: כמון במשורה (כן כן!). מלח, פלפל שחור. זהו. אם רוצים אפשר להוסיף פפריקה מתוקה שהיא כמו וורטים בעלוני שבת; כשאתה רואה אותה אתה אומר לעצמך 'וואי, מעניין, חשוב, בטח משמעותי' ואתה שוכח מקיומה אחרי חצי דקה. כמון, לעומת זאת, הוא כמו שיחת מוסר טובה. הוא מחלחל לתוך העצמות שלך באופן שאפילו לא ידעת שאפשר. אפשר לפרגן במלח, הוא סופח נוזלים ולכן קצת קשה להגזים בו. זהו רבותי. החמין שלכם מוכן.

ט. כלומר – תרתיחו כמו שנאמר בתלמידי חכמים שמתלהבים איש על רעהו בגלל איזה חידוש באחרונים, תעבירו לאש נמוכה לכמה זמן שבא לכם (שעה זה סבבה) שזה כמו הסבר טוב בראשונים, לא צריך להתלהב מכלום זה פשוט נשמע נכון ואנחנו ממשיכים הלאה. אם הכנתם את החמין ביום חמישי תרתיחו אותו שוב לפני ששמים על הפלטה ביום שישי. וכמובן – לילה שלם על הפלטה, ולאכול בשבת בבוקר כשהגשם יורד בחוץ והוויסקי בהישג יד.

_____________

הערות חשובות!

– חמין זה עניין של מסורת. עשו את הצ'ולנט כשם שאמך עשתה צ'ולנט. אם אביך הוא זה שעושה צ'ולנט (כמו במקרה שלי), עשה כמו שאביך היה עושה. אם הם היו עושים חמין, ולא צ'ולנט, עשה אף אתה חמין. אין פה עניין לדברים כמו חצילים, קינואה או (שומו שמיים) שזיפים מיובשים. אתם חושבים שבוולוז'ין היו שמים חצילים בצ'ולנט? שרבי עקיבא היה שם אגוזי מלך בחמין שלו? זהו. מותר לשנות פה ושם, כן? אבל אל תגזימו. אם, דרך משל, הרוזנברגים יצאו מהבית שלך ויאמרו 'מה הסיפור של החמין של גזבר, יש בו חצילים' תדע שלא עשית מלאכתך נאמנה.

– חמין זה עניין של אמונת חכמים. או אמונה באופן כללי. בטחו בחמין שלך ששמתם בו מספיק מים ושהוא משתזף כהלכה. דבר זה לימדונו רבותינו, אם אתה מסתפק אם שמת מספיק מים או לא, משמע שמת מספיק מים. אם לא היית שם, לא היית מסתפק. ספקנות, ידידי, זה העניין המהותי ביותר באמונה. כמות המים שצריכה להיות בחמין היא בדיוק במידה שבה אתה לא בטוח אם זה יותר מדי או פחות מדי. חמין אינו עניין לוודאות, הו, לא, חמין הוא עניין של אמונה וביטחון. אם תוסיפו לו מים כדי 'להיות בטוח', כמנהג השוטים, תמצאו את עצמכם אוכלים בצהרי השבת מרק צ'ולנט עם שקדי מרק.

– מביני דבר נהגו לאכול שאריות מהחמין במלווה מלכה, כלומר במוצאי השבת. ולכן לא מכינים חמין בסיר קטן של שלשה וחצי ליטר, אלא בסיר של חמישה ליטר לערך, ומזמינים חברים לחסל את הכל במוצאי השבת. ואף שאין סימן לדבר, טעם יש בדבר שהוא טעים.

בהצלחה לכלל הציבור הקדושה והקב"ה יזכנו לאכול מאכלים טעימים לרוב. אמן.