ככה מעל התהום

אבל תגיד, אביחי, אלישבע אמרה, באמת אני שואלת. אתה הולך לפעמים למסיבות של החברה. וזה בסדר, מה אני אגיד. ואתה רואה שם בחורות, גם זה אני מבינה. והבחורות צעירות ממני, והן לא היו בהיריון, והכל עדיין מתוח, ואתם צוחקים ביחד. זה לא עושה לך משהו? והוא אמר עושה, מה אני אעשה, עושה. אבל אני אדם בוגר, אלישבע, אני שלך. והיא אמרה, אדם בוגר, אבל איך אדם דתי הולך למסיבות של החברה, זה מה שאני לא מבינה.

ואביחי עומד מולה עכשיו ורואה איך יכאב לה. עוד רגע יכאב לה. והוא לא רוצה להגיד אבל לפעמים אין לו ברירה. אני לא מאמין באלוהים, הוא אומר, ורואה איך היא מתכווצת בתוך תוכה, כאילו חלק ממנה נשאב פנימה. אפילו לא בדאורייתא? היא אומרת, והוא אומר לא. אפילו לא מאמין אבל לא מאמין במצוות? מאמין אבל חושב שלאלוקים לא אכפת ממני? הוא רואה את שרידי התקווה שלה מנסים להיאחז במשהו אבל אין לו ברירה. לא, הוא אומר. לא, בכלל בכלל לא, וכאילו שרפרף נשמט מתחת לרגליה היא אומרת חלושות אבל הילדים, מה יהיה עם הילדים.

שלשה. נהרה, אבנר, יועד. נהרה תכף בת שבע, כבר קוראת, יושבת איתו ללמוד פרשת שבוע בשבת לפני מנחה. גם למנחה הוא הולך, וגם לערבית, וכשנהרה מקבלת קרמבו בסוף הלימוד אבות־ובנים, הוא אומר לה תברכי, נהרה, והיא אומרת מה לברך, אבא, והוא לא זוכר, או מזונות או שהכול אבל הוא לא זוכר מה בעצם ההלכה, והוא רוצה להגיד מה זה משנה, באמת, תברכי משהו, אמא שלך רוצה שאני אגיד לך לברך. זה לא הוגן, היא אמרה, אתה לא יכול להתחתן עם אשה בת עשרים ואחרי עשר שנים להגיד לה להתמודד, ולכן הוא יושב עכשיו בבית הכנסת מאחורה ופותח קיצור שולחן ערוך כדי לבדוק מה יותר חשוב, הביסקוויט או הקרם.

איזה שטויות, בחיי.

עדיין לפעמים תוקפת אותו הסתמיות. יום כיפור למשל. מילא לשבת יום שלם בבית הכנסת, להיראות ולהראות, אבל מה יעשה שם. ביום הכיפורים האחרון הגיע עם תיק מלא ממתקים (צחק, הצביע על אבנר, כולם הבינו) וספר של א.ב. יהושע. מסע אל תום האלף. הרבה עמודים, כתב צפוף. עטף את הספר בנייר חום, שיראה דתי, אחר כך עמד כשעמדו כולם והתיישב כשהתיישבו כולם ומדי פעם יצא עם התיק לשירותים ושתה קצת מים ואכל איזה במבה, ובכל הזמן הזה אמר לעצמו איזה מין חיים אלה, אביחי, גיל שלושים ושתיים ואתה אוכל במבה בשירותים רק כדי שלא יחשבו עליך דברים, חס וחלילה. איזה מין חיים אלה.

הם הולכים לאחרונה על מים רועדים, בבית. כמו קרח דק. הוא אומר לה 'תודה' ו'בבקשה' כאילו הם זרים גמורים, היא מנומסת אליו הרבה יותר מדי. כאילו יש איזה מרחב משותף לאיש ואשה, וכשמותחים אותו לקצוות הכל הופך להיות הרבה יותר מדי דק. בחופש השתכר בעל האש של בוזגלו, ובשכרותו אמר לבוזגלו אתה לא מבין, בוזגלו, אתה לא מבין, אנחנו ככה מעל התהום. איש ואשה אחוזים יחד ושלשה ילדים אחוזים תחתיהם וכולם מחזיקים בחוט קטן של נורמליות והכל עוד רגע יכול להתפוגג.

יכול היה להתגרש, אבל מה, יתגרש? איזה מין אדם אומר לאשה בת שלושים (קצת נמוכה, ההיריונות עשו לה טוב. ריככו את זווית הפנים והמותניים. הפכו אותה רכה) תתמודדי לבד עם שלשה ילדים, עם בדידות בלילות שבת. והרי הוא עדיין אוהב אותה, גם אם לפעמים נחמץ ליבו – ככה, בהצצות חטופות לחיים אחרים – שלא חיכה עוד שבע שנים, שלא ניסה דברים. שלא הוריד טינדר (ודווקא הוריד, באיזה בית מלון אחד בכנס מקצועי, ומיד מחק. אלוהים שישמור, כמה קל ליפול דווקא עכשיו), שלא הלך למסיבות, ראה ביקיני. העולם כולו היה פתוח לפניו והוא לא ראה ועכשיו גיל שלושים שתיים, מה, יהרוס את כל מה שיש לו בשביל איזו הצצה חטופה בחיים שלעולם לא יהיו לו?

הנה: גיל שלושים ושתיים. הנה: השיער הלבן שמבצבץ בצדעי הראש. הנה כאב הגב. שלושה ילדים. עבודה טובה בחברה טובה, יועץ משכנתאות. לפעמים יושב מול זוג נרגש כמוהו, אומר להם כן או לא, מאיפה אתם, מגוש עציון. איפה, אפרת, מכירים את רבינוביץ'? מכירים. גם הוא מכיר. למה הוא שאל, מי יודע, אולי כדאי להרגיש שהוא לא לבד בעולם. בגיל שלושים ושתיים הוא הולך לפעמים חזרה הביתה. מתפלל מנחה, ערבית. עולה לראות נינג'ה ישראל, אלישבע ליד הכיריים, מכינה פנקייקים, הילדים ישנים, משפשפים עיניים, מבקשים מים ופנקייק. כשהוא עובר ליד התנור הוא צובט את אלישבע במקומות שפעם לא העז, היא צוחקת. אולי יש סיכוי לזוגיות הזו דווקא.