מתכון לקפה של מילואים

רבים וטובים ממני ביקשו את המתכון הסודי שלי לקפה. הריהו לפניכם.

קחו קפה שחור. לא משנה איזה. שימו כפית גדולה ממנו בתחתית ספל הזכוכית שלכם. הוסיפו מים שהרגע רתחו. ערבבו קמעא. הריחו. שתו בכיף על המרפסת. קפה אינו עניין לפלצנות.

בנוסף וכבונוס מיוחד אני מצרף מתכון לקפה במילואים.

א. עצרו הכל. אין צורך להיחפז. התרגילים יחכו. שלחו את אורן לקנות וופלים בשק"ם.

ב. שבו על הרצפה, או על האדמה, או על בטונדה, או על כל דבר שאינו כיסא רגיל. אם הכיסא הרגיל חסר משענת ומונח בחוץ ליד השק"ם, זה בסדר.

ג. הוציאו את ערכת הקפה הייחודית שלכם. אני סוחב את שלי בשק שורש סנדרטי כמו כל סחי בעולם, אבל הקצין שלי הולך עם ערכת קפה מתקפלת בגודל של ארגז תחמושת, והמפקד שלי היה הולך עם שקית בד מהודו שהוא תפר בעצמו. אי אפשר להפריז בנושא; אם יש לכם ציור מקורי של פרידה קאלו, עשו ממנו פק"ל נוח לערכת קפה!

ד. קחו פינג'אן, מלאו אותו במים, שימו על הגזיה. מקובל מאוד להשתמש במים מהעוקב, וכך נהגו גדולי ישראל מקדמת דנא (זה שם של אזור אימונים בדרום. מבטיח).

ה. חכו שהמים ירתחו. הם לא ירתחו. חכו עוד. ספרו בינתיים על הגשש הבדואי שלימד אתכם להכין קפה. המים עדיין לא רותחים. אורן בדיוק חזר מהשק"ם ואמר שאין וופלים. הוא הביא עוגיות. תגידו לו שעוגיות זה בסדר. אשתו של יוני עומדת ללדת. הוא משעשע אתכם בסיפורים על המאכלים המוזרים שהיא רוצה לאכול. ספויילר: שום דבר מוגזם.

ו. בדיוק כשלא שמתם לב – המים רותחים! מבעבעים! עכשיו הוציאו בבקשה את הקפה הנדיר שלכם, ככל הנראה עלית או נחל'ה שעבר אי אלו גלגולים. מיטיבי לכת יביאו קפה טרי שנטחן בתחילת השבוע בשוק. הם יגידו שזו תערובת קולומביאנית נדירה ויתבאסו שאין לך מקינטה. להם תמיד יש מקינטה. חבל שהיא ברכב. ככל הנראה אלה אותם מיטיבי לכת שתמיד מסתובבים עם מטען נייד. תהיו חברים שלהם.

ז. הנמיכו את האש. שפכו מהקפה על המים עד שתיווצר גבעה של קפה. שימו לב, זו צריכה להיות גבעה. אם זו תלולית קלה, יצא לכם מיץ קפה. כמו כן ולמרות הפיתוי – שמשתווה רק לסירנות במיתולוגיה היוונית – אל תכניסו כפית מתכת כדי לערבב את המים. זו טעות מקובלת ונפוצה אך שגויה לחלוטין. הקפה יקציף ויגלוש בתוך משהו כמו עשר שניות – שימו לב והגביהו את הפינג'אן עד שהקצף ירד קצת.

ח. זה רגע התהילה שלכם. הניחו את הפינג'אן חזרה, שוב הקפה עומד לגלוש, שוב תגביהו ותורידו, כך כמה וכמה פעמים. שוהם יעיר 'אה, אתה מהאלה שסופרים שבע פעמים?', חייכו אליו חיוך מתנשא ותגידו 'לא, זו אגדה אורבנית', בסך הכל צריך שהקצף יפסיק'. זה נכון, אגב. התנשאתם בצדק. אתם אחלה. העניקו לעצמכם דרגות. חכו שהקצף יפסיק והקפה רק יבעבע.

ט. אל תוסיפו סוכר. לבדואים יש קטע שהם מוסיפים סוכר. זו טעות. מישהו ישאל 'הוספת סוכר?' תגידו 'לא'. זה יהיה איזה קצין. הוא ישתה את הקפה בשלוק וילך לקפ"ק. אל תתייחסו. אותו קצין יחזור אחרי שהכל יגמר וישאל אם נשאר עוד משהו. תשמרו לו מראש.

י. אפשר להוסיף קינמון או הל. אין לי מושג למה. זה לא הופך את הקפה לטעים יותר אבל זה בהחלט עוזר להתנשאות הנצרכת בשביל שאנשים יחשבו שהקפה טעים יותר. זה כמו ללכת עם חולצה מכוערת מראלף לורן. התווית, זה מה שחשוב.

יא. שימו בכוסות זכוכית קטנות. אפשר גם בכוסות קרטון של שתייה חמה. לא מקובל ולא נהוג אבל בשעת הדחק יש מקום להקל. ממילא אין לכם מקום בפק"ל ליותר משש כוסות קפה. זה גם המספר שפרידה קאלו הייתה שותה, כך שאתם בסדר. מי שלא יושב אתכם שישתה מקרטון ויתמודד.

יב. קחו עוגיה. נגסו בקטנה. שתו את הקפה בלגימות קטנות קטנות, עם 'אההה' ו'אוהו' ושלל אנחות מדי פעם.

יג. אם לא אתם הכנתם את הקפה, קחו לגימה, תרקקו מעט, תגידו 'מה זה, זה קפה? זה מיץ גרביים. מי לימד אותך להכין קפה? פעם הבאה אני אראה לך איך להכין' ואז שתו את כל הכוס בלגימה ותמזגו לעצמכם עוד מהקפה. דווקא היה טעים. חבל שזו המסורת.

יד. קחו רבע שעה להתמודד עם ההשפעות הגלומות. נמנמו מעט. אשתו של יוני ילדה בינתיים. עכשיו אפשר לחזור ללו"ז.

טו. כעבור שעה, חזרו על כל התהליך מההתחלה.

מאמינים לך

(אזהרות טריגר: תקיפה מינית. התמודדות נפש.)


אחרי שהכל נגמר זאב נאנח כמו בן החמישים שהוא היה, דחף בעדינות את אסנת אחורה והוציא חבילת מגבונים של האגיס מהמגירה העליונה בשידת המגירות כדי לנקות את עצמו. על החבילה הייתה תמונה של תינוק קטן, תמים למראה, מנופף בידו. אחר כך זאב קם, סגר את המכנסיים, אמר סליחה, סליחה, פתח את הדלת ואמר לה לצאת ולא לספר לאף אחד. היא שמה לב שהוא לא מסתכל עליה, ותהתה אם הוא מתבייש. האם יכול להיות שהוא מתבייש. היא כעסה עליו והתביישה עצמה וכעסה כל כך על שהדבר היחיד שהיא יכולה לעשות זה להנהן ולצאת, אבל זה היה הדבר היחיד שהיא יכולה הייתה לעשות.

היא הייתה בת תשע עשרה, מחוץ לבית כבר כמעט חצי שנה. הצבא לא רצה אותה. היא הלכה לשירות לאומי אבל זה היה קשוח, ובשאר הזמן במריבה די ארוכה עם ההורים על הדברים הרגילים שדתיים רבים מול ההורים שלהם. זו מריבה שהתחילה עוד כשגילו אותה בפעם ההיא עם עוז, שאחריה הוא ניתק לחלוטין קשר. זה היה לפני שנה וחצי. עכשיו הוא היה בישיבת הסדר. לומד.

זאב היה מישהו אחר לגמרי – מבוגר, לא מבולבל, לא שואל שאלות, לא שואל בכלל. במבט לאחור אפשר היה להבין למה הוא סימן אותה.

קודם כל, הוא הכיר אותה. הוא היה חבר ילדות של אבא שלה.

דבר שני, היא לא הייתה בטוב כבר חצי שנה. בלי קשר אליו. בלי קשר לעולם. בלי קשר לשום דבר בעצם. היא לקחה כדורים. הייתה פעם אחת שהיא חשבה שג'וש, השכן, פורץ אליהם הביתה, והזמינה משטרה שבאה סתם. פעם אחרת היא חשבה שחמד, המטפלת של ינון אחיה הקטן, מרביצה לו, והתעמתה איתה באמצע המעון. לפעמים חשבה שהיא הולכת להציל את העולם. לפעמים הייתה בטוחה שאף אחד לא יבוא אפילו להציל אותה.

דבר שלישי, היה בה משהו קצת חלש. היא הייתה לבד. הבנות בדירת השירות היו דוסיות. חמודות, אבל דוסיות. ההורים היו רחוקים. זאב התגורר גם הוא בפתח תקווה, ועשה רושם של מישהו שדווקא אפשר לדבר איתו. הוא היה אישיות ציבורית. איש חינוך, מומחה לדיבור רך ולעיניים מחייכות. הוא עבר פעם בחודש בבית הספר שבו היה לה תקן בוקר, הרצה לתלמידות והעביר השתלמויות בחדר המורים. נראה היה שהוא מבין אותה. בפעם הראשונה שפגש אותה אורו עיניו, ומיד הזמין אותה לשיחה וארוחת ערב. לקח לה חודשיים של התקלויות אקראיות שכאלה עד שבסוף נעתרה, והיא באה בשמחה רק כדי לגלות שהאדם הזה, שחשבה לנחמד, היה בעצם מי שהיה.

כל הדרך הביתה היא בכתה. תחנת האוטובוס הייתה מפלט בלב הגשם ששטף את פתח תקווה, והיא עמדה בצד שלה ובכתה. השעה הייתה שבע וחצי בערך. שתי נשים מבוגרות הסתכלו עליה, ואחת מהן שאלה במבטא איטלקי אם אפשר לעזור איכשהו. היא נענעה בראשה לשלילה. מה תגיד, בעצם? איך האישה הזו יכולה לעזור? היא המשיכה לבכות גם באוטובוס, בדרך לדירה, וגם בדירה עצמה. השותפות שלה, טליה ורעות, היו במטבח והכינו פסטה. הם שמעו אותה נכנסת בוכה. לרגע חשבה לספר להן, אבל אז שמעה את טליה אומרת לרעות "זה בטח עוד אחד מההתקפים שלה".

היא נכנסה ישר למקלחת. שטפה את עצמה. אחר כך התקשרה לאמא שלה. אמא, היא אמרה, אני צריכה שתבואי.

מה קרה? אמרה אמא שלה.

השאלה רק הגבירה את הבכי. היא לא ידעה איך לענות לזה בטלפון. לספר לה שבאופן אקראי לחלוטין היא פגשה את זאב, חבר של אבא, והלכה אליו לארוחת ערב בלי לדעת לאן היא הולכת, אם יש לו משפחה, ובלי לספר להורים, ואחר כך גילתה שבעצם הגיעה לקליניקה ריקה, ושארוחת הערב הייתה פיצה מהפיצריה למטה יחד עם שתי בירות, ושאחר כך הוא עשה מה שעשה? איך להוכיח דבר כזה, בכלל? מצד שני, חשבה, למה שתשקר? מה היא מרוויחה מהשקר? איזו סיבה יש לא להאמין לה?

אני לא מבינה, אמרה תקווה, אמא שלה. היא הגיעה בסוף, לקחה את הרכב ממודיעין ונסעה לפתח תקווה. השעה הייתה שמונה וחצי בערב ולא היו הרבה פקקים. היא הביאה איתה כוס שוקו חמה וגדולה שקנתה בארומה. השוקו היה קצת מתכתי, אבל חוש הטעם של אסנת לא היה במיטבו גם ככה, אחרי שעתיים של בכי. זאב? זאב ליוו, חבר של אבא מהתיכון? מאיפה שלפת אותו בכלל?

אני לא שלפתי אותו, גמגמה אסנת.

אני מבינה, אמרה תקווה. אני מבינה. היא חיבקה את אסנת, אבל היה בחיבוק שלה משהו לא בטוח, כאילו היא מאמינה לה, אבל לא בגלל שהיא דוברת אמת אלא בגלל שאמהות מאמינות לבנות שלהן. ואולי היא מאמינה בה אבל דואגת מאוד לא בגלל הפגיעה אלא בגלל המחלה. היא עזרה לה להתלבש ולשתות את השוקו ושאלה אם היא רוצה אולי לדבר עם מרינה, הרופאה, ואסנת לא ידעה אם לדבר עם מרינה בגלל שהיא צריכה תמיכה רגשית או בגלל שאמא שלה חושבת שהיא מדמיינת, אז היא היססה. אני אדבר עם מרינה, אמרה תקווה. אני אדבר ונראה מה היא אומרת. אויש, נתי שלי, היא אמרה. את תהיי כאן בסדר? את צריכה שאני אקח אותך הביתה?

אבא שלה היה בבית. הוא שטף את הכלים מארוחת הערב ושר לעצמו שירים של אריק אינשטיין כשהן נכנסו. הכל בסדר? הוא שאל את תקווה, שולח את המילים מרחפות מעל הראש של הבת שלו. אני לא חושבת, אמרה תקווה, ואסנת משכה בכתפיה. שבי פה, אמרה תקווה לאסנת והושיבה אותה במטבח, אני אדבר עם אבא. היא משכה אותו לחדר השינה, ואפשר היה לשמוע משפטים ומילים שנזרקו משם. "הוא מרצה על מוגנות!" אמר אבא שלה פעם אחת, ואמא שלה אמרה, "אבל כבר היו לנו סיפורים הפוכים, הרי" ובפעם אחרת הוריד את הקול שלו אבל עדיין ניתן היה לשמוע, ואמר בעצב, "מכל האנשים בעולם, איך זה דווקא החבר היחיד שהולך איתי מהתיכון?". אחר כך השתרר שקט, והם יצאו מהחדר.

אבא שלה נכנס והתיישב ליד השולחן. הוא נאנח. אמא שלה נעמדה מאחוריה, הניחה עליה יד מגוננת. הוא אמר, את רוצה להגיש תלונה?

אני לא יודעת מה זה אומר, היא אמרה.

אני חושב, הוא המשיך, שזה לא רעיון טוב. שזה יציב אותך בקו האש, ואת יודעת – הוא חיפש קשר עין עם אמא שלה – את לא תמיד במצב טוב. אני לא יודע אם זה יעשה לך טוב, להתלונן, לעבור חקירה, להתעמת. אולי משפט. למשוך תשומת לב – אני רק דואג לבריאות שלך, יקירה. אנחנו רק דואגים לבריאות שלך. זה הכי חשוב לנו. אם את רוצה ללכת להגיש תלונה, או לספר לפורום תקנה, אנחנו איתך, אבל אני חושב שבגלל המצב שלך הכל מורכב יותר.

הם לא מאמינים לי, הבינה אסנת בבהלה הולכת וגוברת. הם חושבים שאני משקרת, שבוחן המציאות שלי לא מדויק, אולי שמשהו השתנה במוח וזו אני שרציתי את מערכת היחסים הזו. והרי כבר הייתה פעם אחת, אז, עם עוז. הם אומרים שהם מאמינים, אבל הם לא מאמינים. ואם ההורים שלי לא מאמינים, אף אחד אחר לא יאמין. היא נאטמה מבפנים, השרירים שלה התקשחו קלות, אחר נשמה לאט לאט, עצמה עיניים. אני לא יודעת, היא אמרה. לא חשבתי על זה עדיין. אני רק צריכה שיחבקו אותי.

הוקל להם, והרגישו את זה בחיבוק שלהם. היא יכולה הייתה להישבע על זה.

אמא שלה הציעה להחזיר אותה לדירה, אבל היא העדיפה לישון בבית, לנסוע עם אמא שלה בבוקר לכביש 4, ולקחת אוטובוס מצומת גהה. היא לא הצליחה להירדם בלילה. בהתחלה שכבה ובהתה, והרגישה איך יש לה תחושות זחילה איטיות על העור, איזו שכבה מלוכלכת, מצפה, שלא יורדת. אחר כך ויתרה על כל העניין ופתחה את הפלאפון, התחילה לצפות בריאליטי ובסרטוני יוטיוב, והניחה לעצמה לברוח. הלילה זחל לאט לאט, ובסוף הסתלק ונעלם, כדרכם של לילות.

בבוקר אמא שלה העירה אותה. הן שתו קפה יחד. לא דיברו על ליל אמש אלא על דברים שוליים, מטופשים. חצאית שאולי כדאי לקנות. החתונה של אורן בן דוד שלה, שהולכת להיות באיזה אולם אירועים עצום ומפונפן בדרום, ואולי כדאי להגיע עם מתנה ולא עם צ'ק, ומה לקנות במתנה, וכן הלאה וכן הלאה. היא שאלה אותה אם היא רוצה ללכת לבית הספר או מעדיפה להישאר בבית. אחר כך התלבשו, ארזו תיק, נכנסו ליונדאי i20 הירוקה, ונסעו. בתחנה של גהה נתנה לה אמא שלה נשיקה.

אנחנו איתך, היא אמרה לה, אבל נסעה משם. אסנת הלכה לבית הספר לאט, עם תיק על הגב, והרגישה איך התיק מושך אותה אט אט למטה. היא צפתה בעולם כשהלכה ברחוב, כשפנתה ימינה, כשנפנפה לשלום ליעקב, השומר, כשנכנסה לחדר המורים, כשהבינה שמחר זה הזמן ההוא בחודש שיש בו הרצאה של זאב, וכבר לא היה ברור לאסנת מה המשמעות של ה'אנחנו איתך' הזה, והאם בכלל נשאר לה מישהו בעולם שהיא יכולה להאמין לו שהוא מאמין לה.

המשימה האחרונה

הרוצח ישב במרכז המסחרי בירוחם ואכל גלידה. היה חם, חם מאוד. הוא היה צריך משהו שיצנן אותו. היו שם שלש, ארבע, אולי חמש חנויות שמכרו ארטיקים בכביש שמוביל מהמכתש למרכז המסחרי, והרוצח קנה לעצמו ארטיק פירות והתיישב על ספסל קטן בצד. האקדח שלו היה מאחור, בצד ימין, מוצמד למכנסיים. היה לו כובע רחב של תיירים ומשקפי שמש גדולים, גם של תיירים, היו לו גם זיפים של שבוע והוא זייף צליעה בצד שמאל, ככה שלא היה לו ספק שאיש לא יזהה אותו אם יהיה צורך. כנראה שלא יהיה צורך.

הוא בכלל תכנן משהו פשוט יותר, בלי יריות, בלי דם. אולי דקירה קטנה באיזו תחנת עצירה ואחר כך להמשיך. בינתיים הוא אכל ארטיק שהיה שבעים אחוז פרי. גלי, הבת שלו, הייתה גאה בו, עם לחץ הדם והסוכרת המאיימת, שהוא לא נכנע לשוקולד. הוא דמיין אותה וחום התרחב בו. זו הייתה המשימה האחרונה שלו, משהו פשוט, לא יותר מדי מורכב, ככה אמרו לו. בגיל שישים וחמש כבר לגמרי הגיע הזמן.

הוא היה מהאסכולה הישנה. גבר מוצק, כמו שעליזה הייתה אומרת. תלתלים בחזה, תלתלים בראש. למראית עין עבד בתור רואה חשבון, מסתובב עם חולצה מכופתרת עם כתם של עט בכיס החולצה ועם מכנסיים קצת גדולים מדי, חגורים היטב. בפועל העבודה הזו הייתה רק כסות לעבודה אחרת. כשהתחיל, מי שקיבל אותו לעבודה, אבו גלאס הגדול, התבונן עליו ממרום המטר שישים ושלש שלו ואמר אתה יודע, כולם הולכים לשירותים. כולם יושבים עם הילדים שלהם בגינה. ההבדל בין רוצחים ובין אנשים רגילים הוא בסך הכל שרוצחים מוכנים לעשות את זה.

המשימה האחרונה. הוא הוציא את הפתק מהכיס והסתכל. נשם עמוק, הוציא משקפי קריאה מכיס החולצה והרכיב, וקרא 'אאודי A4, אמורה לעלות מהמכתש בסביבות שלש אחר הצהריים. לחסל בשקט'. זה היה התכנון שלו גם. להעמיד רכב עם פנצ'ר בכביש של איזור התעשייה, אחר כך לסמן האטה, להתקרב, לפנצ'ר את הגלגל, איש יוצא מהרכב, דקירה קטנה בעורק, ולהסתובב. לא היו שם מצלמות או אנשים, והמשטרה הקרובה הייתה רחוקה מדי, כמו שהתושבים ידעו תמיד. הוא ליקק את הארטיק, שהתקרב מהר מדי לסופו, והמתין. השעה הייתה שתיים בצהריים.

בשתיים וחמישה עצר רכב ליד הפיצוציה שהרוצח ישב לידה. ירדו ממנו שני בחורים שחומים בג'ינס וטישירט שחורה. אחד מהם התקרב לבעל הפיצוציה ושאל נו מה, ובעל הפיצוציה אמר מה מה, והבחור השני אמר התשלום על מאי. אנחנו לא זוכרים שקיבלנו את התשלום על מאי. והראשון אמר, עלה התעריף, אתה זוכר? אינפלציה? אנחנו צמודים למדד. ובעל הפיצוציה אמר אבל מאיפה אני אביא לכם. עדיין קורונה. אין לי מאיפה לשלם, תאמינו לי, והוציא את הכיסים של הג'ינס שלו כדי להדגים את הכיסים הריקים שלו, אבל הכיסים שלו לא היו ריקים וסטפה של מזומן נפלה לו מהכיס הימני.

המשימה האחרונה. הרוצח תמיד חשב על זה בתור עוד משימה, אבל פתאום, בחום הזה, היא קיבלה איזה מימד הרה גורל. הפעם האחרונה. הוא חשב על המוות – כל החיים שלו הוא ליווה את המוות, הביא אותו, ועכשיו אולי המוות מתקרב אליו. הוא חשב על הסוכרת שאולי שם, על לחץ הדם. משהו יכניע אותו בסוף, זה ברור. מה? ומה השאיר לילדים? זה העסיק אותו לאחרונה. אולי היה צריך להשאיר להם עוד משהו. השאיר דירה, ברור, וגם היה לו זמן לנכדים כשיבואו. בינתיים הגיעו רק שניים. הוא נאנח.

המזומן נפל, בעל הפיצוציה החוויר, והבחורים גחכו. אחד מהם שלף סכין קטנה, קפיצית, מרושעת למראה, ואמר 'על שקרים משלמים בדם, אתה יודע', והשני אמר 'וגם בכסף, תביא, תביא את הסטפה הזו'. בעל הפיצוציה נכנס פנימה, וגם הבחורים נכנסו, ואחר כך יצאו. אחר מהם החזיק את הכסף, השני החזיק את הסכין. בתוך הפיצוציה ישב הבעלים וניסה לחבוש איזה חתך. לא עמוק מדי, ועדיין הוא העווה את פניו בכאב.

הרוצח התרומם מהספסל.

הוא לא היה אדם מוסרי. להפך, אפילו. אף פעם לא היה לו קטע להרוג רק אנשים שמגיע להם למות. הוא חשב הפוך; לכל אדם מגיע למות, במוקדם או במאוחר. הוא לא היה מלאך המוות, השופט העליון או אלוהים. סתם מישהו עם אקדח. כדאי להיזהר עם אשליות הגדלות כשמתעסקים בלקיחת חיים של אנשים, בעיקר אם רוצים לראות את הנכדים בשבוע הבא.

ובכל זאת התניע את הרכב ונסע אחריהם. זו הייתה מאזדה 3 כסופה, מהסוג שאי אפשר לזהות במגרש חנייה גם אם היא הרכב היחיד במגרש. מספר הרישוי שלה היה מזוייף, מספר השלדה נמחק, איש לא היה הבעלים שלה. הוא קנה אותה מבחור בחיפה שהיה מומחה בדברים האלה. הבחורים נסעו מהר על הכבישים המדבריים. הוא נסע אחריהם. הם נכנסו לתחנת דלק. הוא נכנס אחריהם.

הכל היה לאט. הבחור עם הסכין יצא לתדלק והבחור השני הלך לקנות ארטיקים בילוו. קנה שני ארטיקים גדולים, מלאים בשוקולד ובקצפת ובאגוזים. הוא לקק אחד כשהרוצח החנה בזהירות את הרכב בשולי הכביש. הם נכנסו לרכב והתניעו ואפילו נסעו כמה מטרים כשפתאום הצמיג שלהם נקרע. היה שם חתך קטן, חד מאוד, הם לא שמו לב אליו בכלל. כשהם יצאו לבדוק מה קרה הרוצח התקרב עם הרכב, עצר בצד עם אורות מהבהבים, בא לבדוק מה קרה. הבחור צעק אליו להתרחק, אבל הרוצח עשה את עצמו כאילו הוא לא שומע.

הוא דקר את שניהם כמעט בלי שישימו לב. שתי דקירות מהירות, מתחת לצלעות ובין הצלעות ללב. הם בהו בו והתמוטטו, והוא הצליח להכניס אותם למושב האחורי בלי שהדם יכתים את אצבעותיו או את החולצה. הם היו רזים, קטנים, כמעט ילדים. הוא הוציא את הסטפה של המזומנים מהכיס האחורי של הבחור השני, בלי הסכין, ואחר כך חזר לרכב שלו. הוא נסע לתחנת הדלק ואמר למוכר באנגלית, איי ס'ינק זאט סאמת'ינג הפנד, והצביע על הרכב שלהם. המוכר יצא, והרוצח נכנס למאזדה שלו ונסע.

הוא עצר פעם אחת, ליד הפיצוציה שקנה בה את הארטיק בהתחלה. היא הייתה סגורה, אבל לא נעולה. הוא לחץ את הדלת ונכנס, המוכר היה בחדר האחורי, מקלל. היו שם גם ילד כבן חמש עשרה ואישה בשמלה פשוטה, כחולה, שנאנחה כל הזמן. הוא הושיט למוכר את מעטפת המזומנים, הרים את הכובע ויצא. הילד צעק אחריו משהו, אבל הוא לא התייחס. במקום זה לקח לעצמו עוד ארטיק פרי, הפעם בטעם פירות יער, ונכנס למאזדה.

הוא נסע עד לאגם, מזגזג בסוף הדרך בין העצים שהמועצה שתלה שם, ובסוף עצר כמעט על שפת האגם. אחר כך התיישב על הדשא שעל שפת האגם, קילף את העטיפה מהארטיק. הכל היה נראה לו פתאום חסר חשיבות כמעט. מישהו יחיה, מישהו ימות. למי אכפת בכלל.

הוא הכניס את הארטיק לפה, פשט רגליים, עצם עיניים והרגיש איך השמש מחממת לו את העור.

אם הבעל נאמן לחזור

אחרי שבעה ימים הגיע אחד, אדם בשם הרב עשהאל, למול את הילד. הוא שמע על הסיפור, כמובן. כולם שמעו על הסיפור. אי אפשר היה להסתובב בירושלים בשבוע הזה בלי לשמוע את הלחשושים. הבת של נעמי וראובן, שמעת? והיא הודתה, כן כן, ובכל זאת, קצת רכילות, מה בעצם היה?

מה היה. ככה באמצע הלילה, אמצע חדרי הלידה בהדסה עין כרם, במסדרון שבין חדר מספר 6 לחדר מספר 10, שימי צועק על אסנת מילים קשות. "זונה," הוא צועק. "אני רוצה להתגרש ממך". דבורה המיילדת מנסה לסלק אותו, אבל אסנת מבקשת שישאר. הוא נשאר אבל צועק איך הוא רוצה לעזוב. זונה, הוא צועק, כאילו המילה הזו גדולה ממה שהיא יכולה להיות. אני רוצה לברוח ממך, לא רוצה להיות נשוי לך. ככה הוא צועק, וכל העולם שומע, גם אבריימי מהמסדרון של מיון יולדות שומע ומעביר באי נוחות שקית של גלפז מיד ימין ליד שמאל. גם טניה שומעת. כולם שומעים גבר צועק 'זונה' באמצע חדר לידה, ומתכווצים לפתע, מחכים לביטחון.

ומה עוד הם שומעים. אסנת לקחה מספריים שהיו בעמדת המיילדת. עכשיו היא צועקת. אם אתה בורח ממני אני תוקעת את הסכין הזה בבטן שלי, אני נשבעת לך יא מפגר. בגללך אני אמות בגללך הילד הזה ימות. כולנו נמות בגללך, אתה שומע אותי? תישאר כבר יא חתיכת חרא. והיא מנופפת בסכין וכבר אין ברירה אלא לקרוא לביטחון שיבוא, שיוציא לה את הסכין מהידיים, ובינתיים שימי צועק תגידי, תגידי לכולם של מי הילד הזה, והיא כבר לא צועקת, רק אומרת זה הילד של גל. ואיפה גל עכשיו, ממשיך שימי ושואל, ואסנת אומרת הוא בהונגריה, הלך ללמוד רפואה. היא אומרת את זה כמו מודה באשמה, ושימי אומר ידעתי, לעזאזל, ידעתי. לא היה סיכוי שהילד הזה שלי. היינו נשואים בכלל לפני תשעה חודשים, הוא שואל בקול, והיא אומרת לא, לא היינו, זה היה פסח בכלל, התחתנו לפני שבועות.

ובתוך כל זה היא יולדת בן. צועקת וצועקת ויולדת, והוא פועה בבכי בחדר מספר 6. והביטחון הגיע, אנדריי וגילי, הם מוציאים את הסכין ואת שימי מחדר הלידה, ודבורה המיילדת מחזיקה את הבן הקטן בידיים ומניחה אותו בידיים של אסנת ואסנת רועדת, מי יודע אם מהשפלה או מבושה או מהתרגשות של לידה. רעידות קטנות קטנות בלתי פוסקות, כמו צמרמורת.

נעמי, אמא של אסנת, שמעה את זה מדבורה בעצמה. באה לבקר אותה בבית החולים ופתאום המיילדת קוראת לה רגע, אומרת שומעת, אמא של אסנת, איך השם, נעמי, תגידי רגע, את יודעת איזה צעקות הלכו שם? שלא נדע. נשים צועקות זה תמיד אבל גברים? גברים צועקים ככה? הוא צעק שהילד לא שלו. לא היה לה ברירה והיא אמרה שזה באמת לא שלו. זה לא נורמלי, תגידי לי, אולי כדאי לבדוק שהיא לא אישה מוכה. אולי להתגרש? עדיף להתגרש עם ילד אחד ביד מאשר עם שני ילדים ביד, תאמיני לי, את כל הסיפורים אני מכירה. ונעמי אמא של אסנת שואלת את אסנת תגידי, ממוש, למה הוא ככה צעק? הילד באמת לא שלו? ואסנת נאנחת ואומרת אמא, תגידי, מה את רוצה שאני אגיד.

ואולי דווקא זה דבר טוב שהוא נשאר איתה, אומרת נעמי לראובן בלילה. יושבים שותים שלוק ליקר דובדבנים שראובן מכין כל שנה. כל שנה הוא מכין איזה עשר ליטר, כל ערב הם שותים צ'ייסר קטן. דבר טוב, מה אנחנו יודעים. מישהו צריך לגדל את הילד הזה. בהתחלה הוא מתעצבן אחר כך הוא נרגע אחר כך הוא מתאהב בילד. מה, לא? ככה זה החיים. וראובן מהנהן, אבל אומר באמת הרמתי גבה כשהיא נכנסה להיריון כל כך מהר. קצת מהר מדי אפילו, הייתי אומר. והוא אומר, ומה אם הוא לא יתאהב. מה, את יודעת איך זה ילדים. הוא יוכל לגדל ככה ילד שלא שלו?
ויש לו על מה להתבסס, לראובן, אבל זה כבר סיפור אחר.

וככה גם ההורים של שימי חושבים. הם יושבים איתו בסושי, אומרים לו אתה יודע, אל תלך כל כך מהר. אף אחת לא מחכה לך בחוץ, ככה הם אומרים. להפך אפילו. שמעו איך התפוצצת שם בחדר הלידה, מה, לא יכולת לנשום? להתאפק? ככה אומרת לו איילת, אמא שלו, ויונתן אבא שלו אומר בדיוק, אני חושב שלא עושים ככה דברים גדולים. תתאפק. והם דתיים, אז הם לא מצליחים להתאפק ועורכים איזה דיון קצר, עדיין בלתי מספק, על מעלותיה וחסרונותיה של אסנת. ואומרים תשמע, בסוף זו היא מכניסה לבית. אתה מה, עדיין סטודנט. היא כבר עובדת. מעצבת UX בהייטק הזה שלכם. לא חבל על הכסף? ואחר כך הם אומרים בינם לבין עצמם, באוטו, מי יודע של מי הילד הזה באמת אבל מה, היא חמודה בעצם. איפסה את הבן שלהם אחרי שנים של התפרפרות. כבר פחדו ששימי עצמו יבוא עם איזה ילד שנולד לו בקרית שמונה, יגיד הנה הנכד החדש שלכם סליחה שהוא כבר בן שמונה. והנה דווקא אשתו הייתה זו ש. מה נגיד, מצא מין את מינו.

ומה נעשה שמין הילד הוא זכר וברית צריכה להיות ולכן הרב עשהאל מגיע. הוא יושב עם שימי לפני הברית. אומר תשמע, צריך לחתל ככה וככה וכאן מגבון ושם משחה, ואחר כך אומר, כמשיח לפי תומו, תגיד, זה אתה הולך לטפל בילד? ושימי אומר מה זאת אומרת. והרב עשהאל אומר נו, שמענו את הסיפור. וממהר להצטדק ולהגיד, כולם שמעו את הסיפור. כולם שמעו? שואל שימי, וכאן מתעורר חשדו של הרב עשהאל, כי ה'כולם' הזה היה בו איזו תחושת סיפוק. כאילו שימי מרוצה מעצמו, שכולם שמעו את זה. ולכן אומר הרב עשהאל כן כן, כולם שמעו. לכן אני שואל.

ושימי אומר אני לא יודע הרב אם אני אטפל בו או לא. ההורים לוחצים להישאר. אבל הלב, הלב אומר מה אתה נשאר, והילד לא שלי הרי. וכאן עושה הרב עשהאל מהלך, ואמר שלך, לא שלך, לא משנה, לפי ההלכה אתה חייב להישאר איתה לפחות שנתיים, ואסור לקיים יחסים בזמן הזה, ואחר כך צריך גם לשלם מזונות, וכמובן לפרנס אותה תוך כדי, הרי מאיפה יהיה לילד אוכל. לא פשוט, ככה הוא אומר, ומסתכל על שימי לראות מה הוא אומר.

אבל שימי לא אומר. שימי מתחיל לבכות, ולבכות עוד, ולבכות עוד קצת, ולבסוף אומר מה אני אגיד לך הרב, זה כן הילד שלי בעצם. זה אנחנו עשינו דברים, אתה יודע, ובסוף קרה מה שקרה והתחתנו מהר. אבל מה הייתי אומר להורים, הייתי אומר להם כן, עשינו דברים לפני החתונה? מה פתאום. אבא שלי היה הורג אותי במקום. מנשל אותי מהירושה. וגם אבא שלה. והחברים שלי? איזה פאדיחות. בקיצור, הילד בטח שלי וגם את אסנת אני אוהב, מה אני אגיד לך הרב, זה מה שהיה, הכל סיכמנו מראש שיהיה קצת רעש ונמשוך תשומת לב ומה שיהיה יהיה.

והרב עשהאל מה הוא יודע. לא רב. בסך הכל מוהל. ולכן הוא מוציא קצת יין פטישים ונותן לשימי לשתות, ואחר כך אומר תקשיב יקירי, אנחנו לא במאה התשע עשרה, הכל בסדר. אז עשיתם דברים לפני החתונה, לאף אחד לא אכפת. רק לקדוש ברוך הוא, וגם לו פחות אכפת אחרי שחוזרים בתשובה. ושימי אומר אתה לא מכיר את אבא שלי אבל בסדר, ומנגב את הדמעות ואומר טוב, בוא נצא, צריך לקרוא לילד הזה בשם, ככה הוא אומר, והרב עשהאל אומר טוב, וסוגר את היין פטישים ולא לוקח שלוק כי הרי יש ברית עוד רגע, והם יוצאים לחדר המרכזי של בית הכנסת, שימי מסתכל על אסנת ומחייך ומהנהן ואסנת מסתכלת עליו ומחייכת ומהנהנת גם והרב עשהאל מפייט בקול, בסימן טוב בן בא לנו, בימיו יבוא הגואל אמן.

(מבוסס על שו"ת נודע ביהודה תניינא אבן העזר לט.)

שבע שנים

א.

הוא היה קומונר. למה הוא היה קומונר, זו שאלה אחרת, הרי מעולם לא היה בתנועת נוער עד הרגע הזה, ובכל זאת הוא היה קומונר. בבית אל, שם למד. והיה לו טלפון נוקיה של גרופ, וזו הייתה התקופה שבה גרופ היה הדבר הזה שחיבר בין המגזר. לכל אדם עם תפקיד במגזר היה גרופ. וגם אני הייתי קומונר, וגם לי היה אחד כזה, והיו לנו הודעות חינם אחד לשני.

מוזר לחשוב על זה היום, כמעט 17 שנים אחרי, אבל אז זה היה דבר.

והתכתבנו. כל היום התכתבנו. כמו הולכים במדבר שפתאום מצאו מים. התכתבנו על שטויות. ציטטנו שירים שאהבנו. צחקנו מבדיחות משותפות. ביום ההולדת ה18 שלי הלכתי הביתה. עשו לי מסיבת הפתעה. לא ידעתי. התכתבנו כל הדרך. שעתיים של התכתבות, ובסוף הוא היה בבית שלי, זורח מאושר; כל הדרך כתבת לי ובכלל לא ידעת שאני פה.

ב.

אני חושב מה נשאר בי, שבע שנים אחרי. הזיכרון כבר הפך לזיכרון של זכרונות. לפני כמה שנים נזכרתי איך ביומולדת אחד הלכנו לעינות תלם ביחד עם שלומי. חשבתי שזה היה יום הולדת 20, וכבר סיפרתי לעצמי איך שלום לקח טרמפים מירוחם, ובאזכרה בשנה שעברה דיברתי עם שלומי והוא אמר כן, בטח, רק שזה היה ביום ההולדת ה25. הוא לקח טרמפים מבית אל, מהישיבה שהדריך בה. ממילא הוא היה משועמם באותו היום.

ומשהו בי נרתע לפתע, כי אמרתי: אולי כל הזיכרונות שיש לי הם שגויים. סיפורים שסיפרתי לעצמי. דברים שרציתי שיקרו. שהיה נכון שיקרו כמו שסיפרתי אותם. בפועל הם היו עייפים יותר, דרמטיים פחות, רגילים, חיים רגילים כמו של כולם. קצת ניסיונות, קצת התבחבשות, הומור לפרקים, להט ילדותי כשדיברו על משהו שאהב. ומה בכלל אמיתי בזיכרון הזה.

ואחר כך חשבתי: איפה בכלל אני מסתיים והוא מתחיל.

ג.

 הוא אהב את בני ברדיו. הייתה תכנית כזו פעם, של בני בשן. הוא היה שמח שאני אומר 'פעם' כי הוא אהב היסטוריה, דברים ישנים מילאו אותו בחדוות האספנות. בכל אופן, הייתה תכנית כזו פעם והיו בה כל מיני פינות משונות. בשתיים עשרים ושתיים הם היו צועקים בתכנית 'שתיים עשרים ושתיים שמח לכולם!', והם היו מעלים פוליטיקאים לזמזם שירים. היה שם המון נונסנס, ושלום אהב נונסנס. מעולם לא ראיתם מישהו מתלהב משטויות כמו ששלום היה מתלהב משטויות (איך הוא אהב את 'אלבי, סיפור אבירים'!). והוא היה מתקשר לפעמים רק כדי לצעוק 'שתיים עשרים ושתיים שמח!' ולנתק.

שנים אחר כך הסתכלתי על השעון בשתיים עשרים ושתיים ורציתי להתקשר, ופתאום הרגשתי את הדבר הזה, שמחוסר שם טוב יותר אני אקרא לו ההעדר. אבל זה לא העדר. לא בדיוק.

ד.

זה כמו חלל. אין לי מילה טובה יותר לתאר את זה. כאילו מחקו בי משהו במחק, ואפילו את קווי המתאר השאירו מטושטשים. ואני מנסה להיאחז בדבר הזה שנלקח ממני ואני לא מצליח. אני יודע שמשהו בי חסר אבל אני לא יודע מה המשהו הזה שחסר. ואפילו אני לא מדבר פה על שלום, אני חושב, אלא על ההעדר שלו.

הרי מה אנחנו, אנחנו חווים כל הזמן אנשים אחרים באמצעות המפגש איתנו. בשבילי הוא היה חבר. לאחרים הוא היה אח, בן, נכד, אחיין, בן דוד, מורה, מדריך, חבר לצוות. כל אחד חווה אותו אחרת. ובאמת יש משהו שקורה רק במפגש בינינו. היה שלום שהיה רק שלי. פן מסוים בו. חלק שהואר רק כשאני פגשתי בו. ובאותה המידה היה חלק בי שהואר רק כשהוא האיר עלי.

וזה, זה החלק שאין לי. אני לא יודע אפילו להניח עליו אצבע. משהו נלקח ממני, ואין לי מושג מהו.

ה.

אבל כן לדבר על שלום. על ההתלבטויות. על זה ש, נניח, לא היה לו מושג מה הוא עומד לעשות בחיים. הוא אהב אדמה, ואהב את הארץ הזו, ואהב להדריך בה, ואהב אנשים, ואהב ללמד, ואהב סיפורים ואהב היסטוריה, ולכאורה היה מתאים להיות מורה דרך או מדריך או מורה לשל"ח, אבל היה בו איזה משהו דווקאי כזה, אנטי מסגרתי, כזה שרוצה לעצבן קצת, לדחוק את הגבול. ופעם הוא אמר לי 'אני אהיה חקלאי', והיה ברור שהוא לא יהיה חקלאי, כי הוא לא היה אדם מתבודד שכזה.

כלומר לפעמים כן, לפעמים היה אורז תיק והולך יומיים מירוחם לשדה בוקר. לבדו.

אבל רוב הזמן לא. הוא לא היה שוקע בספרים ולא רואה סדרות ולא היה לו פלאפון או רשתות חברתיות מקוונות. ולכן הוא לא היה הולך להיות חקלאי, הוא היה צריך אנשים סביבו.

מה הוא היה גדל להיות? האם היינו נשארים חברים? האם הוא היה נשאר מי שהוא? עם מי הוא היה מתחתן? איך היו קוראים לילדים שלו? איפה לעזאזל הם היו גרים?

ו.

זיכרון: הבית של ההורים שלו. אנחנו במטבח, הוא מכין קפה שחור. הגיל הוא עשרים? תשע עשרה? הוא לא יודע להכין קפה שחור. אני חושב שהוא בכלל לא אוהב קפה שחור.

זיכרון: אנחנו בני 26. מצביעים בפריימרס של הליכוד. הוא מספר לי מי לדעת אחיו צריך להיות חבר כנסת ונוזף בי על זה שאני לא מצביע למי שהוא הצביע.

זיכרון: רואים סרט על המיטה בבית של ההורים שלי.

זיכרון: אני אוכל במשפחת שרקי בערב שבת. מתפלל לפני זה בבית הכנסת של אבא שלו. אנחנו הולכים בשדרות המאירי. פוגשים איזה חבר.

ח.

אני שונא את זה. שונא את הצפת הזכרונות. שונא את הניסיון לדלות אותם בכח. שונא את ההיזכרות. אני אלוף העולם בלהדחיק. אני עושה מעקפים כדי לא לעבור ברחוב גבעת שאול (תמיד אני בוכה שם ליד המרפסת), כדי לא לראות תמונות שלו, ובורח מכל הזיכרונות שלי כי אני לא מצליח להחזיק את כל הסיפור הזה. זו האמת. שבע שנים אחרי ואני עדיין לא מסוגל להיזכר בו כמו בנאדם, וכשמעלים זכרונות אני מרגיש כאילו אני מציג איזו הצגה בפני כולם אבל בפנים, בפנים אני רוצה לברוח.

ואני רוצה לצעוק. לאן הלכת לי. לא אכפת לי מכל העולם אבל למה הלכת ולמה דווקא לי. ואני רוצה לצעוק איך יכול להיות שאתה הולך כל החיים עם מישהו ופתאום הוא נעלם לך. ואני רוצה לצעוק איך יכול להיות שהלכת לפני שכל העולם ראה אותך. הלכת בשלב ההתלבטויות. ולהגיד זה לא הוגן שלא השארת כלום. כמה מילים כתובות, מעט מאוד תמונות, כמה סרטונים. זה הכל. זה לא להאמין הדבר הזה. כאילו נגוזת. רגע היית, רגע לא.

ז.

וכל הזמן אני חושב איך כל מי שפגש אותו אהב אותו. כמו מגע תלתלי זהב. כל אדם שפגש, מהרס"ר בצבא, החניכים, המורים, השכנים, המוכרים בחנות, המשפחה. כאילו היה בו איזה קסם. כתבתי פעם: אי אפשר היה שלא לאהוב אותו. אולי בתוך זה הוא התקיים. בתוך המפגשים האלה, המגעים בין האנשים שהקיפו אותו. לכן היה בן טוב כל כך. איש משפחה טוב כל כך. חבר שלא היה ולא יהיה כמוהו.

אני לא יודע, אולי אני עושה פה דרמה ממשהו שלא הייתה בו דרמה. מספר משהו שלא התקיים, שראוי היה להתקיים, אבל ככה אני הרגשתי את הדברים.

ח.

לא ידעתי שאפשר להתגעגע ככה.

אני כותב את זה ומרגיש איך התהום מאיימת להציף בי את הארץ. כותב ובוכה, בוכה וכותב. כי איך אפשר שלא לכתוב. איך ידעו על הדיקציה הגרועה, על המלמול, איך ידעו על הביישנות, איך ידעו על החיבה לבירות בוטיק, על ההומור, על התושייה. איך ידעו על מכנסי הדגמ"ח עם כתמי החימר, על הזקן שאף פעם לא היה מסודר. ואני בוכה, כי כמה שאספר זה לא יגיד כלום. כלום כלום. כל הסיפורים לא יגידו כלום. לא הסיפור על הטיול ברובע המוסלמי אצל הרב שמחה ממורשה ולא הסיפור על מחנה הקיץ בסוף השמינית ולא המעיין שכבר לא קיים מתחת למבשרת, המילים לא יגידו כלום וכל הזכרונות לא יגידו כלום ושום דבר לא יגיד כלום ואני מנסה לאחוז, מנסה לספר, מנסה להחזיק בכל הכח בכל מה שנשאר אבל מה, מה נשאר לי,

כלום לא נשאר לי, רק שאריות של אבק מדברי על כף היד, מתפזרות ברוח.

ט.

לפני כמה חודשים הייתי במצב נפשי לא טוב, והיו לי המון חלומות. חלקם היו סיוטים, ובאופן מפתיע חלק ניכר מהם היו מפגשים עם שלום. והופתעתי, כי חשבתי שאני מדחיק בהצלחה, אבל מה שמדחיקים ביום חוזר אלינו בלילות, וגם שלום חזר אלי.

ודיברנו, אני אפילו לא זוכר על מה דיברנו. אני זוכר איך הכל היה רגוע מאוד. סתמי מאוד. לא אמר לי שום משהו הרה גורל ואני לא אמרתי לו הנה תראה את הגדולה שלי שקרויה על שמך. ולא אמרתי לו כמה אני מתגעגע ולא אמרתי כלום. שלווה גדולה אפפה את החלומות הזה, ואפילו הקצתי מהם בנחת.

הם הלכו ממני, החלומות האלה. אולי הם עוד יחזרו. אבל מאז, בכל הזמן שאני מתגעגע אני נזכר בהם ומדבר אל שלום בקול; כל הדרך כתבתי אליך, ובכלל לא ידעתי שאתה פה.