עגל. מסכה | לפרשת כי תשא

א.
לפעמים אדם מתחתן עם בחירת ליבו באולמי גזע. למה אולמי גזע ולא אולמי שורש, אתם שואלים, למה גזע ולא גן, למה גזע ולא צמרת, מי יודע לב קופירייטרים בשעה שהם בוחרים שמות לאולמות אירועים, בכל אופן אולמי גזע, סלמון או כבד בבורקס למנה ראשונה, פרגית או כתף בקר למנה שנייה, פטריות כמובן, אגרול נוטף שמן לצמחוניות, בר מתוקים, בר ממורמרים, ריקוד הורה שיפודים – הורה כרוב והורה עגל, עגבניה עלי כידון – ובכלל, שמחה גדולה הלילה, הופה, תמונה אחרונה עם המשפחה ויאללה, לקפל.

ואחרי שהוא מתחתן, ואולי כמה חודשים אחרי שהוא מתחתן, הוא רואה שהאישה שהוא התחתן איתה, שבוודאי אהבה המבורגרים באופן חד משמעי ולא נתון בספק כלל, ולהפך, בכל פעם אמרה בקול 'איך אני אוהבת המבורגרים', אותה אשה ממש פתאום ככה מעקמת את האף בכל יום חמישי בערב כשהם תשושים מעייפות ורובצים על הספה עם רגליים על השרפרף ואומרים טוב, אולי נזמין אוכל, והוא אומר המבורגר והיא, כאמור, מעקמת מעדנות את האף.

ואם להגזים, כי למה לא להגזים בכל זאת זה סיפור, אחרי שנתיים ימים שבהם היא עובדת סוציאלית היא קמה בוקר אחד ואומרת מהיום אני כותבת תוכן, והוא אומר מה כותבת תוכן, איך כותבת תוכן, אבל כך היא אומרת ומתחילה להתעניין בעסקים ובכספים ובשאר מיני פורענויות, ופתאום הוא מגלה שהאשה שהוא נשוי לה, אותה אשה ממש, היא בעצם אשה אחרת לחלוטין מזו שהוא התחתן איתה. והוא עומד לו מבולבל בסופרמרקט בחמישי אחר הצהריים ולא יודע מה לקנות לשבת, אבל הבלבול הזה הוא רק תסמין גדול יותר, שבו הוא כבר לא בטוח מה עמדתו הנפשית בכל הסיפור הזה של הנישואין.

ב.
ואם להיות כנים גם הוא עצמו לא בדיוק אותו האדם, כך אומרת אשתו, שקוראים לה נועה עם וא"ו, לחברות שלה שעה שהן יושבות לקפה בימי ראשון בבוקר, לפני שהטירוף מתחיל. היא כמובן לא מודעת לתנועות שהיא עצמה עוברת, אבל אומרת להם שמעו שאדם שלי הוא כבר לא בדיוק מה שהיה. ומה פירוש מה שהיה, פעם, איך לומר, לא היה לו את הדבר הזה בבטן שרוטט כשהוא רץ. לא שהוא רץ, כמובן, ואולי דבר תלוי בדבר, בכל אופן, לא בדיוק מה שהיה.

והן כולן אומרות אל תגידי לו כלום, גברים מה זה רגישים כלפי המראה שלהם, וזה נכון כידוע, והיא לא אומרת להם כלום אבל לעצמה היא אומרת, וכמובן גם להן, אני לא יודעת, אולי אני כבר פחות נמשכת אליו. והן כולן מהנהנות ואומרות מה לעשות, מה לעשות, ואחת מגדילה לומר חכי שהוא גם יתקרח וכן על זו הדרך, והן מטכסות עצה מה לעשות, אבל אולי אין מה לעשות, כך דרכו של עולם וכך דרכה של משיכה, שהיא לפעמים עזה ולפעמים פחות.

והיא מתגעגעת, וגם הוא מתגעגע. למה שניהם מתגעגעים, תשאלו, הם מתגעגעים לאותו אדם שהם התחתנו איתו, שהיה רזה וחמוד ונבוך קצת וחובב המבורגרים ועובדת סוציאלית שמתעסקת רק ברוח ולא בכסף או בעסקים, ובעצם, ככה אם ננסה ליצוק את הדברים בתוך תבנית, הם לא מתגעגעים למשהו אמיתי – הם מתגעגעים לאיזה דימוי מוצק שהיה להם כלפי האדם שמולם, אבל הרי אנשים הם דבר דינמי, וכך גם מערכות יחסים.

ג.
ואולי אלה דברי כפירה לכתוב כאן אבל כשמשה מתמהמה לרדת מן ההר עם ישראל קם ובונה לו עגל מסכה ורוקד סביבו 'אמת מה נהדר', ותמיד קוראים את הסיפור כאיזה מצחיקים בני ישראל, מה אתם עובדים עבודה זרה רגע אחרי מעמד הר סיני, אבל צריך להבין שזה סיפור אחר לחלוטין; זה לא סיפור של בריחה. להפך, זה סיפור של התקבעות. כי גם אלוהים הוא דבר דינמי, ומערכת יחסים עם אלוהים, גם היא דבר דינמי, ולכן בעצם אסור לעשות לאלוהים פסל וכל תמונה.

לא כי אנשים חושבים שזה לעבוד פסל. לא, זה שטויות. אנשים לא עובדים פסלים. אנשים משתמשים בפסלים, כי פסלים זה ייצוג. ופסלים זה דבר נוח, אתם מבינים? דימוי של אלוהים שאפשר להתייחס אליו כמו שצריך. אבל פסל מדויק לרגע אחד, הרגע של הפיסול, ורגע אחרי הפיסול הוא כבר לא מדויק, כי אנשים משתנים ודברים משתנים. הכל משתנה. הזמן משתנה.

ואלוהים של היהדות, שהוא אלוהים שמתגלה בזמן, אומר להפך, אי אפשר ככה. אי אפשר להתקבע. וזו גם הסיבה, כמדומני, שמשה שובר את הלוחות הראשונים ואחר כך כותב לוחות בעצמו, כדי שהלוחות הראשונים לא יהיו מקובעים, ושנבין שהתורה כפי שירדה מהר סיני, היא בעצם תורה שבני האדם כותבים אותה במו ידם.

ד.
וגם זה דבר שצריך לדעת על מערכות יחסים, שמי שנתלה בעבר שוקע, אבל מי שבונה קומה נוספת על גבי העבר, מערכת היחסים שלו עמוקה יותר ומשמעותית יותר. וזה נכון גם לאנשים שמנסים להיות מי שהם היו פעם, וגם לאנשים שמחפשים כל הזמן את בת או בן הזוג כפי שהם היו פעם. אבל שינוי אין פירושו פרידה. דברים קשיחים נשברים בשינויים, אבל הרי אנחנו בני אדם, ובני אדם הם דבר דינמי.

גם נועה ואדם, נניח – הלא עליהם אנחנו מדברים בעצם, ולא על שום פרשה אקטואלית של שמרנות או ליברליות או משהו שכזה, רחמנא ליצלן – מצאו את עצמם אוהבים מחדש את הגלגול הנוכחי שלהם. וזה כמובן לא קורה תמיד, לא, ושמעתי שיש מקרים שמערכות יחסים מתפרקות ואפילו אנשים שיוצאים בשאלה, כך שמעתי, אבל מי שגמיש להקשיב לשינויים שבו ולשינויים שבמערכת היחסים שלו, יכול להעמיק אותה ולאהוב גם הלאה, בכל השינויים שמתרגשים עלינו בחיים האלה, המשתנים תדיר.

שמות | לפרשת שמות

א.
תינוק צורח את נשמתו על גדות הנילוס. כשהייתי קטן חשבתי שהנילוס הוא נהר קטן, נהרון. אולי ברוחב של הירדן. מקום שבו יכולה תיבה קטנה לשוט על היאור הזך. לא דמיינתי לעצמי משהו רחב כמו הכביש מתחת לבית. כפול שלש. כפול ארבע. נהר שהרוחב שלו הוא כמו מהבית שלי עד לבית הספר. שזורם אל הים התיכון. זה לא עלה בדעתי בכלל. ובכל זאת. נילוס. תינוק. קני סוף. צרחות עד לב השמיים.

ב.
כי אם לא צרחות, איך היא הייתה שומעת.

אולי היה שם שקט, אתם יודעים מה. תיבה. נהר. שקט. שקט מצמרר. פחד אלוהים השקט הזה. אלף צרחות ולא שקט אחד.

ג.
אני חושב על יוכבד. אלוהים שישמור עלינו, יוכבד. זה סיפור מהשואה הסיפור הזה. שלשה חודשים להחביא את הילד במרתף, ואחר כך להניח אותו בתיבה, לשלוח את מרים לתצפת. לקוות, כל כך לקוות. ומה היא תעשה אם הוא יסחף לנילוס? ומה היא תעשה אם ימצא אותו חייל? אדם עני? אני רועד מפחד כששי מטפסת על מתקנים בגינה. אני מתפלל על הילדה שלי כל בוקר וכל לילה. מתעורר לפעמים בשלש לפנות בוקר כי אולי היא בוכה. אני לא רוצה לדמיין מה עבר על יוכבד.

ד.
מרים מבינה, נכון? בגיל שבע היא עומדת על הנילוס ומסתכלת על התיבה. היא לא ניגשת, כי לגשת פירושו לקחת אחריות. אף אחד לא מתקרב לתיבה כשיש לידה ילדה בת שבע. מצד שני, כמה אפשר להרחיק. איזה עמדה זו, להביט מרחוק, לדעת שאם יקרה משהו, אולי לא תוכלי לעשות כלום. היא מבינה את זה? היא סקרנית? היא דואגת? היא מצפה?

ה.
בת פרעה יורדת להתרחץ כשהיא שומעת צרחות. היא מבקשת את התיבה, היא מביטה בו: ילד בוכה. כנראה נימול. מילדי העברים, כמובן.

היא חומלת.

אבל עוד לפני שהיא חומלת, היא לבד. ולפני שהיא לבד, היא רוצה בן. ולפני שהיא רוצה בן, יש בה חלל שמבקש להתמלא ואין לה מנוחה, לבת פרעה. אף אחד לא מציק לבת המלך אבל לפעמים, באירועים חגיגיים, מביטות בה הדודות המצקצקות (כי הרי לכולם יש) ואומרות נו, נו. בת פרעה הזו, מה יהיה איתה. והנה בן. והיא חומלת עליו, כי איך אפשר לראות תינוק בן שלשה חודשים ולא להרגיש את ההתקמרות הזו בלב. את הרצון לגונן.

איזה אירוני זה; להיות בתו של האדם שרוצה להשמיד את התינוק, ולהציל אותו.

ו.
אני חושב על מרים ברגע הזה. מביטה מרחוק. היא יודעת שזו בת פרעה. הפוליטיקה פרושה בפניה. מה הדבר הנכון לעשות? היא מנסה לפענח את המבטים: היא שמחה? היא כועסת? היא מתגעגעת? יש לה אור על פניה? האם הילד הולך לתניני היאור? ילך להיות עבד המלך? מה עומד לקרות? היא רצה רצה רצה דרך הסבך, מגיעה לבת פרעה, מתנשמת, אומרת, את רוצה, את רוצה אולי מינקת עבריה?

וכבר אין כאן ברירה לבת פרעה. היא קיבלה על עצמה את התפקיד. היא שולחת את מרים, אומרת לה ללכת להביא. ומרים רצה.

ז.
לפעמים אנחנו חושבים שנביאים (ונביאות) הם נביאים בגלל שהם יודעים מה יקרה בעתיד, אבל נביאים הם נביאים לא פחות בגלל שהם קובעים מה יקרה בעתיד. ולמרות שזה נשמע אותו הדבר, זה לא.

ח.
יוכבד מגיעה והיא מינקת הילד. למעשה היא הופכת להיות אמא שלו. היא מגדלת אותו. היא מיניקה אותו. מחליפה לו. מחבקת אותו. האם היא אומרת לו 'אני אמא שלך'? האם היא מסתתרת מאחורי מסכת התפקיד? מה הוא יודע, התינוק? האם יש לו שם, ברגעים האלה? אולי שם־בטן?

ט.
אחרי שהוא גדל הוא מוחזר לבת פרעה. היא מאמצת אותו. היא קוראת לו משה. וגם אם היה לו שם לפני כן, הוא נמחק. השם 'משה' הופך להיות השם שלו, ומשה הופך להיות בנה החורג של בת פרעה. היא אמא שלו. היא משכיבה אותו לישון בלילה, מספרת לו סיפור לילה טוב. האם היא מספרת לו את האמת? מי מספר לו את האמת, לילד הזה? איך הוא יודע מי הוא? האם אי פעם הוא ידע, בעצם? כמה שנים אחר כך הוא יעמוד מול הסנה הבוער ויתבונן בו. אלוהים יגיד לו 'אני אלוהי אביך' וישלח אותו לתפקיד, אבל משה יתנגד. הוא יגיד שהוא לא האיש הנכון. האם הוא האיש הנכון? לאן הוא שייך בעצם, הנווד הזה בארץ מדין? מי ההורים שלו?

י.
אולי שמו האמיתי לא משנה, כמו ששאלת 'מי בעצם ההורים שלו' לא באמת משנה. כלומר היא משנה, כן, היא כתובה, אבל בעומק היא לא משנה. לכן התורה כותבת 'איש מבית לוי' ולא 'עמרם', ו'בת לוי' ולא 'יוכבד', ו'אחותו' ולא מרים, ו'בת פרעה' ולא בתיה. כי מי בעצם הורי הילד, מאיפה הוא בא, מהם שורשיו, זו שאלה לא חשובה כאן. עדיין לא חשובה. אולי לנצח לא חשובה. רק דבר אחד חשוב. שם אחד.

קוראים לו משה. כי מן המים משיתהו. מה זה אם לא אליק שנולד מן הים. הילד נטול ההיסטוריה, שילדותו התחילה בנילוס. אבל זה יותר מזה, כי הילד הזה, שהולך להיות נביא ולוחם ומנהיג וגואל, קרוי כל הזמן על שם רגע של חמלה. איזה דבר יפה זה, בחיי.

להחזיר מנה | לפרשת וישלח

יש שני סוגי אנשים בעולם, אני רוצה להגיד לכם. קל לראות אותם כשהם הולכים למסעדה (זוכרים שהייתה אופציה כזו פעם?) ומקבלים מנה לא טובה. הסנדוויץ' עייף, הסלט מעפן, הפסטה ראתה ימים טובים יותר וההמבורגר שרוף כולו. ואז בדיוק העולם נחלק לשני חלקים שווים, פייט או פלייט. אם יבוא עשיו אל המחנה האחד והיה המחנה האחר לפליטה. חלק אחד אומר לעצמו שילמתי על זה, ומיד דופק על השולחן ואומר למלצר תגיד לי, אתם מסעדה או בית לשאריות. מה זו המנה הזו. קח אותה ותביא לי אחרת. וחלק שני אומר לעצמו המסעדה עושה לי טובה שהיא בכלל נותנת לי לשבת, ואם אלוהים רצה שאני אקבל כאב בטן אז אין מה לעשות, ושותקים ומשאירים טיפ כי לא נעים.

והחלק השני הזה, שהמסעדה עושה לו טובה, הוא ממש טוב בבריחה. ממש טוב בבריחה. בהדחקה. בהתעלמות. בשכחה. הוא מדחיק חברים מתים, חברים חיים, עובש בקירות, כאבי לב, התעלמויות, מדחיק ניירת, מדחיק ביורוקרטיה, מדחיק קניות שצריך לעשות, בדיקות, מדף שצריך לתלות בחדר של הילד, מדף שלא צריך לתלות ואולי צריך לעשות איתו משהו, מדחיק תקוות שוא, תקוות אמיתיות, כלים בכיור, אבק על השטיח, כביסה שצריך לקפל, מדחיק 45 מיילים (נכון לספירה האחרונה), הכל נדחק אחורה מהתודעה, הוא יודע שצריך להתמודד עם זה יום אחד, אבל למי יש כח.

וגם יעקב קצת ככה, אפשר לומר. כל הזמן בורח מעימותים. אין לו כח למלחמות, הלא, צריך להבין. כל חייו יעקב עושה כל מה שהוא יכול כדי לא להיקלע לעימות חזיתי. מה לא עשה: הכין מרק עדשים כדי לקחת את הבכורה, החזיק בעקב אחיו כדי לצאת, התחפש לאח שלו כדי לקבל ברכה, התחתן עם שתי אחיות, הרביע כבשים כדי לקבל משכורת, הכל רק כדי לא להתעמת חזיתית. וכשהוא מתעמת חזיתית זה תמיד מעמדה של להיות או לחדול. זה לצעוק על רחל ולכעוס על לבן כשהוא עם הגב לקיר ואין לו ברירה. אפילו המאבק שלו מול לבן מגיע רק אחרי שהוא בורח בלילה בלי לספר לאף אחד. הוא מאוהב ברחל שרק רוצה ממנו ילד, ושונא את לאה שאוהבת אותו כל כך. איזה חיים אלה, בחיי.

ומה קורה שם, במעבר יבוק הזה, אם לא יעקב שנמצא עם הגב לקיר, אחרי שניסה את כל דרכי ההתחנפות שלו. רש"י אומר שהוא מתכונן למלחמה אבל במחילה מרש"י, יעקב לא מתכונן שם לשום מלחמה. הוא מתחנף ושולח מתנה ומתפלל אבל אין שם שום מלחמה. הוא מפחד, וצר לו, והוא נמצא בשוחות בקו החזית ואומר לעצמו אין ברירה, אין ברירה, מה לעשות, מה לעשות. והוא חוזר בגלל פכים קטנים כי הוא לחוץ כל כך, ואז, איכשהו, פתאום הוא מוצא את עצמו מתעמת מול מלאך.

ומה זה המלאך הזה אם לא אלוהים (או הוא עצמו) שמבין שאי אפשר לברוח יותר ואומר די, מספיק, אי אפשר לברוח כל הזמן, צריך להתעמת ולהתמודד וצריך לבוא פעם אחת מוכן ולסמן וי על המשימות ולבכות כשצריך ולכעוס כשצריך ולחיות מול החיים האלה בהתמודדות ישירה, לא בבריחה ולא בעקיבה, ובאמת לילה שלם הוא נאבק בתוכו עד שבא עליו סוף סוף השחר והוא יכול להגיד לעצמו שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל, וללכת לפגוש את עשיו לא מעמדת נחיתות ולא מעמדת כניעה אלא סתם שני אחים שנפגשים אחרי שלא ראו אחד את השני הרבה זמן, ולא שזה פתרון לנצח כי הרי עוד רגע סיפור שכם וחמור ודינה מחכה כמו בוץ טובעני מעבר לפינה, ולא שיעקב הפך פתאום לישראל לנצח, אבל לפחות יש לו את היכולת לכעוס על מסעדות שמוכרות לו מנה לא טובה או מקולקלת או יבשה ולא להגיד 'טוב אלה החיים מה אני אעשה', וגם זה משהו.

כל הדעות הנכונות

א.
הכי גרוע שאני כועסת עליו עכשיו ובגלל כל הדברים הלא הנכונים. כועסת כועסת. הוא שלח אלי הודעה לפני שבועיים באחת בלילה, אמר מה נשמע טל, רוצה לבוא? מאיפה הוא ידע שאני ערה בכלל, איך לא כתב 'ערה?', אבל הייתי, וכתבתי תגיד לי אלעד, זה נראה לך הגיוני? והוא אמר לא, את צודקת, אבל בכל זאת, בא לך לבוא, תגידי? ואני אמרתי לו אבל מה עשיתי לך שאתה שולח אלי הודעה פתאום באמצע החיים תגיד לי. ורציתי לכתוב, תגיד, מאחורי הפנים היפות והפמיניזם שלך אין שום דבר שהוא לא לראות רק את עצמך? אבל לא כתבתי, והוא לא ענה לי להודעה אולי חמש שעות, ואחר כך בערך בשתיים בלילה הוא שלח לי הרי את יודעת, טל, הלא בחורף הזה הלבד יכול להרוג.


ב.
למה אני כועסת. תגידי לי איך אפשר לא לכעוס. את בחורה נחמדה, מסלול רגיל: תיכון דתי, שנת שירות, צבא בתור מדריכת שריון, רגע של הודו אחרי השירות, שוכרת דירה בירושלים לומדת באוניברסיטה פסיכולוגיה וספרות, יש לך שיער חלק שאת אוהבת ואף שאת פחות אוהבת, ויום אחד את פוגשת באוניברסיטה בחור חמוד. עיניים כחולות, זיפים קצרים חומים, כיפה שנמצאת שם לפעמים וכל הדעות הנכונות.
יש אנשים שמתאהבים במין ויש אנשים שמתאהבים במראה ויש אנשים שמתאהבים בשכל ואני, פעם לפני שנה כשעוד הייתי צעירה, הייתי מאוהבת בדעות, ויכולתי נניח לצחוק על נעמה החברה הדוסית שלי שרק מציעים לה בחור ישיבה מיד היא לוקחת, לא משנה מה, רק שיהיה מהישיבה הנכונה, וזה היה מצחיק, אבל הנה בוקר אחד אני על הדשא של רוח יש איזו הרצאה על מגדר ופתאום רואה לידי את הבחור הזה עומד ומקשיב, ומיד נהיה לי חום בלב, ומכל הדשא הוא מסתכל אלי ובסוף והוא אומר לי היי, אני אלעד. ואני מתעשתת ואומרת היי, אני טל. והוא אומר תגידי, טל, יש לך גם מספר טלפון חוץ מהשיער המופלא הזה?

ג.
ואני אמרתי כן, בוא, וכמעט אמרתי אולי במקרה אתה רוצה בית בקטמון עבודה מתשע עד ארבע, ארבעה ילדים קידוש על ויסקי וטיסה ליפן בגיל שישים? אני כאן בשבילך. אבל לא אמרתי, רק נתתי את המספר והסמקתי עד שורשי השיער ואמרתי תגיד, אתה פנוי הערב לדייט או שאתה לוקח את המספר כדי לשלוח לי ספאם בחירות? והוא אמר, כל ספאם בחירות הוא בעצם הזמנה לדייט. ובאותו ערב יצאנו. והוא היה האיש הכי חמוד ומצחיק בעולם ושתינו יין (הוא) ויין (אני), אני סיפרתי לו על השריון והוא סיפר לי על איך זה לגדול בירושלים, אני הסברתי לו על המחקר שאנחנו עושות בפסיכולוגיה חברתית, והוא הסביר לי על מבני כוח ועל מה זה אומר כשגבר מסביר לאשה דברים ואיך גברים צריכים להיות רגישים, וזה היה אידיוטי כי, הלו, תזכור איפה פגשת אותי, אבל שתקתי ואמרתי לעצמי או, סוף סוף. סוף סוף. וככה היה כל הדייט, והוא היה כריזמטי וכיפי והיה בינינו מתח כזה, כמו רטט באוויר, והוא ליווה אותי הביתה ואני באתי להיות נבוכה ולשאול איך היה ואולי חיבוק ואולי אולי נשיקה אבל הוא לא שאל אלא פשוט חיכה שאסתובב ואז הוא פשוט נישק אותי ואני עמדתי שם כמו טיפשה.

ד.
ולמה טיפשה, תגידי. מה רע בנשיקה. ואני אגיד לך, אין שום בעיה בנשיקה. ממש בסדר, נשיקה. ככה עובדים דייטים. יש דייט ולפעמים אם היה ממש מוצלח יש בסוף נשיקה. אבל אני אגיד לך משהו, אפשר באמת לדעת הרבה דברים על בחורים ועל רמת הדתיות שלהם לפי הנשיקות שלהם בסוף הדייט, כשהם שומרים נגיעה זה משהו אחד, כשהם אומרים בסוף הדייט 'אפשר לנשק אותך?' זה משהו שני, כשהם מנשקים בלי לשאול זה משהו שלישי. אצלנו בחבר'ה לא היו נשיקות על ההתחלה. מה זה, דייט, הרגע הכרת, מה אתה מנשק. אבל זהו, הוא נישק, ואני נושקתי, ואני בוחרת פה מילים כי, שלא תביני, ניסיתי גם אני לנשק אבל הוא לא היה בקטע. לא. היה פה צד אחד לנשיקה הזו. וידעתי את זה מהרגע שהוא נישק אותי בלי לשאול.
ואחר כך הוא הלך.

ה.
ואני הרגשתי כאילו מה, באמת, תגידי, זה הגיוני מה שהרגשתי? הרגשתי שבעצם מה שהוא עשה היה בסדר. כלומר שהיה מותר לו, כי ניסיתי גם, ובעצם אם הוא היה שואל הרי הייתי מסכימה. ובכל זאת באיזשהו אופן הרגשתי שמה שהוא עשה לא היה בסדר. ולא הצלחתי להסביר לעצמי מה היה לא בסדר בנשיקה הזו. אמרתי לעצמי, אולי זה שהתנשקת כאילו את חילונית בסוף דייט, אבל זה לא מה שהרגשתי. ואולי זה שזה אסור בהלכה, וגם זה לא מה שהרגשתי כי זה לא אני. הרגשתי כאילו הוא לא ראה אותי אז, בנשיקה הזו, והרגשתי מפגרת כי מה, בסך הכל נשיקה. ודווקא נשיקה בסדר. אז מה בעצם, מה את רוצה תגידי. זה הדת שמפריעה לך? זה הבנאדם? זו הנשיקה? מה קורה כאן? ולא ידעתי מה להגיד, מבטיחה.


ו.זהו, ככה היו עוד כמה דייטים בסך הכל. בדייט השלישי היינו בטיילת, והתגפפנו לנו ככה עד שהבנתי שבאמת משהו כאן לא נכון, כאילו אין הדדיות. שהוא נוגע בי רק כדי לגעת בבת, ולא כדי לגעת בי. ולא ידעתי איך לפתוח את זה איתו. ואת מבינה, רציתי אותו אבל גם לא רציתי אותו. רציתי את הגוף שלו אבל לא רציתי את הנפש הזו שלו, אבל לא רציתי את הנפש שלו בגלל שהוא רצה אותי רק כגוף ולא כנפש. כן, זה פרדוקס כזה. אין סיכוי שבנים יבינו אותי אבל את מבינה אותי, נכון?


ואם היינו חילונים כנראה שהיינו נהיים יזיזים וזהו, סוף הסיפור, אבל זה לא מי שאנחנו, והלכנו ככה צעד אחר צעד ומגננה נפלה אחר מגננה, עד שאחרי איזה חודש בערך היינו בתחנה הישנה והוא סיפר לי כל הזמן עד כמה הוא פמיניסט והולך לכל המצעדים וההפגנות הנכונות וכותב בפייסבוק את הדברים הנכונים ומגן על ידידות שלו מפני גברים מטרידים ובסוף הדייט שאל אם אפשר לעלות אלי לקפה וקרץ ככה, קפה שהוא לא קפה, ואני אמרתי אלעד, זה לא זה. והוא אמר, לא ידעתי שאת שומרת נגיעה. ככה ניסה לצחוק. ואני אמרתי, אני לא, אבל אנחנו עדיין לא מספיק קרובים בנפש כדי להיות קרובים ככה בגוף. והוא אמר אני מצטער, טל. חשבתי שזה בסדר. ואני אמרתי, גם אני מצטערת, אלעד. והוא אמר לא, אני מצטער, אני לא יכול להיות איתך בקשר ככה, וכמובן כל זה היה הרבה יותר ארוך, איזה רבע שעה שבה ניסיתי להסביר והוא ניסה להסביר ובסוף היה ברור שאין לו מושג על מה אני מדברת בעצם, ואז הוא קם והלך משם, לא לפני שניסה לקבל נשיקה אחרונה, וזהו.


ז.
ואחר כך גיליתי כמה דברים. קודם כל, שאני לא הראשונה ולא האחרונה, ושיש קבוצות של בנות שהשם שלו עובר שם ככה, מפה לאוזן, וגם שהוא מפרסם כל מיני פוסטים בקבוצות בפייסבוק ובדף שלו, ושם הוא הכי רגיש ומכיל בעולם, וכעסתי כל כך. רציתי לכתוב בתגובות, שתדעו שאלעד הזה הוא לא מי שהוא נראה. נראה כאילו יש לו נפש רגישה אבל באמת זו רק הצגה למשוך בנות ובתכל'ס הוא אגו שמרוכז בעצמו והוא עושה הכל עם בחורות, מפתה אותן ואחר כך שוכב איתן ואחר כך זורק וממשיך בדרכו. ככה רציתי לכתוב בתגובות, אבל לא כתבתי.


ח.
אבל את לא מבינה. את חושבת שאני כועסת עליו כי הוא רמאי. כאילו נראה צדיק ובאמת רשע. אבל זה בכלל לא הסיפור, את מבינה? אני מאמינה שהוא באמת בסדר, באמת אכפתי, באמת מנסה לשים לב, שהוא כל כך מצחיק, שהוא חשב שאנחנו באותו המצב, שהוא באמת בודד, ששום דבר הוא לא עושה מכוונה רעה או ממניפולציה. לכן אני כל כך כועסת, כי אני מרגישה שהוא ניפץ בתוכי את כל היכולת להאמין עכשיו לאנשים. הנה שאני יוצאת עם בחור, והוא הכי מקסים בעולם, וברור לי שהוא לא משקר כאן בשום שלב ושהוא מי שהוא, ואני אומרת לעצמי – אבל אולי הוא לא באמת כזה? אולי זו סתם הצגה כדי להשיג אותי? אולי הוא עושה את זה רק כי אני אישה? בלי קשר לזה שאני טל? אולי זה מה שקורה כאן? ואני לא מסוגלת יותר להאמין לו. לכן אני כל כך כועסת עליו, את מבינה.


ובכל זאת לפעמים, בשתיים בלילה, אני חושבת עליו ומתגעגעת למגע שלו. את יודעת, הלא בחורף הזה הלבד יכול להרוג.

זה לא נתון לפרשנות (סיפור מד"ב)

הדלת נפתחה חרישית. דוס.קו, הרובוט של הרב בן־שמעון, התגלגל לכיוונו של ישפה. הרב יקבל אותך עכשיו, הוא אמר. הספה עליה ישב ישפה התרוממה, וישפה נעמד, ניער את החליפה שלו והתקדם אל החדר. גם דלתו של חדר העבודה נפתחה מעצמה, והרב בן שמעון לחץ את ידו של ישפה והציע לו לשבת. החדר היה ישן. בשנת 2156 רוב החדרים היו מודולוריים, ולכל הפחות הציעו פונקציות חכמות. לא היה צורך בהמוני ספרים על הקירות; ניתן היה להשתמש בשדר ידע למוח, בקורא אלקטרוני או, לשמרנים יותר, בקיר שמחפה על פני הספרים. אבל הקירות אצל הרב בן שמעון היו עמוסי ספרים חומים, אדומים, כחולים, והריחו ריח של התפוררות עתיקה. הרב עצמו היה מבוגר למדי, כבן שבעים וחמש, עטור זקן, כיפה ושרשרת 'חי' שחוקה. היו עליו אגדות, על הרב בן שמעון. מישהו סיפר שהוא יודע בעל פה את כל הספרים שקרא. אמרו עליו שהוא גאון מחשבים. שהוא פרץ למחשבים של הֶקְסָגוֹן בגיל 18. שהוא ניצח את המחשב בשחמט. אף אחד לא ניצח מחשב בשחמט כבר מאה שנה. הוא היה יותר חכם ממחשב! אבל הוא בעיקר היה חכם מאוד. תלמיד חכם אמיתי. זה היה דבר.

כן, אמר הרב בן שמעון. במה העניין.
זה מאוד פשוט, אמר ישפה.
הרב בן שמעון הנהן. באופן מוזר, נראה היה שכל תשומת ליבו נתונה לישפה, ולא מוסחת על ידי משקפיים חכמות, אזניה או עדשה חכמה.
ובכן, אמר ישפה. אני מב"ח, מה שמכונה. מנהל בינה חכמה עצמאית. הוא מצמץ. אנחנו, אה –
הוא היסס. לא ידע איך להגיד את זה. אחר כך התעשת.
ובכן, אמר שוב, חשבתי – הרי אנחנו, כלומר היהודים, כלומר – כותבים כל הזמן פרשנויות, נכון? למה אנחנו כותבים פרשנויות, כי אנחנו לא מבינים את המקור, לא? הנה רש"י, נניח, קורא את הפרשה, והוא חושב לעצמו למה נניח כתוב 'לך־לך', ונותן לזה תשובה. אחר כך מגיע הרמב"ן, ונותן תשובה אחרת, נכון? ככה כולם. המשנה והגמרא והראשונים והאחרונים והבתראיים, כל אחד שואל שאלה על מי שקדם לו וכותב את התשובה. ככה הספרים האלה – הוא החווה בצורה כללית על כל הספרים שסביבו – מתרבים. ככה חשבתי.
ואז חשבתי לעצמי, מה אם נניח נזין את כל הטקסטים האלה לתוך התוכנה, ונריץ זיהוי שאלות, ואחר כך נבקש מהמערכת למצוא את התשובות הנכונות, על בסיס הידע הקיים, מה? ואז לא תהיה נניח מחלוקת אם יש אם למסורת או לא. נשתמש בכתבי היד הנכונים, בעדויות הנכונות – והופ, תהיה לנו תשובה. מה אז?
הרב בן שמעון הנהן.
אז זה מה שעשיתי, אמר ישפה. הכנתי את המערכת, כל הטקסטים כבר קיימים, הרצתי שאילתות לזיהוי שאלות, בניתי מערכת שמזהה מה היה קשה לרש"י, יצרתי התפלגות עץ של שאלות – כמה עשרות מליוני שאלות, למעשה, כי כל תשובה מולידה שאלה אחרת – ואז ביקשתי מהמערכת למצוא תשובות.

ו…? שאל הרב בן־שמעון.
והיא מצאה, אמר ישפה. זה לקח די הרבה זמן – חמש שנים, ליתר דיוק – אבל היא מצאה. לא בדיוק 42 והתשובה לחיים היקום וכל השאר, אתה יודע.
הרב בן שמעון חייך. מהטרמפיסט, הוא אמר.
כן, אמר ישפה. אז זה לא זה. זה פשוט ספר. כל השאלות על התנ"ך, והתשובות הנכונות. ההתפלגות של העץ סימנה ענפים שלמים – את רוב הענפים, למעשה – שיצאו מכל מיני תשובות שגויות, וזהו, יש לי כאן בקובץ את הכל. זו האמת. קוראים את זה ויודעים שזו האמת, האמת לאמיתה. זה מיישב את כל השאלות, הזרמים, המחלוקות – זה פשוט זה. אני יכול לשלוח לך, אם אתה רוצה.
הרב בן שמעון הרצין. ומה באת לשאול, שאל.
אני לא יודע, אמר ישפה. חשבתי שתרצה לראות את זה.
באת לשאול אם לפרסם את זה, אמר הרב בן שמעון, ואיך לפרסם.
ישפה הסמיק. כן, הוא אמר. איך אתה יודע?
לא רק מערכות מחשב יודעות דברים, אמר הרב בן שמעון. הוא שתק לרגע.
אני חושב שאתה לא צריך לפרסם את זה, הוא אמר. למעשה, אני אוסר עליך לפרסם את זה. ואם תפרסם, אני אודיע רשמית שזה שגוי לחלוטין.
אבל זה לא, אמר ישפה.

אתה צודק טכנית, אמר הרב בן שמעון, אבל טועה מהותית. אתה חושב שהסיבה שאנשים שאלו שאלות היא בשביל התשובה, אבל האמת היא שהם שאלו שאלות בשביל השאלה. הם לא ידעו את זה, והם הציעו תשובות ורבו על התשובות ולפעמים נלחמו עד חרמה בשם התשובות שלהם, אבל הם טעו. הכל הכל היה בשביל השאלה. תשובות ברורות סוגרות את החיים האלה, אתה מבין? שאלות פותחות.
ישפה נענע את ראשו. אתה טועה, כבוד הרב, הוא אמר. אנשים צריכים בהירות.
לא, אמר הרב בן שמעון. אנשים צריכים עמימות. אתה חושב שמשהו מכל הספרים האלו היה נכתב אם הכל היה ברור? מה פתאום. כלום לא היה נכתב. אתה יודע, הוא אמר, בשנות החמישים של המאה הקודמת היה דרשן גדול בירושלים שאמרו עליו שהדיבור שלו בהיר כמו השמש. קראו לו הדרשן אלגרבלי. הרב מתניה אלגרבלי. אתה מכיר את השם?
לא, אמר ישפה.
כן, אמר הרב בן שמעון. כי כשהכל ברור, הכל נשכח. אבל את ר' נחמן אתה עוד לומד, נכון? כי אף אחד לא יודע מה הוא בעצם רצה. זה יכול ללכת לכל כך הרבה כיוונים. אפשר ללמוד את זה; לשאול שאלות, לענות תשובות מהקישקע הפנימי שלנו. ככה זה עובד.
ישפה הנהן. טוב, הוא אמר. התראה קפצה לו בזווית שדה הראייה; פגישה עם הנהלת הקרן בעוד חצי שעה. אני צריך ללכת, הרב, הוא אמר. אני אחשוב על זה עוד קצת.
כרצונך, אמר הרב בן שמעון. הוא חייך אליו, ואז אמר רגע, ישפה, לפני שתלך, אני רוצה להראות לך משהו.

הוא קם ממקומו, נאנח וניגש לארון הספרים. הוא שלף משם ספר אחד, והגיש אותו לישפה. הנה, הוא אמר, קח. מתנה.

ישפה הודה לרב וקם ללכת. הרובוט ליווה אותו אל הדלת. כשיצא אל המנהרה הממוזגת, חשב שוב אם לפרסם או לא, ובינתיים עלעל בהיסח הדעת בספר שקיבל מהרב. פתאום קפא; הספר היה דומה מאוד לספר התשובות שהנפיקה המערכת שלו. הוא דפדף אל דף השער. בכריכה היה כתוב 'ספר הבהיר, יישוב קושיות הראשונים והאחרונים, דבר דבור על אופניו, מאיתי הצעיר באלפי יהודה, איתן במוהר"ר נתן בן שמעון'. הוא קרא בדף הפרטים: זו לא הייתה מהדורה ראשונה. לספר לא הייתה מהדורה כלל. הוא הודפס בהוצאה פנימית, בעותק אחד, שהיה בידיו. כשקרא את המילים, הספר החל להתפורר בין ידיו.

הוא פנה לעוזר האישי הוירטואלי שלו. אנג'ל, הוא אמר, תראה לי בבקשה את הקובץ שהAFAQ הוציאה, הקובץ עם התשובות, זה ששמור במסמכים שלי.

הוא איננו, אמר אנג'ל, נמחק על ידי גורם עמום שפרץ למערכת, לפני כעשרים וחמש דקות.