רונית

א.
לרונית יש בפלאפון אחד בשם 'שמעון עבודה', שפעם היה סתם 'שמעון' עד שיעל האחיינית שלה חיטטה לה בפלאפון ושאלה בקול 'מי זה שמעון?', או אז רונית הוסיפה לו את השם 'עבודה' כמו שמוסיפים 'חי' לאדם חולה מאוד, שיהיה ברור שהוא עבודה ואך ורק עבודה ולא שום דבר אחר, ומכל זה ברור מאוד שהם יצאו פעם.

יצאו פעם ולא הלך. ומאז כשהם ביחד בעבודה הם משחקים אותה כאילו הכל בסדר אבל יש ביניהם תמיד תדרים סודיים של מבוכה וכשהוא מפיל עיפרון במהלך ישיבה הוא בטוח שהיא היחידה ששמה לב. ובקטע מוזר כלשהו, באמת היא היחידה ששמה לב.

ופעם אחת עמדו כולם במטבחון ודיברו ופתאום מעיין אמרה 'יא אללה אנחנו מאחרים לישיבה' וכולם יצאו חוץ ממנה ומשמעון עבודה והוא אמר 'אז מה קורה?' והיא אמרה 'בסדר דווקא', והוא אמר 'שמח לשמוע' והיא אמרה 'שמחה שאתה שמח' והם שתקו עוד כמה שניות בזמן שלקח לקומקום לרתוח.

אחר כך היא חשבה "בעצם הוא שאל איך אני חיה בלעדיו" ושמעון עבודה חשב "למה היא אמרה 'דווקא'?", ושניהם חשבו על המשמעות המוזרה שיש למילה 'שמח' בקונוטציות כאלה.

אחר כך הלך כל אחד לדרכו אבל החוטים המוזרים שקושרים אדם אחד לשני המשיכו ונמתחו ביניהם מחדר לחדר ומבית לבית, ולפעמים כשרונית מסתכלת בקבוצת הוואטסאפ של העבודה ורואה את שמעון עבודה מגיב או מקליד היא מרגישה איך אחד החוטים האלה רוטט.

ולא שיש מה לעשות עם זה. כך דרך העולם, למתוח חוט לכאן וחוט לשם עד שנדמה העולם כולו כמו רשת חוטים גדולה שהאדם נלכד בה ורועד.

אביגדור אריכא, לקראת יציאה, 1981, שמן על בד, 81-65 ס"מ אוסף מוזיאון ישראל

ב.
ובעבודה יש לרונית בוס חדש בשם עמרם, ובכל פעם שהיא רוצה לשלוח לו וואטסאפ ולעדכן שהיא מאחרת היא מתחילה להקליד 'עמ' והפלאפון מוצא קודם את עמיר ואת השורה האחרונה מההודעה האחרונה שלו, שהיא משהו כמו "מה את אומרת, אולי…". ולפעמים היא מתחילה להקליד "אני מאחרת לאוטובוס" או "נראה שלא אספיק את העבודה" ואז מגלה שהיא מקלידה לאדם הלא נכון. כלומר לעמיר, ולא לעמרם. והלא עמיר מת כבר שלש וחצי שנים.

הוא רצה לצאת איתה פעם, אחרי שהתיידדו. היא לא הסכימה, ומאז פגשה בו בכל מיני רגעים ברחוב ובמבוכה שלאחר סירוב אמרו זה לזו שקרים כמו 'היי, מה העניינים', ו'וואי, אתה נראה טוב', ו'אולי באמת נשב פעם ונשלים חסכים'. ואחר כך עמיר היה שולח לה הודעות של "את פנויה במקרה ברביעי בבוקר?" או "זוכרת שדיברנו על האזרח קיין?" והיא הייתה זוכרת ופנויה מדי פעם, אבל משהו בו היה מתרגש ומתאמץ מדי ונחפז מדי, והיא רצתה קצת לנוח, ומעולם לא אמרה לו כן.

וביום שלישי אחד לפני שלש וחצי שנים סיפר לה מישהו שעמיר נהרג בתאונת דרכים. והלא כך דרך העולם, אנשים נולדים ומתים מדי יום ביומו, ובכל זאת הצטערה קצת בשבילו ועוד קצת בשבילה, וחשבה מה היה קורה אם היו יוצאים. כנראה היו נפרדים, ובכל זאת מה היה קורה. אי אפשר לדעת. אנחנו חושבים שהכל אפשרי ויש זמן לכל, אבל לפעמים נסגרת דלת ונאטמת בבטון ואי אפשר שתפתח שוב. כך חשבה. אפילו חשבה שתלך לנחם. אחר כך שכחה.

שכחה, ובכל זאת, לאחרונה היא מדי פעם נזכרת. היא רוצה לשלוח לעמרם הודעה על הקלסרים החדשים ומוצאת את עצמה חושבת על המוות ועל החיים, על זוגיות שיש ועל זוגיות שאין, על בחורים שיצאה איתם ועל אלה שלא. וברגעים האלה הזיכרון הופך להיות רקע גדול שעומד מאחוריה, והאוטובוס שמאחר הופך להיות פסיק קטן על הרקע הזה. גם העבודה שלא נעשתה וגם עמרם ששולח הודעת נזיפה – הכל הכל הופך להיות פסיק קטן, אולי שלש נקודות, בסיפור הגדול של רונית. ואחרי כמה רגעים היא מתעשתת ושולחת את ההודעה לעמרם, ולא לעמיר, ומיד אחר כך רצה לתפוס את האוטובוס, שהרי אין לנו באמת זמן לכל.

ג.
עוד יש לרונית בבית ספר קטן עם אסופת שירים, ובכריכה שלו כתוב 'לרונית, מאוהד, באהבה'. ולפעמים כשהיא בערב לבד היא מכינה לעצמה כוס תה ופותחת את הספר וקוראת כמה שירים, ומכל זה אפשר בהחלט להבין שהיא אוהבת לקרוא שירים. ועוד אפשר להבין שהיה אוהד, ושהיה פעם, ושקצת קר לרונית כשהיא לבד בערבים.

למעשה הם אף פעם לא יצאו. כלומר, לא רשמית. אבל פעם אחת הוא בא אליה כדי ללמוד למבחן וכל הערב הם ישבו וראו סרטונים וצחקו. עד היום היא לא יודעת אם צחקו בגלל הסרטונים או צחקו בגלל שעישנו דברים או מפני שבאמת, עניין מצחיק ומופלא הוא לפגוש נשמה אחרת סתם כך, בלמידה למבחן. למחרת בא שוב והם למדו באמת, אבל במבחן ההוא נכשלו שניהם.

אחר כך ישבו ולמדו למבחנים אחרים וגם הסתובבו יחד. לא שהיו זוג, אבל אי אפשר לו לאדם שילך לתיאטרון בגפו. כלומר אפשר, אבל אפשר גם שלא. ובתווך היה יום ההולדת שלה, והוא נתן לה את הספר ואמר הנה, מתנה, והיא קראה את ההקדשה ולא ידעה אם הוא מתכוון אהבה, בדווקא – כלומר, אהבה, ולא חיבה – או שהוא מתכוון לאהבה של ממש, ואת המילים כתב באותה נימה רגועה וחסרת התרגשות שבה הוא מדבר תמיד.

וגם עכשיו, לפעמים, היא איננה יודעת. הקשר דעך כדרכם של קשרים לא-מחוייבים שכאלה, אבל מדי פעם היא קוראת בספר ותוהה מה זה אומר, "אהבה", והאם אפשר לו לאדם שיהיה רק ידיד. אולי רצה להגיד לה משהו ולא אמר, אולי אמר ולא הבינה, אולי עכשיו כבר מאוחר מדי. בכל זאת היא נכנסת לתמונת הפרופיל שלו בוואטסאפ מדי פעם ובודקת שהוא לא מצולם עם אף אחת; לשמור על גחלת הסיכוי, לקוות קצת, לחשוב שאולי.

ד.
ביום ראשון קפא הדוד של רונית והתפוצץ. היא רצתה להתקלח ולהכנס למיטה אבל המים היו קרים וכפות הרגליים שלה היו קפואות. השעה הייתה מאוחרת קצת אז היא כתבה בקבוצה של השכונה בפייסבוק הודעה: "מי מכיר אינסטלטור טוב?" ומישהי שהיא לא מכירה כתבה לה 'בפרטי', כאילו ביקשה לספר לה סוד.

אחר כך ראתה שאשה בשם אנה כתבה לה, בהודעה פרטית, מספר ותחתיו שם, 'אבי', והוסיפה הערה: הוא לא אינסטלטור במקצוע, אבל הוא חבר טוב עם ידי זהב שבטח יסכים לעזור. לא היה לרונית מה להפסיד אז היא התקשרה למספר, ואכן מישהו ענה. "אנה הביאה לי את המספר שלך," רונית אמרה, והוא אמר 'בטח, בטח, אני מסיים לסדר פה משהו ותכף בא'. ואכן תכף הוא בא.

הוא החליף פקק בדוד ואמר לה 'זה רק חמשה עשר שקלים, את יודעת', והיא אמרה 'כן, אני יודעת', והוא אמר 'את יכולה לעשות את זה לבד' והיא אמרה 'לא, אתה רואה, אני צריכה מישהו שיעשה לי את זה', וכשהם עמדו כך, במבואה שלה, זה לצד זה בבגדי בית ובבגדי עבודה, קצת הצטערה שהם לא מכירים ושלכן אי אפשר להטעין את המשפטים האלה ביותר סאב טקסט ממה שיש בהם.

בכל זאת שמרה את המספר בתור 'אבי הֶנְדִימֶן', כי דרכם של כפות רגליים לקפוא ודרכם של דודים להתפוצץ. ויום אחר כך, אחרי העבודה, הלכה לסופר לקנות קורנפלקס עם חלב ופגשה את אבי בקופה. והוא אמר 'היי, את גם כאן', והיא אמרה 'היי, גם אתה כאן', וחשבה איך כל אחד מהם אמר את אותם מילים בסדר שונה, ומה זה אומר בעצם.

והוא אמר 'כן, אני גר כאן בסביבה', והיא אמרה 'כן, גם אני', ושניהם חשבו איך המילה 'כן' כאן היא הסכמה למשהו אחר לגמרי, ואולי זה בגלל שיש קצת היכרות. הוא אמר 'נו, הדוד שלך עובד?' והיא אמרה 'כן, אבל אני צריכה להתקין לו שעון שבת', והוא אמר 'חבל שלא אמרת אתמול, אבל אולי אני אוכל לקפוץ מתישהו', והיא אמרה 'מה שתגיד', וכל אחד מהם שילם בתורו.

אחר כך חשבה למה הוא התכוון כשאמר 'חבל שלא אמרת אתמול', והוא חשב 'למה היא התכוונה כשאמרה 'מה שתגיד', ושניהם חשבו איך מפגש בין שני אנשים הוא לפעמים כמו ריקוד על חבל מתוח, כשכל אחד קשור לשני בחוט, וצריך לרקוד בזהירות כדי שלא יפלו שניהם.

ובערב אחרי המקלחת היא רצתה להתקשר לאבא ובטעות התקשרה לאבי, ואבי אמר 'היי, לא חשבתי שתתקשרי כל כך מהר', והיא גמגמה רגע ואז התעשתה ואמרה סליחה ושאלה 'תגיד, אתה פנוי עכשיו?' והוא אמר 'כן, כן'.

ואחרי שניתקו היא חשבה לעצמה שבעצם היא לא יודעת מה היא שאלה ולמה, ולא יודעת מה הוא ענה ורק הרגישה איך החוט הולך ומסתבך ונהיה אט אט לקשר, ולקחה את הפלאפון שלה ונכנסה לאנשי הקשר עד שהגיעה ל'אבי הנדימן' ומחקה את המילה השניה כך שנשאר רק 'אבי', ואחר כך ישבה על הספה ואכלה קורנפלס עם חלב וחיכתה נצח או שניים עד שידפוק בדלת.

ה.

לאחרונה רונית חושבת איזה דבר מדהים זה אקסים. לא האנשים עצמם שהיא יצאה איתם פעם, שהם לפעמים נחמדים ולפעמים לא ואף אחד מהם לא היה מדהים, אלא הקונספט של אקס, שיש מישהו שהיה בעולם שלך והכיר אותך עד לקצוות החשופים של הנפש ואז הלך. ורונית חושבת על זה לאחרונה בגלל, ובכן, מתן, שעבר לגור ממש בבניין ממול והם נפגשים בכל בוקר בתחנה של קו 19 לאוניברסיטה.

בפעם הראשונה שהם נפגשו כך בתחנה רונית אמרה היי, מה אתה עושה כאן, והלב שלה דפק חזק חזק כי לב הוא כמו כלב, ומהרגע שהוא למד משהו קצת קשה לגרום לו לשכוח את זה, ומתן אמר מה, את גרה בסביבה? ושניהם צחקקו צחוק של מבוכה, אבל מאז הכל הלך ונהיה נורמלי כדרך שדברים כאלה קורים, ורונית כבר יכולה לראות את מתן מבלי שהלב שלה מכשכש כאילו הוא יוצא מדעתו, ורק לאחרונה ממש היא נזכרה שהוא יודע איזה סוד שלה.

והבעיה הגדולה שבכל הסיפור הוא שהיא עצמה שכחה מהסוד הזה, כאילו יש לה את שם המשתמש אבל אין לה את הסיסמה והיא לא יכולה להכנס. ובכל פעם שהיא רואה את מתן היא רוצה לשאול אותו תגיד, אתה זוכר אז כשישבנו בתצפית והיה לי רגע של בהירות ואמרתי לך מה בעצם אני רוצה להיות כשאגדל? אתה יכול לספר לי מה זה היה? אבל היא לא שואלת, כי לא בריא לפתוח ככה את הלב בפני אקסים, ועוד בתשע, כשהתודעה עוד ממצמצת את הבוקר.

ולכן רונית חושבת לאחרונה איזה דבר פסיכי זה אקסים, כאילו יש אנשים בעולם שמחזיקים בחתיכות קטנות או גדולות מהלב שלך והולכים ככה בעולם בלעדייך, וזו חתיכה מהלב שלך ששם, אצל האדם החצי-זר הזה, אבל אף פעם לא תוכלי לקבל אותה בחזרה.

ו.

לאחרונה רונית חושבת איזה דבר מדהים זה פלירטים. כלומר לא האנשים עצמם, שהם לפעמים חמודים יותר ולפעמים חמודים פחות אבל אף אחד מהם עדיין לא היה מדהים, אלא הקונספט של פלירט, שבו מישהו ממש רוצה מישהי אבל באותה מידה ובאותה נשימה הוא גם לא רוצה אותה בכלל, ורונית חושבת על פלירטים לאחרונה בגלל בחור אחד, בשם עמית, שעבר לגור בדירה מעל.

ובפעם הראשונה שהיא ראתה אותו הוא סחב ארון והזיע מאוד מתחת לשיער השחור שלו, והיא אמרה היי, אפשר לעבור?, והוא אמר היי, כן, סליחה, אני עמית, אני עובר לגור כאן, והיא אמרה, אתה רוצה קפה קר? והוא אמר כן, בטח, וכשהוא עלה לדירה שלה והם דיברו קצת במטבח, על כוס קפה, היא ניסתה להיזכר מתי הייתה הפעם הקודמת שמישהו נכנס לבית שלה לקפה, ובזמן הזה הלב שלה יצא מדעתו וכרכר סביבה כאילו הוא חתול וכל מה שהוא רוצה לעשות זה להתכרבל קצת בעמית לנצח.

ומאז כבר שלשה חודשים שהם מפלרטטים. לפעמים הוא שולח באמצע היום איחולי הצלחה במבחן ולפעמים הוא אומר שדווקא הערב אין לו זמן לראות סדרה. וכבר שלשה חודשים שרונית מנסה להחליט אם הוא רוצה אותה או לא רוצה אותה, ואם הוא עושה צעדים לכיוונה או לא. ומעיין אמרה לה שגברים הם כמו כלבים, ושהם ירוצו עד קצה העולם בשביל להביא את הצעצוע ואז ישכחו ממנו, אבל רונית חושבת שזה לא נכון.

ומה שרונית חושבת זה שפלירטים זה כמו החתול של שרדינגר, שהוא קיים ולא קיים בעת ובעונה אחת. ובכל פעם שבאים לפתוח את הקופסה ולגלות אם יש פה משהו ממשי הלב נחרד וחושש, כי ברגע שהיא תפתח אז הקשר יהיה משהו חד משמעי, לכאן או לכאן. ולכן היא חושבת שהוא ממש רוצה אותה אבל באותה נשימה הוא מפחד שזה יתממש, אז הוא לא רוצה אותה בכלל. וכשהיא חושבת על זה עוד קצת לעומק, היא חושבת שזה נכון גם לגביה.

בינתיים היא אימצה חתול, קוראים לו אלכסנדר, והוא ישן רוב הזמן ומתעורר רק כשהדלת נפתחת. הוא די מחבב את עמית, ועמית די מחבב אותו, אז כשרונית רואה אותם ביחד היא חושבת שאולי כדאי לחכות עוד קצת לפני שנבדוק אחת ולתמיד מה קורה כאן ואם הוא רוצה אותה או לא.