א.
הזמן עד השביעי באוקטובר והזמן אחרי השביעי באוקטובר הם שני זמנים נפרדים, מתקיימים בעולמות אחרים לגמרי. כאילו איזו סטייה מציר הזמן שהיינו בו לציר זמן אחר, ביקום מקביל, שדומה מאוד לראשון ובכל זאת שונה ממנו לגמרי. והזמן כבר לא אחיד. אני אומר 'לפני שנה' ומתכוון 'לפני שנתיים'. הנה, למשל, הבוקר ישבתי בניחום אבלים ואמרתי למישהי 'כן, הבת שלנו, שי, היא על שם חבר שלי שנרצח לפני שמונה שנים', ומרב תיקנה אותי 'תשע'.
ונגה בי פתאום הזמן; תשע שנים. זה נכון.
ב.
לפני תשע שנים בערב יום השואה שלחתי אליך הודעה, ניסינו לשדך את יעל, אם אני זוכר נכון. ואתה כתבת שתבדוק. ולא בדקת, כי היית באמצע דייט, ואחר כך לא בדקת, כי מתת. נרצחת. הדייט ההוא הסתיים אבל במידה מסויימת הוא לא הסתיים מעולם, והבקשה ממך שתבדוק עדיין לא נענתה. משהו נותר פתוח, כמו חלל באמצע החיים.
אני חושב על זה הרבה. אם היינו ממשיכים לחיות אולי היית בוחר בכיוון אחר. היינו מתחתנים, גרים בערים אחרות, מוצאים חברים אחרים, משהו היה מתמסמס אט אט ונשאר בקשר מקוטע שכזה, שכבר לא מעדכן זה את זה בכל הדברים שיש לו להגיד. אבל לא המשכנו לחיות, ואני אמנם לא חושב עליך כל יום אבל אני חושב הרבה. החברות הזו לא נסגרה או דעכה. אני עדיין חבר טוב שלך, ונראה שתמיד אהיה. המוות קיבע את זה לנצח.
ג.
מי היית. לפעמים אני צריך להיזכר, להעלות את דמותך מן האוב. אני מנסה לצקת מחוות גוף בתוך קוי המתאר של הזיכרון. לפעמים הפוך, מכה בי פתאום תמונה שמצאתי במגירה. שני ילדים יושבים בגן קדם־חובה, אצל תקווה. אתה בלונדיני כחול עיניים, אני משלב ידיים בצד, שורה שנייה, אבל אתה מונצח בי. זיכרון היותך. הגמגום הקל. מחוות הגוף, שרירי הידיים, אפילו השלוכיוּת הזו שאחזה בך לפעמים. אני מבין שמשהו ממך נצרב ברשתית העין שלי, מלווה את המבט שלי בכל אשר אפנה. וזה מוזר, אבל זה נכון, שלפעמים מה שנשאר בי אחרי תשע שנים הוא המראה, המאפיינים הפיזיים, הדבר הראשון שהלך.
ד.
ועוד משהו נשאר בי. ההעדר.
קשה לראות אותו, שהרי הוא העדר. הנקודה העיוורת שאיננו רואים. הדבר שאינו כאן, ולכן קשה לשים אליו לב או להניח עליו את האצבע, ומטבע הדברים הוא נוכח יותר אצל המשפחה מאשר אצל החברים, שהרי חברים באים והולכים, ועדיין ההעדר הזה נשאר בי. יש משהו בי שאינו שלם, ויש בי רצון להגיד משהו ולא תמיד יש לי למי. יש בדיחות שלעולם לא אספר, ושירים שאין לי למי לצטט אותם. יש מחשבות שאין מי שילווה אותם, ובירות שלעולם לא יִשָתּוּ. ולא כי אין לי חברים טובים, או כי אין לי חברי נפש אחרים, אבל אותך אין לי, ולעולם לא יהיה.
אולי כשמדברים על חור בלב, זה הדבר שמדברים עליו.
ה.
הכל זולג דרך החור הזה כמו חול דרך אצבעות הידיים. הזיכרונות, התקוות, הגעגועים. דברים נשאבים דרכו. בדרך כלל יש מעליו מכסה אבל הוא לא הרמטי, כי החור עצמו מתרחב לפעמים. והוא הרי שם כל הזמן.
איך לומר 'סליחה, זה לא משהו שאמרת. אני בוכה כי החבר המת שלי נכנס לי לעיניים'.
ו.
אני רוצה לתאר אותך למי שלא הכיר אותך, ולהגיד אבל זה הרי הזווית שלי. כך הוא נראה כשהאור שלו הוטל עלי, ואני תוהה מאיפה להתחיל. אולי מהרגליים המלוכלכות, נתונות בסנדלים תנ"כיות שפעם שנאתי ואחר כך למדתי להעריך. מכנסי ג'ינס קרועים. חולצת טריקו שראתה ימים יפים יותר. שאריות אדמה בסדקי כף היד. קומה נמוכה עד ממוצעת. כיפה גדולה, ביתית, קצת פרומה מונחת על תלתלים בלונדיניים לא מסודרים על הראש, יורדים אל פאות מאחורי האוזן ואל הזקן שגם הוא לא מסודר, מתפרע. זיק של חיוך בזוויות העין. חיוך בזוויות הפה. משהו בדיקציה לא מסודר. עד כאן הגוף.
רוצה לתאר את הנפש אבל חושש לכנוס אותה במילים. אבל אם הייתי צריך להציג אותך הייתי אומר היי, תכירו, זה שלום. הוא אוהב להפתיע אנשים. הם חושבים שהוא דוס וסגור אבל הוא מתגלה פתאום כנפש הכי חופשית שהם ראו מימיכם. הוא טריקסטר, אוהב לעשות שטויות. יודע להיות רציני כשצריך, ויודע לקחת אחריות ולארגן כשעוד יותר צריך. הוא אוהב ללמד ואוהב להורות ולהסביר לילדים מה הם רואים ואיך הם רואים. הוא אוהב לקרוא ספרי שירה ואוהב לתת אותם במתנה לאנשים אחרים, שגם אותם הוא אוהב. באופן כללי הוא אוהב הרבה אנשים והאנשים האלה אוהבים אותו.
ז.
עכשיו אתה מת, אבל האנשים האלה עדיין אוהבים אותך.
ח.
ובכל זאת, הזמן אחר. לא רק שנעלמה לנו חצי שנה, אם לא שנה, אלא שאנחנו באמת בעולם אחר. ובעולם הזה החדש, יש הרבה יותר מוות ושכול וחברים שהלכו ולא יחזרו, וגעגועים שנכתבים שוב ושוב במילים שונות ומושָרים ומולחנים ואהבות שמוטחות בנו ותמונות ואנשים שנמצאים כל כך קרוב אבל עדיין, רחוק כל כך. עולם שבו בשנה אחת איבדתי שלשה בני דודים. ויש אמנם אנשים שאיבדו הרבה יותר אבל הרי מה אני יודע, רק על האבדן שלי אני יודע לדבר.
ובעולם החדש הזה זכרון היותך, שלום, הוא לא זיכרון של עצב. מוזר לי לכתוב את זה עכשיו אבל בעולם החדש הזה אתה הזיכרון שלי לשמחה. הפטרונוס שלי. הזיכרון שיש חברות שהיא למעלה מטעם ודעת, ויש אנשים ששואפים להרבות טוב בעולם. אתה מגדלור לחנך לאורו, אם אפשר לומר את זה כך. לדבר על גבורה שסיימה חיים של נתינה ושל שמחה ושל אהבה ושל משפחה, אבל גם לדבר על הנתינה והשמחה והאהבה והמשפחה, ועל הנוטע עצים לדורות שיבואו אחריו, כשהוא יודע שיום יבוא והוא כבר ילך למקום אחר.
ט.
ובטח היית צוחק אם הייתי מספר לך את כל הדברים האלה, אבל גם קצת שמח, כי הלוא כך ניסית לחיות. והיית שמח שאנשים מתגעגעים אליך, כי אם מתגעגעים אליך זה אומר שחיית כך שנגעת בליבותיהם. והיית מזכיר לי את הסוף ההוא של הנסיך הקטן. גם את הדברים החשובים ביותר שהם סמויים מן העין ואינם אלא בלב, אבל גם –
גם את הסוף הסוף, הציור של הנוף. והיית אומר הלוא מה יש בנוף הזה, אין בו כלום. שתי גבעות. זה פשוט אותו הנוף בו היה הנסיך הקטן תמונה אחת לפני כן. ובתמונה הזו לא רואים דבר, זו תמונה של ההעדר. של הנוכחות שכבר אינה כאן. אבל היית אומר, זה שהוא לא כאן בתמונה זה לא אומר כלום, שהלוא הדברים החשובים ביותר סמויים מן העין.
י.
אבל אתה לא כאן, ואתה לא אומר דבר. ואני כותב שוב ושוב מילים על גבי מילים, שעה שכל מה שאני רוצה להגיד הוא: אהבתי אותך כל כך. אהבנו אותך כל כך. הלוואי והיית כאן.