תשעה באב

זה לא עניין דתי, אפילו לא עניין לאומי. זה משהו הרבה יותר גדול.

במובנים האלה, בית המקדש הוא בכלל לא הסיפור. גם לא ירושלים. וזה שהיא בנויה כבר רק מחדד את הנקודה: האבל הוא לא על חורבנו של הבית, של האבנים, של המקום בו מקריבים קורבנות. בית המקדש הוא רק סינקדוכה: הוא רק חלק שמייצג את השלם. אנשים מתאבלים על בית מקדש, ולמעשה מתאבלים על משהו גדול הרבה יותר.

כי מה היה בית המקדש אם לא ביתו של אלוהים, וכשנחרב הבית ועם ישראל יצא לגלות של אלפיים שנה, אלוהים יצא מהבית והלך לו. יהודים קראו לו, ודרשו בשלומו, והקימו בתי כנסת ובתי מדרש, ופירשו את התורה (ופירשו את הפירושים, ופירשו את הפירושים של הפירושים, וכך עד אינסוף), אבל אלוהים עצמו איננו, ואיש איננו יודע לאן הלך והאם יחזור.

אין זה אומר שהוא לא קיים. זה גם לא אומר שהוא כן. זה אומר שהשאלה של הצום – כן, לא, שחור, לבן, על מה חרבה הארץ – היא שאלה צדדית, נרדפת, כמעט חסרת חשיבות מול השאלה הגדולה יותר, הרבה הרבה יותר, שעוטפת אותה מכל הכיוונים: השאלה אם יש אלוהים בקרבנו, או אין.

כאמור, זו לא שאלה דתית. זו שאלה גדולה הרבה יותר. היא שואלת: האם יש משמעות לקיום שלנו? האם יש לנו הקשר? האם מישהו יוכל להציל אותנו? האם יש עוד למה לקוות?

גם כאן, אין זה אומר שרק אלוהים יכול להוות מענה לשאלה הזו, אבל זו הסיבה שתשעה באב הוא יום אבל; מפני שהשאלה הזו צצה ואנחנו שואלים אותה. מפני שאין לדעת אם יש אלוהים או לא. מפני שגם אם יש, אין לדעת מה הוא רוצה מאיתנו, החיים כיום. אין לדעת האם אנחנו חיים לשווא, והאם אנחנו סובלים לשווא.

ולכן, יום אחד בשנה אנחנו עוצרים ומסתכלים על כל החיים הגדולים האלה שהולכים ואיננו יודעים לאן. עוצרים בשביל להתאבל על הרוחות הסוחפות אותנו, עוצרים בשביל לבכות את הבדידות, לזכור את חוסר התוחלת.

ואנחנו מתאבלים על הכל. על העיוורון ועל הפיכחון. על המוות שעולה בחלוננו ועל המוות שמצפה לכל אחד באחרית ימיו. מתאבלים על השואה, על הפרעות, על השנאה באופן כללי. מתאבלים על הבחורה שזרקה אותנו ומתאבלים על ההפסדים, הכשלונות, חוסר האונים. מתאבלים על זה שיש אנשים שרוצים בית מקדש ויש כאלה שלא, ובכך גם מתאבלים על חוסר היכולת לחיות עם אנשים שחושבים אחרת מאיתנו.

מילים אחרות: מתאבלים על העולם, שהוא לא כמו שרצינו שיהיה.

ובאבל הזה אנחנו מזכירים לעצמינו מה רצינו. מזכירים שרצינו שהעולם יהיה אחרת. מתוקן יותר. שלם יותר. שרצינו שיבולע המוות לנצח, שרצינו שיהיה לנו בית מוצק ויציב. שרצינו שלא נרגיש מאויימים כל הזמן. שלא להיות בודדים. ושמתחת לכל שכבות הבידול הנוראות האלה, החוצצות בין איש לרעהו ובין מאמין לאלוהיו, בסך הכל רצינו חיבוק.

תזכורות כאלה הן דבר קשה מאין כמוהו,

צום קל שיהיה.

מודעות פרסומת

אתה פשוט חושב יותר מדי

א.
לפני זמן. שנתיים אולי. ישבתי בספריה וקראתי כשקיבלתי שיחת טלפון. מישהו שאני לא מכיר ביקש להיפגש איתי. עכשיו. קראו לו יובל? אולי יועד? אני לא זוכר ולא מצאתי את המספר בפלאפון. בכל אופן כשאדם רוצה כל כך לשבת איתי אני אומר בסדר, אז קבענו. ישבנו בשוק. שאלתי אותו מי הוא ומה הוא. בייני"ש. מישיבות הקו (!). יוצא עם מישהי כבר כמה חודשים. מחבב אותה. נמשך אליה. לא מצליח להחליט אם להתחתן איתה.

אני לא יועץ, אמרתי לו. אני גם לא יועץ זוגי. לא פסיכולוג. אין לי הכשרה בכלום. אני כותב סיפורים ומלמד אנשים לכתוב, זה מה שאני עושה. אני לא מבין בנפשות. והוא אמר לא, לא, אתה חייב להבין. הייתי אצל יועץ זוגי והוא לא הבין אותי, הייתי אצל פסיכולוג והוא לא הבין, ההורים שלי לא מבינים והרב שלי לא מבין אבל קראתי את אחד הסיפורים שלך ואני יודע שאתה מבין. אני לא פונה אליך בתור יועץ ולא מתחייב לקחת מה שתגיד, אבל אני צריך שתסביר לי את עצמי. תחשוב שאני דמות בסיפור שלך. למה אני לא מצליח להחליט?

ב.
זה היה מוזר וקצת מפחיד, אבל בסוף, אחרי אלף הסתייגויות ובקשות שיבין שאני סתם, אדם שכותב סיפורים, אמרתי לו, אם היית דמות אצלי בסיפור, לא היית מצליח להחליט בגלל שאתה בישיבה, ובישיבה אין לך מה לעשות אלא לחשוב. אתה קם בבוקר וחושב, הולך לארוחת בוקר וחושב. מתפלל וחושב. לומד בסדר בוקר וחושב. וכשיש לך התלבטות אמיתית להחליט בה, אין לך ברירה, אתה פשוט חושב עליה כל הזמן, ומבין את ההשלכות ואת ההשלכות של ההשלכות ואת כל השבילים שמתפתלים מההחלטה הזו שלך, וזה מפחיד אותך, אז אתה בורח מההחלטה. אתה מעדיף שלא להחליט על פני להחליט.

ג.
אני לא אדם אימפולסיבי. לא שאין לי רגעים כאלה, שבהם אני מתמלא עצבנות וצועק על מישהו, אבל לרוב, לרוב, הרגעים העצבניים שלי הם הרגעים שבהם אני מול הכיור. שוטף כלים. ברגעים האלה, מול הכיור, אני מעביר בראש שוב ושוב את הויכוח האידיוטי עם המוסך, ומתרגז. אני קצת כמו סיר שמבעבע על אש קטנה, וכשאני מסיים לשטוף כלים אני, בדרך כלל, נרגע.

וכשעושים לי משהו מעצבן ביום יום אני בדרך כלל לא עושה כלום. אני אוגר אותו בתוכי ולא מגיב. גם כי אני משתדל להיות אדם שקול והגיוני, וגם כי זה קצת לא אני, התנועה המהירה הזו. ניצול ההזדמנויות. הקפיצה על העגלות הנוסעות. הויכוחים המתלהטים. אני פשוט לא אדם כזה. בשיחות בארוחות שבת אני מעדיף לשבת בצד ולהקשיב, כי אין לי את התשוקה הזו של לתפוס צד ולנקוט בו.

ולכן, אני חושב, כל כך קשה לי להבין את פנחס, מהפרשה, שקם ועושה מעשה.

ד.
כבר כתבתי דיי על פנחס ועל ההחלטה הזו. על האימפולסיביות שבה. על איך קנאות היא משהו שאי אפשר ללמוד ממנו כלום או לחנך אליו או להצדיק אותו או להימנע ממנו. אני אשים קישור למטה ותקראו אם בא לכם. אבל אני לא רוצה לדבר על פנחס כמו שאני רוצה לדבר על הרגע שאין בו מחשבה. כלומר שהוא לא שואל את עצמו 'מה צריך לעשות עכשיו', אלא עושה, ואחר כך חושב. קודם ההחלטה באה, אחר כך ההתלבטות.

מישהו כתב השבוע בוידויים של נחלאות איך להתחתן. והוא אמר שצריך לקפוץ למים ורק אחר כך להתלבט, וכשקראתי את זה חשבתי על הקשר הגורדי, הקשר שהיה מסובך כל כך ומי שהיה מתיר אותו היה זוכה בכל העולם, וכשאלכסנדר מוקדון עבר שם, הוא פשוט חתך אותו בסכין. מפני שאתם יודעים, גם אנחנו מסובכים כל כך, לפעמים, וגם אנחנו, לו היינו מצליחים לפשט את ההתלבטות היינו זוכים בכל העולם, ומפני שאתם יודעים, לפעמים הדרך היחידה להכריע את הסיבוך הזה היא לחתוך אותו באבחת חרב, ומה שיהיה יהיה.

ה.
הבחור ההוא, מהפתיחה? שאמרתי לו שהוא לא חושש להיות עם חברה שלו, אלא חושש מכל הדרכים שהוא לא ילך בהם? סיימנו את השיחה והלכנו איש לדרכו, ובערך חודש אחר כך, שתיים עשרה וחצי בלילה, הפלאפון מצפצף וואטסאפ. מציץ; קיבלתי תמונת אירוסין חמודה כזו, איש בצד אחד ואישה בצד השני וצלחת אירוסין ביניהם, ולמטה כתוב 'תודה רבה! התארסנו'.

הייתי שמח לזקוף את הזוג הזה לזכותי, אבל הוא לא התארס בזכותי. הוא התארס בזכות עצמו, ואני מניח שבינתיים גם התחתן בזכות עצמו, ואני בינתיים למדתי שלפעמים, כשמתלבטים, נכון יותר קודם להחליט ואחר כך להתלבט, ולנקוט עמדה ולהיות אקטיבי וחד משמעי והכל. והייתי רוצה להגיד לכם שזה עובד לי יום יום, אבל בינתייים זה עובד לי רק בעסקים, ובארוחות שבת עם אנשים לא־קרובים אני עדיין יושב בצד ושותק, וכששואלים אותי שאלה עדיין לוקח לי זמן לחשוב עליה ולהחליט מה דעתי בנושא. ככה זה. אלה החיים.


(נפתחה ההרשמה לסדנאות אוגוסט! ירושלים כאן, תל אביב כאן. יאללה בואו)

ופלים – הסיפור השלם, מההתחלה ועד הסוף

א.
בית המדרש היה כבר מלא מפה לפה כשמישהו התיישב באנחה מול הרב בני. הרב, הוא אמר, יש לנו בעיה.

הרב בני היה איש מוצק, ממוצע קומה. היו לו פנים קצת ארוכות שעליהם הניח משקפיים עגולים ושיער אפור. הוא היה לבוש מכנסיים בהירים וחולצה מכופתרת. תלמיד חכם צריך ללבוש חולצה מכופתרת, נהג להגיד לתלמידים. בתוך תוכו הוא פשוט חשב שזה נראה טוב יותר מטי־שירט, מה שהיה הגיוני בסך הכל. המישהו שהתיישב מול הרב בני היה אוהד משיעור ה', שהיה לבוש בחולצה אדומה ובג'ינס. הוא היה המפעיל של גמ"ח הופלים של הישיבה, שסיפק וופלים – וחשוב מכך, קפה – לכל בני הישיבה, ולכן הרב בני ידע שאכן יש בעיה, הניח סימניה במקום המתאים, סגר את הגמרא והסתכל על אוהד. כן, הוא אמר.

מישהו גנב את כל הכסף של גמ"ח הוופלים. הצורה בה הגמ"ח כולו תפעל את עצמו הייתה באמצעות קופת אמון ותפריט של מחירים על הקיר. כיף כף עלה שלשה שקלים, וופל – חצי שקל. כוס קפה עלתה שקל בדיוק. מדי פעם, כשנגמר, היה אוהד לוקח את הקופה והולך לקנות מצרכים בקיוסק של עומר, שהיה מתחת לישיבה ומכר סיגריות, וופלים, חלב ועיתונים. קשה היה לדעת כמה כסף היה בקופה, אבל אוהד לא קנה וופלים או חלב בשלשת הימים האחרונים – ואברהם רובינשטיין עשה סיום, וקנה את כל הוופלים – כך שהיה אמור להיות שם לא מעט. אבל זה לא היה רק הסיפור של הכסף, זה היה הסיפור של האמון, אמר אוהד; מישהו גונב? בישיבה? המחשבה על כך הייתה כמעט בלתי נתפסת.

כולם בני אדם, אמר הרב בני ביובש. הוא חשב לעצמו: היה משהו תמים, כמעט נוגע ללב, במחשבה כאילו אנשים שלומדים בישיבה הם מורמים מעם. הוא היה כבר כמעט עשרים שנה בישיבה, וידע היטב שאנשים הם אנשים. הם מרמים, משקרים, בוגדים (הסיפור של איציק חובב ואשתו של נחומי! וואי, זה היה כמעט לא יאומן), נוהים – כל מה שיכולת להעלות על הדעת. אבל יש שלב בחיים שבו בני ישיבה מסויימים חושבים שהעולם נחלק לשני מחנות נפרדים: הם וקרוביהם, ואנשים אחרים לחלוטין, שיכולים לעשות דברים שלא יעלו על הדעת. הוא הסתכל על אוהד, שהיה נסער מאוד מאוד, וטפח על כתפו. בוא, הוא אמר, נלך לראות את המצלמות.

הסיפור היה כזה: בשעה תשע וחצי בלילה, מיד אחרי סדר ערב, אברהם רובינשטיין עשה סיום על מסכת בבא קמא וקנה את כל הוופלים שהיו בגמ"ח. אוהד בדק את הקופה מיד אחר כך: היו שם יותר משלש מאות שקלים שהצטברו שם זה תקופה. הוא רשם לעצמו תזכורת לקחת מחר את הכסף ולהמיר אותו לשטרות, אבל "הייתי חייב ללכת לאיזה מקום," הוא אמר, "ולא יכולתי לקחת איתי את הכסף". הרב בני רשם לעצמו שאוהד יוצא עם מישהי. בכל אופן, אמר אוהד, בתשע וחצי בלילה הכסף עוד היה שם. בשמונה ורבע בבוקר – כבר לא.

לא היו מצלמות בחדרון של גמ"ח הוופלים עצמו, רק בכניסה אליו. היה אפשר לראות מי נכנס ומי יצא. לא נכנסו הרבה אנשים באותו ערב לגמ"ח הוופלים. אבל זה היה יותר מזה, חשב הרב בני: סכום כזה של כסף, במטבעות, זו כמות משמעותית. אי אפשר להיכנס ופשוט לצאת כשהוא בכיס. זה צריך היה להיות מישהו שנכנס עם תיק או שקית לגמ"ח. המחשבה הזו צמצמה באופן משמעותי את כמות החשודים הפוטנציאלים. הם ישבו בחדרון הקטן במשרדי הישיבה והסתכלו על ההקלטות שרצו מולם בקצב של 14 פריימים בשניה, ומדי פעם רשמו לעצמם שמות. אחרי חצי שעה הייתה להם רשימת חשודים של שמונה אנשים.

אלה היו השמונה: אברהם רובינשטיין, המתמיד, החזיר את שאריות הוופלים לשיש של הגמ"ח וככל הנראה כתב 'בתיאבון!'. נועם יחיאלי, האברך, נכנס עם תיק של מחשב נייד ויצא עם קפה שחור. נתנאל בן־ברוך, משיעור ב', נכנס עם תיק הגב שלו ויצא עם כוס תה נענע. שני חבר'ה מהתיכונית נכנסו השכם בבוקר עם תיק טיולים עצום (כולל מזרון פלצב! חיי התיכון הם אכן מוזרים מאוד, חשב לעצמו הרב בני), אשתו של שלומוביץ' נכנסה עם עגלה (ותינוק, ככל הנראה) ויצאה עם בקבוק מטרנה, הרב דניאל, הרב של שיעור ב', נכנס עם התיק שלו וכנראה הכין נס קפה לפני החבורה שהעביר בלילה, ובשעה שלש וחצי בלילה נכנס לגמ"ח רועי, הבחור הקצת תמהוני משיעור ד', ויצא משם אחרי כמעט חמש דקות בלי כוס קפה או תה. בלי כלום, בכלל, חוץ מהשקית שלו.

כשאוהד ראה את רועי הוא כמעט קפץ. זה הוא, אמר לרב בני. ברור שזה הוא. אבל הרב בני הסתכל על אוהד כמעט בנזיפה. לא לימדתי אותך כלום? הוא אמר. כשאתה רואה שהרמב"ם טועה בצורה פומבית, מה הדבר הראשון שאתה אומר לעצמך?
לא יכול להיות שהרמב"ם טעה, אמר אוהד.
אבל למה, אמר הרב בני. למה לא יכול להיות שהרמב"ם טעה? מה, הוא לא בן אדם?
יכול להיות, אמר אוהד, הוא היסס. לא הבנתי, הוא אמר.
זה מאוד פשוט, אמר הרב בני. כשמשהו מאוד מאוד ברור, כנראה שהטעות במקום אחר. אולי אפילו אצלנו.

אז מה עושים, אמר אוהד, והרב בני נאנח. אתה לך תלמד קצת, הוא אמר. גם ככה אתה מבזבז חצי מהסדר על קניית חלב, ואני אלך לדבר קצת עם החשודים.

אוהד הלך לבית המדרש, והרב בני היטיב את משקפיו על אפו, החמיא לעצמו על מהלך חינוכי יפה והלך למצוא איפה רועי משיעור ד' מעביר את הבוקר.

ב.
רועי משיעור ד' לא היה בבית המדרש, ולכן – ככל הנראה – היה בפנימיה. אולי ישן, אולי מעשן, אולי משתעל, אולי משתעמם. לא היו הרבה תלמידים כאלה בישיבה, אז הישיבה לא עשתה מזה עניין גדול; אנשים בוגרים, אי אפשר להגיד להם מה לעשות עם החיים שלהם. בדרך אל הפנימיות הרהר הרב בני בעובדה שלאף אחד מבין שמונת החשודים לא היה, בעצם, אליבי. כולם היו חשודים באותה המידה. הוא נטה, כמובן, להנחה שהרב דניאל ואברהם רובינשטיין הם לא גנבים. אבל למה, בעצם? כי הם החליטו שמה שהם עושים עם החיים שלהם זה ללמוד תורה? מה זה בכלל אומר. מה זה בכלל אומר עלי? חשב הרב בני. בכל אופן, כולם היו חשודים. הדבר הנכון היה לשים דיו או משהו על המטבעות בגמ"ח, לחכות שמישהו לגנוב אותם ואז לבדוק את הידיים שלו. הוא היה משוכנע שעשו את זה בעבר באחת הישיבות, אולי בנתיב מאיר? נשמע מתאים.

כשלמד בישיבה התיכונית הוא היה בטוח שאין דתיים גנבים. זה היה הגיוני; אי אפשר לראות גנבים. אף אדם לא הולך עם שלט 'אני גנב'. אם מישהו היה הולך עם שלט 'אני גנב' כנראה שהוא לא באמת גנב, ובכלל אין אדם משים עצמו רשע. כשנגנב הארנק הראשון מהפנימיות כולם היו כמרקחה, ובארנק השני כבר הציבו צוות שמירה. זה היה בתקופה שמצלמות אבטחה היו יקרות יחסית ורבנים בישיבה התיכונית לא היו אנשים שמדברים איתם, ולכן החבר'ה הציבו מארב ותפסו את אחד מבני המחזור – קראו לו שמעון, שימי, הוא נזכר, והיה לו חיוך עם שיניים קדמיות בולטות – פותח ארון לא לו. שימי החזיר את הארנק ואמר שהוא היה צריך לאכול ולא היה לו כסף. הבטיח שלא יעשה את זה שוב. השמחה במציאת הגנב נמהלה במבוכה ובתחושת חוסר האונים: חבר שלנו היה רעב ולא ידענו. בינתיים חלפו כמה טרמפים במסמיה, כמו שהיו אומרים פעם, והרב בני עצמו היה מבוגר ומפוכח יותר. כולם מסוגלים להכל, הוא ידע, ותיכוניסטים תמיד רעבים. כולם. למרות שיש להם אוכל בפנימיות. זו לא סיבה טובה לגנוב.

בחור אחד משיעור א' – משה? – למד בחוץ עם החברותא שלו, והוא זה הפנה אותו לחדר 14, החדר של רועי. כשנכנס הרב בני לחדר היכתה בו צחנה שלא היכתה בו שנים: מעין תערובת דוחה של ריחות גוף, נוזלים, גרביים מעופשות, אבק וחלון שהיה שמח להיפתח לעולם אבל מה יעשה וקונו גזר עליו. על השולחן היה תיק תפילין עם השם 'רועי רענן', אבל רועי עצמו לא היה שם. במקומו היה בחדר בחור אחד שהרב בני לא הכיר שישב ושיחק בפלאפון. מי אתה? אמר הרב בני. אתה לא משלנו, נכון? הבחור הרים את עיניו: לא לא, הוא אמר, אני אח של אורן. אורן מעדני? אתה מכיר? הייתי צריך מקום לישון בו ואמרו לי שיש כאן מיטה פנויה, אז העברתי כאן את הלילה. אני תכף נוסע, זה בסדר, נכון?

הוא היה נשמע נבהל, אבל מתחת לבהלה הייתה איזו חוצפה סמויה שרק חיכתה להתגלות. זה היה בסדר מבחינת הרב בני, לא הייתה לו היומרה לחנך את מי שלא למד אצלו. הכל בסדר, הוא אמר, רק אם אתה אוכל כאן תזרוק כמה שקלים במזכירות. אבל תגיד, היה כאן בחור משיעור ד'? קצת גבוה, שיער חום, מסתובב עם שקית לכל מקום? אח של אורן הסתכל על הרב בני. כן, הוא אמר, היה וארז תיק קטן והלך. זה היה נראה שהוא נוסע לאנשהו.

בדרכו חזרה לבית המדרש ניסה הרב בני לסדר לעצמו את חוט המחשבה:
מצד אחד, אחד החשודים, אולי החשוד המרכזי, פשוט קם בבוקר ונסע, מה שהופך אותו לחשוד הרבה יותר.
מצד שני, אנשים נוסעים. זה קורה לטובים ביותר.
מצד שלישי, הוא השאיר את תיק התפילין שלו, מה שאומר שהוא נסע ללא יותר מיום.
מצד רביעי, יכול להיות שהוא לא מניח תפילין בכלל והישיבה מבחינתו היא רק אמצעי להתחמק מהצבא.
מצד חמישי, אולי הוא מניח תפילין ובכל זאת ברח, פשוט השאיר את התיק שלו שם כדי שהם יחשבו שהוא עדיין בסביבה.
הרב בני לא ידע מה הוא מעדיף שיקרה: שהתלמיד שלו יהיה גנב אבל מניח תפילין, או שהוא לא מניח תפילין ולא גנב. זה היה נראה לו שהוא מעדיף את האפשרות השנייה, אבל הוא לא חשב על זה אף פעם עד הסוף. בכל אופן, כך חשב כשנכנס חזרה לבית המדרש וריח המזגן הקפוא היכה בו, הבעיה המרכזית היא איך אנשים מסוגלים בכלל להניח תפילין של אנשים אחרים, זה פשוט מרגיש לא נכון.

בהעדר אחד החשודים חשב הרב בני להפסיק את החקירה. הוא הכין לעצמו קפה בגמ"ח הוופלים, קנה שני וופלי שוקולד וחזר לבית המדרש מבלי להציץ אפילו בלוח המודעות. הוא חזר ופתח את הגמרא במקום שסגר וניסה להתרכז, אבל לא הצליח. התפילין שנשארו טרדו את מנוחתו. אתה צריך להפסיק לחשוד דווקא בו, אמר לו איזה קול פנימי. תדון אותו רגע לכף זכות. אולי הוא לא ברח לשום מקום? אולי הוא משוטט? הוא טיפוס שמשוטט לפעמים. מתבודד. אומר תיקון הכללי. המחשבה על תיקון הכללי הציפה באף שלו את הריח הכבד ששרר בחדר של רועי. אולי הוא פשוט בחור שקשה לו, הוא אמר לעצמו, ואם ככה, הוא לא יותר חשוד מכל חשוד אחר. למשל, הוא לא יותר חשוד מאשתו של שלומוביץ', נניח. אז מה אם היא בת, מה היא עשתה בעשר בלילה בישיבה? שלומוביץ' עצמו היה אמור להיות מזמן בבית, והם היו אמורים לעשות דברים שבני זוג עושים. לא שואלים רב מאיפה הוא יודע דברים כאלה. אז היא גם חשודה, לא? לא פחות מרועי.

הוא ניער את ראשו וניסה לחזור ולשקוע בלימוד כשאוריה, שיעור ג' שחזר מוקדם לישיבה כדי להתחתן עם חברה שלו, נועה, התיישב מולו. כן, אמר לו הרב בני, ואוריה אמר הרב, אני ונועה חושבים להיפרד. הרב בני הסתכל עליו: הוא היה נראה תלוש לחלוטין מהסיפור שתפס את תשומת ליבו בשעה האחרונה, אבל תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. כן, הוא אמר לו, אני מקשיב. אוריה היסס. אי אפשר לדבר כאן, הוא אמר בשקט, כולם מסביב מצותתים. ברגע שהרב בני הסתכל עליהם הם למדו בלהט ובמרץ, אז כנראה שזה היה נכון.

הם חיפשו מקום שקט לשבת בו ולדבר והמרפסת הגדולה של עזרת הנשים הייתה נראית כמו פתרון מוצלח. הם עלו קומה (הקפה של הרב בני עדיין היה חמים) והתיישבו בכיסאות שמישהו הניח במרפסת והסתכלו על החצר שמתחת. זו נועה, אמר אוריה, היא נסעה בקיץ לטיול והגיעה למסקנה שאולי לא מתאים לה להיות אברכית בישיבה. היא רוצה ללכת במכנסיים ובכיסוי ראש חלקי, ואי אפשר דבר כזה בישיבה הרי. וגם להפסיק את הישיבה אי אפשר כי אני הרי מחוייב לצבא לעוד שנה וחצי, ואנחנו לא הולכים לשרוד עכשיו שנה וחצי ככה, כחברים, והרב יודע, אנחנו כמובן שומרים נגיעה. איך אפשר. הרב בני הסתכל עליו והרגיש איך הוא מתמלא חמלה כלפי הבחור הצעיר שיושב מולו ומבין פתאום שזוגיות היא יותר מאשר להכין שבת ביחד ושאר עניינים שבצנעה, אלא הצורך לפשר או להתפשר או לריב. אל תצטט אותי, הוא אמר לאוריה, אבל לא כל האברכיות צריכות ללכת בחצאית וחולצת שלשת רבעי. חלקן אפילו, שומו שמיים, מורידות את כיסוי הראש בבית. זו הייתה בדיחה, בעצם, אבל כשאמר את זה שמע מאחוריו קול משתנק. בהתחלה חשב שזה אוריה משתנק, אבל אז הבין שהקול הגיע מאחוריו. הוא ואוריה הפנו את ראשיהם לאחור, כמעט בתיאום.

הם מצאו את עצמם בוהים ברועי, התמהוני משיעור ד', שעמד שם בתפילין, החזיק ביד סידור שפתוח על פסוקי דזמרא ומניח יד על הפה כאילו שמע הרגע משהו שזעזע אותו לחלוטין. הוא בהה בהם חזרה.

סליחה, הוא אמר.

ג.
התרחשויות מהירות דורשות תגובות מהירות, ולכן ביקש הרב בני מאוריה כמה דקות. תחזור ללמוד, הוא אמר לאוריה, אני יודע שאין לך מוחין אבל תנסה, ותכף אני אקרא לך ונדבר כמו בני אדם. הוא ידע שאוריה לא יחזור ללמוד, ובמקום זה יסתובב כמו סהרורי מול לוח המודעות ויחכה שהרב בני יתפנה אליו, אבל הוא היה חייב לשאול משהו את רועי, וזה היה חייב להיות בלי מישהו שיאזין להם.

רועי עמד מולו בפרצוף קצת חיוור, קצת נבוך, השיער שלו הזדקר לכל מיני כיוונים מתחת לתפילין והיה נראה כמעט שמנוני. החולצה שלו נראתה כאילו הזיע בה הבוקר, לפחות בכתפיים או בצווארון. רועי עצמו היה בחור קצת שמנמן, קצת תמהוני. לא באמת, כמובן, אבל הוא לא דיבר הרבה, וכשדיבר שפשף בכח את אפו כאילו התנועה מוציאה החוצה את המילים. הוא התקשה ליצור קשרים חברתיים, ומשהו בתנועות שלו היה שמוט, קצת לא מדויק. כאמור, קצת תמהוני. קצת תמהוניות בתוך ישיבה משמעה הרבה מאוד תמהוניות מחוץ לישיבה. ישיבות הן מקום מכיל, בסופו של דבר, אז הרבה אנשים מוזרים מתנקזים אליהם.

איפה היית אתמול בלילה, שאל הרב בני. הוא ניסה לעשות את זה בנעימות, שלא להלחיץ.
בישיבה, אמר רועי. הוא עמד עם התפילין, הסידור ופנים מבולבלות, וחיכה שהרב בני יסביר. הרב בני ניסה לסדר את הדברים בראש, ואחר כך התייאש.
כשאמרתי על האברכיות שהולכות בלי כיסוי ראש, הוא אמר לרועי, למה השתנקת?
מה זה השתנקת, אמר רועי.
למה השמעת קול, אמר הרב בני.
רועי הרהר רגע. כי לא ידעתי מאיפה הרב יודע, הוא אמר.
זו יכולה הייתה להיות אמירה תמימה; הרב יודע שאברכיות הולכות בביתן בלי כיסוי ראש. מאיפה הוא יודע. מה, אברכים מספרים לו? הוא ראה? מאיפה לאדם לדעת מה קורה אצל אדם אחר? אבל הרב בני חשד שיש כאן יותר מזה.
מאיפה אני יודע מה, הוא שאל, כאילו בתמימות.
מאיפה הרב יודע על האברכיות האלה, אמר רועי.
ומאיפה אתה יודע? אמר הרב בני.
אני, אמר רועי, הסמיק, השתנק, סגר את הסידור, פתח אותו. הרב בני שתק. פעם, כשלמד הוראה בהרצוג, שאל אותם אחד המרצים כמה זמן לוקח למורה ישראלי ממוצע בין הרגע שבו הוא שואל שאלה ועד הרגע שבו הוא עונה עליה בעצמו. שלש שניות, הוא אמר (כמעט בתרועה. שלש שניות! ובכך בעצם הדגים את הטענה). מאז ידע הרב בני שהדרך הטובה ביותר לחלץ מידע או לקבל תשובה היא פשוט לשתוק. תשתוק מספיק זמן, והתלמידים פשוט יפתחו את הפה רק כדי לפזר את המבוכה.

אתמול לא הצלחתי להירדם, אמר רועי, והסתובבתי ולא ידעתי מה לעשות והלכתי לבית המדרש לראות אם יש כאן מישהו אבל לא היה אף אחד, והלכתי להכין לעצמי שוקו כאן בגמ"ח שוקו (הוא לא אמר 'הגמ"ח ופלים', ציין הרב בני לעצמו), ואחר כך כשיצאתי שמעתי קולות מהחצר והלכתי לראות מי שם, וכשהלכתי לראות מי בחצר שמעתי את נתנאל בן ברוך מדבר בקול על זה שאחד האברכים אמר לו שהוא תפס מישהו מהישיבה מסתובב בתל אביב בלי כיפה בשבת כאילו הוא חילוני, כלומר שהוא באמת חילוני, אבל הוא לא בטוח אז הוא לא רוצה שיסלקו אותו מהישיבה, והוא, כלומר האברך, אמר לו, כלומר למישהו, שהוא לא יספר על זה לאף אחד, אבל הוא סיפר על זה לנתנאל בן ברוך, ואני שמעתי אתמול אותו מספר את זה למישהו, אבל אני לא יודע מי זה היה.

את כל זה אמר רועי מהר מאוד ובמבוכה, והרב בני היה צריך להסביר לעצמו, כמו בסוגייה ביבמות: אברך אחד תפס מישהו מהישיבה מחלל שבת. הוא הבטיח לא לספר על זה לאף אחד, אבל הוא סיפר את זה לנתנאל בן ברוך, ונתנאל סיפר את זה למישהו אחר. למה האברך סיפר? ולמה נתנאל סיפר? ואיך כל זה קשור לגניבה מגמ"ח הוופלים? הוא לא ידע, גם לא אם זה קשור האחד לשני. קורלציה, הוא נהג להגיד תמיד, אינה סיבתיות. אבל הוא היה צריך לשאול עוד שאלה את רועי.

אתמול כששילמת לגמ"ח, הוא אמר לרועי —
לא שילמתי אתמול, אמר רועי,
למה לא? אמר הרב בני,
שילמתי עשרה שקלים לפני שבוע, אמר רועי, ולא היה עודף בקופה אז השארתי שם את עשרת השקלים ועכשיו אני לוקח על החשבון.
טוב, אמר הרב בני. הוא טפח על כתפו הלחה של רועי, שהתפלא על מפגן החביבות הזה אבל לא אמר כלום. בהצלחה, הוא אמר, והלך לקרוא לאוריה ולהשלים איתו את השיחה.

אוריה אכן הסתובב מול לוח המודעות בפרצוף אבוד, והרב בני הכין עוד כוס קפה (הקודמת התקררה בינתיים), שילם והציע לו לעלות חזרה. הם עלו, אבל כשהתחילו לדבר אוריה התפרץ לפתע. אתה יודע הרב, הוא אמר, לפעמים אני חושב שאני איתה רק בגלל שהיא יפה. זה הגיוני הרב? זה הגיוני להיות עם מישהי רק כי היא יפה?

הרב בני לא ידע מה להשיב. דפנה, אשתו, הייתה יפה בעיניו, אבל הוא חשב שזו לא הייתה הסיבה שהוא התחתן איתה, אי אז. למה בעצם התחתן איתה? הוא ניסה להיזכר. לא הייתה לו תשובה ברורה. פשוט הסתדר להם ביחד. אני לא יודע, הוא אמר לאוריה, אבל זה שהיא יפה זו גם לא סיבה לא להיות איתה. פשוט תהיו ביחד מהסיבות הנכונות. אבל היא לא דתייה כמוני, אמר אוריה, אז מה זה בעצם הסיבות הנכונות? שאנחנו מדברים? שהיא רוצה בטובתי?

המשך השיחה לא הצליח להתרומם לשום מקום. תישן על זה, הוא אמר לאוריה, תנשום קצת אוויר, תירגע, ותראה איך אתה רואה את זה מחר בבוקר. נדבר מחר בבוקר בתחילת הסדר, טוב? טוב, אמר אוריה, אבל הרב בני הרגיש שהוא לא איתו. הוא קיווה שאוריה לא יעשה איזה מעשה מטופש, ושהכל יהיה בסדר. בינתיים הלך ללמוד.

בדרך לבית המדרש הוא חשב: הכתף של רועי הייתה לחה, כי השיער שלו היה רטוב וטפטף עליה. הוא ייבש את השיער כדי שיוכל להניח עליו תפילין אבל הכתף נשארה רטובה. הוא ארז תיק קטן בבוקר, כלומר שהוא – כנראה – הלך למקווה על הבוקר. בקיצור, רועי משיעור ד' עשה, כנראה, דברים אתמול בלילה, אבל – שוב, כנראה – לא גנב את קופת הגמ"ח. ולא בגלל התירוץ שלו כמו בגלל שהוא ענה על השאלה בלי להיות נבוך.

עוד עניין הבהב במוחו של הרב בני. הקופה הייתה ריקה לפני שבוע. זה היה הגיוני? כל כמה זמן מרוקנים אותה? כמה כוסות קפה וופלים הישיבה הזו צורכת, בכלל?

הוא הצליח לחזור לסוגיה, ללמוד במרץ במשך כל סדר בוקר ואפילו להעביר שיעור יחסית נורמלי, למרות שהסיפור עם נתנאל בן ברוך המשיך להבהב, כמו נורת התרעה של פלאפון, בזווית נסתרת במוחו. מי היה האברך? מי התלמיד שכל כך חשוב לו שלא ידעו שהוא חילוני? למה הוא סיפר לנתנאל, ולמי נתנאל סיפר?

הוא הרגיש שכל הדברים האלה קשורים איכשהו, אבל זכר היטב את מה שאמר לו ראש הישיבה, הרב גמליאל, לפני חמש עשרה שנה. הרב בני נתן וורט יפה בשולחן שבת שחיבר בין כל הקושיות שניתן היה לשאול על הפרשה, ואחרי שסיים חזר לשולחן הר"מים שמח וטוב לב. הרב גמליאל נתן בו מבט מעל למשקפיו. זה היה יפה, הוא אמר. ואחרי שתיקה הוסיף ואמר, כדאי להיזהר מיופי. לפעמים הוא כל כך מעוור אותנו עד שאנחנו לא שמים לב כשמשהו לא נכון.

ד.
לארוחת הצהריים היה עוף בתפוחי אדמה שהוא הכין אתמול. החלוקה ביניהם הייתה כזו: דפנה בישלה לשבת, והם אכלו את השאריות עד יום שני או שלישי. במהלך השבוע היה הוא זה שאחראי על הבישולים: חביתות ומרק בערב, פירה ושניצלים בצהריים. לפעמים הכין הרב בני את האוכל מראש, בערב, וכל מה שהיה צריך להכין למחרת היה רק לאכול. בדרך כלל הם לא אכלו ביחד, אבל יום רביעי היה היום הקצר של דפנה, הם אכלו צהריים ביחד, והוא השתדל שיהיה לה אוכל אמיתי. תמיד היו לה ייסורי מצפון כשאכלה ג'אנק, למרות שנראתה טוב אחרי ארבע לידות. היא הייתה קצת נמוכה, קצת מלאה, והיה לה חיוך מדהים שעיגל את הלחיים שלה. היא ביקשה, אז הוא הכין לה אוכל ביתי. לילדים ממילא לא היה אכפת.

מישהו גנב את כל הכסף מגמ"ח הוופלים, אמר הרב בני לדפנה כשהתיישבו לאכול. בדרך התלבט בינו ובין עצמו באיזה שלב הלכות לשון הרע נכנסות לפעולה. מה שלב ההתנעה שלהם. תמיד כשריכל איתה היה רגע שבו הוא אמר לעצמו: די, חלאס עם זה, והעביר נושא. מצד שני, היה לריכולים שלהם 'תמיד'. זה לא היה אחד הדברים שהוא היה גאה בהם, אבל הוא היה צריך את זה. הנה, רק התיישבו וכבר הכל יצא. הוא המשיך – ואחר כך כשניסיתי לתחקר את אחד החשודים, גיליתי שיש עוד איזה סיפור ברקע. אחד התלמידים בישיבה מחלל שבת ואברך אחד תפס אותו, וזה עובר ברכילות בין התלמידים. אבל זה לא קשור, הוא אמר לדפנה, זה סיפור אחר.

רגע רגע, היא אמרה, רגע עם גמ"ח הוופלים. החלטת איפה אנחנו שבת?
מה? אמר הרב בני.
שבת, אמרה דפנה בקוצר רוח, אמרנו שכבר הרבה זמן לא היינו אצל ההורים שלי או שלך ושאנחנו צריכים להחליט לאן ללכת, ואמרת שתחשוב על זה הבוקר. חשבת?
לא, הוא אמר, אמרתי לך, הייתי עסוק בדברים אחרים –
תמיד אתה עסוק בדברים אחרים, היא אמרה. אבל טוב, אני מבינה. ספר לי. הוא ידע שהיא לא מבינה, והיה ברור לו שהסיפור הזה עדיין לא נגמר. שהיא מנסה לסיים את הסיפור שלו כדי שתוכל להתעסק באיפה אנחנו שבת.
אז כן, ספר לי, אמרה מה, מי מחלל שבת? איך האברך תפס אותו? תספר לי הכל, היא אמרה.
זהו, אמר הרב בני, אני לא יודע יותר מזה, אני חוקר את זה עכשיו.
היא צחקה. לא ברוע, מכל הלב. אתה כזה חמוד! היא אמרה. חוקר תעלומות בלשיות בישיבה כאילו משהו קרה כאן. תאמין לי, כלום לא קורה בישיבה הזו. בישיבות אחרות, אולי, אבל כאן אין שום דבר חוץ מפוליטיקה מקומית.
ומה עם איציק חובב ואשתו של נחומי? אמר לה.
נו, היא אמרה, אז היה סיפור אחד, שטויות. מישהו שהיה עם מישהי, זה סיפור קטן. גדול, אבל קטן. תאמין לי, כמו שאני מכירה את הישיבה הזו, בסוף מישהו היה צריך הלוואה ולקח מהגמ"ח במטרה להחזיר תוך כמה דקות. זה בטח האברך ההוא, מה שמו, נו, הזה שנשוי לאורלי. אברכים תמיד צריכים כסף. יחיאלי, אמר הרב בני. נועם יחיאלי.

הוא חשב על זה קצת. טוב, הוא אמר לבסוף, נלך להורים שלי.
תמיד הולכים להורים שלך, אמרה דפנה.
תמיד כשאומרים 'תמיד' הויכוח הופך להטחת האשמות, הוא אמר. זה היה ציטוט של עצמו מדריך חתנים, כשהוא יושב בפנים יודעות כל בסלון מול מיץ תפוזים ועוגיות מאפה בית (הוא היה מחמיא לרבנית. אומר לבני הישיבה, 'זה הרבנית עשתה, תגיד לה תודה', והחתן המיועד היה אומר לדפנה 'תודה', למרות שהרב בני עצמו הכין את העוגיות. זה שעשע אותו) ואומר לחתנים; אל תגידו 'תמיד', אל תהיו מלאי אגו, אל תשתקו בזעף.
הוא שתק בזעף.
אתה בעצמך אמרת הרגע 'תמיד', היא אמרה. הא!

הם סיכמו שילכו להורים שלה, כמו תמיד. בדרכו חזרה לבית המדרש למנחה וסדר צהריים הוא חשב על מה שהיא אמרה. אברכים הם נשואים, ולכן הם צריכים כסף, זה נכון. אבל לאברכים הייתה קופת הלוואה אחרת, להלוואות קטנות, שבה הם היו מקבלים הלוואה עד חמש מאות שקלים בלי לעשות שום דבר שאינו פשוט לחתום במחברת. למה שיחיאלי לא יחתום במחברת פשוט? בשביל מה הוא צריך ללוות מהגמ"ח? גם שאר הדברים שאמרה היו הגיוניים אבל שגויים. אף אחד לא לוקח הלוואה של שלש מאות שקלים מהגמ"ח. חמישה שקלים, אולי. גם זה בספק. שלש מאות שקלים זה רציני. לא, זו גניבה. וכיון שכך, סביר שזה לא יחיאלי ולא אשתו של שלומוביץ', למרות ששניהם היו עדיין חשודים כי, נו, מה אברכים עושים בבית המדרש אחרי סדר ערב.

היה בזה משהו חשוד.

הוא ביקש מיחיאלי לשבת איתו רגע. החברותא של יחיאלי – אחד בשם דורי – עשה פרצוף, אבל הרב בני היה ר"מ, ולכן גדול שימושה יותר מלימודה. הם הכינו קפה שחור והתיישבו בחדר הר"מים הקטן שבסוף המסדרון. הרב בני התלבט קצת מה להגיד. הם לא היו קרובים מאוד, וזה היה מוזר לחשוף בפניו פתאום את כל הסיפור.

תגיד, הוא אמר, אתם בבעיה כלכלית?
האם יכול להיות שפסיק רישא ולא ניחא ליה? אמר יחיאלי. זה בא ביחד, כל האברכים הם בבעיות כלכליות.
לא כולם, אמר הרב בני בזהירות. הוא לא ידע, אבל הניח.
כולם, אמר יחיאלי, בן שבת – בבעיות. נחמני – בבעיות. שלומוביץ' – בבעיות. אפילו אורן, אם לא היו לו הורים עשירים, היה בבעיות. ככה זה. כמה מכשירי חשמל, קצת שכר דירה, שכר לימוד, מלגה של אלף חמש מאות שקלים? אלפיים אם לומדים בשישי בבוקר? זה לא מספיק. אבל למה הרב שואל?
הרב גמליאל ביקש ממני לבדוק, אמר הרב בני. זו הייתה חצי אמת. הרב גמליאל אמר לו שישים לב אם האברכים שמדברים איתו נשמעים לחוצים, זה נכון, אבל הוא לא אמר לו ללכת לבדוק אקטיבית. בכל מקרה, זה היה מספיק קרוב.
ואיך אתם מתמודדים עם הבעיה הכלכלית הזו, אמר הרב בני. הוא לא זכר מה היה כשהוא היה אברך. המדד היה יותר נמוך, זה בטח. וההורים? ההורים עזרו? כנראה שההורים של דפנה עזרו, היה להם מאיפה.
אני עובד, אמר יחיאלי. בערבים, עושה הגהות לספרים של המכון התורני. אתמול בדיוק סיימנו ספר, 'ברבורים ושליו ודגים', על הלכות זמירות שבת. סיימתי להגיה אותו באיזה אחת עשרה בלילה.
יש הלכות זמירות שבת? התפלא הרב בני.
יחיאלי נעץ בו מבט מופתע.
כן כן, אני יודע, אמר הרב בני, סתם צחקתי. הוא צחק בקול ושתה מכוס הקפה שהתקררה, ויחיאלי צחק בקול גם הוא, כנראה מתוך נימוס לכבוד הרב שסיפר בדיחה. זה לא היה באמת מצחיק, ושניהם ידעו את זה.

אז יחיאלי ירד זמנית מרשימת החשודים, הרהר הרב בני כששילח את יחיאלי לדרכו. וזה כנראה גם לא רועי, ולא הרב דניאל ולא רובינשטיין המתמיד, כי אמנם כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו ובכל זאת הוא לא רואה את רובינשטיין גונב מהגמ"ח. היה לו סיום באותו הערב, למעשה. נשארו שני החבר'ה מהתיכונית, נתנאל בן ברוך ואשתו של שלומוביץ'. קצת יותר קשה לחקור את האברכית שלומוביץ', ואת שני החבר'ה מהתיכונית הוא לא הכיר, כל זה השאיר לו שם אחד, נתנאל בן ברוך. הוא כתב את המסקנות האלה על פתק ודחף אותו לכיס, והלך להספיק את מה שנשאר מסדר צהריים ועד לרגע שבו יצטרך לתת שיעור בתנ"ך.

זה היה שיעור תנ"ך די קטן. עשרה, חמישה עשר חבר'ה. משהו אינטימי, שאפשר לכל המשתתפים לדבר, לקרוא ולהתבטא. הם היו חבר'ה קבועים והרב בני חיבב אותם למדי. הם התחילו לפני משהו כמו שנתיים וחצי את נביאים ראשונים, והצליחו להגיע בינתיים לאמצע שמואל א'. זה היה הספק לא רע, בסך הכל. אבל בשיעור הזה, באותו יום רביעי, היה משהו יוצא דופן. הרב בני נכנס לכיתה והתיישב, החבר'ה הקבועים התיישבו מולו, ואי שם באמצע השיעור נכנס בריצה נתנאל בן ברוך והתיישב בין כל הסובבים.

הוא היה בחור צעיר, משיעור ב', עם משקפיים ממוסגרים היטב וזיפים קצרים שדאג לטפל בהם היטב. הוא העביר המון פעולות בסניף הקרוב, והרכילות ספרה שהוא יוצא עם הקומונרית. ברוך הבא, אמר לו הרב בני (הוא לא הצליח להתאפק). נתנאל בן ברוך השיב בחיוך והנהון, ומיד אחר כך הרצין. השיעור נמשך כסדרו והסתיים, כרגיל, בשש וחצי, שעה לפני ארוחת הערב. הרב בני היה אמור להמשיך משם הביתה, אבל הוא חיכה עם זה רגע וניגש לנתנאל. או, הוא אמר, שולם עליכם, פנים חדשות באו לכאן!

נתנאל בן ברוך הנהן וליטף את הזיפים הקצרים. הרב, הוא אמר בבהילות, כמעט בלחץ, אני צריך שהרב יאמין לי. זה לא אני. אני לא עשיתי כלום.

ה.
רגע, אמר הרב בני. על מה אנחנו מדברים.
על הכסף של גמ"ח הוופלים, אמר נתנאל בן ברוך. אני יודע שהוא נגנב בלילה בין שלישי לרביעי, ואני יודע שאני חשוד כי נכנסתי לגמ"ח באמצע הלילה, אבל זה לא אני, הרב. אני מבטיח שזה לא אני.
עדיין רגע, אמר הרב בני. הוא ניסה לחייך, למרות שהסיטואציה כולה לא נעמה לו. הוא הרגיש שהיא גולשת לו מבין האצבעות. איך אתה יודע שהוא נגנב, הוא אמר, ולמה שתהיה חשוד?
נתנאל עדיין חכך את הזיפים שלו. אוהד משיעור ה' דיבר על זה, הוא אמר. הוא דיבר על זה עם כולם. כולם יודעים שנגנב וכולם יודעים שהרב מחפש את האשם וכולם יודעים שיש מצלמות אבטחה שצילמו את מי שנכנס לגמ"ח. הוא לא רק לא מספר מי החשודים, אבל אני יודע שאני חשוד כי נכנסתי לגמ"ח באיזה שתיים עשרה בלילה.
הרב בני התיישב. למה נכנסת לגמ"ח בשתיים עשרה בלילה? הוא שאל. זו הייתה שאלה מטופשת, הוא ידע. מותר לאנשים להכין לעצמם כוס תה בחצות הלילה. אולי הוא לא הרגיש טוב. ובכל זאת הוא שאל, כדי לנסות לדלות את כל המידע שיכול היה לדלות.
נתנאל נבוך. נכנסתי כדי להכין כוס תה לאחינועם, הוא אמר.
אחינועם הייתה הקומונרית. הרב בני חייך בתוך תוכו. ולמה שאני אאמין לך? הוא אמר.
קודם כל, אמר נתנאל, הרב יכול לשאול את אחינועם. היא תאשר את הסיפור שלי. אבל הרב, אני לא הגנב כי אני יודע מי כן הגנב.

הסיפור היה כזה: בשעה אחת עשרה, בערך, ראה נתנאל את אחינועם חוזרת מהסניף לדירת השירות והציע ללוות אותה. זו הייתה הצעה הגיונית, כי לילה וחושך וכי אחינועם לא הסכימה שהמדריכים שלה ילוו אותה. הוא ליווה אותה לדירה, ואז הם המשיכו להסתובב, ובסביבות שתיים עשרה בלילה מצאו את עצמם חזרה ליד הישיבה. היה קצת קר ואחינועם הייתה קצת מצוננת, ונתנאל הציע להכין לה תה. הוא הלך לגמ"ח, שילם חצי שקל ("וזה היה מוזר, כי לא שמעתי את המטבע נופל, כנראה שהקופה הייתה מלאה עד הסוף"), הכין לה תה והם התיישבו לדבר. הוא לא זכר כמה זמן הם דיברו ("כנראה הרבה"), אבל באיזשהו שלב הוא ראה את רועי משיעור ד' יוצא מהשער של הישיבה עם שקית. זה כנראה הוא, אמר נתנאל לרב בני.

תמיד יש לרועי שקית קטנה ביד, אמר הרב בני.
לא, אמר נתנאל. תמיד יש לרועי תיק קטן שהוא מחזיק ביד. זה קצת מוזר אבל כולם מקבלים את זה, כי הוא כזה.

זה היה נכון. הרב בני נזכר שכשהוא בא לחדר של רועי, אח של אורן סיפר שרועי ארז תיק. יותר מזה, רועי באופן עקבי הסתובב עם תיק, לא עם שקית. פשוט התיק היה מוחזק ביד. אבל במצלמת האבטחה הוא יצא מהגמ"ח עם שקית, לא עם תיק. הוא הנהן לעצמו מבלי משים. תודה, הוא אמר לנתנאל. ממש תודה. אבל אל תספר על זה לאף אחד, טוב? אלה רק חשדות, כמובן, שום דבר פה לא מוכח.
ברור, אמר נתנאל. ו – הרב יכול שלא לספר לכל ההורים שאחינועם יוצאת עם מישהו? זה הדבר שהיא הכי מפחדת ממנו. כל הסניף יצחק עליה.
בוודאי, אמר הרב בני. האיזכור של אחינועם הזכיר לו משהו. חכה רגע, הוא אמר לנתנאל. אני יודע שאתה ממהר ללכת לארוחת ערב, אבל תגיד, שמעת במקרה איזה סיפור על מישהו, אחד החבר'ה בישיבה, שאחד האברכים תפס אותו מסתובב בתל אביב בלי כיפה בשבת והבחור ביקש ממנו שלא לספר על זה לאף אחד?

לא, אמר נתנאל. אני מצטער. אין לי מושג על מה הרב מדבר.
הרב בני הנהן, כאילו לעצמו. טוב, הוא אמר, לך, לך לארוחת ערב.

מה קרה, אמרה דפנה.
אני ממש אבוד שלא מדעת, אמר הרב בני. הילדים ישנו, הכיור היה מלא כלים, הכביסה הייתה על הספה, הם ישבו במרפסת ואכלו אבטיח, והרב בני שפשף את הרקות שלו וניסה להתרכז בסיפור שנתנאל בן ברוך סיפר לו לפני שעתיים.
מה יש, אמרה דפנה. זה הסיפור ההוא עם הגמ"ח וופלים?
כן, אמר הרב בני.
ספר לי, היא אמרה.
הוא פתח וסיפר לה את כל הסיפור. איך הם צפו בקלטת, איך הוא פגש את רועי במרפסת של עזרת נשים והתרשם שהוא לא אשם, ואיך הוא פגש עכשיו את נתנאל בן ברוך שטען שרועי כן אשם, ובכלל, התחושה שלו שיש עוד משהו מתחת לכל זה, אבל הוא לא יודע מהו.
הרועי הזה, אמרה דפנה.
הוא קצת מוזר, אמר הרב בני.
לא, לא זה. אמרה דפנה. הוא קפץ כשהוא שמע משהו על אברכיות בלי כיסוי ראש, נכון? שאל מאיפה אתה יודע על הסיפור הזה. אבל כששאלת אותו, הוא סיפר סיפור ארוך על אברך שתפס בחור מהישיבה בתל אביב. רגע, ומה עם האברכיות?
הרב בני חשב על זה. היא צדקה. רועי באמת נשאל על סיפור אחד אבל ענה על סיפור אחר. הוא תהה איך הוא לא חשב על זה עד הרגע. זה היה לו ממש מול העיניים.
וואי, הוא אמר, דפנוש, את גאון.
לא, אתה, היא אמרה והתרפקה עליו. הם חייכו זה לזו כמו זוג מאוהבים בשבועות הראשונים להיכרותם, והלילה האיר אותם ואת הבית המבולגן שמאחוריהם באור יודע־כל.

למחרת בבוקר, אחרי התפילה, הוא חשב על זה שוב. בעצם היו לו כאן שתי גרסאות לסיפור. הגירסה הראשונה, של רועי, והגירסה השניה, של נתנאל. הוא חשב על זה כמו על שני ראשונים שמציגים כל אחד מהם גרסה שניה למה שכתוב בגמרא. הגרסה של רועי הייתה קצת יותר מפוקפקת, הוא חשב. היה שם איזה דילוג לא ברור. הגרסה של נתנאל הייתה יותר קוהרנטית, וגם הצביעה על חשוד מרכזי. אם הוא היה הב"ח, הוא היה בוחר בגרסה של נתנאל בצורה חד משמעית, אבל ההצבעה על החשוד המרכזי הייתה, איך לומר, נלהבת קצת. אולי מדי. כאילו מישהו השלים את הנוסח המקורי במילים משלו.

הוא היה שמח אם היה לו כאן איזה אחרון שיעשה סדר בסיפור, אבל לא היה. במקום זה הוא גלגל את התפילין, הניח אותן במקום והלך שוב לחדר של רועי, התמהוני משיעור ד'.
החדר עדיין הסריח מתערובת דוחה של ריחות גוף, נוזלים, גרביים מעופשות ואבק. עכשיו הוא שם לב שהיו שם גם סיגריות. אח של אורן עדיין ישב על המיטה ושיחק בפלאפון. רועי היה בחדר. ישן. הרב בני התיישב לידו על הכיסא, תוהה אם להעיר אותו ולשאול מיד, או לחכות קצת שיתעורר, אבל איך שהתיישב רועי פקח את עיניו ומיד התיישב, לקח את הכיפה. הרב בני! הוא אמר, מה הרב עושה כאן?
רציתי לשאול אותך משהו, אמר הרב בני. חשבתי שהתעוררת כבר. הוא רצה להקליל את האווירה, אולי לספר בדיחה, אבל במקום זה הרגיש כמו ניצב בסרט לא לו. מישהו עישן שם בחדר אתמול בלילה, והריח עדיין הכביד לו על הנשימה.
מה הרב רוצה לשאול? שאל רועי.
רציתי לשאול – נכון גמ"ח הוופלים? אז מישהו גנב את הכסף שלו בלילה בין שלישי לרביעי, וחשבתי שאולי, בגלל שהיית שם בסביבה, ראית במקרה אנשים חשודים שהסתובבו שם. יכול להיות? אתה יודע אולי משהו על זה?
כן, אמר רועי. זה אני. אני לקחתי את הכסף.

שנים אחר כך, כשהיה הרב בני נזכר בסיפור הזה, הוא היה נזכר איך הוא אמר את זה בכזו פשטות. 'אני', הוא אמר, כאילו דבר טבעי הוא, לגנוב כסף. הוא היה נזכר איך בהתחלה רצה לצעוק עליו, ואחר כך התיישב בו בחזרה המחנך שבו (זה היה ממש צעד חינוכי נכון, הוא היה אומר לדפנה, ממש נכון), ואיך שאל את רועי – אבל למה? למה עשית את זה? ושאל – הכסף עדיין אצלך? רוצה להחזיר אותו? ואיך רועי שתק, בהתחלה, ואחר כך אמר באותה פשטות, הכסף לא אצלי אבל אסור לי להגיד כלום, הרב, הוא אמר שהוא יהרוג אותי אם אני אגיד משהו.

ו.
מי, אמר הרב בני. מי יהרוג אותך.
אסור לי להגיד, אמר רועי.
דממה ארוכה השתררה בחדר. אח של אורן אמר מילים כמו 'ישש' ו'נראה לך? נראה לך?' ו'הנה'. הוא היה מרוכז כל כך בפלאפון שלו עד שהרב בני חשב שאין לו מושג מה קורה כרגע בחדר. באופן מוזר, חלק משמעותי מהקשב של הרב בני הופנה, משום מה, למילים של אח של אורן, למרות שבעצם מה שרצה לשים לב אליו היה רועי, שישב על המיטה ובהה ברב בני כאילו זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותו. הוא אפילו לא התנצל, פשוט אמר – אני לא יכול לספר.

הרב בני תהה מה הוא יכול לעשות. המילים 'הוא יהרוג אותי' נשמעו, משום מה, כאילו משמעותן היא מילולית: כאילו באמת יש אדם, אי שם, שמאיים להרוג את רועי אם יגיד משהו קטן כל כך כמו איפה נמצא הכסף של גמ"ח הוופלים. כמה זה? שלש מאות שקלים? מי בעולם מוכן להרוג בשביל שלש מאות שקלים? כנראה, אמר הרב בני לעצמו, כנראה שיש כאן שתי אפשרויות. האחת, זו סתם צורת דיבור. השניה, מישהו באמת מאיים להרוג את רועי אם הוא יספר, או לפחות לעשות מעשה שאין ממנו חזרה, אבל זה לא יהיה בגלל הכסף.

אבל למה כן?
כנראה שהוא עשה משהו אחר.
הרב בני הסתכל על רועי. הוא התעורר בינתיים, התאפס, יצא מהחצי טראנס שהיה נתון בו, ועכשיו היה נראה מפוחד באמת וגם קצת עלוב; יושב בבוקסר על המיטה בשמונה בבוקר, בחדר מסריח, עם שותף שאף אחד לא יודע מי הוא, בלי חברים, בלי חברותות, בלי משהו מוגדר לעשות. אוכל, ישן, מחכה שהזמן יעבור והוא יוכל לצאת מהישיבה. המחשבה על זה הכעיסה פתאום את הרב בני. זו הסיבה שקמה הישיבה הזו? הוא אמר לעצמו. זו הסיבה שהתלמידים האלה לא עושים שלש שנים? בשביל לרבוץ במיטה בבוקר, בבוקסר, בשביל לשחק בפלאפון שלהם?

אני חושש שאני אצטרך להגיד לרב גמליאל שאתה גנבת את הכסף, אמר הרב בני, ואני חושש שהוא יצטרך להגיד לצבא שאתה לא ממש לומד או משתתף בלוח הזמנים של הישיבה באופן פעיל. ואני חושש שהצבא לא משחק משחקים בעניינים האלה והוא פשוט יחזיר אותך לשירות פעיל. תוך כדי שדיבר ראה איך המילים פוגעות במטרה שלהן לאט לאט, כמו נעצים קטנים בגוף.

אי אפשר, אמר רועי. אני לא יכול לחזור לצבא. אם אני חוזר לצבא אני מתאבד.

בבת אחת יצא כל האוויר החם מהכעס של הרב בני והתפוגג בחלל החדר. מה קורה איתך, רועי, הוא אמר. עזוב את הגמ"ח הזה. שלש מאות שקלים מה לי הכא מה לי התם. מה קורה איתך? הכל בסדר?

אני לא יכול להגיד, אמר רועי. הוא התחיל לבכות. כולם יכעסו עלי. אף אחד לא יסלח לי. אני לא יכול להגיד.
אבל מה עשית, אמר הרב בני לרועי.
לא עשיתי כלום, אמר רועי.
הרב בני שתק שוב שתיקה ארוכה.
בסוף רועי נשבר; לא הייתה לי ברירה, הוא אמר הייתי חייב להביא לו כסף.

פתאום הרב בני הבין: צריך לעשות כאן פלגינן דיבורא. זה לא הכסף. אף אחד לא אמר לרועי לגנוב כסף, לתת לו ולא לספר לאף אחד. כלומר, לא הגניבה היא הדבר שאותו אסור לרועי לספר. מישהו סוחט אותו על משהו אחר, ואסור לרועי לספר לאף אחד על הסחיטה או על המשהו האחר. פתאום דמיין לעצמו כאילו הוא רועי, כאילו כבר זמן – שנה? שנתיים? מישהו מוציא ממנו כספים ואסור לו להגיד כלום לאף אחד. איך הנפש שלו נראית?
הוא הניח בזהירות יד על הכתף של רועי, ורועי הזדעזע כאילו קיבל מכת חשמל. רועי, אמר הרב בני. מישהו סוחט אותך? אתה צריך להביא למישהו כסף ואסור לך להגיד למי?

רועי הנהן וניגב את הדמעות. כן, הוא אמר.
מי, אמר הרב בני.
זהו, שאני לא יכול להגיד, אמר רועי.

הרב בני הסתכל בשעון. השעה הייתה שמונה וחצי. הוא הבטיח לדפנה לקחת היום את מיכל, הקטנה, למעון, כדי שדפנה תספיק להגיע לאיזו פגישה בזמן. אני חייב ללכת, הוא אמר לרועי, אבל אני רוצה להגיד לך שהכל יהיה בסדר. לא משנה מה עשית. קום. תתפלל. תשתה קפה. תחכה לי בבית המדרש. הכל יהיה בסדר.
הרב לא יודע כלום, אמר רועי, הרב גם לא יכול לדעת דברים כאלה.
יש דברים שלא צריך לדעת כדי לדעת, אמר הרב בני. אח של אורן פלט נחרת צחוק, אבל לרב בני לא היה זמן כדי לטפל בזה. הוא קם מהכיסא ויצא מהחדר. רק כשיצא מהחדר הבין כמה זמן לא נשם אוויר נקי, אבל לא היה לו זמן למלא את הריאות באוויר. דפנה חיכתה לו, ומיכל חיכתה לו גם היא, והגמרא חיכתה לו בסדר בוקר, ועשרים וחמישה בייני"שים חיכו לו שיתייחס וידאג גם אליהם. החיים ממשיכים לנוע גם כשקורים דברים שמושכים את כל תשומת הלב.
השעה הייתה שמונה שלושים וחמש. הוא התחיל לרוץ.

אחרי שנשק לדפנה לפני שיצאה מהבית ונשק למיכל לפני שיצא מהמעון ואכל סנדוויץ' עם גבינה לבנה ומלפפון ויצא בחזרה לישיבה, חשב הרב בני שבעצם היו כמה סיפורים שנשכחו ממנו עם הסיפור הזה של רועי. הוא שכח לחלוטין את הסיפור עם האברכיות וכיסוי הראש, ושכח לחלוטין את הסיפור עם הבייני"ש שנתפס ברחוב בתל אביב. הוא ניסה להבין איך זה משתלב בתמונה. הכוללת. הרב בני חשב שוב: הוא דיבר עם אוריה על האברכיות כשרועי צותת ונבהל לרגע, ואז רועי היה זה שסיפר את הסיפור על הבייני"ש שנתפס.

אולי, אמר לעצמו, אולי רועי היה הבייני"ש הזה שנתפס ברחוב? זה מתאים. יכול להיות שאברך כלשהו תפס את רועי בתל אביב, וסחט אותו על זה, וכשרועי שמע על האברכיות וזה הקפיץ לו סיפור אחר וחשף אותו, הוא פשוט שלף את הסיפור על תל אביב כי זה היה הסיפור הכי זמין שהיה לו בראש. דברים כאלה קורים. ועדיין, הוא חשב, מה יכול להיות הסיפור עם האברכיות שהקפיץ ככה את רועי? ומי, למען השם, סוחט אותו? ולמה?

הרב בני הרהר בדברים האלה כשחזר לבית המדרש. רועי לא חיכה לו שם, אבל הגמרא כן, וכשהתיישב לפתוח אותה הבין עד כמה הוא צריך לנער קצת את המוח שלו והלך להכין קפה. גם הרב דניאל, הר"מ של שיעור ב', היה שם. הוא הנהן לכיוון הרב בני כשנכנס. שולם, אמר הרב דניאל. שולם, אמר הרב בני. הוא שם נס קפה בכוס הזכוכית ובא למלא מים חמים כשהרב דניאל אמר הרב בני, אתם מתכננים לדבר עם התלמידים?
על מה, אמר הרב בני.
על מה שהרב שלוימה אמר, אמר הרב דניאל. לא שמעתם?
לא, לא שמעתי כלום, אמר הרב בני. הרב שלוימה היה רב חרדי שהיה בא להעביר בישיבה שיעור בעיון פעם בשבוע. הוא היה מבוגר מאוד והיה ידוע בשיעורים המדוייקים שלו. 'אחד מגדולי האחרונים', היו מכנים אותו בישיבה שלא בפניו. מדי פעם הוא היה נוזף בתלמידים שהם אוכלים יותר מדי או ישנים יותר מדי. מה אתם חושבים, שבוולוז'ין אכלו אוכל? הוא היה אומר, ספק בשעשוע ספק בנזיפה. פעם אמר לתלמידים שלא צריך להתגייס. הצבא זו גזירת שמד, אמר. הר"מים התלבטו בינם לבין עצמם אם להעיר על זה, אבל בסוף הכריעו שלא צריך להגיד כלום. החבר'ה גדולים. לא יזיק להם לשמוע עוד דעות.

אתמול אחר הצהריים הוא אמר שצריך לדון את הסוטים לפי דין תורה, אמר הרב דניאל.
איזה סוטים? אמר הרב בני.
ההומואים, החילונים, מחללי השבת, אמר הרב דניאל. זה מה הרב שלוימה אמר בשיעור.
ואתם חושבים שצריך להגיב על זה? אמר הרב בני. הוא ניסה להיזכר מה דין תורה בעניין. כרת? איך אפשר לדון דין כרת? ועל חילול שבת צריך לכנס בית דין. בקיצור, זו נשמעה לו כמו אמירה פרובוקטיבית שהרב שלוימה אמר כדי לעצבן את התלמידים. הוא לא ראה סיבה להגיב.
אני חושב שצריך להגיב, אמר הרב דניאל, אני פשוט לא יודע מה לומר.
גם אני לא יודע, אמר הרב בני. אולי פשוט תגיד להם שלא כל דבר צריך להבין באופן מילולי, ותזכור שלא משנה מה, סביר שאחד התלמידים שמקשיב לך הוא הומו, ועוד אחד מהתלמידים שמקשיב לך מחלל שבת.

הרב בני כמעט לא סיים את המשפט האחרון מפני שהבין משהו, תוך כדי. הסיפור עם חילול השבת התחבר לו לסיפור עם התלמיד בתל אביב, והתלמיד בתל אביב התחבר לו עם הפחד לחזור לצבא ועם המניע לסחיטה ועם הרתיעה כשהניח יד על הכתף ועם האמירה שהוא לא יודע כלום ולא מסוגל להבין כלום. הוא השאיר את כוס הקפה חצי מלאה ופרץ בריצה מהירה בפעם השניה באותו בוקר.

כשחזר לחדר אח של אורן כבר לא היה שם, אבל רועי עדיין היה שם, במיטה, קבור מתחת לשמיכה. הוא שמע רעידות מתחת לשמיכה, ובתקווה שזה בכי ולא משהו אחר אמר בקול 'רועי?' 'רועי?', ואחר כך התיישב שוב על אותו הכיסא.
רועי, הוא אמר. פתאום הבנתי. הוא לא ידע איך לנסח את זה. קצת הסתבך בלשונו. פחד שמילים ישירות ירתיעו את רועי מדי. הוא ידע שהוא צריך להגיד את זה ישירות, אבל לא ידע איך להגיד את זה ישירות.
אתה לא נמשך לנשים, הוא אמר. נכון?

לא, אמר רועי מתחת לשמיכה. אני לא.
הוא היה נראה כאילו אין לו מה להפסיד. אבל אני לא היחיד, הוא אמר.

ז.
ו..?, אמרה דפנה.
ו…מה? אמר הרב בני.
ומה אמרת לו? אמרה דפנה. היא הייתה קצת קצרת רוח ובכל זאת נשמעה מסוקרנת.
מה אני יכול להגיד? אמר הרב בני. אמרתי לו שהכל בסדר, ושלא קרה שום דבר, ושאני אשמור על זה בסוד, ואז חיכיתי שהוא יגיד עוד משהו והוא לא אמר, אז קמתי והלכתי.
ככה? אמרה דפנה, בלי לשאול אותו מי סוחט אותו?
שאלתי, אמר הרב בני. שאלתי אותו, למי היית צריך לשלם את הכסף. הוא לא הסכים לענות.
אוקיי, אמרה דפנה. ושאלת מי עוד בישיבה נמשך לנשים?
איך אני אשאל אותו דבר כזה, אמר הרב בני. אמרתי לו שיגיד לו שאם הוא רוצה, שיפנה אלי. כבר פנו אלי בנושא הזה כמה פעמים.
כבר פנו, אמרה דפנה. בטח. אתה זוכר את קופרמן?
כן, אמר הרב בני. בטח שאני זוכר.

הוא ניתק את השיחה וחזר לבית המדרש כדי להתקדם באיזה מחלוקת רש"י – תוספות שנתקל בה. הוא קיווה שדפנה תתן לו איזה כיוון חשיבה, אבל הייתה לה פגישה בתשע והיא הייתה עסוקה בלהכין את המצגת ולוודא שהכל עובד. אצלו שום דבר לא עבד: כל עוד רועי מסרב להגיד מי סוחט אותו הוא הרגיש כאילו הוא לומד את מסכת יבמות; הכל נראה הגיוני בקריאה ראשונה אבל אחרי שני משפטים כבר אין לו מושג מה בעצם נאמר כאן. הסיפור עם רועי היה קצת מטלטל – קצת מערער, אולי. הוא תהה אם הוא היה צריך להגיד עוד משהו, אולי להתערב? להתריע? ללחוץ בכח? להציע עזרה?

הוא נזכר: כשהתחיל להיות ר"מ. לפני המון המון שנים. חשב שעיקר תפקידו הוא להוציא תלמידי חכמים, צדיקים, יראי ה'. הוא היה עושה שיחות ארוכות עם בני הישיבה, מנסה להכווין אותם שלא לסור ימין ושמאל, איך בדיוק להתנהל בדייטים שיש להם עם רחל (אז השם הנפוץ היה רחל. היום, כך חשב, השם הנפוץ הוא מיכל או שירה. אבל העיקרון אותו עיקרון) ובעיקר איך ללמוד ומה ללמוד. מה כדאי ומה לא כדאי. אחרי חמישה חודשים קרא לו הרב גמליאל לשיחה. הרב בני עצמו היה הרבה יותר צעיר, וגם לרב גמליאל לא היה זקן לבן עדיין. הם ישבו על סודה במשרד הקטן שבקצה המסדרון והרב גמליאל אמר, הרב בני, מה אתם עושים. והרב בני לא הבין. אמר, אני מנסה לעזור להם, שלא יטעו. והרב גמליאל אמר, הרב בני, הם נראים כמו ילדים אבל הם אנשים מבוגרים. תן להם לטעות ואז להצליח בעצמם. והרב בני אמר, אבל חשבתי שאנחנו מנסים לחנך דור של אוהבי ה', והרב גמליאל אמר, הרב בני, מה אנחנו מבינים באהבה מה.

הוא חשב על זה שוב כשראה את אוריה בבית המדרש, ונזכר בשיחה הלא מוצלחת שהייתה להם. למה הרגשתי בנוח לייעץ לאוריה למרות האמירה הזו של הרב גמליאל, הוא חשב, וכשמדובר ברועי אני נרתע מלעסוק בנושא בכלל? הוא הנהן לאוריה, ואוריה הנהן אליו חזרה. הרב בני תהה מה איתם: הם נפרדו בסוף? הם עומדים להתארס? הוא עדיין מסתבך עם עצמו? הוא הלך לשאול אותו לרגע: אוריה עדיין הסתבך עם עצמו והם סיכמו לדבר על זה מתישהו בסדר צהריים. הרב בני חשב: מדהים עד כמה קשה לעסוק בדברים פרקטיים כשאתה נמצא במקום שיש בו יותר מדי זמן לחשוב.

זה היה נכון גם לדברים אחרים, והרב בני הניח לכל הסיפור. הוא חזר והתעמק בסוגיה למשך שעתיים, ואחר כך יצא להכין לעצמו קפה בגמ"ח הוופלים. כשנכנס לגמ"ח ראה שם את שלומוביץ' והנהן אליו; שלומוביץ' היה אברך רזה, גבוה, שהגרוגרת שלו בלטה אפילו מבעד לזקן הקצר שגידל. הוא היה לבוש חולצה מכופרת ונעליים סגורות, והיה אחד האברכים היחידים בישיבה שהתלבש כמו שצריך. מדי פעם היה הרב בני עוצר אותו ואומר או, או, הנה תלמיד חכם. הולך בחולצה מכופתרת ואין רבב על בגדו. הוא התחתן עם – עם — הרב בני לא זכר, מישהי, ככל הנראה. הוא חייך לשלומוביץ' ושלומוביץ' פינה לו מקום ליד האיזור עם הקפה והסוכר. מה שלומכם, אמר הרב בני, ושלומוביץ' אמר בסדר, בסדר, הוסיף שלש כפיות קפה שחור לכוס שהחזיק בידו ופיהק פיהוק ארוך.

הכל בסדר? שאל הרב בני, ושלומוביץ' אמר כן, הרב, הרב זוכר איך זה, תינוק בשנה הראשונה, אין לנו לילה ואין לנו יום. אשתי חזרה מחופשת הלידה ואני עובד אבל אין לנו כסף, והכל בלאגן אחד גדול. אבל הנה, קפה שחור, ברוך השם שיש קפה שחור, וסיפר בדיחה: אם היה לאנשי כנסת הגדולה קפה שחור הם היו מתקנים עליו ברכה מיוחדת, מעורר נרדמים. הרב בני לא צחק, כיון שזו לא הייתה בדיחה מהסוג שמצפה לצחוק אחריה. הוא רק חייך לעצמו, משועשע, ואמר נו, אם אני יכול לעזור במשהו, אני כאן בשבילכם. ושלומוביץ' אמר כן, הרב, אם הרב מכיר חשמלאי טוב, זה יכול לעזור, והרב בני אמר כן, האמת, דווקא מכיר חשמלאי, אתה מכיר את אלוני מבית הכנסת? הוא חשמלאי. אתה צריך את המספר שלו?

שלומוביץ' הוציא פלאפון ואמר כן, אני אשמח, וסיפר אגב אורחא שבלילה בין שלישי לרביעי הייתה פתאום הפסקת חשמל באמצע הלילה, והתינוק (רועי) בכה עד כדי כך שהם לא יכולים היו לעשות כלום, והם רצו להכין מטרנה אבל הקומקום לא עבד, ואשתו לקחה את התינוק בחוץ וחזרה עם מטרנה בזמן שהוא, כלומר שלומוביץ', הסתובב עם הפנס של הפלאפון וניסה להבין אם זה הפיוז שנשרף או כבל שנחתך או משהו, ועד היום, כבר יומיים אחרי, החשמל שלהם בא והולך והם מנסים להבין אם זו בעיה במגעים או משהו, וצריכים חשמלאי טוב ואמין, ותודה, הרב.

זה הוריד את אשתו של שלומוביץ' מרשימת החשודים וגם הסביר כמה דברים, אבל בעיקר עורר את חשדו של הרב בני: יכול להיות שיש קשר בין הפסקת החשמל ובין הסיפור ההוא עם האברכיות? מה בכלל הסיפור ההוא עם האברכיות? מי סוחט את רועי? הוא חשב לעצמו מה יכול להיות הפתרון להכל: אולי, חשב, אולי רועי עושה את מה שהוא עושה עם אחד האברכים, ואח של אורן הציץ מהחלון ותפס אותם בשעת מעשה, ורועי משלם לו דמי שתיקה? זה יסביר למה אח של אורן שם, ולמה הוא מצחקק (הרב בני שנא את הצחקוק הזה), וזה יסביר למה רועי גנב את הכסף של הקופה ולמה האברכיות קשורות לסיפור ובעצם יפתור את כל הבעיות בהינף קולמוס. ובאותה נשימה, זה היה מופרך לחלוטין.

במשך כל השיעור הכללי, שהיה חד ומבריק כמו ששיעור כללי של הרב גמליאל נראה, בדרך כלל, הרב בני תהה על זה. לא היה בטוח אם יש סיפור, אין סיפור, מה בעצם קרה. אולי הוא בעצם מדמיין את כל האירועים כמחוברים אחד לשני, ובעצם אין כאן איזה אחרון שיופיע ויפתור את הכל בהינף איזו חלוקה של חפצא וגברא? אולי יש כאן המון סיפורים קצרים, עם תעלומות קטנות ופתרונות קטנים, כמו החיים עצמם?

הוא חשב על זה כל השיעור, וכשהסתיים השיעור ארז את הדברים שלו בתיק השחור והתכונן ללכת הביתה. כשיצא פגש את שלומוביץ' מסתובב ברחבת הכניסה ומדבר בפלאפון, והנהן אליו קצרות. שלומוביץ' אמר לפלאפון 'רגע, רגע', כיסה את הפומית ואמר לרב בני, תודה, הרב, אלוני היה אצלינו ובדק מה קרה. מסתבר שהבעיה לא הייתה אצלנו, היא הייתה אצל נחמני. מישהו עשה להם קצר, ובגלל שכל הדירות בקומה שלנו מחוברות לאותו לוח אז גם לנו הייתה בעיה. אבל זהו, ברוך השם, הסיפור הזה מאחורינו. קפלן אמר אפילו שהישיבה תשלם על זה.

יופי, אמר הרב בני. אני שמח לשמוע.
אבל קרה גם משהו מוזר, המשיך שלומוביץ' בלחש. כשאלוני חיפש מה הבעיה הוא מצא מעטפה גדולה כזו, סגורה, בין החלון של נחמני לחלון שלנו. הרב יודע איפה זה? יש שם המון קוצים, אנחנו לא מסתובבים שם הרבה. בכל אופן, הייתה שם מעטפה גדולה עם כסף, הרבה מטבעות, לא יודע, אולי שלש מאות שקל, והיה כתוב עליה 'תודה!' ככה עם סימן קריאה והדגשה.
אפשר לראות את המעטפה? שאל הרב בני.
היא אצלי בבית, אמר שלומוביץ', אבל רגע, צילמתי לאשתי. הוא אמר לפלאפון 'עוד רגע', חיפש בתמונות ומצא. המעטפה שנראתה בתמונה הייתה סתמית מאוד: לבנה, מרובעת, והכתב שהיה עליה היה נראה לו מוכר. התי"ו במיוחד הייתה מוכרת לו, הוא ניסה להיזכר איפה ראה אותה לאחרונה, אבל לא הצליח. הוא החזיר את הפלאפון לשלומוביץ'.
תודה, הוא אמר, והלך הביתה מהורהר.

ח.
הרב בני כבר הגיע לחצי הדרך כשעצר ליד בית הכנסת המקומי, הסתכל ימינה ושמאלה וחזר אחורה. הוא היה צריך להכין ארוחת צהריים לבנות אבל משהו דחוף יותר טרד אותו. אני אספיק להכין משהו, הוא אמר לעצמו, אולי קוסקוס עם ירקות. לא סיפור גדול. אבל רגע, רגע עם זה. בינתיים עקף בדרכו את הישיבה והמשיך אל האברכיה, שהייתה בעצם שני בנייני דירות ששכנו בסמוך לישיבה, ובדרך הנהן לשלום לכמה אברכים שהלכו להוציא את הילדים מבית הספר או מהגן. הכתב המוכר שהיה על מעטפת הכסף לא הפסיק להטריד את מנוחתו. הוא זכר שהוא ראה אותו איפשהו, אבל איפה?

כשהגיע לאברכיה הבין כמה שנים עברו, בעצם, מאז שגרו כאן הוא ודפנה, זוג אברכים חמודים בשיעור ה' שרצו לבנות בית שיש בו תורה. הוא הבטיח לה שיצא לעבוד מיד עם סיום השנה, אבל שנה גררה שנה ודברים רדפו דברים, מאברך הפך למורה בתיכונית, מהתיכונית הגיע לענות לשאלות של שיעור א' בסדר ערב, וביום אחד קרא לו הרב גמליאל והציע לו להיות ר"מ. בהתחלה חשב הרב בני להגיד לא – הרי חשב לצאת מהישיבה וללמוד ייעוץ ארגוני בבר אילן או משהו, אבל דפנה אמרה שהוא צריך ללכת על זה. אתה אוהב ללמוד תורה, היא אמרה, ואני אוהבת שאתה לומד תורה, ואין שום מקום אחר בעולם שיתנו לך ללמוד ועוד ישלמו לך על זה. לך, והקב"ה ישלח לנו כסף. ככה היא אמרה, ובינתיים נראה שהיא צדקה.

הרב בני לא היה בטוח איפה שלומוביץ' גרים, ולכן שאל. אחד הילדים שלח אותו לדירה בקומה הראשונה בבניין השני. דלת הכניסה הייתה רגילה, ועל השלט היה כתוב 'כאן גרים בשמחה ובטוב משפחת שלומוביץ". על הדלת השניה לא היה כתוב דבר מלבד 'נחמני' באותיות מרובעות. עציץ קטן הפריד בין שתי הדלתות. הרב בני לא דפק על הדלת, ובמקום זה יצא מהבניין והקיף אותו כדי לראות איפה המעטפה נמצאה. היה קל יחסית לאתר את המקום: היה שם לוח חשמל זמני וכמה כבלים שהשתלשלו ממנו, ושביל כבוש שהוליך ממנה, דרך הקוצים ועד לכניסה של הבניין. הוא הסתכל על הקוצים וניסה להבין מה הוא רואה, אבל בעצמו לא היה בטוח. מה שכן היה אפשר לראות בוודאות הוא שהחלון בצד של שלומוביץ' הוליך למרפסת שירות קטנה ומלאת חפצים, ואילו החלון בצד של נחמני השקיף ישירות לתוך הבית (שלא היה גדול במיוחד בעצמו). הרב בני הסתכל שם עוד דקה ושתיים ואחר כך הלך הביתה.

בדרך ניסה הרב בני לסדר לעצמו את העניין: שלומוביץ', כנראה, לא קשור לסיפור. לא למעטפה, שהפתיעה אותו, ולא לשום דבר אחר. מי שהגיע להניח שם את המעטפה, או להיות עם המעטפה, או מה שלא יהיה, לא הגיע בשביל שלומוביץ', הוא הגיע בשביל נחמני. הוא דמיין לעצמו את נחמני: שמנמן קצת, מחוייך תמיד, עם חולצת פולו גם ביום הקר ביותר בשנה, כיפה על הצד. אשתו הייתה דנה? דינה? ירדנה? משהו כזה, הוא לא היה בטוח. היא עבדה עם דפנה, אבל לא היו ביניהם קשרי חברות. במעטפה, כך הניח, היו הכספים של גמ"ח הוופלים, מה שאומר שבעצם נחמני סוחט את רועי, או משהו כזה. אולי חשף את הסוד שלו ומכריח אותו לשלם? אולי שניהם קשורים איכשהו? הסיפור יכול היה ללכת להרבה מאוד כיוונים, אבל הרב בני לא הצליח לחשוב עליהם. זה כנראה מה שקרה.

טוב, צריך היה לדבר עם נחמני, אבל השעה הייתה אחת ושלושים והבנות כנראה היו כבר בדרכן הביתה, מחכות לאוכל שלהן. הוא ניסה לחשוב מה יש בבית: כנראה כלום. האוכל שנשאר משבת כבר נאכל. הקארי שהכין אתמול לדפנה הסתיים בארוחת הערב. הם לא קנו ירקות או בשר טרי כי בשבת הקרובה הם יהיו אצל ההורים שלה, מה שמשאיר נקניקיות וצ'יפס. הוא שנא להכין לילדים נקניקיות וצ'יפס, וזה נתן לו תמיד תחושה כאילו הוא לא אבא טוב, כאילו הוא מאכיל אותם בג'אנק, אבל לא הייתה ברירה. הוא הגיע רגע לפניהם, שם הכל במחבת ונעמד לחתוך סלט. זה גם היה הדבר הראשון שהבנות ראו כשנכנסו הביתה.

'אני לא רעבה,' אמרה תהילה, ומיכל החרתה אחריה, 'אני לא רעבה'. 'אכלתי בבית הספר,' היא אמרה, ומיכל אמרה גם היא, 'אכלתי בבית הספר'. הרב בני צחק. איך אכלת בבית הספר, קטנטונת, הוא אמר, ומיכל נעלבה והשתתקה. תהילה אמרה, אכלתי בבית הספר, היה לאחת הבנות יום הולדת והיא הביאה המון ממתקים ואכלנו אחרי השיעור, אז אני לא רעבה. ממתקים, הוא אמר, והיא אמרה לא, לא ממתקים, במבה ובייגלה, נו. אני לא רעבה לסלט. יש גם צ'יפס, אמר הרב בני. צ'יפס ונקניקיות ואת הרוטב הסודי, שהיה בעצם תערובת של קטשופ, טיפת חרדל ומיונז, מעורבבים היטב. מסתבר שהן כן היו רעבות, והן אכלו היטב והלכו לחדר שלהן לריב או לשחק, והרב בני התיישב ליד השולחן כדי לאכול את השאריות כשפתאום זה היכה בו.

הוא ידע איפה הוא ראה את התי"ו הזו.

הוא רק היה צריך לאמת את הסיפור, אבל הבנות שיחקו ומישהו היה צריך להשגיח עליהן. הוא חיכה שאיתן יחזור מהתלמוד תורה ורק בארבע וחצי הגיע לבית המדרש. ובכל זאת, כשהגיע עבר בין השולחנות עד שראה את המקום של אברהם רובינשטיין. אברהם רובינשטיין לא היה שם – היה שיעור בתנ"ך בחדרי השיעורים, והוא כנראה היה שם, מסכם – והרב בני פתח את הגמרא שלו כמו באגביות. ואכן, כמו שחשב: בשער הגמרא היה כתוב בגדול 'להי"ו, בחזקת אברהם רובינשטיין, מותר להשתמש בד' אמות'. כל האותיות היו כתובות בכתב עגול, כמעט חטוף, אבל התי"ו הייתה קצת יוצאת דופן: זוויתית, כששתי הרגליים נכנסות פנימה והקו הממשיך ניתז אל המשך המשפט. זו הייתה תי"ו שלא שוכחים, וכמעט לא היה ספק שאברהם רובינשטיין, שכתב 'בתיאבון!' על הוופלים שהשאיר בגמ"ח הוופלים, הוא זה שכתב את המילה 'תודה!' על המעטפה עם כספי הגמ"ח, שככל הנראה הייתה אמורה להגיע לנחמני אלא שהופלה בדרך.

אני לא מבין כלום, הוא אמר לדפנה, ודפנה, שכבר יצאה מהמשרד והייתה בדרכה הביתה, אמרה מה, יקירי, ספר לי. אני לא מבין מה אברהם רובינשטיין קשור לסיפור הזה, אמר הרב בני. אני מודה שאין לי מושג מי מכל הבחורים זה אברהם רובינשטיין, אמרה דפנה, והרב בני אמר הוא המתמיד הגדול של הישיבה, הוא אמר. הוא כל הזמן מסיים מסכתות. הנה, רק שלשום הוא סיים את בבא קמא. איך הכסף של הגמ"ח הגיע אליו? רועי הביא לו? ולמה הוא הביא לו את הכסף? ולמה להעביר את הכסף לנחמני? אני לא מבין כלום. גם אני לא מבינה כלום, אמרה דפנה. אבל אולי תעשה את מה שאתה תמיד עושה?

מה אני תמיד עושה, אמר הרב בני.

אתה לוקח דף מהמדפסת, אמרה דפנה, ומקשקש עליו. כותב 'אביי' ומקיף בעיגול. 'רבה' ומקיף בעיגול. 'רבא', אמר הרב בני. אבל הוא ידע למה היא מתכוונת. הוא צריך לשרטט את זה לרגע בשביל להבין. טוב, חמודה, הוא אמר. אני אלך לעשות את זה. הבנות אכלו סלט לצהריים. סלט? דפנה הרימה גבה, והרב בני אמר כן, נו, אולי גם קצת צ'יפס ונקניקיות. ביום חמישי מותר, הרי. היא לא אהבה את זה, אבל לא יכולה הייתה להתווכח איתו. בסדר, היא אמרה, אני אוהבת אותך, וניתקה, והרב בני הלך לגמ"ח הוופלים כדי להכין לעצמו קפה שחור חזק בלי סוכר ומשם הלך למדפסת של הישיבה כדי לקחת משם כמה דפי טיוטא ולהתחיל לקשקש עליהם.

הוא שרטט:

"
הכסף – רועי (גנב).
מעטפה – אברהם רובינשטיין (כתב).
להביא ל – נחמני.
נחמני סוחט את: א. רועי? ב. רובינשטיין?

אברכיות?
תל אביב?
"

ואז כתב 'למה?' אחרי 'נחמני', 'איך', אחרי רובינשטיין, הקיף את שתי השאלות בשני עיגולים גדולים ובהה בכל הסיפור דקה ארוכה. היה שקט בבית המדרש. רוב התלמידים היו בשיעור התנ"ך של הרב הגושניק ההוא, הוא שכח את שמו כרגע, ושאר התלמידים למדו בשקט. אף חברותא לא התנצחה בקול, ואף תינוק של אף אברך לא התחיל לבכות. הוא בהה בדף עוד דקה ארוכה, ואז, פתאום, כמו באיזה מהלך מורכב של החידושי ר' שמואל, הכל התחבר לו. הוא הבין.

ט.
מה הבנת, אמרה דפנה.
הבנתי מה קרה, אמר הרב בני.

כל יום שישי היה הרב בני טרוד. אחרי ההבנה ההיא, ביום חמישי, הוא חיפש את אברהם רובינשטיין בבית המדרש אבל הוא לא היה שם, הוא הלך לפנימיות אבל רועי לא היה שם. הוא חיפש את נחמני אבל שלומוביץ' אמר לו שנחמני נסעו לשבת, וזה הזכיר לרב בני שגם הם נוסעים לשבת אצל חמיו וחמותו, רוני וריקי (כלומר, אהרון ורבקה). זה עצבן אותו קצת, והוא לא היה בטוח למה. הוא אמר לשלומוביץ' שהכסף במעטפה הוא ככל הנראה של גמ"ח הוופלים, ושאולי כדאי להחזיר אותו לאוהד האחראי על הגמ"ח, ושלומוביץ' אמר בטח, ברור, והרב בני אמר נו, נו, תצליח, וחייך, אבל עדיין היה עצבני.

בערב הוא העביר שיעור לתיכונית על שאלת הותרה או דחויה וזה תפס לו את כל ערב יום חמישי, וביום שישי בבוקר הוא ניסה ללמוד בבוקר במרפסת אבל השכנים גזמו את הגדר החיה ואחר כך שטפו את האוטו בצעקות. כשנכנס הביתה הבין שלא נשאר לו זמן ללמוד, ואת שארית הבוקר העביר בלהכין את הדגים שאמא של דפנה אוהבת, לארוז את כל הבגדים של הילדים במזוודות, להכין שניצלים לארוחת הצהריים הקבועה של יום שישי, וסף העצבנות שלו עלה לאט לאט.

ההורים של דפנה היו חמודים, בדרכם, אבל היו להם קטעים של אנשים מבוגרים. אמא שלה התעקשה שהמזוודות חייבות להיכנס לחדר כי אי אפשר להשאיר מזוודות בסלון. אפילו לא לרגע. אבא שלה ארז את מכונת הקפה בארון כבר מהבוקר, והבית היה כל כך נקי עד שהוא לא הרגיש בנוח לשבת לרגע בסלון ולנוח. אני לא מבין למה אבא שלך אורז את המכונה כבר ביום שישי בבוקר, ודפנה אמרה עזוב, בני, עזוב, זה מה שיש. להכין לך קפה שחור רגיל? הוא לא רצה, אבל זה מה שהיה, ולכן קיבל את הקפה השחור (שהיה מוכן בול, יאמר לשבחה של דפנה) ושתה אותו במרפסת, עדיין עצבני.

למה אתה עצבני כל כך, אמרה דפנה.
זה הסיפור ההוא, אמר הרב בני. הוא יושב לי על הראש.

הם ישבו בבית של ההורים שלה שברמת גן. הילדים הלכו לישון חוץ ממיכל שהייתה על השטיח ושיחקה. הכלים היו שטופים, האוכל היה ארוז במקרר וההורים של דפנה קראו מקור ראשון והחליפו ביניהם רכילות מקומית. רובינשטיין אמר לאורי בבית הכנסת שיפסיק לקשקש כל כך הרבה, אמר אבא של דפנה, ואמא שלה אמרה מה, הוא שוכח מה אביטל אמרה עליו בפעם הקודמת? וכך זה התנהל. הם יכולים היו לעשות את זה – לרכל ככה – שעות, אם לא ימים. הזמן עבר לאט.

רגע, אמרה דפנה. אנחנו מדברים על הסיפור ההוא עם הגמ"ח וופלים? ועל רועי הזה שגנב את הכסף?
כן, אמר הרב בני. אבל זה כבר מזמן לא סיפור רק של גמ"ח הוופלים ושל רועי. יש כאן משהו יותר גדול, או יותר קטן, אני לא יודע מה קרה בעצם.
אוף, אמרה דפנה. לא הבנתי. הצלחת להבין מה קרה ואתה לא יודע מה קרה? לכן אתה עצבני כל היום?
בערך, אמר הרב בני.
איך זה הגיוני, אמרה דפנה.
כי יש לי תיאוריה, אמר הרב בני, והיא מתאימה פיקס לכל הסיפור, אבל לא הצלחתי למצוא אף אחד מהחשודים כדי לאמת אותה. הם לא היו אתמול בבית המדרש בסדר צהריים, בסדר ערב הייתי בבית, וביום שישי ממילא כל אחד עושה מה שבא לו. קשה לי להאמין שאברהם רובינשטיין, נניח, הלך לשחק עם כולם כדורגל במגרש –
רגע, אמרה דפנה. רגע רגע. מי זה אברהם רובינשטיין?
הרב בני הסביר.

התיאוריה הייתה כזו:

רועי, הטיפוס המוזר משיעור ד', ואברהם רובינשטיין, המתמיד של הישיבה, הם זוג. בצורה כזו או אחרת (אני יודע שזה מוזר אבל רגע, אמר הרב בני). נחמני, האברך, תפס יום אחד את אברהם רובינשטיין בתל אביב בהקשר מאוד לא דתי (חילל שבת או משהו, אני חושב), אבל לא עשה עם זה כלום. לא סיפר לר"מ שלו, לא סיפר לרב גמליאל, לא לאף אחד. שמר את הסוד שלו אצלו.

ואז, יום אחד, נחמני היה צריך כסף באופן דחוף. איכשהו זה נודע לאברהם רובינשטיין וממילא לרועי. רועי גנב את הכסף מגמ"ח הוופלים, אברהם שם את זה במעטפה וכתב על זה 'תודה', ואחד משניהם הלך להגניב את הכסף דרך החלון של נחמני (זו הייתה הטעות שלי, אמר הרב בני. כל הזמן הנחתי שאם מישהו מעביר למישהו אחר כסף, והמישהו האחר לא רוצה שזה יצא החוצה, זו כנראה סחיטה. אבל זו יכולה להיות צדקה).

מי־שזה־לא־יהיה חשב שאף אחד לא יהיה שם, אבל אשתו של נחמני הייתה שם, מסתובבת בפיג'מה ובלי כיסוי ראש כי בכל זאת, בית, וקלטה שמישהו מציץ לבית שלהם דרך החלון. מי־שזה־לא־יהיה היה צריך לחשוב מהר. הוא כיבה את החשמל מלוח החשמל, מה שגרם לאחד ממכשירי החשמל להתקלקל ולעשות קצר כשניסו להדליק, והבחור ההוא, אברהם או רועי, הפיל את המעטפה וברח חזרה לישיבה.

זהו, זו התיאוריה שלי, אמר הרב בני.
זה לא רע, אמרה דפנה. ולמה שזה לא יהיה נכון?
טוב, אמר הרב בני. האמת שזה נראה לי נכון.
אז מה הבעיה, אמרה דפנה.
שלא יכולתי לשאול אותם אם זה נכון! אמר הרב בני. תחשבי שיש לך תיאוריה מושלמת, שמסבירה את הכל, וכל מה שאת צריכה זה רק לוודא מה היה הנוסח המדויק של הרמב"ם, אבל אין לך מחשב וכל הכרכים של הרמב"ם תפוסים. את יודעת שהתיאוריה שלך נכונה אבל חסר לך רק הצעד הקטן הזה כדי להוכיח אותה. זה משגע, לא?
זה באמת משגע, אמרה דפנה. היא נשענה עליו. למה בעצם לא יכולת לשאול אותם אם זה נכון?
הם לא היו בשום מקום, אמר הרב בני.
טוב, אמרה דפנה בהיגיון, אז תשאל אותם ביום ראשון, לא?
כן.
אז זה מה שיש, אמרה דפנה. לא שווה להיות עצבני שבת שלימה רק בגלל התיאוריה הזו. תנשום קצת, בני. לא הכל צריך להיות על הראש שלך. למה הרב גמליאל לא מטפל בסיפור הזה בעצמו, בעצם?

הרב בני חשב על זה קצת.

אני חושב, הוא אמר לאט, אני חושב שרציתי להגיע אליו כשכל הסיפור כבר פתור. להגיד לו הנה, הרב גמליאל, מישהו גנב כסף מהגמ"ח אבל תפסתי את הגנב. לא חשבתי שכל הסיפור יסתבך ויסתבך ויסתבך, ורציתי קצת את הפאסון של הפותר המוצלח. של הגאון הזה שיושב בפינה של בית המדרש ושותק רוב הזמן אבל שולף פתאום איזה תירוץ מבריק לקושיה של ר' עקיבא איגר. זה מה שרציתי. אבל זה לא קרה.

החיים לא עובדים ככה. הסכימה דפנה.

מיכל נרדמה בינתיים על הספה, והם הלכו לישון ובבוקר הרב בני הלך לתפילה ואחר כך חזר ועשה קידוש ושתה קפה ועוגת שמרים שיהיה קידוש במקום סעודה, ואחר כך אכלו סעודת שבת בבוקר והלכו לישון וקמו למנחה ולסעודה שלישית וקילחו את הילדים ושמו להם פיג'מה ונסעו הביתה והסיפור הזה של גמ"ח הופלים נדחק הצידה ונשכח בשטף החיים, וביום ראשון בבוקר הכין הרב בני שיעור ואחר כך הגיע לבית המדרש והניח את צרור דפי המקורות לידו והתיישב ללמוד ואפילו למד עד עשר וחצי אחת עשרה ככה, ברצף, ואז קם לרגע לחלץ איברים.

וכשיצא למבואה של בית המדרש ראה שם את אברהם רובינשטיין מגיח מהמסדרון וידע שסוף סוף יקבל תשובה ברורה לשאלה שהטרידה אותו כבר יותר מחצי שבוע. הוא ביקש לדבר עם אברהם לרגע, ואברהם, שנראה היה שהוא מוכן לרגע הזה, אמר טוב, והם עלו לעזרת הנשים והתיישבו באיזור ריק והרב בני אמר אברהם, אברהם, ואברהם אמר, הנני, וצחק, וגם הרב בני צחק כי זה היה קצת מצחיק.
אברהם, אמר הרב בני, יש לי שאלה. הכסף מגמ"ח הוופלים נגנב – ואחר כך נמצא כשהוא בתוך מעטפה שכתוב עליה 'תודה' בכתב היד שלך. אני יודע כי רק אתה כותב ככה תי"ו. אז זה לא ממש שאלה אבל אני אשמח אם אתה יכול להסביר את זה.
אברהם רובינשטיין הסמיק ונבוך וסירספ את הציציות שלו על האצבע ולבסוף אמר אני לא בטוח שאני יכול להסביר את כל זה. רק חלק.
תסביר את החלק שאתה יודע, אמר הרב בני.
טוב, אמר אברהם רובינשטיין. אל"ף, עד כמה שאני יודע אף אחד לא גנב את הכסף מגמ"ח הוופלים. לווינו אותו ותכננו להחזיר אותו. אני חושב שאפילו נשאר שם פתק שכתוב בו 'היינו צריכים כסף במהירות, נחזיר את הכסף עד שבת'.
ובי"ת? אמר הרב בני.
זה באמת כתב היד שלי, הודה אברהם רובינשטיין. בכלל לא תכננתי לקחת את הכסף, תכננתי לקחת את הוופלים בהקפה, אבל אוהד היה שם והייתי חייב לשים כמה מטבעות. לא שזה משנה. בכל אופן, נחמני היה צריך כסף מהיום למחר, ואני קצת חייב לו אז אמרתי לו שאני אלווה לו כמה שקלים עוד הערב, אבל לא העזתי לקחת את הכסף לבד ורועי אמר לי שהוא ישמח לעזור, ואז לקחתי את המעטפה עם הכסף והלכתי לשים את זה אצל נחמני אבל אשתו הייתה שם אז כיביתי את האור וברחתי. זה הכל בערך.

הרב בני הרגיש כמו בסוף שיעור כללי מוצלח במיוחד. הוא התאפק שלא לשמוח בקול, ורק שאל – אתה יודע למה נחמני היה חייב את הכסף?
לא, אמר אברהם רובינשטיין. הוא פשוט אמר לי את זה בחברותא שלנו באגרות הר"ן.
ולמה היית חייב לו? אמר הרב בני.
אברהם רובינשטיין נבוך שוב. שוב סובב את הציציות על האצבע. ואחר כך אמר, הרב מבטיח לדון אותי לכף זכות?
בוודאי, אמר הרב בני.
הוא ראה אותי בתל אביב, אמר אברהם רובינשטיין. אני וחן – חן זו חברה שלי – , אנחנו, אממ, אנחנו –
הבנתי, אמר הרב בני. אתה יכול לעצור כאן.
תודה הרב, אמר אברהם.
את הכסף אתם לא צריכים להחזיר, אמר הרב בני, הוא הגיע לגמ"ח חזרה.
אויש, אמר אברהם, אז נחמני –
הרב בני הבין. נחמני היה צריך את הכסף. אם הכסף חזר לגמ"ח, נחמני בבעיה.
אני אטפל בזה, הוא אמר לאברהם. תודה. אתה יכול לחזור ללמוד.
תודה הרב, אמר אברהם. הוא קם ויצא מעזרת הנשים. הרב בני נשאר לשבת, הוא הזיז את הכיפה שלו קדימה ואחורה על הראש וניסה להבין מה קרה כאן הרגע. בסוף התייאש, קם להכין לעצמו קפה חלש ולהעביר לתלמידים שלו שיעור לסיכום סדר בוקר.

י.
כשחזר הרב בני לבית המדרש אחרי השיעור, לתפילת מנחה – אורן היה החזן – לא ראה את נחמני בשום מקום. הוא חיפש את הדמות שלו (קצת שמנמן, כיפה על הצד, חולצת פולו קצרה גם במזגנים של בית המדרש) במקום שלה, אבל לא ראה אותו. במקומו ראה את אברהם רובינשטיין עוצם עיניים ומתפלל בכח, ואת אוריה מליט את כפות ידיו ובוכה ללא קול. או אולי רק מכוון מאוד? הרב בני לא היה בטוח. הוא המשיך לחפש את נחמני, ובינו לבין עצמו התלבט קצת אם יש סיבה לדאוג או אין סיבה לדאוג. לכאורה זו הייתה סתם, שאלה שמציקה לו בזמנו הפנוי, כמו איזו מחלוקת ראשונים; זה העסיק אותו, בוודאי, והוא אפילו היה מסוגל שלא להירדם בגללה, אבל הקושיה יכולה הייתה להישאר בלי תשובה והעולם היה נוהג כמנהגו. גם השאלה הזו, מה קורה עם נחמני ולמה הוא היה צריך את הכסף, הייתה לכאורה שאלה מעניינת וללא נפקא מינה, אבל משהו באינטואיציה של הרב בני הבהב כמו אור חלש מלפטופ כבוי.

הוא נזכר: כשהיה שיעור א' היה הרב גמליאל הר"מ שלו. הרב בני הגיע מישיבה תיכונית נחשבת, וחשב שהוא יודע ללמוד גמרא. יודע לקרוא את הארמית, ללהטט בין המפרשים, להבחין בין הרי"ף והרא"ש. הם ישבו בכיתה הקטנה באחד השיעורים הראשונים שלהם בשנה הראשונה שלהם בישיבה ולמדו את פתיחתה של מסכת קידושין, כשהרב גמליאל עצר את הקריאה השוטפת שלו ואמר לו בני, כך הוא אמר, בני, תגיד, כלום לא מציק לך? הרב בני, שאז היה סתם בני, התבלבל. מה, בחיים? הוא אמר. כולם פרצו בצחוק, והרב גמליאל אמר לא, לא, בגמרא. אתה לא מרגיש שכל הדיון הזה בגמרא קצת מוזר? והרב בני אמר לא, מה זה מוזר, כל הדיונים בגמרא ככה, והרב גמליאל אמר – לא, זה לא נכון. כל הדיונים הגיוניים, ומשהו כאן בסוגיה עובד קצת אחרת. אל תחשוב על זה. תנסה להרגיש את זה בבטן. באינטואיציה. ואמר, אל תזלזל באינטואיציות שלך כקורא. רוב הזמן הן נכונות.

ולכן יצא הרב בני אחרי קדושה ולפני שהסתיימה התפילה (שהתארכה, כי אורן היה חזן מסלסל שהאריך בתפילתו), וכאילו בהתנצלות, כאילו הוא יוצא לשירותים, חמק דרך הדלת הצדדית בבית המדרש ואז הניח יד על הכיפה והתחיל לרוץ חזרה לאברכיה. הוא הודה לדפנה, שלפני שלש שנים טפחה לו על הבטן בחיבה ואמרה אז מה, בני, אנחנו בהיריון? מאז התחיל לעשות כושר: לרוץ, כפיפות בטן, שכיבות סמיכה. השבועות הראשונים היו קשים מאוד; הראות לא החזיקו את הרגליים, והידיים שלו קרסו תחת משקל הגוף. אבל הוא המשיך, בהתמדה, מפני שתלמידי חכמים הם לא אלה שמוכשרים יותר מכולם; הם אלה שפשוט ממשיכים, יום אחר יום, צעד אחר צעד, בלי להפסיק. כעת, כשרץ בכל כוחו אל האברכיה, הודה לאלוהים ולדפנה שהוא בכלל מסוגל לרוץ.

הוא הגיע לאברכיה מתנשף כולו. השעה הייתה אחת ורבע. הילדים עדיין לא חזרו מהגן ומבית הספר, וההורים היו בעבודה או בישיבה או בדרך להביא את הילדים מהגן. הבניין היה שומם כמעט לחלוטין, ורק הדלת של נחמני הייתה פתוחה קלות. היה כתוב עליה 'נחמני' באותיות מרובעות. הוא נקש עליה קלות, ואחר כך, כששמע קולות גבריים מתווכחים, כבר לא היסס, פתח אותה והסתכל פנימה. הסלון היה סלון של משפחת אברכים, עם שטיח אדום ויפה והמון צעצועים מפוזרים בכל פינה, שתי ספות שהם ירשו מההורים וארבע עמודות של בילי, הארונית של איקאה, מלאות בספרים. דרך החלון ניתן היה לראות את החצר האחורית שהרב בני היה בה ביום חמישי. זו הייתה יכולה להיות חצר יפה, אבל הנוף דרך החלון הראה כמה קוצים ועץ לימון שהתאמץ מאוד לגדול. לא היה איש בסלון. הקולות הגבריים הגיעו מהמטבח. הרב בני נכנס בזהירות לסלון, נצמד לקיר (הוא הרגיש כמו באימונים ההם, כשעוד היה מתחת ל40 והלך לאימונים בלש"ביה בצאלים. נצמד לקירות, מחפש מחסה) והציץ אל המטבח: נחמני היה שם, עומד עם הפנים אליו, מנסה להסביר משהו, ומולו עמד אח של אורן מניף סכין שף שלופה, חדה ונוצצת ומנענע בראשו לשלילה.

דפנה תכעס עליו אחר כך, ידע הרב בני. וגם ידע שהדבר הנכון לעשות הוא להזמין משטרה כאן ועכשיו, אבל הוא חשש שאם יעשה משהו – אפילו קול – אח של אורן יעשה תנועה לא רצונית, ולכן פשוט הנהן לכיוונו של נחמני ובבת אחת, בכח, תפס את היד המונפת של אח של אורן. נחמני הבין את ההנהון, מסתבר, כי בתוך חצי דקה, בערך, אח של אורן היה מוטל על רצפת המטבח כשהרב בני מחזיק אותו בכח, הסכין הייתה הרחק מהישג ידו, ונחמני חיפש אזיקונים מאחור, במרפסת השירות, תוך שהוא מדבר עם המשטרה ומסביר לה איפה הם נמצאים ואיך להגיע. כשהמשטרה הגיעה – כלומר שלמה, השוטר הקהילתי, הגיע עם תגבורת – אחרי עשרים דקות, היא מצאה את אח של אורן קשור באזיקונים במרפסת השירות של נחמני, ואת הרב בני ונחמני מסתובבים סביבו באי נוחות. השוטרת שהגיעה עם שלמה הקימה את אח של אורן על הרגליים והושיבה אותו על כיסא, ושלמה הוציא פנקס ומכשיר הקלטה. כן, הוא אמר, אז מה קרה כאן בעצם?

ראשון דיבר נחמני. הוא אמר, אח של אורן (מסתבר שקראו לו אוריאל) איים עלי בסכין, והרב בני הגיע ועזר לי לעצור אותו. למה הוא איים עליך בסכין, אמר שלמה, ונחמני משך בכתפיו במבוכה. נו, אמר שלמה, יאללה, אין לי את כל היום. מה קרה?

וזה מה שנחמני סיפר:

לפני כמה חודשים, אולי חודשיים, הלכה מכונת הכביסה בביתם של משפחת נחמני. זה לא סיפור גדול, מכונת כביסה, משהו כמו 700 שקלים ביד 2, אבל לזוג נחמני לא היו 700 שקלים פנויים. למעשה, הוא אמר לשוטר, הגענו לתקרת המינוס שלנו. לשנינו אין הורים שיכולים לתמוך בנו, אשתי לומדת הוראה ואני אברך. אנחנו חיים ממלגות, משיעורים פרטיים ומחלוקת עיתונים. יש לנו תינוק שהולך למעון, וסך הכל אנחנו מסיימים את החודש על הקשקש, אבל מסיימים. מכונת הכביסה ההיא הגיעה באמת, משום מקום. פשוט לא היה לנו כסף. ניסינו לשמור את הכביסה לשבת ולכבס אצל ההורים, אבל זה פשוט היה לא ריאלי. ניסינו להיעזר בשכנים, אבל גם זה לא הגיוני עם ילד קטן. הלכתי לרב דניאל לשאול מה לעשות, והרב דניאל הציע לי לכבס אצלו, ואמר שאין מה לעשות, כך היא דרכה של תורה. בקיצור, הגיע השלב שבו כבר אין מה לעשות, צריך מכונת כביסה חדשה. התלבטנו מה לעשות, ובסוף החלטנו לקחת הלוואה.

הרב בני התערב: לקחתם הלוואה מהגמ"ח של האברכים?

כן, אמר נחמני. לקחנו הלוואה מהגמ"ח של האברכים. לא נשאר הרבה כסף בקופה ההיא, משהו כמו מאתיים שקלים. היינו צריכים עוד ארבע מאות או חמש מאות מאיפשהו, ושוהם – זו אשתי – אמרה לי, למה שלא תבקש מאורן? הם ההורים שלהם עשירים, יש להם כסף, והוא בטח ישמח לתת. אז הלכנו לאורן, ואורן באמת שמח לתת, הוא החתים אותי על איזה נייר שהיה מנוסח בשפה משפטית, ואני אמרתי סבבה, זה אורן, אני משחק איתו כדורסל בחמישי בערב, מה כבר יקרה. חתמתי, לקחתי את הכסף והלכתי לקנות מכונה. מסתבר שהיה כתוב בנייר שאני חייב להחזיר לו את ההלוואה תוך חודש, ואם לא, אני מתחיל לצבור ריביות.

כמה ריבית, אמר שלמה.
עשר אחוז, אמר נחמני.
הרב בני אמר, כאילו לעצמו, זה ריביות של השוק האפור.
הסתבר שאורן לא הלווה רק לנחמני. הוא הלווה לכולם. כל אברך שהיה צריך כסף יכול היה לקחת אותו מאורן ולהחזיר אותו בלי ריבית תוך חודש. ואז, אחרי חודש, הסכום היה מתחיל לעלות. אף אחד לא דיבר על זה, כי לאף אחד לא היה נעים. בכל אופן, אחרי חודש אורן בא לנחמני וביקש את הכסף. אין לי עדיין, אמר נחמני, ואורן אמר, טוב, אז תחזיר לי ארבע מאות ארבעים בעוד שבוע. אבל גם אז לא יהיה לי את הכסף, אמר נחמני, אשתי חולה, לא היו לנו שיעורים פרטיים החודש. הוא קיווה שאורן מבין, אבל אורן פשוט אמר – עוד שבוע, ארבע מאות ארבעים, או שניקח לך משהו מהבית שיכסה את החוב.

וזהו, אמר נחמני. ביום שלישי שעבר הגיע הבחור הזה שכאן, אוריאל או משהו, לבית שלי, נקש על הדלת, אמר שלום לאליה הקטן, ואמר לי שהוא אח של אורן, ושאני צריך לשלם או שמשהו לא טוב יקרה. אמרתי לו אחי, זה ארבע מאות ארבעים שקלים. כאילו, זה לא סכום שמוציאים עליו לפועל, ואח של אורן אמר, זה חמש מאות, ויאללה, תשיג את הכסף. זה קרה ביום שלישי. הוא חזר ביום רביעי וביום חמישי, ובסוף אמר לי אני מגיע בראשון, אם אין לך את הכסף, אני לוקח את הפמוטים. הוא הגיע היום, בא לקחת את הפמוטים, לא הסכמתי, התעמתתי איתו, הוא הלך למטבח, פתח את המגירות, הוציא סכין והתחיל לאיים עלי שלא משחקים איתו משחקים, ואז הרב בני הגיע ופשוט עצר אותו.

כולם הסתכלו על הרב בני. איך ידעת להגיע? שאל שלמה.
כי לא היו וופלים בגמ"ח הוופלים, אמר הרב בני. זה לא היה נכון וכמובן לא הסביר כלום, אבל היה נשמע פאנץ' מספיק מוצלח כדי לענות בו על השאלה. הוא חייך לעצמו, ואחר כך סיפר את כל הסיפור מההתחלה.

אני עדיין לא מבינה משהו, אמרה דפנה. היא כמובן נזפה בו על שהסתכן, ואחר כך הודתה שיש משהו מחמם לב בלהיות נשואה לגבר שמסוגל לגבור לבדו על בחור עם סכין. בכל אופן, זה היה שלב ההסברים.
כן, אמר הרב בני.
איך יכול להיות שאברהם רובינשטיין הניח את הכסף מאחורי האברכיה ורק אז הרס את החשמל, אם אשתו של שלומוביץ' הגיע לגמ"ח הוופלים כדי להכין מטרנה – לפני שהכסף נגנב?
זה לא היה הסיפור, אמר הרב בני. הוא היה אחרי סבב שיחות ארוך עם כולם וכבר השביע את סקרנותו, ולכן יכול היה להשען לאחור, לשלב את הידיים מאחורי הראש ולהסביר את כל הסיפור כמו שמסבירים סוגיה לתלמיד באמצע סדר צהריים.
זה לא היה הסיפור, אמר שוב, מי שבאמת גנב את הכסף היה אברהם רובינשטיין, שהיה חברותא של נחמני בדרשות הר"ן והרגיש שהוא חייב לו אחרי הסיפור עם החברה שלו ותל אביב. הוא לא רצה שיחשדו בו אז הוא עשה סיום באותו היום, כדי שאנשים יחשבו שהוא שם את הכסף, לא לקח אותו, ואחר כך שלח את רועי להניח אותו מאחורי הפנימיה.
למה רועי הסכים להיות חלק מהסיפור? אמר דפנה.
כי הוא מאוהב באברהם רובינשטיין, אמר הרב בני. כלומר, לא יודע אם מאוהב, אבל בטוח יש לו איזה רגש אליו. מסתבר שאברהם רובינשטיין הצדיק הוא היחיד ששם לב שרועי לא בסדר ושהוא ממש בודד, והוא היה הולך לשבת איתו ולדבר איתו מדי פעם. לכן, כשאברהם היה צריך טובה, רועי הסכים. אלא שהוא הלך לנחמני להניח את הכסף מאחור ואז ראה שם את האברכית שראתה אותו, נבהל, הרס את ארון החשמל וברח.
אז למה אברהם סיפר שזה היה הוא?
כי כשהכל השתבש הוא ניסה להסיר אחריות מרועי. כי הוא צדיק, בקיצור. זה למה. אמר הרב בני.
ונתנאל בן ברוך?
הוא לא קשור באמת לסיפור, אמר הרב בני. סתם, הוא קלט את רועי מגיע בשלש בלילה כדי לשים בגמ"ח פתק של 'לקחנו את הכסף ונחזיר אותו תכף'. זה הכל. וחוצמיזה, הוא באמת יוצא עם הקומונרית.
ידעתי! אמרה דפנה.
הרב בני הנהן לעצמו. כן, כן. הוא אמר.

כשחזר לישיבה בסדר צהריים הכל היה רגיל. אף אחד לא ידע על כל הסיפור. עדיין, כלומר, הוא הניח ששמועות ירוצו, שהרב גמליאל יקרא לו לשיחה, שיהיה איזה תחקור המשך, גביית עדויות, משפט נגד אורן או אח שלו או מישהו, אבל כל הדברים האלה היו הרחק, אי שם בעתיד, ועכשיו היה לו סדר צהריים, גמרא מסכת ביצה, מימרא של רב, עתירי בבל יורדי גיהנם הם. הוא ניסה להתמקד לרגע בשאלה האם מותר לגרוף תנור ביום טוב כשאוריה התיישב מולו וביקש לדבר. זה יכול לחכות קצת? אמר הרב בני, ואז נזכר שאוריה גם ככה על קוצים. רגע, נפרדתם? אמר הרב בני, ואוריה אמר לא, הרב, עדיין לא, אבל אני מרגיש שאולי התחלנו ממקום דומה אבל אנחנו הולכים למקומות אחרים. אני חושב שאני לא מסוגל להיפרד ממנה רק כי היא יפה, הרב. הרב חושב שזו סיבה טובה? אני לא מרגיש עם זה נוח.

טוב, אמר הרב בני. הוא הניח פיסת נייר בגמרא וסגר אותה ונישק, ואחר כך קם ממקומו. בוא, הוא אמר לאוריה, נדבר כמו בני אדם. הם יצאו מבית המדרש והלכו לגמ"ח הוופלים, הרב בני הכין קפה שחור ואוריה הכין נס קפה, והרב בני קנה להם חבילת וופלים שוקולד ואחר כך הם עלו לעזרת נשים וישבו במרפסת והסתכלו החוצה, אל הרחוב. מכוניות נסעו. אנשים התרוצצו לכאן ולשם. ילד קטן נסע בבימבה הלוך חזור בכניסה לישיבה.

קודם כל, אמר הרב בני. הכל בסדר. תירגע. אתה בן אדם.
אני לא רוצה להיות רק בן אדם, אמר אוריה.
גם להיות בן אדם כמו שצריך הוא דבר גדול, אמר הרב בני. איך אמר הרב'ה מקוצק? אנשי קודש תהיון לי. קודם תהיו אנשים ואחר כך תהיו קודש.
אוריה הנהן. אז הרב חושב שאני צריך להישאר איתה, הוא שאל.
הרב בני הסתכל עליו: להוט, מחכה לשמוע את התשובה שתשנה הכל, תגאל אותו מייסורי ההתלבטות, תחליט בשבילו מה הדבר הנכון לעשות.
אין לי מושג, אמר הרב בני, אבל אני מוכן לחשוב איתך ביחד.
אוריה פתח ודיבר, והרב בני פתח את חבילת הוופלים ואכל אחד, ואחר כך לגם מהקפה והקשיב לאוריה מגשש את דרכו בתוך ההתלבטויות. הוא הסתכל בינתיים אל הרחוב. כולם בני אדם, הוא חשב. אני והרב גמליאל והרב דניאל, ואורן ואוריאל אח שלו וגם אוריה ונחמני ואברהם רובינשטיין ורועי. והברירה בידינו אם להיות כך או להיות אחרת.

היה בכל זה משהו מנחם.

פרק י: כולם בעצם בני אדם

(פרקים קודמים כאן)

כשחזר הרב בני לבית המדרש אחרי השיעור, לתפילת מנחה – אורן היה החזן – לא ראה את נחמני בשום מקום. הוא חיפש את הדמות שלו (קצת שמנמן, כיפה על הצד, חולצת פולו קצרה גם במזגנים של בית המדרש) במקום שלה, אבל לא ראה אותו. במקומו ראה את אברהם רובינשטיין עוצם עיניים ומתפלל בכח, ואת אוריה מליט את כפות ידיו ובוכה ללא קול. או אולי רק מכוון מאוד? הרב בני לא היה בטוח. הוא המשיך לחפש את נחמני, ובינו לבין עצמו התלבט קצת אם יש סיבה לדאוג או אין סיבה לדאוג. לכאורה זו הייתה סתם, שאלה שמציקה לו בזמנו הפנוי, כמו איזו מחלוקת ראשונים; זה העסיק אותו, בוודאי, והוא אפילו היה מסוגל שלא להירדם בגללה, אבל הקושיה יכולה הייתה להישאר בלי תשובה והעולם היה נוהג כמנהגו. גם השאלה הזו, מה קורה עם נחמני ולמה הוא היה צריך את הכסף, הייתה לכאורה שאלה מעניינת וללא נפקא מינה, אבל משהו באינטואיציה של הרב בני הבהב כמו אור חלש מלפטופ כבוי.

הוא נזכר: כשהיה שיעור א' היה הרב גמליאל הר"מ שלו. הרב בני הגיע מישיבה תיכונית נחשבת, וחשב שהוא יודע ללמוד גמרא. יודע לקרוא את הארמית, ללהטט בין המפרשים, להבחין בין הרי"ף והרא"ש. הם ישבו בכיתה הקטנה באחד השיעורים הראשונים שלהם בשנה הראשונה שלהם בישיבה ולמדו את פתיחתה של מסכת קידושין, כשהרב גמליאל עצר את הקריאה השוטפת שלו ואמר לו בני, כך הוא אמר, בני, תגיד, כלום לא מציק לך? הרב בני, שאז היה סתם בני, התבלבל. מה, בחיים? הוא אמר. כולם פרצו בצחוק, והרב גמליאל אמר לא, לא, בגמרא. אתה לא מרגיש שכל הדיון הזה בגמרא קצת מוזר? והרב בני אמר לא, מה זה מוזר, כל הדיונים בגמרא ככה, והרב גמליאל אמר – לא, זה לא נכון. כל הדיונים הגיוניים, ומשהו כאן בסוגיה עובד קצת אחרת. אל תחשוב על זה. תנסה להרגיש את זה בבטן. באינטואיציה. ואמר, אל תזלזל באינטואיציות שלך כקורא. רוב הזמן הן נכונות.

ולכן יצא הרב בני אחרי קדושה ולפני שהסתיימה התפילה (שהתארכה, כי אורן היה חזן מסלסל שהאריך בתפילתו), וכאילו בהתנצלות, כאילו הוא יוצא לשירותים, חמק דרך הדלת הצדדית בבית המדרש ואז הניח יד על הכיפה והתחיל לרוץ חזרה לאברכיה. הוא הודה לדפנה, שלפני שלש שנים טפחה לו על הבטן בחיבה ואמרה אז מה, בני, אנחנו בהיריון? מאז התחיל לעשות כושר: לרוץ, כפיפות בטן, שכיבות סמיכה. השבועות הראשונים היו קשים מאוד; הראות לא החזיקו את הרגליים, והידיים שלו קרסו תחת משקל הגוף. אבל הוא המשיך, בהתמדה, מפני שתלמידי חכמים הם לא אלה שמוכשרים יותר מכולם; הם אלה שפשוט ממשיכים, יום אחר יום, צעד אחר צעד, בלי להפסיק. כעת, כשרץ בכל כוחו אל האברכיה, הודה לאלוהים ולדפנה שהוא בכלל מסוגל לרוץ.

הוא הגיע לאברכיה מתנשף כולו. השעה הייתה אחת ורבע. הילדים עדיין לא חזרו מהגן ומבית הספר, וההורים היו בעבודה או בישיבה או בדרך להביא את הילדים מהגן. הבניין היה שומם כמעט לחלוטין, ורק הדלת של נחמני הייתה פתוחה קלות. היה כתוב עליה 'נחמני' באותיות מרובעות. הוא נקש עליה קלות, ואחר כך, כששמע קולות גבריים מתווכחים, כבר לא היסס, פתח אותה והסתכל פנימה. הסלון היה סלון של משפחת אברכים, עם שטיח אדום ויפה והמון צעצועים מפוזרים בכל פינה, שתי ספות שהם ירשו מההורים וארבע עמודות של בילי, הארונית של איקאה, מלאות בספרים. דרך החלון ניתן היה לראות את החצר האחורית שהרב בני היה בה ביום חמישי. זו הייתה יכולה להיות חצר יפה, אבל הנוף דרך החלון הראה כמה קוצים ועץ לימון שהתאמץ מאוד לגדול. לא היה איש בסלון. הקולות הגבריים הגיעו מהמטבח. הרב בני נכנס בזהירות לסלון, נצמד לקיר (הוא הרגיש כמו באימונים ההם, כשעוד היה מתחת ל40 והלך לאימונים בלש"ביה בצאלים. נצמד לקירות, מחפש מחסה) והציץ אל המטבח: נחמני היה שם, עומד עם הפנים אליו, מנסה להסביר משהו, ומולו עמד אח של אורן מניף סכין שף שלופה, חדה ונוצצת ומנענע בראשו לשלילה.

דפנה תכעס עליו אחר כך, ידע הרב בני. וגם ידע שהדבר הנכון לעשות הוא להזמין משטרה כאן ועכשיו, אבל הוא חשש שאם יעשה משהו – אפילו קול – אח של אורן יעשה תנועה לא רצונית, ולכן פשוט הנהן לכיוונו של נחמני ובבת אחת, בכח, תפס את היד המונפת של אח של אורן. נחמני הבין את ההנהון, מסתבר, כי בתוך חצי דקה, בערך, אח של אורן היה מוטל על רצפת המטבח כשהרב בני מחזיק אותו בכח, הסכין הייתה הרחק מהישג ידו, ונחמני חיפש אזיקונים מאחור, במרפסת השירות, תוך שהוא מדבר עם המשטרה ומסביר לה איפה הם נמצאים ואיך להגיע. כשהמשטרה הגיעה – כלומר שלמה, השוטר הקהילתי, הגיע עם תגבורת – אחרי עשרים דקות, היא מצאה את אח של אורן קשור באזיקונים במרפסת השירות של נחמני, ואת הרב בני ונחמני מסתובבים סביבו באי נוחות. השוטרת שהגיעה עם שלמה הקימה את אח של אורן על הרגליים והושיבה אותו על כיסא, ושלמה הוציא פנקס ומכשיר הקלטה. כן, הוא אמר, אז מה קרה כאן בעצם?

ראשון דיבר נחמני. הוא אמר, אח של אורן (מסתבר שקראו לו אוריאל) איים עלי בסכין, והרב בני הגיע ועזר לי לעצור אותו. למה הוא איים עליך בסכין, אמר שלמה, ונחמני משך בכתפיו במבוכה. נו, אמר שלמה, יאללה, אין לי את כל היום. מה קרה?

וזה מה שנחמני סיפר:

לפני כמה חודשים, אולי חודשיים, הלכה מכונת הכביסה בביתם של משפחת נחמני. זה לא סיפור גדול, מכונת כביסה, משהו כמו 700 שקלים ביד 2, אבל לזוג נחמני לא היו 700 שקלים פנויים. למעשה, הוא אמר לשוטר, הגענו לתקרת המינוס שלנו. לשנינו אין הורים שיכולים לתמוך בנו, אשתי לומדת הוראה ואני אברך. אנחנו חיים ממלגות, משיעורים פרטיים ומחלוקת עיתונים. יש לנו תינוק שהולך למעון, וסך הכל אנחנו מסיימים את החודש על הקשקש, אבל מסיימים. מכונת הכביסה ההיא הגיעה באמת, משום מקום. פשוט לא היה לנו כסף. ניסינו לשמור את הכביסה לשבת ולכבס אצל ההורים, אבל זה פשוט היה לא ריאלי. ניסינו להיעזר בשכנים, אבל גם זה לא הגיוני עם ילד קטן. הלכתי לרב דניאל לשאול מה לעשות, והרב דניאל הציע לי לכבס אצלו, ואמר שאין מה לעשות, כך היא דרכה של תורה. בקיצור, הגיע השלב שבו כבר אין מה לעשות, צריך מכונת כביסה חדשה. התלבטנו מה לעשות, ובסוף החלטנו לקחת הלוואה.

הרב בני התערב: לקחתם הלוואה מהגמ"ח של האברכים?

כן, אמר נחמני. לקחנו הלוואה מהגמ"ח של האברכים. לא נשאר הרבה כסף בקופה ההיא, משהו כמו מאתיים שקלים. היינו צריכים עוד ארבע מאות או חמש מאות מאיפשהו, ושוהם – זו אשתי – אמרה לי, למה שלא תבקש מאורן? הם ההורים שלהם עשירים, יש להם כסף, והוא בטח ישמח לתת. אז הלכנו לאורן, ואורן באמת שמח לתת, הוא החתים אותי על איזה  נייר שהיה מנוסח בשפה משפטית, ואני אמרתי סבבה, זה אורן, אני משחק איתו כדורסל בחמישי בערב, מה כבר יקרה. חתמתי, לקחתי את הכסף והלכתי לקנות מכונה. מסתבר שהיה כתוב בנייר שאני חייב להחזיר לו את ההלוואה תוך חודש, ואם לא, אני מתחיל לצבור ריביות.

כמה ריבית, אמר שלמה.

עשר אחוז, אמר נחמני.

הרב בני אמר, כאילו לעצמו, זה ריביות של השוק האפור.

הסתבר שאורן לא הלווה רק לנחמני. הוא הלווה לכולם. כל אברך שהיה צריך כסף יכול היה לקחת אותו מאורן ולהחזיר אותו בלי ריבית תוך חודש. ואז, אחרי חודש, הסכום היה מתחיל לעלות. אף אחד לא דיבר על זה, כי לאף אחד לא היה נעים. בכל אופן, אחרי חודש אורן בא לנחמני וביקש את הכסף. אין לי עדיין, אמר נחמני, ואורן אמר, טוב, אז תחזיר לי ארבע מאות ארבעים בעוד שבוע. אבל גם אז לא יהיה לי את הכסף, אמר נחמני, אשתי חולה, לא היו לנו שיעורים פרטיים החודש. הוא קיווה שאורן מבין, אבל אורן פשוט אמר – עוד שבוע, ארבע מאות ארבעים, או שניקח לך משהו מהבית שיכסה את החוב.

וזהו, אמר נחמני. ביום שלישי שעבר הגיע הבחור הזה שכאן, אוריאל או משהו, לבית שלי, נקש על הדלת, אמר שלום לאליה הקטן, ואמר לי שהוא אח של אורן, ושאני צריך לשלם או שמשהו לא טוב יקרה. אמרתי לו אחי, זה ארבע מאות ארבעים שקלים. כאילו, זה לא סכום שמוציאים עליו לפועל, ואח של אורן אמר, זה חמש מאות, ויאללה, תשיג את הכסף. זה קרה ביום שלישי. הוא חזר ביום רביעי וביום חמישי, ובסוף אמר לי אני מגיע בראשון, אם אין לך את הכסף, אני לוקח את הפמוטים. הוא הגיע היום, בא לקחת את הפמוטים, לא הסכמתי, התעמתתי איתו, הוא הלך למטבח, פתח את המגירות, הוציא סכין והתחיל לאיים עלי שלא משחקים איתו משחקים, ואז הרב בני הגיע ופשוט עצר אותו.

כולם הסתכלו על הרב בני. איך ידעת להגיע? שאל שלמה.

כי לא היו וופלים בגמ"ח הוופלים, אמר הרב בני. זה לא היה נכון וכמובן לא הסביר כלום, אבל היה נשמע פאנץ' מספיק מוצלח כדי לענות בו על השאלה. הוא חייך לעצמו, ואחר כך סיפר את כל הסיפור מההתחלה.

 

אני עדיין לא מבינה משהו, אמרה דפנה. היא כמובן נזפה בו על שהסתכן, ואחר כך הודתה שיש משהו מחמם לב בלהיות נשואה לגבר שמסוגל לגבור לבדו על בחור עם סכין. בכל אופן, זה היה שלב ההסברים.

כן, אמר הרב בני.

איך יכול להיות שאברהם רובינשטיין הניח את הכסף מאחורי האברכיה ורק אז הרס את החשמל, אם אשתו של שלומוביץ' הגיע לגמ"ח הוופלים כדי להכין מטרנה – לפני שהכסף נגנב?

זה לא היה הסיפור, אמר הרב בני. הוא היה אחרי סבב שיחות ארוך עם כולם וכבר השביע את סקרנותו, ולכן יכול היה להשען לאחור, לשלב את הידיים מאחורי הראש ולהסביר את כל הסיפור כמו שמסבירים סוגיה לתלמיד באמצע סדר צהריים.

זה לא היה הסיפור, אמר שוב, מי שבאמת גנב את הכסף היה אברהם רובינשטיין, שהיה חברותא של נחמני בדרשות הר"ן והרגיש שהוא חייב לו אחרי הסיפור עם החברה שלו ותל אביב. הוא לא רצה שיחשדו בו אז הוא עשה סיום באותו היום, כדי שאנשים יחשבו שהוא שם את הכסף, לא לקח אותו, ואחר כך שלח את רועי להניח אותו מאחורי הפנימיה.

למה רועי הסכים להיות חלק מהסיפור? אמר דפנה.

כי הוא מאוהב באברהם רובינשטיין, אמר הרב בני. כלומר, לא יודע אם מאוהב, אבל בטוח יש לו איזה רגש אליו. מסתבר שאברהם רובינשטיין הצדיק הוא היחיד ששם לב שרועי לא בסדר ושהוא ממש בודד, והוא היה הולך לשבת איתו ולדבר איתו מדי פעם. לכן, כשאברהם היה צריך טובה, רועי הסכים. אלא שהוא הלך לנחמני להניח את הכסף מאחור ואז ראה שם את האברכית שראתה אותו, נבהל, הרס את ארון החשמל וברח.

אז למה אברהם סיפר שזה היה הוא?

כי כשהכל השתבש הוא ניסה להסיר אחריות מרועי. כי הוא צדיק, בקיצור. זה למה. אמר הרב בני.

ונתנאל בן ברוך?

הוא לא קשור באמת לסיפור, אמר הרב בני. סתם, הוא קלט את רועי מגיע בשלש בלילה כדי לשים בגמ"ח פתק של 'לקחנו את הכסף ונחזיר אותו תכף'. זה הכל. וחוצמיזה, הוא באמת יוצא עם הקומונרית.

ידעתי! אמרה דפנה.

הרב בני הנהן לעצמו. כן, כן. הוא אמר.

כשחזר לישיבה בסדר צהריים הכל היה רגיל. אף אחד לא ידע על כל הסיפור. עדיין, כלומר, הוא הניח ששמועות ירוצו, שהרב גמליאל יקרא לו לשיחה, שיהיה איזה תחקור המשך, גביית עדויות, משפט נגד אורן או אח שלו או מישהו, אבל כל הדברים האלה היו הרחק, אי שם בעתיד, ועכשיו היה לו סדר צהריים, גמרא מסכת ביצה, מימרא של רב, עתירי בבל יורדי גיהנם הם. הוא ניסה להתמקד לרגע בשאלה האם מותר לגרוף תנור ביום טוב כשאוריה התיישב מולו וביקש לדבר. זה יכול לחכות קצת? אמר הרב בני, ואז נזכר שאוריה גם ככה על קוצים. רגע, נפרדתם? אמר הרב בני, ואוריה אמר לא, הרב, עדיין לא, אבל אני מרגיש שאולי התחלנו ממקום דומה אבל אנחנו הולכים למקומות אחרים. אני חושב שאני לא מסוגל להיפרד ממנה רק כי היא יפה, הרב. הרב חושב שזו סיבה טובה? אני לא מרגיש עם זה נוח.

טוב, אמר הרב בני. הוא הניח פיסת נייר בגמרא וסגר אותה ונישק, ואחר כך קם ממקומו. בוא, הוא אמר לאוריה, נדבר כמו בני אדם. הם יצאו מבית המדרש והלכו לגמ"ח הוופלים, הרב בני הכין קפה שחור ואוריה הכין נס קפה, והרב בני קנה להם חבילת וופלים שוקולד ואחר כך הם עלו לעזרת נשים וישבו במרפסת והסתכלו החוצה, אל הרחוב. מכוניות נסעו. אנשים התרוצצו לכאן ולשם. ילד קטן נסע בבימבה הלוך חזור בכניסה לישיבה.

קודם כל, אמר הרב בני. הכל בסדר. תירגע. אתה בן אדם.

אני לא רוצה להיות רק בן אדם, אמר אוריה.

גם להיות בן אדם כמו שצריך הוא דבר גדול, אמר הרב בני. איך אמר הרב'ה מקוצק? אנשי קודש תהיון לי. קודם תהיו אנשים ואחר כך תהיו קודש.

אוריה הנהן. אז הרב חושב שאני צריך להישאר איתה, הוא שאל.

הרב בני הסתכל עליו: להוט, מחכה לשמוע את התשובה שתשנה הכל, תגאל אותו מייסורי ההתלבטות, תחליט בשבילו מה הדבר הנכון לעשות.

אין לי מושג, אמר הרב בני, אבל אני מוכן לחשוב איתך ביחד.

אוריה פתח ודיבר, והרב בני פתח את חבילת הוופלים ואכל אחד, ואחר כך לגם מהקפה והקשיב לאוריה מגשש את דרכו בתוך ההתלבטויות. הוא הסתכל בינתיים אל הרחוב. כולם בני אדם, הוא חשב. אני והרב גמליאל והרב דניאל, ואורן ואוריאל אח שלו וגם אוריה ונחמני ואברהם רובינשטיין ורועי. והברירה בידינו אם להיות כך או להיות אחרת.

היה בכל זה משהו מנחם.

סוף.

———————————
(המשך לא יבוא, שכן זה הסוף, אבל סיפורים אחרים יבואו.

תודה שקראתם את הכל. הסיפור ירד מהאינטרנט בעוד שבוע מהיום.)

פרק ט: רציתי קצת את הפאסון

(הפרקים הקודמים כאן)

מה הבנת, אמרה דפנה.
הבנתי מה קרה, אמר הרב בני.

כל יום שישי היה הרב בני טרוד. אחרי ההבנה ההיא, ביום חמישי, הוא חיפש את אברהם רובינשטיין בבית המדרש אבל הוא לא היה שם, הוא הלך לפנימיות אבל רועי לא היה שם. הוא חיפש את נחמני אבל שלומוביץ' אמר לו שנחמני נסעו לשבת, וזה הזכיר לרב בני שגם הם נוסעים לשבת אצל חמיו וחמותו, רוני וריקי (כלומר, אהרון ורבקה), בביתם אשר ברמת גן. זה עצבן אותו קצת, והוא לא היה בטוח למה. הוא אמר לשלומוביץ' שהכסף במעטפה הוא ככל הנראה של גמ"ח הוופלים, ושאולי כדאי להחזיר אותו לאוהד האחראי על הגמ"ח, ושלומוביץ' אמר בטח, ברור, והרב בני אמר נו, נו, תצליח, וחייך, אבל עדיין היה עצבני.

בערב הוא העביר שיעור לתיכונית על שאלת הותרה או דחויה וזה תפס לו את כל ערב יום חמישי, וביום שישי בבוקר הוא ניסה ללמוד בבוקר במרפסת אבל השכנים גזמו את הגדר החיה ואחר כך שטפו את האוטו בצעקות. כשנכנס הביתה הבין שלא נשאר לו זמן ללמוד, ואת שארית הבוקר העביר בלהכין את הדגים שאמא של דפנה אוהבת, לארוז את כל הבגדים של הילדים במזוודה, להכין שניצלים לארוחת הצהריים הקבועה של יום שישי, וסף העצבנות שלו עלה לאט לאט.

ההורים של דפנה היו חמודים, בדרכם, אבל היו להם קטעים של אנשים מבוגרים. אמא שלה התעקשה שהמזוודות חייבות להיכנס לחדר כי אי אפשר להשאיר מזוודות בסלון. אפילו לא לרגע. אבא שלה ארז את מכונת הקפה בארון כבר מהבוקר, והבית היה כל כך נקי עד שהוא לא הרגיש בנוח לשבת לרגע בסלון ולנוח. אני לא מבין למה אבא שלך אורז את המכונה כבר ביום שישי בבוקר, ודפנה אמרה עזוב, בני, עזוב, זה מה שיש. להכין לך קפה שחור רגיל? הוא לא רצה, אבל זה מה שהיה, ולכן קיבל את הקפה השחור (שהיה מוכן בול, יאמר לשבחה של דפנה) ושתה אותו במרפסת, עדיין עצבני.

למה אתה עצבני כל כך, אמרה דפנה.
זה הסיפור ההוא, אמר הרב בני. הוא יושב לי על הראש.

הם ישבו בבית של ההורים שלה שברמת גן. הילדים הלכו לישון חוץ ממיכל שהייתה על השטיח ושיחקה. הכלים היו שטופים, האוכל היה ארוז במקרר וההורים של דפנה קראו מקור ראשון והחליפו ביניהם רכילות מקומית. רובינשטיין אמר לאורי בבית הכנסת שיפסיק לקשקש כל כך הרבה, אמר אבא של דפנה, ואמא שלה אמרה מה, הוא שוכח מה אביטל אמרה עליו בפעם הקודמת? וכך זה התנהל. הם יכולים היו לעשות את זה – לרכל ככה – שעות, אם לא ימים. הזמן עבר לאט.

רגע, אמרה דפנה. אנחנו מדברים על הסיפור ההוא עם הגמ"ח וופלים? ועל רועי הזה שגנב את הכסף?
כן, אמר הרב בני. אבל זה כבר מזמן לא סיפור רק של גמ"ח הוופלים ושל רועי. יש כאן משהו יותר גדול, או יותר קטן, אני לא יודע מה קרה בעצם.
אוף, אמרה דפנה. לא הבנתי. הצלחת להבין מה קרה ואתה לא יודע מה קרה? לכן אתה עצבני כל היום?
בערך, אמר הרב בני.
איך זה הגיוני, אמרה דפנה.
כי יש לי תיאוריה, אמר הרב בני, והיא מתאימה פיקס לכל הסיפור, אבל לא הצלחתי למצוא אף אחד מהחשודים כדי לאמת אותה. הם לא היו אתמול בבית המדרש בסדר צהריים, בסדר ערב הייתי בבית, וביום שישי ממילא כל אחד עושה מה שבא לו. קשה לי להאמין שאברהם רובינשטיין, נניח, הלך לשחק עם כולם כדורגל במגרש –
רגע, אמרה דפנה. רגע רגע. מי זה אברהם רובינשטיין?
הרב בני הסביר.

התיאוריה הייתה כזו:
רועי, הטיפוס המוזר משיעור ד', ואברהם רובינשטיין, המתמיד של הישיבה, הם זוג. בצורה כזו או אחרת (אני יודע שזה מוזר אבל רגע, אמר הרב בני). נחמני, האברך, תפס יום אחד את אברהם רובינשטיין בתל אביב בהקשר מאוד לא דתי (חילל שבת או משהו, אני חושב), אבל לא עשה עם זה כלום. לא סיפר לר"מ שלו, לא סיפר לרב גמליאל, לא לאף אחד. שמר את הסוד שלו אצלו.

ואז, יום אחד, נחמני היה צריך כסף באופן דחוף. איכשהו זה נודע לאברהם רובינשטיין וממילא לרועי. רועי גנב את הכסף מגמ"ח הוופלים, אברהם שם את זה במעטפה וכתב על זה 'תודה', ואחד משניהם הלך להגניב את הכסף דרך החלון של נחמני (זו הייתה הטעות שלי, אמר הרב בני. כל הזמן הנחתי שאם מישהו מעביר למישהו אחר כסף, והמישהו האחר לא רוצה שזה יצא החוצה, זו כנראה סחיטה. אבל זו יכולה להיות צדקה).

מי־שזה־לא־יהיה חשב שאף אחד לא יהיה שם, אבל אשתו של נחמני הייתה שם, מסתובבת בפיג'מה ובלי כיסוי ראש כי בכל זאת, בית, וקלטה שמישהו מציץ לבית שלהם דרך החלון. מי־שזה־לא־יהיה היה צריך לחשוב מהר. הוא כיבה את החשמל מלוח החשמל, מה שגרם לאחד ממכשירי החשמל להתקלקל ולעשות קצר כשניסו להדליק, והבחור ההוא, אברהם או רועי, הפיל את המעטפה וברח חזרה לישיבה.

זהו, זו התיאוריה שלי, אמר הרב בני.
זה לא רע, אמרה דפנה. ולמה שזה לא יהיה נכון?
טוב, אמר הרב בני. האמת שזה נראה לי נכון.
אז מה הבעיה, אמרה דפנה.
שלא יכולתי לשאול אותם אם זה נכון! אמר הרב בני. תחשבי שיש לך תיאוריה מושלמת, שמסבירה את הכל, וכל מה שאת צריכה זה רק לוודא מה היה הנוסח המדויק של הרמב"ם, אבל אין לך מחשב וכל הכרכים של הרמב"ם תפוסים. את יודעת שהתיאוריה שלך נכונה אבל חסר לך רק הצעד הקטן הזה כדי להוכיח אותה. זה משגע, לא?
זה באמת משגע, אמרה דפנה. היא נשענה עליו. למה בעצם לא יכולת לשאול אותם אם זה נכון?
הם לא היו בשום מקום, אמר הרב בני.
טוב, אמרה דפנה בהיגיון, אז תשאל אותם ביום ראשון, לא?
כן.
אז זה מה שיש, אמרה דפנה. לא שווה להיות עצבני שבת שלימה רק בגלל התיאוריה הזו. תנשום קצת, בני. לא הכל צריך להיות על הראש שלך. למה הרב גמליאל לא מטפל בסיפור הזה בעצמו, בעצם?

הרב בני חשב על זה קצת.

אני חושב, הוא אמר לאט, אני חושב שרציתי להגיע אליו כשכל הסיפור כבר פתור. להגיד לו הנה, הרב גמליאל, מישהו גנב כסף מהגמ"ח אבל תפסתי את הגנב. לא חשבתי שכל הסיפור יסתבך ויסתבך ויסתבך, ורציתי קצת את הפאסון של הפותר המוצלח. של הגאון הזה שיושב בפינה של בית המדרש ושותק רוב הזמן אבל שולף פתאום איזה תירוץ מבריק לקושיה של ר' עקיבא איגר. זה מה שרציתי. אבל זה לא קרה.

החיים לא עובדים ככה. הסכימה דפנה.

מיכל נרדמה בינתיים על הספה, והם הלכו לישון ובבוקר הרב בני הלך לתפילה ואחר כך חזר ועשה קידוש ושתה קפה ועוגת שמרים שיהיה קידוש במקום סעודה, ואחר כך אכלו סעודת שבת בבוקר והלכו לישון וקמו למנחה ולסעודה שלישית וקילחו את הילדים ושמו להם פיג'מה ונסעו הביתה והסיפור הזה של גמ"ח הופלים נדחק הצידה ונשכח בשטף החיים, וביום ראשון בבוקר הכין הרב בני שיעור ואחר כך הגיע לבית המדרש והניח את צרור דפי המקורות לידו והתיישב ללמוד ואפילו למד עד עשר וחצי אחת עשרה ככה, ברצף, ואז קם לרגע לחלץ איברים.

וכשיצא למבואה של בית המדרש ראה שם את אברהם רובינשטיין מגיח מהמסדרון וידע שסוף סוף יקבל תשובה ברורה לשאלה שהטרידה אותו כבר יותר מחצי שבוע. הוא ביקש לדבר עם אברהם לרגע, ואברהם, שנראה היה שהוא מוכן לרגע הזה, אמר טוב, והם עלו לעזרת הנשים והתיישבו באיזור ריק והרב בני אמר אברהם, אברהם, ואברהם אמר, הנני, וצחק, וגם הרב בני צחק כי זה היה קצת מצחיק.
אברהם, אמר הרב בני, יש לי שאלה. הכסף מגמ"ח הוופלים נגנב – ואחר כך נמצא כשהוא בתוך מעטפה שכתוב עליה 'תודה' בכתב היד שלך. אני יודע כי רק אתה כותב ככה תי"ו. אז זה לא ממש שאלה אבל אני אשמח אם אתה יכול להסביר את זה.
אברהם רובינשטיין הסמיק ונבוך וסירספ את הציציות שלו על האצבע ולבסוף אמר אני לא בטוח שאני יכול להסביר את כל זה. רק חלק.
תסביר את החלק שאתה יודע, אמר הרב בני.
טוב, אמר אברהם רובינשטיין. אל"ף, עד כמה שאני יודע אף אחד לא גנב את הכסף מגמ"ח הוופלים. לווינו אותו ותכננו להחזיר אותו. אני חושב שאפילו נשאר שם פתק שכתוב בו 'היינו צריכים כסף במהירות, נחזיר את הכסף עד שבת'.
ובי"ת? אמר הרב בני.
זה באמת כתב היד שלי, הודה אברהם רובינשטיין. בכלל לא תכננתי לקחת את הכסף, תכננתי לקחת את הוופלים בהקפה, אבל אוהד היה שם והייתי חייב לשים כמה מטבעות. לא שזה משנה. בכל אופן, נחמני היה צריך כסף מהיום למחר, ואני קצת חייב לו אז אמרתי לו שאני אלווה לו כמה שקלים עוד הערב, אבל לא העזתי לקחת את הכסף לבד ורועי אמר לי שהוא ישמח לעזור, ואז לקחתי את המעטפה עם הכסף והלכתי לשים את זה אצל נחמני אבל אשתו הייתה שם אז כיביתי את האור וברחתי. זה הכל בערך.

הרב בני הרגיש כמו בסוף שיעור כללי מוצלח במיוחד. הוא התאפק שלא לשמוח בקול, ורק שאל – אתה יודע למה נחמני היה חייב את הכסף?
לא, אמר אברהם רובינשטיין. הוא פשוט אמר לי את זה בחברותא שלנו באגרות הר"ן.
ולמה היית חייב לו? אמר הרב בני.
אברהם רובינשטיין נבוך שוב. שוב סובב את הציציות על האצבע. ואחר כך אמר, הרב מבטיח לדון אותי לכף זכות?
בוודאי, אמר הרב בני.
הוא ראה אותי בתל אביב, אמר אברהם רובינשטיין. אני וחן – חן זו חברה שלי – , אנחנו, אממ, אנחנו –
הבנתי, אמר הרב בני. אתה יכול לעצור כאן.
תודה הרב, אמר אברהם.
את הכסף אתם לא צריכים להחזיר, אמר הרב בני, הוא הגיע לגמ"ח חזרה.
אויש, אמר אברהם, אז נחמני –
הרב בני הבין. נחמני היה צריך את הכסף. אם הכסף חזר לגמ"ח, נחמני בבעיה.
אני אטפל בזה, הוא אמר לאברהם. תודה. אתה יכול לחזור ללמוד.
תודה הרב, אמר אברהם. הוא קם ויצא מעזרת הנשים. הרב בני נשאר לשבת, הוא הזיז את הכיפה שלו קדימה ואחורה על הראש וניסה להבין מה קרה כאן הרגע. בסוף התייאש, קם להכין לעצמו קפה חלש ולהעביר לתלמידים שלו שיעור לסיכום סדר בוקר.

הוא עדיין היה קצת עצבני.

פרק זה נכתב בזכות קהל קטן של תומכים נאמנים.
רוצים להצטרף ולתמוך גם? אני אודה לכם מאוד