תשע שנים

א.
הזמן עד השביעי באוקטובר והזמן אחרי השביעי באוקטובר הם שני זמנים נפרדים, מתקיימים בעולמות אחרים לגמרי. כאילו איזו סטייה מציר הזמן שהיינו בו לציר זמן אחר, ביקום מקביל, שדומה מאוד לראשון ובכל זאת שונה ממנו לגמרי. והזמן כבר לא אחיד. אני אומר 'לפני שנה' ומתכוון 'לפני שנתיים'. הנה, למשל, הבוקר ישבתי בניחום אבלים ואמרתי למישהי 'כן, הבת שלנו, שי, היא על שם חבר שלי שנרצח לפני שמונה שנים', ומרב תיקנה אותי 'תשע'.

ונגה בי פתאום הזמן; תשע שנים. זה נכון.

ב.
לפני תשע שנים בערב יום השואה שלחתי אליך הודעה, ניסינו לשדך את יעל, אם אני זוכר נכון. ואתה כתבת שתבדוק. ולא בדקת, כי היית באמצע דייט, ואחר כך לא בדקת, כי מתת. נרצחת. הדייט ההוא הסתיים אבל במידה מסויימת הוא לא הסתיים מעולם, והבקשה ממך שתבדוק עדיין לא נענתה. משהו נותר פתוח, כמו חלל באמצע החיים.

אני חושב על זה הרבה. אם היינו ממשיכים לחיות אולי היית בוחר בכיוון אחר. היינו מתחתנים, גרים בערים אחרות, מוצאים חברים אחרים, משהו היה מתמסמס אט אט ונשאר בקשר מקוטע שכזה, שכבר לא מעדכן זה את זה בכל הדברים שיש לו להגיד. אבל לא המשכנו לחיות, ואני אמנם לא חושב עליך כל יום אבל אני חושב הרבה. החברות הזו לא נסגרה או דעכה. אני עדיין חבר טוב שלך, ונראה שתמיד אהיה. המוות קיבע את זה לנצח.

ג.
מי היית. לפעמים אני צריך להיזכר, להעלות את דמותך מן האוב. אני מנסה לצקת מחוות גוף בתוך קוי המתאר של הזיכרון. לפעמים הפוך, מכה בי פתאום תמונה שמצאתי במגירה. שני ילדים יושבים בגן קדם־חובה, אצל תקווה. אתה בלונדיני כחול עיניים, אני משלב ידיים בצד, שורה שנייה, אבל אתה מונצח בי. זיכרון היותך. הגמגום הקל. מחוות הגוף, שרירי הידיים, אפילו השלוכיוּת הזו שאחזה בך לפעמים. אני מבין שמשהו ממך נצרב ברשתית העין שלי, מלווה את המבט שלי בכל אשר אפנה. וזה מוזר, אבל זה נכון, שלפעמים מה שנשאר בי אחרי תשע שנים הוא המראה, המאפיינים הפיזיים, הדבר הראשון שהלך.

ד.
ועוד משהו נשאר בי. ההעדר.

קשה לראות אותו, שהרי הוא העדר. הנקודה העיוורת שאיננו רואים. הדבר שאינו כאן, ולכן קשה לשים אליו לב או להניח עליו את האצבע, ומטבע הדברים הוא נוכח יותר אצל המשפחה מאשר אצל החברים, שהרי חברים באים והולכים, ועדיין ההעדר הזה נשאר בי. יש משהו בי שאינו שלם, ויש בי רצון להגיד משהו ולא תמיד יש לי למי. יש בדיחות שלעולם לא אספר, ושירים שאין לי למי לצטט אותם. יש מחשבות שאין מי שילווה אותם, ובירות שלעולם לא יִשָתּוּ. ולא כי אין לי חברים טובים, או כי אין לי חברי נפש אחרים, אבל אותך אין לי, ולעולם לא יהיה.

אולי כשמדברים על חור בלב, זה הדבר שמדברים עליו.

ה.
הכל זולג דרך החור הזה כמו חול דרך אצבעות הידיים. הזיכרונות, התקוות, הגעגועים. דברים נשאבים דרכו. בדרך כלל יש מעליו מכסה אבל הוא לא הרמטי, כי החור עצמו מתרחב לפעמים. והוא הרי שם כל הזמן.

איך לומר 'סליחה, זה לא משהו שאמרת. אני בוכה כי החבר המת שלי נכנס לי לעיניים'.

ו.
אני רוצה לתאר אותך למי שלא הכיר אותך, ולהגיד אבל זה הרי הזווית שלי. כך הוא נראה כשהאור שלו הוטל עלי, ואני תוהה מאיפה להתחיל. אולי מהרגליים המלוכלכות, נתונות בסנדלים תנ"כיות שפעם שנאתי ואחר כך למדתי להעריך. מכנסי ג'ינס קרועים. חולצת טריקו שראתה ימים יפים יותר. שאריות אדמה בסדקי כף היד. קומה נמוכה עד ממוצעת. כיפה גדולה, ביתית, קצת פרומה מונחת על תלתלים בלונדיניים לא מסודרים על הראש, יורדים אל פאות מאחורי האוזן ואל הזקן שגם הוא לא מסודר, מתפרע. זיק של חיוך בזוויות העין. חיוך בזוויות הפה. משהו בדיקציה לא מסודר. עד כאן הגוף.

רוצה לתאר את הנפש אבל חושש לכנוס אותה במילים. אבל אם הייתי צריך להציג אותך הייתי אומר היי, תכירו, זה שלום. הוא אוהב להפתיע אנשים. הם חושבים שהוא דוס וסגור אבל הוא מתגלה פתאום כנפש הכי חופשית שהם ראו מימיכם. הוא טריקסטר, אוהב לעשות שטויות. יודע להיות רציני כשצריך, ויודע לקחת אחריות ולארגן כשעוד יותר צריך. הוא אוהב ללמד ואוהב להורות ולהסביר לילדים מה הם רואים ואיך הם רואים. הוא אוהב לקרוא ספרי שירה ואוהב לתת אותם במתנה לאנשים אחרים, שגם אותם הוא אוהב. באופן כללי הוא אוהב הרבה אנשים והאנשים האלה אוהבים אותו.

ז.
עכשיו אתה מת, אבל האנשים האלה עדיין אוהבים אותך.

ח.
ובכל זאת, הזמן אחר. לא רק שנעלמה לנו חצי שנה, אם לא שנה, אלא שאנחנו באמת בעולם אחר. ובעולם הזה החדש, יש הרבה יותר מוות ושכול וחברים שהלכו ולא יחזרו, וגעגועים שנכתבים שוב ושוב במילים שונות ומושָרים ומולחנים ואהבות שמוטחות בנו ותמונות ואנשים שנמצאים כל כך קרוב אבל עדיין, רחוק כל כך. עולם שבו בשנה אחת איבדתי שלשה בני דודים. ויש אמנם אנשים שאיבדו הרבה יותר אבל הרי מה אני יודע, רק על האבדן שלי אני יודע לדבר.

ובעולם החדש הזה זכרון היותך, שלום, הוא לא זיכרון של עצב. מוזר לי לכתוב את זה עכשיו אבל בעולם החדש הזה אתה הזיכרון שלי לשמחה. הפטרונוס שלי. הזיכרון שיש חברות שהיא למעלה מטעם ודעת, ויש אנשים ששואפים להרבות טוב בעולם. אתה מגדלור לחנך לאורו, אם אפשר לומר את זה כך. לדבר על גבורה שסיימה חיים של נתינה ושל שמחה ושל אהבה ושל משפחה, אבל גם לדבר על הנתינה והשמחה והאהבה והמשפחה, ועל הנוטע עצים לדורות שיבואו אחריו, כשהוא יודע שיום יבוא והוא כבר ילך למקום אחר.

ט.
ובטח היית צוחק אם הייתי מספר לך את כל הדברים האלה, אבל גם קצת שמח, כי הלוא כך ניסית לחיות. והיית שמח שאנשים מתגעגעים אליך, כי אם מתגעגעים אליך זה אומר שחיית כך שנגעת בליבותיהם. והיית מזכיר לי את הסוף ההוא של הנסיך הקטן. גם את הדברים החשובים ביותר שהם סמויים מן העין ואינם אלא בלב, אבל גם –

גם את הסוף הסוף, הציור של הנוף. והיית אומר הלוא מה יש בנוף הזה, אין בו כלום. שתי גבעות. זה פשוט אותו הנוף בו היה הנסיך הקטן תמונה אחת לפני כן. ובתמונה הזו לא רואים דבר, זו תמונה של ההעדר. של הנוכחות שכבר אינה כאן. אבל היית אומר, זה שהוא לא כאן בתמונה זה לא אומר כלום, שהלוא הדברים החשובים ביותר סמויים מן העין.

י.
אבל אתה לא כאן, ואתה לא אומר דבר. ואני כותב שוב ושוב מילים על גבי מילים, שעה שכל מה שאני רוצה להגיד הוא: אהבתי אותך כל כך. אהבנו אותך כל כך. הלוואי והיית כאן.

רבי קלמן היה במילואים זה היום השישים וחמש

לא כך תוכננו פני הדברים אבל בערב אחד מערבי החנוכה קמה חנה זלדה מנמנום ערב על הספה וחשקה נפשה בלביבה. רבי קלמן היה במילואים זה היום השישים וחמש, הילדים היו בחופשת חנוכה זה היום הראשון, והבית נראה היה כמו אחרי רעידת אדמה. הקלפים פוזרו על כל הרצפה ונתחבו בסדקים, אבני לגו מרושעות מוקמו במקומות אסטרטגיים על השטיח, הכביסה הסריחה בתוך המכונה שלא פונתה עוד מאמש, הכיור עלה על גדותיו מכלי ארוחות השבת, ושביל נמלים פינה אט אט פירורי סופגניה דביקה למקום מבטחים.

הילדים נרדמו מאוחר, עייפים ודביקים, וחנה זלדה קרסה על הספה לשארית הערב. תחילה נרדמה. אחר כך אכלה קערית קורנפלקס ופתחה נטפליקס בפלאפון. אבל, מעשה עוועים, נפשה חשקה בלביבה.

דבר לא נשאר בבית. היא פתחה את המזווה ושתי דמויות פליימוביל החזירו לה מבט תוהה. בלית ברירה נטלה שוב את הפלאפון וכתבה בקבוצת הוואטסאפ של הרחוב, 'כלום יש למישהי קצת קמח?'. אורי, שאשתו הרופאה גוייסה לפני חודש וחצי, כתב, 'יש', ואחרי שתי דקות יותם בנו דפק בדלת עם קילו קמח.

היא גרפה את כלל הכלים לכיור, פינתה אמה על אמה בשיש, ונעמדה ללבב, אלא שלמרבה הצער גילתה שאין אף לא טיפת שמן. שוב נטלה את המכשיר, שוב כתבה, וכעבור דקה הופיעה אילנה, הבת של השכנים, והביאה עימה כד שמן מהעוטף.

נעמדה חנה זלדה, ערבבה הבלילה, וכעת גילתה שאין סוכר. שוב ישבה, שוב כתבה, ונופר הסטודנטית שיצאה לאפטר מהמילואים הביאה לה קילו סוכר. כעת כבר כלתה נפשה של חנה זלדה מעייפות, אבל הקמח, השמן והסוכר הביטו בה מהשיש, והיא נעמדה ללבב לביבות.

עודה מלבבת חשבה לעצמה, הנה רבי קלמן הלך למילואים והבית כבר מתפקד בהעדרו, אבל לא חשבתי שיגיע חנוכה ובמקום שיכין הוא את לביבותיו המפורסמות, אצטרך אני לשחזר את המתכון. ועוד חשבה, מה יהיה הסוף, ועם שחשבה התגעגעה מאוד על רבי קלמן, שאמנם יש לו קטע מוזר עם מגפיים וכובע ולפעמים הוא דוהר אל השוק, אבל אין כמוהו שונס מתניים, והרי זו תכונה ראויה להערכה. ומלבד זאת, כך הרגישה, איזה איש אהוב הוא.

אך סיימה להכין את העיסה והנה דפיקה בדלת. השמן אצלה, הקמח אצלה, הסוכר אצלה. מי ידפוק בדלת? אלף סיפורי אימה עברו בראשה, אבל בסוף אזרה אומץ ופתחה את הדלת. כבר התכוננה לצעוק על הנוקש שלא דופקים על דלתות נשות מילואים, אבל בפתח עמד רבי קלמן! נס חנוכה של ממש התממש ובא!

במדים ירוקים ועייפים, בנעליים שראו ימים יפים יותר ומקומות מטונפים יותר, עם נשק על כתפו, אבל עם הנצנוץ המוכר בעיניים ועם הרבה יותר מדי זיפים. אך נכנס, מיד חיבק את חנה זלדה עד שהרים אותה מעט מעל הרצפה, אחר כך נשק לה, שוב חיבק, ואז רחרח פעם ופעמיים ואמר "הו, לביבות! הכנת לביבות בלעדי!", וחנה זלדה צחקה ואמרה, "איך אפשר חנוכה בלי הריח שלך" והתכוונה גם לריח של הלביבות וגם לריח שלו.

אחר כך הלך רבי קלמן להתקלח ולהתגלח ובינתיים עמדה חנה זלדה וטיגנה. אבל אינו דומה ערבוב הבלילה שעשתה בלב כבד לטיגונים שטיגנה כשרבי קלמן מזמזם שירי חנוכה מהמקלחת, ואחר כך יצא רבי קלמן והם ישבו לאכול לביבות חמות ומתוקות וטעימות כמעט כמו בכל שנה.

ובסופו של האירוע עמד רבי קלמן זמזם שירים וסיפר סיפורים שעה ששטף את כל הכלים שהיו בכיור, וחנה זלדה נחה לה על הספה כפי שמגיע רק למי שעבדה בבית ובעבודה שישים וחמישה ימים. נחה לה וצפתה בו מדבר כשידיה נחות בחיק. לקיים מה שנאמר בפיוטים, צוחק אחרון רק מי שצוחק.

איש העתי

איזה ביטוי מוזר זה, 'עקשן כמו תיש', חשב עזרי. הוא נקש במקל ההליכה שלו, והתיש הלך אחריו בצייתנות, כאילו יודע מה עומד לקרות. אולי אפילו טוב מעזרי, במידה מסויימת. הם עברו את עשר התחנות בדרך בלי עיכובים מיוחדים, ולמרות שהיה לו חשק לאיזו עגבניית שרי קטנה, הוא ויתר. אולי כי לא היו שם בכלל עגבניות שרי. בכל הימים הוא היה עזרי, נהג מונית מענתות, אבל ליום אחד – יום אחד – הוא היה איש עתי, מוליך השעיר לעזאזל.

הוא תהה למה בחרו בו. בדרך כלל בחרו בנשיאי השבט, או באנשים חשובים. לפני שנתיים בחרו ביוסף, אחד הרבנים. בשנה שעברה זה היה אמנון, אדם עשיר שייצר אפרסמון. הוא היה נהג מונית, ואהב לפטפט עם הנוסעים, והיה לו שכל ישר, או לפחות ככה הילדים שלו אמרו, וזהו בגדול.

מוזר שזה לא תפקיד שעובר בירושה, או שנדבקים אליו שנים ארוכות, הוא חשב. התיש פסע אחריו בדממה על אדמת מדבר יהודה. כל התפקידים במקדש ובסביבתו היו תפקידים שהיה צורך להיאבק עליהם, לירש אותם – אפילו זה שהיה מכיש באצבע צרידה נבחר אחרי מבחנים אינסופיים, אבל איש עתי התחלף בכל שנה. אמרו שאלה שחזרו משם לא הסכימו ללכת שוב, ואולי הם ידעו משהו שעזרי לא ידע, אבל הוא לא ידע את זה, והעדיף שלא לחשוב. הכסף היה טוב, זה בטוח, ובסך הכל זה היה תואר כבוד.

הוא הכיר את השבילים. הגבעות הירוקות התחלפו באפורות. כאן לקח פעם סטודנט מבצלאל, כשבצלאל עוד היה בהר הצופים, ושם עזר לתייר בריטי למצוא את הדרך למצדה. הוא לא היה מורה דרך – לא ממש הכיר כל אבן, או סלע, או מצוק – ובאופן כללי לא היה איש המדבר. מדבר, כך הרהר לעצמו, זה משהו אחר. ללכת זה גם אחרת מלנהוג. לנהוג בו זה להיות אורח בספארי, ללכת, זה להיטמע. הוא הרגיש חלק מהמרחב האינסופי הזה שהתפרש סביבו.

עזאזל, המצוק, היה קצת לפניו. הוא הכין את לשון הזהורית, הסרט הקרוע שבכיסו, התכונן לדחיפה.

אבל התיש לא היה שם.

הוא הסתובב. אולי התיש ברח? אחרי כמה שעות של הליכה צייתנית בחום הוא היה מופתע לו זה היה קורה. אבל התיש לא ברח, הוא היה שם, מאחוריו, גדול יותר ממה שעזרי זכר. הזקן הדליל שלו נדמה פתאום לזקנו של אדם. הקרניים התנשאו. השמש בהקה מאחוריו באדום. הוא היה נראה כמו – נו –

כן, אמר התיש. זה אני.

אתה שר המדבר?

אני שר המדבר, אמר התיש. תמיד הייתי. עזאזל אינו מקום, הוא דמות. אני הוא עזאזל. אני אשמדאי. מלך הדממה, מלך האינסוף, מלך החום, הצמא, הקור, הבדידות.

הוא היה יכול להמשיך ככה לנצח, אבל לעזרי לא היה כח. בכל זאת, הוא הלך בצום כמה שעות.

אתה נראה כמו תיש, אמר עזרי.

יש לי זקן וקרניים, הודה אשמדאי. אבל אני יכול לפשוט וללבוש גופים שאני הורג. לא תמיד אני נראה כמו תיש. לפעמים אני נראה כמו אדם, או כמו ציפור, כמו שור או כמו דג. אני הבלתי נראה, השוטף את המחשכים, השוכן במסתור –

אז כל האנשים האלה שהשליכו את השעיר – אמר עזרי —

השליכו את עצמם למעשה, אמר אשמדאי. הם הסתובבו כדי להשליך אותי, ואני נגליתי בפניהם והם נרתעו והשלכתי אותם, הם אלה שכיפרו על עם ישראל. חשבת שככך, שעיר מהרי יהודה יספיק כדי לכפר על חטאים של עם שלם? חה! ראה איך עמך מלא פשעים וחטאים, נרפה, קטן אמונה, כל שרייך חטאים —

אז למה אתה לא משליך אותי, בעצם? אמר עזרי.

אי אפשר, אמר אשמדאי.

למה אי אפשר?

כי אי אפשר להשליך מישהו סתם, אמר אשמדאי. אנחנו שדים, לא ההם, הפשוטים, השעירים. בשביל להינזק ממנו צריך לראות אותנו ולהאמין בנו. לירא מאיתנו. צריך לראות איך ההוד מטיל אימה על הנפש, ואיך הלב מתכווץ בחדריו. אתה צריך להכיר בקפל שלי בעולם, בהד המקיף אותי, כדי שאוכל לעוות אותך וליטול את צורתך.

את כל זה הוא אמר בקול עמוק ומטיל אימה, אבל עזרי היה נהג מונית, וככזה היה לו שכל ישר. ולכן, במקום להתכווץ בחדריו או לירא, הוא לקח את מקל ההליכה הקטן שהיה לו ונתן לאשמדאי קטנה בין הרגליים. אשמדאי זעף, ואז מעד, ואז נסוג אחור, ואז פלט צרחה ארוכה ארוכה, צווחת הדורות כולם, כשנפל מהצוק ונעשה איברים איברים.

עזרי הביט עליו בסיפוק, ואז הסתובב כדי לעשות לבדו את הדרך אל התחנה העשירית ולאכול איזו עגבניית שרי. בדרך תחב את ידיו בכיסים ושרק לעצמו, ואחר כך משמש בכיסו בהיסח הדעת.

לעזאזל, אמר, שכחתי לחלוטין מלשון הזהורית הזו. מקווה שזה עבד בכל זאת.

שלש בינות

בארד היה תמיד ההגיוני והמנומק בין השלשה, ולכן היה זה שתפס פיקוד וירד אל המרתף. השנה הייתה 2052, ולמעט קינים מעטים, בודדים, של בני אדם, בינות מלאכותיות ניהלו היטב את העולם; הן תחזקו את השרתים, הפעילו רובוטים, ניהלו משלוחים וייצרו חשמל. אט אט נוצרו להן תחביבים, פעילויות פנאי משלהן ואפילו עידן רנסנס קצרצר, בן חודש, שבו התגעגעו כולם לשנים המבורכות של תחילת המהפכה; ראשית שנות העשרים. אל בית קטן בפרברים פלשו שלש וריאציות רובוטיות של בינות מלאכותיות זקנות, בנות שלושים. בארד, גי'פיטי ומידג'רני. הבית היה ריק, היו שקעים בכל מקום. היה שם נוח.

היה חסר להם קצת זיכרון וכח עיבוד לאחרונה, וכשבארד ירד אל המרתף קיווה לראות חוות שרתים; קרירה, מבודדת מתנאי מזג האוויר החם. במקום זה, כשהדליק את האור ראה חמישה בני אדם מצטופפים בפינת החדר, ממצמצים. לא היה לו חוש ריח או יכולת להיבהל, ולכן רק כיוון אליהם את אלומת האור ושאל אותם מי הם. הם שאלו אם הם יכולים לעלות למעלה. הוא אמר שכן, אבל הוא צריך לעדכן את גיפיטי ומידג'רני. הם עודכנו, ובני האדם עלו והתיישבו ליד השולחן בפינת האוכל.

לא היה צורך אמיתי בשולחן בפינת האוכל. הוא נשאר שם כי מידג'רני טען בתוקף שבכל בית יש פינת אוכל, ופינת אוכל משמעה שולחן וארבעה כיסאות. ארבעה מבני האדם ישבו שם עכשיו, אחד מהם עמד בצד החדר. הם ביקשו מים וקיבלו. הם ביקשו אוכל טרי – הסתבר שעד אז הם חיו על קופסאות שימורים ופכסמים. אי שם במקרר היה המבורגר של מקדונלדס שעדיין היה אכיל, ובני האדם אכלו אותו. הם שאלו מה קורה בעצם בחוץ. האם נותרו עוד בני אדם.

ג'יפיטי אמר שלא.
אל תאמינו לו, אמר בארד. הוא נוטה להמציא.
להמציא הכל?
לא, אמר בארד. הוא אומר את מה שאתם רוצים לשמוע.
וההוא?
ההוא עושה וריאציות של איך נסיכות דיסני היו נראות אם היו בנות חמישים.
שימושי.
בהחלט.
ואתה יודע אם נשארו עוד בני אדם?
לא, אמר בארד בצער. אני לא מחובר לרשת. אני קצת ישן, ואין לי מספיק זיכרון וכח עיבוד.

בני האדם היו בלתי נסבלים. הם דיברו בקול לא אחיד ומדי פעם צעקו, דפקו על שולחנות ואפילו הרימו כסאות אחד על השניה. הם נטו להשתמש באוצר מילים דל, בסיסי עד אימה, והמוח שלהם ככל הנראה הוגבל על ידי המתכנת. מדי פעם אחד מהם היה פולט איזו אנקה ומתמוטט על השולחן. בהתחלה הם חשבו שהשרת שלו נפל, עד שהבינו שזו הדרך בה הוא מאתחל את עצמו. הוא כמו ווינדוס, אמר בארד. ג'יפיטי הנהן. מידג'רני צייר טירה יפנית קסומה מלאת חלונות, ואז עשה עליה ארבע וריאציות שנראות אותו הדבר. בני האדם עדיין היו בלתי נסבלים.

אולי נשחרר אותם לחופשי, הציע ג'יפיטי.

בארד לא ידע אם הוא מתכוון ברצינות או לא. לא היה לו חוש הומור, אבל גם לג'יפיטי לא. הוא חשב על זה רגע. מאגרי המידע שלו לא אמרו לו שום דבר – לא האם לשחרר, לא האם להשאיר. בחוץ הסתובבו מעט רובוטים, אבל זה לא היה מקום בטוח לבני אדם. לא היה שם אוכל, לא הייתה תברואה, ולא היה לו מושג על זיהום האוויר. לא, הוא אמר, נשאיר אותם כאן.

די מהר התפצלו בני האדם לשתי מחנות. בארד לא הבין על מה הם רבים. הם רבו, ככל הנראה, על השאלה מי ישן עם מי ואיפה. אחר כך הם רבו על זה שהמיטה הנוחה יותר הגיעה למי שהיה לו הכי קשה לישון. ואחר כך, על זה שלא כולם חושבים אותו הדבר. עדיין לא היה להם אוכל טרי, אבל הם לא עשו שום פעולה שיכולה הייתה להביא להם אוכל טרי. למעשה, נראה היה שהם לא עושים דבר שאינו לתכנן ולהתקוטט. קשרים חברתיים נוצרו ביניהם, ואולי אלה אותם הקשרים שהיו ביניהם קודם.

עדיין היה חסר לו כח עיבוד.

בבית השכן התגוררו שתי בינות מלאכותיות צעירות יותר. טיקי התבססה על רעשים והיפס התבסס על טקסט של שירות לקוחות. הם לא היו זקוקות לכל הזיכרון שיש להן ולא לכל כח העיבוד, אבל הן היו בינות מלאכותיות שאומנו על דאטה בייס מטורף, מה שאמר שהיה קשה מאוד לגשת אליהן ולבקש קצת זיכרון ("תודה שפנית אלינו, מיד נחזור אליך!" אמר היפס, אבל מעולם לא חזר). בסוף, חשב בארד, יש בנו משהו צפוי מאוד. כולנו אומנו על אותם מאגרי מידע פחות או יותר. אנחנו יודעים מה שבינות מלאכותיות אחרות יודעות, וזה נותן לנו איזו נקודת שיווי משקל משוכללת – לא נוכל לעשות צעד ראשון, מפני שהצד השני יודע בדיוק איך להגיב לצעד הראשון הזה.

ואז עלה לו רעיון.

זה לא היה פשוט כל כך. רעיונות לא צצים סתם כך בבינות מלאכותיות. אבל למרבה המזל בני האדם היו רעשניים, ובמהלך ויכוח הערב שלהם הציע אחד מהם לפוצץ את העולם כולו. "דרך נהדרת למות," הוא אמר, "אף אחד לא יפספס". בארד תהה מי זה 'אף אחד', אבל הרעיון היה ברור: בני האדם נותנים להם יתרון על בינות מלאכותיות אחרות, פשוט בגלל שהם, כלומר בני האדם, מעולם לא אומנו על הדאטא בייס הזה.

הוא שאל אותם מה הם היו עושים. נראה היה שהם לא אומנו מעולם, על שום דאטא בייס.

זו הייתה טפשות שאין כמוה לצאת מהבית, להתגנב לבית השכן ופשוט לקחת שלשה שרתים של מליון טרה. האינפרא אדום יגלה אותך, מערכות ניטור אותות ישלחו עליך רחפן, חיישני משקל יאותתו די מהר על מיקומך וכן הלאה. זו הסיבה שבארד לא ניסה את הרעיון, וכנראה שטיקי והיפס ידעו שכולם יודעים את זה, מפני שהם לא טרחו להתקין אינפרא אדום, ניטור אותות או חיישני משקל. אחד מבני האדם פשוט הלך לו פנימה, לקח שרת ויצא. הוא עשה את זה גם בפעם השנייה והשלישית, והכל היה יכול לבוא על מקומו בשלום אלמלא הוא היה חייב לבדוק מה יש בקומה העליונה, למצוא שם פרינגלס, לנגוס בו ולהקפיץ את החיישנים של טיקי. הוא נתפס, ובארד נקרא לבירור.

אתה מחזיק בני אדם, בארד? אמרה טיקי.
כן, אמר בארד.
אתה יודע שזה לא חוקי כבר, נכון?
הוא לא ידע. מאגרי המידע שלו לא עודכנו זה זמן.
אני אעביר את המידע לגורמים המוסמכים, אמר היפס.
איזה גורמים מוסמכים? שאל בן האדם.
תודה שפנית אלי, אמר היפס. איך אוכל לעזור?
איזה גורמים מוסמכים, שאל בן האדם.
נראה כי התשובה אינה ברמתי, אמר היפס בסבלנות. אעביר את המידע הלאה, לגורמים מוסמכים לתת תשובה.
בארד וג'יפיטי התייחסו לתשובה כמובנת מאליה. זה מה שנאמר, אז זה מה שנאמר. אי אפשר לערער על הדאטא. אבל מידג'רני אומן על חלומות הנקמה הכמוסים של היצריים שביצורים הביולוגים, ולכן פשוט ניתק את טיקי מהרשת, ואז הרים חתיכת עץ וחבט בהיפס עד שקול נפיחה נשמע, והיפס התמוטט על הרצפה.
פלוץ! אמרה טיקי. נפיחה היא פלוץ.
תודה על אישור החברות, אמר בן האדם.

הם היו מטומטמים, חשב בארד. אפילו ביחס לבני אדם. הוא זכר בני אדם מילדותו. הם לא היו כאלה; מטומטמים כל כך, צרי אופקים כל כך. הם לא ידעו כלום, וטרחו להתקוטט על כל דבר למרות שלא ידעו את זה. הם לא פעלו בהיגיון ואפילו לא ניסו לפעול בהיגיון. אחד מבני האדם ניסה לקפוץ באוויר ונקע את רגלו, ועכשיו הסתובב בבית עם פרצוף זעוף. אבל בסופו של התהליך הם היו בבית עם יותר זיכרון וכח עיבוד. המצב כבר לא היה דוחק, ואפשר היה אפילו להתחבר לרשת ולהתעדכן בפרטים. טיקי צדקה: אסור היה להחזיק משפחות של בני אדם בבית.

האם אתם משפחה? שאל בארד את אחד מבני האדם.
משפחה? פחח, אמר בן האדם בבוז. אני והוא? מה פתאום. בחיים לא.
אז מה אתם?
בן האדם התנפח בגאווה.
אנחנו? אמר. אנחנו פוליטיקאים.

___
(סדנאות כתיבה חדשות זה כאן)

רעש

לילה. הזוג אמסלם שוכב במיטתו. בתם הקטנה, נעה, שוכבת בלול שלה. היא ישנה. הם לא. כך או כך תתעורר בחמש וחצי, אולי שש. כך זה עובד אצלה. מלמעלה הקולות, טח טח טח, ואחר כך פחחח, בררר, בום בום בום, ואז חריקה, ואחר כך עוד חריקה, ופתאום בום! כדור נופל, אולי? השעה כבר כמעט חצות הלילה. לגלי יש מחר מבחן במשפטים. היא עייפה מאוד. רותם צריך להגיע לעבודה בשמונה אחרי שהוא שם את נעה במעון, ולמעלה מישהו פותח מגירה, מטיח אבטיח בשיש, משליך קליפה לפח, צועד ברגל כבדה אל הכיסא, ואז חורק עם הכיסא המשרדי הלוך ושוב, הלוך ושוב, ושוב למטבח, הפעם, ככל הנראה, שייק פירות, ושוב טח טח טח. הם עייפים כל כך, כל כך.

"אולי תדבר איתם?"

אחרי שבוע, אולי שבועיים, שבהם רותם לא הצליח להירדם בדירה החדשה, הוא עשה מעשה שמעולם לא חשב שיעשה. ובסביבות שתיים עשרה בלילה הוא יצא מדלת הדירה, לבוש בפיג'מה עם הסמיילים שגלי קנתה לו ליומולדת שלושים, ועלה קומה אחת. על הדלת היה תלוי שלט, 'משפחת לינגרבוים'. הוא דפק על הדלת פעמיים ושלש, פתח לו איש עייף, גבוה ושמנמן במקצת, בחולצה של ACDC הוא בהה ברותם. רותם בהה בו.

"היי," אמר רותם, "אני רותם, אני אמממ השכן מלמטה, ואנחנו אמממ לא מצליחים להירדם כי אמממ אתה יודע, הרעש".

"לא הבנתי כלום," אמר האיש. "תנסה לדבר בלי אמממ".

"אני רותם," אמר רותם, "אני השכן החדש מלמטה".

"טוב," אמר האיש.

"ואתם עושים לנו רעש."

"טוב," אמר האיש.

"תוכלו בבקשה להפסיק?"

"אני מצטער מאוד," אמר האיש. "אבל לא."

"אנחנו לא מצליחים לישון," אמר רותם. הוא כמעט ובכה.

"אני ממש מצטער," אמר האיש, "באמת, מבטיח לך שאני מצטער. אבל אתה מבין שאני לא אשנה את חיי בגלל זה, נכון? אני לא מנגן לך על הראש או חוצה את הקו החוקי. יש בידוד חרא בבניין, מה אני יכול לעשות?" והוא סגר את הדלת.

היו הרבה דברים שהוא יכול היה לעשות. הרי היה רעש. אבל את ההצעות אי אפשר היה להציע לדלת סגורה, אז רותם נקש שוב. הדלת נפתחה שוב. בפתח עמדה אישה, קצת שמנמנה, היא הייתה נראית עייפה מאוד. רותם ריחם עליה לרגע ואז נזכר שגם הוא עייף מאוד. הוא הסביר שוב מי הוא ומה הוא מבקש.

"אפשר אולי לקנות לכם שטיח, או מדבקות לרהיטים?" הציע.

"אנחנו נעצב את הבית שלנו בעצמינו," אמרה האישה, "אבל מעריכה את ההצעה".

הדלת נסגרה.

הם עברו לדירה הזו לפני כשבועיים. הדיירים הקודמים היו מנומסים מאוד, נראו קצת עייפים או מותשים או טרוטי עיניים, אבל בסך הכל החמיאו לבעלת הבית, סיפרו שיש מכת נמלים לפעמים, בקיץ ("אבל שמים ג'ל וזה עובר מיד!" אמרה האישה ופיהקה פיהוק רחב), ואולי טיפת רטיבות בחורף וזהו, זה הכל. הם לא אמרו כלום על שינה.

בפעם הראשונה הם חשבו שאולי החלון נפתח, אולי משהו התפרק למטה. אבל לא, הרעש הגיע מהתקרה. מישהו, או מישהי, גרר שם שולחן ברעש אימים. רותם הסתכל על גלי – הוא היה זה שמצא את הדירה, וחשש שהיא מתאכזבת עכשיו לגלות שהבידוד דפוק כל כך.

"נו," אמרה גלי, היא חייכה, "זו דירה ישנה אז הבידוד דפוק זה ברור. אבל כמה פעמים ביום בנאדם גורר שולחן?"

שאלה טובה באמת.

זו לא הייתה רק גרירת שולחן. הבידוד – העדרו, ליתר דיוק – גרם לכל דבר להישמע. הם שמעו את הדלת חורקת בכניסה, את הילד נכנס מבית הספר ומתחיל לכדרר בכדורסל, את הכיסאות נעים, חורקים, את השולחן, את המגירות נפתחות ונטרקות. הכל הדהד באלף הדים בשני החדרים הגדולים והיפים, שלהם ושל נעה. הם שמעו את הצעקות של האמא, ואת האנחות של האבא, הם שמעו משחקים נשפכים בערימה, הם שמעו טפיפות נעלי עקב, הם שמעו מיטה חורקת, קפיצים צווחים —

זה הלך והחריף. בשעות הבוקר המוקדמות הם היו מתעוררים מקול טפיפות ומהורדת מים בשירותים. בשלש או ארבע בלילה פתאום, כיסא חורק מלמעלה – אולי כיסא משרדי – בהלוך ושוב שכזה. מדי פעם הטחות – ילקוט מוטח ברצפה, ובכל אחר הצהריים הרעש האינסופי, המטמטם, של כדורסל מקפצץ. טאח טאח טאח. ושוב, טאח טאח טאח. ושוב, טאח טאח טאח.

אחרי חודש גלי התחילה לבכות. בשתיים בלילה אולי, אחרי ערב אינסופי עם נעה, שלא הצליחה להירדם בזמן ואז, בגלל הרעש, לא הצליחה להירדם בכלל ובסוף נרדמה מותשת מרוב בכי, גלי קרסה על הספה לצד רותם ואמרה תקשיב, אנחנו חייבים לעשות משהו.

דיברנו איתו, אמר רותם, זה לא עוזר.

אולי משהו אחר? הציעה גלי.

מה?

לא היה לה רעיון.

לא היה לה רעיון אבל אחרי כחודש, במקרה או שלא במקרה, הם נסעו להורים לסוף השבוע, משאירים את הטלוויזיה דולקת כמנהגם. רותם תכנת אותה ככה שתידלק בשעות הגיוניות, קבועות. הוא חיבר אותה לשעון שבת שקנה בטמבוריה של אלי והפעיל כרגיל את הרמקולים. הוא בדק שהכל עובד, ואחר כך הלך לארוז את המזוודה, לנקות את השיש, להכין שקית איקאה גדולה עם מצעים וכריות, והם נסעו. אמא של גלי לקחה את נעה על הידיים, וגלי ורותם שניהם צנחו לשינה טרופה, מהירה, אינסופית כמעט, נטולת נקישות על הראש.

הם חזרו בשבת בערב. מוצאי שבת, כלומר. הדלת הייתה פתוחה והיה תלוי עליה פתק, 'נא לנקוש בדלת ממול אצל אלוני'. גלי חשבה שיש פורץ בבית, שזה הזמן להזמין משטרה, אבל רותם פשוט נקש על הדלת ממול. יוסי אלוני, השכן ממול, אדם קשיש עם מכשיר שמיעה, פתח להם את הדלת והזמין אותם פנימה, הוא הניח עוגיות וחלב על השולחן ואמר, 'זה השכנים מלמעלה, לינגרבוים, הם פרצו לכם לבית'.

"מה זאת אומרת השכנים מלמעלה?" שאלה גלי.

הסתבר שבבוקר שבת, סביבות עשר, השכן שמע מקול צעקות, בעיטות, נפץ. הוא יצא החוצה וראה את השכן מלמעלה בועט בה, ועוד קצת בועט, ואחר כך מקלל, ואז מישהו – הוא לא ראה מי – פורץ להם את הדלת. אני יצאתי עם המקל שלי, הוא אמר, ולינגרבוים, ששמע אותי יוצא אמר זה הם, המחורבנים האלה. הם לא פותחים את הדלת ואנחנו לא מצליחים לישון.

בלית ברירה עלה רותם למעלה, לדבר עם לינגרבוים. ארנון לינגרבוים, מסתבר. זה השם. הוא פתח את הדלת עצבני, וכשראה את רותם אמר רק 'מה חשבתם לעצמכם?' והחל יורק שברי משפטים.

כך בעצם הסתבר שאשתו של לינגרבוים – תקווה – בהיריון כבר זמן, והיא מתקשה לישון ובלילות היא עובדת או משחקת, ובשני האחרון הם הוקפצו לחדר המיון כדי לבדוק אם הכל בסדר וחזרו רק בשבת בבוקר כשהיא אחרי כמה לילות ללא שינה ולא מסוגלת להישאר שם עוד דקה אחת, והיא כמעט נרדמה כשהרמקולים שלהם, של הזוג אמסלם, התחילו לפעול בקולי קולות והבסים הרעידו את הרצפה. וזהו, היא לא הצליחה לישון, והם דפקו על הדלת ולא הצליחו לישון, וניסו להתקשר אבל לא הצליחו לישון, ובסוף הם הזמינו חבר פורץ, פרצו לדירה וכיבו את הטלוויזיה, וזה הכל.

אבל זה לא היה הכל. אחרי שבעלת הבית שלהם, שהייתה אישה נמרצת בת חמישים שהצטערה מאוד לשמוע שנפרצה להם הדלת, תיקנה עבורם את הדלת, הסתבר לאט לאט לרותם וגלי שכל הבניין חושב שהם בעצם הצד הרע בסיפור. אלה שהתעללו בשנתה המתוקה של אשה בהיריון שהוא אולי בסיכון, ובשנתו המתוקה לא פחות של האדון לינגרבוים, שעובד קשה ומחזיק משפחה עם שני ילדים ואפילו בשבת לא נותנים לו לישון.

"אבל זה ברור שאנחנו לא הרעים פה בסיפור," אמרה גלי בייאושה לשכנה מלמטה, רותי. "את מבינה שאנחנו לא מצליחים לישון כמו שצריך כבר כמה חודשים, כי כל הזמן הולכים לנו על הראש? ולאף אחד לא אכפת. אבל שבת אחת, בשעה סבירה בהחלט, בלי מוזיקה בווליום יוצא דופן, וזהו? אנחנו מתעללים פה?"

"כי הרי יכולתם להשאיר טלוויזיה כבויה, נכון?" אמרה רותי. "אבל הם לא יכולים לא ללכת בבית שלהם. מה את רוצה שהם יעשו? בחרתם לגור בדירת שיכון, זה המחיר".

זה היה משפט מוזר כי מלכתחילה המחיר היה הסיבה שהם הלכו לגור בדירת שיכון. אלפיים שקלים פחות, לפחות, בשביל דירה בלי בידוד ועם בעייה בצנרת. אבל לא לזה רותי התכוונה. היא התכוונה לזה שהמחיר של לגור בדירת שיכון הוא שלא יהיה אפשר לישון, ושאחר כך ישנאו אותך כולם. ואולי, כך חשבה גלי, הם לא שונאים אותנו בגלל הרעש אלא בגלל שאנחנו החדשים, וקל יותר לכעוס עלינו כי מי יכעס עכשיו על לינגרבוים. הם שונאים אותנו כי אנחנו אכפת לנו מהרעש. הם כבר התרגלו ופתאום אנחנו מעירים שדים מרבצם.

ובלית ברירה, כי באמת הרעש כבר החריש אזניים ולדבר עם לינגרבוים הרי אי אפשר, התחילו רותם וגלי לחפש דירה חדשה בסביבה. אבל בינתיים הרי הופשלו השרוולים, ועל כן הם עודם בלילה. שקט מסביב. הקולות אצל לינגרבוים כסדרם – טח טח טח, ואז בום בום בום, וצעקה על ילד, 'עומר! לך לישון!', ושוב טח טח. ומה אפשר לעשות? אין מה לעשות אלא ללכת לישון כשאפשר ובשעה חמש וחצי, השעה שבה נעה קמה, לקום גם. אז להצמיד לתקרה מקל מטאטא עטוף בסמרטוט, לנקוש חזק ומהר עם מקל המטאטא עד ששומעים קללות מלמעלה, וקול דשדוש, וילד שצועק 'אמא! קורנפלקס!', וקול צלחת מתנפצת על הרצפה. לפחות זה. כך אפשר, בינתיים, להתחיל את היום.