מה זה בידוד אם לא דירה ריקה

אבל מה את אומרת, בעצם, נועה, מה את אומרת, זאת אומרת, את מבינה, בסוף רווקים מתים מבדידות, זה מה שאני מנסה להגיד לך, תראי מה זה ביום רביעי הייתה מסיבה בנחלאות והנה היום אני בבידוד. מה בידוד עכשיו, מה בידוד, מה זה בידוד אם לא דירה ריקה מטבח שאין בו כלום כי השוק תמיד היה במרחק נגיעה, ואני אומר לך נועה אם היה לנו שכל היינו קולטים את כל הסיפור הזה לפני שבוע או שבועיים, עושים שורט על כל המדדים ומסתגרים ביחד בבית לחודשיים עד שכל הסיפור הזה יגמר.

הנה עכשיו אני יושב פה בבית אתמול בכיתי אמרתי לעצמי בחיייאאת קובי אתה מטומטם. בחורה מפה בחורה משם הייתה אפילו אחת שסיננתי כי החברה שהציעה לי אותה הייתה מצוננת או משהו כזה, תמיד הייתה אופציה ואני עומד כאן עכשיו, נועה, אין לי עבודה, חברים שלי מריצים בדיחות מפגרות בוואטסאפ ואני לבד לבד רק אני ואיזה שמיניית בירה שנשארה מפורים. איזה מטומטם. כלום לא חשוב עכשיו, כלום לא חשוב, לא מצחיקה כן מצחיקה כן אוהבת מארוול לא אוהבת מארוול בסוף מה בנאדם צריך בסוף העולם אם לא מישהי לחבק אותה בזמן שהמגדלים קורסים.

והיה סיכוי אבל ככה לפני שבועיים באת ואני אמרתי לך לא, כן, אני יודע, אמרתי לך לא, ולמה אמרתי לך לא, כי בדיוק רציתי להתחיל עם מישהי אחרת שראיתי ומה את יודעת, התחלתי איתה והיא אמרה שהיא תחשוב על זה ואפילו רקדנו קצת בפורים ועכשיו אני בבידוד והיא אצל ההורים בפרדס חנה ומה עושים, נועה, מה עושים תגידי לי מה עושים כל הלב שלי פרפורים כל הנשימה שלי קוצר נשימה כל הראש שלי סיבובים על סיבובים תגידי מה עושים, מה עושים, אני כבר שלש שעות עומד ליד הפלאפון ולא מתקשר רק צועק את זה אל החלונות ומקלל את תשתית האינטרנט של הדירה שלי ומחכה שכל הסיוט הזה יגמר ואומר לעצמי אולי תתקשר אליה, אולי היא תבוא להתבודד איתך, ויודע שזה הדבר שהכי אסור בעולם וזה סכנת נפשות כי אולי אני נשא ואולי תידבקי ואולי נמות אבל תגידי לי, נועה, הרי גם מהבדידות הזאת אפשר למות.

ואפילו בהסתרה

לפעמים בא לי לצרוח עליו. ככה, לצרוח. לבוא אליו בסוף תענית אסתר רגע לפני קריאת מגילה ולשאוג עליו שימיייייייייייייייייי ולשמוע אותו נוהם ככה, מהשמיכה שלו, ולהגיד לו חלאס, לא מעניין אותי דיכאון ולא מעניין אותי כלום, אתה עכשיו לוקח את יפעת ונדב והולך לשמוע קריאת מגילה במניין המרכזי. אני רוצה שהילדים שלי ירו באקדח קפצונים כשהם שומעים את המן. ככה אני רוצה לעשות, אני רוצה לבוא עם דלי גדול מלא מים ולשפוך עליו ולהגיד לו ימח שמך חמוד שלי, צא מזה. תפסיק למשוך לי כתפיים כאילו אין לך מילים בפה. קום כבר, פשוט קום.

אבל אני לא אומרת כלום.

הפסיכיאטר אמר לו, ואחר כך אמר לי, תשמעי, דיכאון זה מחלה. לא כמו מחלה, ממש מחלה. מה, תבואי למישהו חולה ותגידי לו היי, אולי מספיק כבר להיות חולה? מה, תאשימי אותו בזה שהוא חולה? אי אפשר. זה לא אשמתו. צריך להבין אותו ולרחם עליו ולסעוד אותו ולחכות שהוא יתאזן. לא יודע אם הוא יצא מזה, אבל יתאזן. וזה נכון. אי אפשר להאשים אותו.

תענית אסתר, אני לא צמתי. לא יודעת, נראה לי מוגזם. אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני עם שני ילדים קטנים בבית, בעל ששוכב במיטה, מליון משלוחי מנות להכין, מנה לסעודה הערב מנה לסעודה מחר, ואני צמה. אלוהים יסלח לי, אמרתי, הוא יבין. בכלל, אצלנו בבית היה מקובל שנשים לא צמות תענית אסתר. זה צום לגברים, אמא שלי אמרה פעם, ומאז זה כך. אבל לשימי לא אמרתי כלום, כי משום מה זה עושה לו רע. הוא לא אומר לי כלום, כן? אבל זה עושה לו רע, ואני אמרתי לעצמי איך עוד אפיזודה עכשיו. מה נעשה עם פורים.

ולפעמים אני אומרת לעצמי מה, ואם הוא היה חולה, הייתי אומרת לו תודה רבה קח משכך כאבים ותעזור לי לשטוף כלים. ואם הוא היה חולה יותר קשה, נניח במשהו שמאשפזים עליו, אז לפחות כולם היו מכינים לי ארוחות שיהיה מה לתת לילדים, והוא לא היה כאן לידי בחדר הסמוך נוהם לעצמו בשקט שכזה, ואולי הייתי צריכה לטפל בו אבל לפחות לא היה לי חור שחור בחדר השינה ששואב אליו את כל הבית.

הנה ככה חיפשתי את הילדים בתחפושות שלהם ושמתי מסכה כזו שהייתה לי מאיטליה והלכתי לקריאת מגילה, וחשבתי על הששון והשמחה האלה שמה יהיה איתם. והילדים היו איתי, כי נדב עוד קטן, וכל המגילה בכיתי מאחורי המסכה. מה זה בכיתי. לא ממש בכי, אבל דמעות. פריקה שהיא לא פריקה. החיים האלה מה הם, סוחבים וסוחבים אותם עד הסוף.

ואני מה? אנשים ששומעים ששימי חולה אומרים לי אוף, אבל הוא נראה כל כך טוב. או אומרים, מה, וציפרלקס (הם אומרים את זה לא נכון, כאילו ציפרלקס זה שילוב של בני ציפר וסלמון מעושן), זה לא עוזר? כאילו זו מין תרופת קסם כזו. והם מרחמים עליו, ואומרים אויש, איזה מסכן. ואני מה? כלומר אני הבריאה כאן, כן, אבל היי, מה איתי, אני סוחבת פה משפחה על הכתפיים, הלווו, תרחמו עלי! עלי, לא עליו! אני לא רק נספח כאן בסיפור הזה —

אחר כך הלכנו הביתה וכל הבית כנסת איחל אחד לשני פורים שמח, פורים שמח, ורציתי להגיד ככה לרננה, שאיחלה לי פורים שמח עם החיוך הכי גדול והכי מעצבן שיש בעולם הזה, את יודעת מה זה פורים שמח? אני אספר לך מה זה פורים שמח. מחר כשתשבי בארוחה שלך עם המשפחה המורחבת שלך ותשתי יין ותספרי בדיחות אבא גרועות אני אשב לי בבית ואפחד שאולי הוא יעשה משהו או יפגע בעצמו או בנו, כי אי אפשר לדעת מה יהיה. זה מה שרציתי להגיד לה, אבל לא אמרתי. רק איחלתי פורים שמח והלכתי עם הילדים הביתה, וכשנכנסתי הביתה שימי עמד שם בפיג'מה וחייך אלי.

אני אוהבת אותו, זה מוזר. כשהוא מחייך אני מרגישה כמו אשה מוכה שמחייכים אליה, ואני שונאת את עצמי שאני מרגישה ככה, ויודעת שהוא עדין ונקי ולא מתנהג באלימות אף פעם, זו המחלה שהיא אלימה ככה, אני יודעת. והוא סובל יותר ממני, גם את זה אני יודעת. אני לא ממש סובלת, רק נלחמת. כל יום הוא מלחמה: לקום בבוקר, להכין סנדוויצ'ים, לחייך, ללכת לעבודה, לחזור מהעבודה, להכין ארוחה חמה, לחייך עוד, לנקות, לסדר, לקלח, להרדים, לשטוף כלים. אז זה לא סבל, כי סבל הוא בריחה. קשה לי, ואני נלחמת. איזה שיט זה, בחיי. איך אני אוהבת שהוא מחייך.

ומה שקרה היה שבערך בתשע רונן השכן מהקומה למטה, זה שנשוי לאפרת, דפק בדלת ואמר היי, מה קורה, ואני אמרתי מה, משלוחי מנות זה מחר, והוא אמר כן, אשתי שלחה אותי לקחת את שימי, ושימי דשדש בפיג'מה מהחדר ואמר היי, רונן, וכמו תמיד כשהוא עם זרים הוא רץ לחדר ועטה מסכה של שמחה והתלבש ואמר יאללה, בוא נלך למסיבת פורים, ואחרי שהוא הלך הגיעה הבת של רונן ואפרת ואמרה שאמא שלחה אותה לשמור על הקטנים שכבר ישנו, ואני שלא היה לי מה לעשות רבצתי על הספה עד שאפרת עלתה כדי להגיד טוב, חמודה שלי, שימי על עצמך תחפושת, תורידי את המסכה הזו ובואי, אנחנו הולכות להשתכר.

וזהו. אחת עשרה וחצי עכשיו. אני קצת שיכורה לכן אני כותבת. שרתי את כל השירים וצעקתי במקומות הנכונים והתחבקתי עם כל הנשים מהמניין כולל אלו שאני לא אוהבת ואז התיישבתי על הספה ופשטתי ידיים לצדדים וברקע היו כל השירים החדשים שאני כבר לא מכירה ואמרתי לעצמי פורים שמח, פורים שמח, והיה שם רגע, אני יודעת, אולי הייתי שיכורה ואולי סתם, ערב חופשי, אבל היה רגע שהייתי בו שמחה באמת. כמה שזה טוב טוב, בחיי.

ככה מעל התהום

אבל תגיד, אביחי, אלישבע אמרה, באמת אני שואלת. אתה הולך לפעמים למסיבות של החברה. וזה בסדר, מה אני אגיד. ואתה רואה שם בחורות, גם זה אני מבינה. והבחורות צעירות ממני, והן לא היו בהיריון, והכל עדיין מתוח, ואתם צוחקים ביחד. זה לא עושה לך משהו? והוא אמר עושה, מה אני אעשה, עושה. אבל אני אדם בוגר, אלישבע, אני שלך. והיא אמרה, אדם בוגר, אבל איך אדם דתי הולך למסיבות של החברה, זה מה שאני לא מבינה.

ואביחי עומד מולה עכשיו ורואה איך יכאב לה. עוד רגע יכאב לה. והוא לא רוצה להגיד אבל לפעמים אין לו ברירה. אני לא מאמין באלוהים, הוא אומר, ורואה איך היא מתכווצת בתוך תוכה, כאילו חלק ממנה נשאב פנימה. אפילו לא בדאורייתא? היא אומרת, והוא אומר לא. אפילו לא מאמין אבל לא מאמין במצוות? מאמין אבל חושב שלאלוקים לא אכפת ממני? הוא רואה את שרידי התקווה שלה מנסים להיאחז במשהו אבל אין לו ברירה. לא, הוא אומר. לא, בכלל בכלל לא, וכאילו שרפרף נשמט מתחת לרגליה היא אומרת חלושות אבל הילדים, מה יהיה עם הילדים.

שלשה. נהרה, אבנר, יועד. נהרה תכף בת שבע, כבר קוראת, יושבת איתו ללמוד פרשת שבוע בשבת לפני מנחה. גם למנחה הוא הולך, וגם לערבית, וכשנהרה מקבלת קרמבו בסוף הלימוד אבות־ובנים, הוא אומר לה תברכי, נהרה, והיא אומרת מה לברך, אבא, והוא לא זוכר, או מזונות או שהכול אבל הוא לא זוכר מה בעצם ההלכה, והוא רוצה להגיד מה זה משנה, באמת, תברכי משהו, אמא שלך רוצה שאני אגיד לך לברך. זה לא הוגן, היא אמרה, אתה לא יכול להתחתן עם אשה בת עשרים ואחרי עשר שנים להגיד לה להתמודד, ולכן הוא יושב עכשיו בבית הכנסת מאחורה ופותח קיצור שולחן ערוך כדי לבדוק מה יותר חשוב, הביסקוויט או הקרם.

איזה שטויות, בחיי.

עדיין לפעמים תוקפת אותו הסתמיות. יום כיפור למשל. מילא לשבת יום שלם בבית הכנסת, להיראות ולהראות, אבל מה יעשה שם. ביום הכיפורים האחרון הגיע עם תיק מלא ממתקים (צחק, הצביע על אבנר, כולם הבינו) וספר של א.ב. יהושע. מסע אל תום האלף. הרבה עמודים, כתב צפוף. עטף את הספר בנייר חום, שיראה דתי, אחר כך עמד כשעמדו כולם והתיישב כשהתיישבו כולם ומדי פעם יצא עם התיק לשירותים ושתה קצת מים ואכל איזה במבה, ובכל הזמן הזה אמר לעצמו איזה מין חיים אלה, אביחי, גיל שלושים ושתיים ואתה אוכל במבה בשירותים רק כדי שלא יחשבו עליך דברים, חס וחלילה. איזה מין חיים אלה.

הם הולכים לאחרונה על מים רועדים, בבית. כמו קרח דק. הוא אומר לה 'תודה' ו'בבקשה' כאילו הם זרים גמורים, היא מנומסת אליו הרבה יותר מדי. כאילו יש איזה מרחב משותף לאיש ואשה, וכשמותחים אותו לקצוות הכל הופך להיות הרבה יותר מדי דק. בחופש השתכר בעל האש של בוזגלו, ובשכרותו אמר לבוזגלו אתה לא מבין, בוזגלו, אתה לא מבין, אנחנו ככה מעל התהום. איש ואשה אחוזים יחד ושלשה ילדים אחוזים תחתיהם וכולם מחזיקים בחוט קטן של נורמליות והכל עוד רגע יכול להתפוגג.

יכול היה להתגרש, אבל מה, יתגרש? איזה מין אדם אומר לאשה בת שלושים (קצת נמוכה, ההיריונות עשו לה טוב. ריככו את זווית הפנים והמותניים. הפכו אותה רכה) תתמודדי לבד עם שלשה ילדים, עם בדידות בלילות שבת. והרי הוא עדיין אוהב אותה, גם אם לפעמים נחמץ ליבו – ככה, בהצצות חטופות לחיים אחרים – שלא חיכה עוד שבע שנים, שלא ניסה דברים. שלא הוריד טינדר (ודווקא הוריד, באיזה בית מלון אחד בכנס מקצועי, ומיד מחק. אלוהים שישמור, כמה קל ליפול דווקא עכשיו), שלא הלך למסיבות, ראה ביקיני. העולם כולו היה פתוח לפניו והוא לא ראה ועכשיו גיל שלושים שתיים, מה, יהרוס את כל מה שיש לו בשביל איזו הצצה חטופה בחיים שלעולם לא יהיו לו?

הנה: גיל שלושים ושתיים. הנה: השיער הלבן שמבצבץ בצדעי הראש. הנה כאב הגב. שלושה ילדים. עבודה טובה בחברה טובה, יועץ משכנתאות. לפעמים יושב מול זוג נרגש כמוהו, אומר להם כן או לא, מאיפה אתם, מגוש עציון. איפה, אפרת, מכירים את רבינוביץ'? מכירים. גם הוא מכיר. למה הוא שאל, מי יודע, אולי כדאי להרגיש שהוא לא לבד בעולם. בגיל שלושים ושתיים הוא הולך לפעמים חזרה הביתה. מתפלל מנחה, ערבית. עולה לראות נינג'ה ישראל, אלישבע ליד הכיריים, מכינה פנקייקים, הילדים ישנים, משפשפים עיניים, מבקשים מים ופנקייק. כשהוא עובר ליד התנור הוא צובט את אלישבע במקומות שפעם לא העז, היא צוחקת. אולי יש סיכוי לזוגיות הזו דווקא.

שלא תהיה ברירה | לפרשת בשלח

א.
אבל אתם יודעים למה החיים שלנו הם כאלה? כלומר, בבין לבין הזה? ב"זה לא הכי גרוע שיש אבל זה גם לא מה שבעצם חיפשנו"?

כי יש לנו ברירה.

הנה, תראו. לפעמים אדם רוצה לעבור דירה. הייתם חושבים שזה לא סיפור גדול, לעבור דירה, בסך הכל צריך למצוא את הדירה הנכונה ולעבור אליה. הבעיה מתחילה מזה שאין דירה מושלמת בעולם הזה. בעולם הבא אולי, אם יש שם דירות ולא רק בתים פרטיים, אבל בעולם הזה? פחחח, אין.

רשימה: בזו יש רטיבות, זו קומה שלישית בלי מעלית, ולשלישית יש בעלת בית מכשפה. אז מה עושים, אין מה לעשות, לא עוברים. גם למי יש כח לחפש בכלל? אז מחכים. בינתיים מסתדרים עם הדירה שיש, שהיא אמנם גם היא לא דירה מושלמת אבל נו, אין דירות מושלמות בחיים האלה. אז הם שם, בינתיים.

ואני מדבר על דירות, אבל זה נכון כמובן גם על דברים אחרים.

ב.
ה'בינתיים' הזה הוא עניין סבוך. כל החיים יכולים להיות בינתיים. ג'ון לנון אמר שהחיים הם מה שקורה בזמן שאתה מתכנן אותם, אבל אפשר גם להגיד שהחיים הם מה שקורה כשאתה לא מתכנן אותם. ובכלל, מה אפשר להגיד על החיים חוץ מזה שהצבע באמבטיה מתקלף כבר שנתיים ובכל פעם אדם בא לצבוע אותו ואז אומר לא, נו, עוד רגע נעבור דירה, מה, נשקיע עכשיו שש מאות שקל בלהוריד, לטייח ולצבוע מחדש?

יש מחירים לבינתיים הזה. איזו מצוקה בנפש שכל הזמן מרחפת בשולי התודעה, מעין תחושה שמשהו לא מסודר עד הסוף. שמשהו לא בסדר. כמו מייל אחד שלא טופל בתיבת המייל, כמו משימה בדף משימות. זה מחרפן, נכון? מחרפן. אבל יש לנו ברירה. אנחנו יכולים להגיד טוב, נו, נטפל בזה אחר כך. בינתיים אפשר להישאר בדירה הזו. וככה אנחנו מעבירים את החיים באיזה זרם כזה, בתנועה בין משימה אחת לאחרת. המשימות אף פעם לא נגמרות, ושום דבר לא קורה.

ג.
מה זה קריעת הים בעצם. לפעמים, כלומר תמיד, אנחנו נותנים לחיים לסחוף אותנו עם ההחלטה הגדולה, אולי הים נבקע לא בגלל שבני ישראל היו צריכים לעבור בים, ולא בגלל שהם רצו לעבור בים, אלא בגלל שכבר לא הייתה להם ברירה. כבר לא היה מוצא אחר. וכשאין מוצא אחר, אפילו הים יכול להיבקע.

הנה, ברגע שבעלת הדירה מודיעה להם שהבן שלה מתחתן והיא צריכה את הדירה ואי אפשר להאריך חוזה, תכף ומיד מוצא אדם דירה אחרת. לא מושלמת, כמובן, וגם לא תכף ומיד, אבל מוצא, והם עוברים, וקצת יותר נוח להם שם.

ומה זה בקיעת הים בעצם, בקיעת הים זה כמו חבר שלי, ישי, שלמד שבע שנים איזה תואר ולא הצליח לסיים, ובא אלי בשבוע שעבר ואמר לי אתה יודע מתי סיימתי את התואר והגשתי את העבודה האחרונה? ושאלתי אותו, מתי, והוא אמר סיימתי את התואר ברגע שהייתי צריך אותו, ברגע שכבר לא הייתה לי ברירה. ואמרתי לו אבל בחייך, כבר שלש שנים אתה מרוויח חצי משכורת בגלל שאין לך תואר. והוא אמר כן, נכון, אבל לא הייתי עם הגב לקיר.

ובשביל לעשות משהו גדול באמת, כלומר בשביל לחצות את הים, אין ברירה; חייבים שלא תהיה לנו ברירה. חייבים להיות עם הגב לקיר.

זו הסיבה שאנשים מתפטרים כדי להגשים את חלום חייהם. שהם מוכרים את הבית ויוצאים למסע. שהם מקימים עסק. שהם שורפים את הגשרים מאחוריהם: כדי שלא יהיה להם לאן לחזור, והם יהיו חייבים להמשיך.

(וחשבתי פעם שזו הסיבה – או לפחות אחת הסיבות הגדולות – שאנשים מתחתנים; כדי שלא תהיה להם ברירה. כי אם אנשים הם סתם, חברים, אז במריבה הגדולה הראשונה כל אחד אומר לשני שלום שלום והולך לדרכו. אבל ברגע שלהתגרש זה סיפור יותר גדול מלהשלים – או, אפילו, שגירושין הם לא אופציה בכלל – ברגע שאנשים נמצאים עם הגב לקיר, הם יעשו אפילו דברים קשים בצורה שלא תיאמן, כמו לשנות הרגלים או לדבר באמת עם בת הזוג.)

ד.
אבל מה החלק הכי מדהים בפרשה הזו? מה הדבר הכי מדהים בקריעת הים?

שאחרי שהוא נקרע, זה נראה לנו טבעי לגמרי. הגיוני ממש. כאילו ככה החיים בעצם. אנחנו שוכחים שלא היה לנו תואר שבע שנים, אנחנו שוכחים רווקות, שוכחים מחלות, מצוקות, שוכחים כאבים. שוכחים הכל בעצם. לא שמים לב שהילדים שלנו הם נס, או שהחיים שלנו הם נס, שהעבודה, שהדירה, שהכל. אנחנו מתרגלים לנס. מקבלים אותו כמובן מאליו.

הנה, בני ישראל חוצים את הים וכבר מתחילים להתלונן: איפה המים שלי, איפה השליו שלי, למה הדברים הם לא כמו שהתרגלתי שהם יהיו. מעין מחשבה שאנחנו מין דבר קבוע והעולם צריך להתאים את עצמו אלינו, במקום להפך.

אתם יודעים למה. יהודה עמיחי כבר כתב את זה נהדר. מרחוק כל דבר נראה כמו נס, אבל מקרוב אפילו נס לא נראה כך. מקרוב נס נראה כמו פליטה של תינוקת על מזרון, כמו הבלאגן בכניסה לבית, כמו הכביסה הלא מקופלת שעל המיטה, כמו כיור מלא בכלים אחרי שבת גשומה. ככה נס נראה. ולפעמים זה נראה כל כך רגיל, כל כך בנאלי, עד שאנחנו פשוט לא יודעים. הכל נראה רגיל.

וכשהכל נראה רגיל, כשאנחנו כבר לא רואים את הנס, אז בא עמלק.

___________________
(בתמונה: קומיקס נהדר על אדם רגיל שמוצא את עצמו יוצא דופן בתוך חבורה של גיבורי על)

אההההההההההה (או: 'ופלים לימון' יצא לאוויר העולם. איזה דבר זה, בחיי)!

אפשר להתרגש אתכם רגע?

(אפשר, נכון? נכון שאתם או אתן מהנהנות ואומרות 'טוב, אפשר'? איזה כיף, תודה. אני אמשיך – )

לפני חודשיים. ממש שבוע אחרי ששי נולדה, התקשר אלי עמי ברהולץ. אני הייתי עם שי על הידיים, מנסה להבין מה עושים עם גוש החמידות הזה שאני מחזיק, ופתאום טלפון מעמי. היי, הוא אמר לי, יש סיכוי שהספר שלך יהיה מוכן בפברואר? ופתאום פרפרו בי אלף פרפרים בחזה ובבטן והנחתי את שי בעגלה ואמרתי לו 'כן, בטח! מחר!'

סתם, אמרתי לו 'מה? מה'? כי חשבתי לרגע שלא שמעתי טוב.

עמי הוא העורך האחראי עלי מידיעות ספרים (לפני שנה, כשחיפשתי הוצאה לספר, הוא אמר לי 'היי, זוכר אותנו?'. וזה היה הוגן שאני אזכור אותם, כי העורכת הקודמת של ידיעות, המשוררת והעורכת נוית בראל, האמינה בי כבר לפני חמש שנים ורצתה להוציא את הספר הזה לאור. מים זרמו בירדן ובכיורות המטבח מאז, ואני התמהמתי ועשיתי דברים אחרים והנה הוא הגיע עם ההצעה הזו שוב, ובכן חתמתי חוזה עם ידיעות ספרים וחשבתי לי לתומי שיש לי זמן. שנה, אולי. ומצאתי עורך והתחלנו לעבוד ופתאום, שבוע אחרי הלידה, אנחנו עוד מנסים להבין איך מחליפים טיטול ופתאום טלפון, להיות מוכן בפברואר.

יא אללה.

מיד התקשרתי לאסף שור – הוא העורך של הספר – ואמרתי נו, יאללה, לעבודה. בנינו לוח זמנים וכבר חודשיים שהסוד הזה מפעפע בי ואני לא כותב עליו בפייסבוק. כלום כלום. לא מיניה ולא מקצתיה. רק כאן, במיילים, אני משחרר מדי פעם מילים כמו 'תכף הספר' או 'הכתב יד סיים עריכה ראשונה' ולא אמרתי כלום עד אז כדי לא ליצור בילדאפ מיותר כי הנה, כי כן – אשכרה – מה לעזאזל –

והנה כי כן; 'ופלים לימון', ספר הביכורים שלי, יצא השבוע לאור.

320 עמודים, הוצאת ידיעות ספרים, אסף שור (הגאון) ערך, דוב אברמסון (המוכשר) עיצב את הכריכה, ואפשר לרכוש אותו בהזמנה מוקדמת באתר של ידיעות (עוד רגע לינק), והחל מהשבוע הבא – אינשאללה – בחנויות הספרים. המובחרות, הלא מובחרות, הכל הולך. תקנו. תשאילו. תקראו. תדברו. תספרו לי איך היה. אני סקרן.

זה הלינק לרכישה.

וקוד ההנחה שלכם, שיתן לכם חמישים אחוזי הנחה על הספר, הוא 8114.

מה יש בספר?

22 סיפורים קצרים. הקצר שבהם הוא סביב ה2000 מילים. הארוך הוא כמעט 10000 מילים. כלומר אלה סיפורים קצרים, אבל לא סיפורים קצרים באורך של סיפורי פייסבוק. רוב הסיפורים הופיעו כבר איפשהו: בבלוג, בכתבי עת או בפייסבוק. אין טעם לחפש אותם, כמובן, הם נמחקו משם 🙂 ובכל מקרה הם עברו עיבוד ועריכה די מאסיביים, שהופכים אותם למשהו אחר לגמרי. אלה סיפורים טובים, עד כמה שאני יכול להעיד. לא דווקא על דתיים או על המגזר הדתי־לאומי (אם כי, מטבע הדברים, הוא מקבל שם יותר נוכחות מבספרות ישראלית רגילה). יש בו מכות וגוף, אבל גם תורה ומוסר ורוחניות, יש בו אוכל ויש בו רגשות. הוא מעציב לפרקים ומצחיק באותם הפרקים עצמם, ובעיקר בעיקר יש בו בני אדם.

יש לי עוד מלא דברים להגיד על הספר, על העבודה ובחירת הסיפורים וטקסט הגב והכל. אבל נראה לי שזהו בינתיים. איזה כיףףףףףף, יא אללה.

עד כאן בעצם.

אני אשמח מאוד שתקנו, שתצלמו את עצמכם עם הספר ותשלחו לי, שתצלמו פסקה שאהבתם מהספר ותעלו לרשתות החברתיות – ואפילו רק להיכנס לחנויות הספרים ולשאול אם יש להם את הספר, גם בלי לקנות, גם זה יעזור. אבל חכו לשבוע הבא בשביל זה כי, נו, הוא עדיין לא הגיע לחנויות.

כפרה עליכם

מתרגששששש