מיכאל שלי – ניתוח

"אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות."

מה יש בספר הזה, שזכה להִתַּרגם לעשרים ושלש שפות ולהמכר ביותר מ130,000 עותקים בישראל לבדה, שלא לדבר על הכסף שהוצאת כתר עושה ממנו עם כל אלפי ההוצאות המחודשות שלו (והפעם – בפורמט גדול! והפעם – עם אחרית דבר של עמוס עוז! והפעם – שום-דבר-מיוחד-אבל-זה-מה-שחדש) וכל הפטפוטים בתקשורת על עד כמה הספר הזה גדול וחשוב?
בעקרון – כלום. יש כאן ארבע דמויות מרכזיות (חליל ועזיז הן דמות אחת, לעני"ד), ועוד כמה עשרות (אני מעריך באזור החמש עשרה) דמויות משניות שמבליחות ונעלמות, מתות ומשתגעות. אחיה של הגיבורה נכנס להופעה קצרה מאוד מאוד ונעלם, כשכל שאר ההופעות שלו הם רק אזכורים מנצנצים בחלל הספר. מערכת היחסים בין ארבעת הדמויות המרכזיות היא מאוד לא יציבה: חנה גונן, המספרת, נשואה למיכאל גונן, שעוסק במורפוגיאולוגיה. בנה, יאיר, נולד בסביבות חצי הספר. חליל ועזיז לא מופיעים הרבה, אבל הם, לכאורה, תכלית כיסופיה של הגיבורה, וע"כ אני נותן להם דמות מרכזית למרות שאביה של הגיבורה מופיע יותר מהם, כמו גם יורם, סטודנט דתי וצעיר שמהווה גרסה קונקרטית לכיסופים אל חליל ועזיז – משהו בגבול המציאות, שניתן להשגה.

וכל זה לא יוצר איזושהי עלילה בספר. תיאורי דמויות יש, מחשבות, התמוטטות נפשית, געגועים, אבל עלילה לא קיימת כאן. אפילו לא עלילה שנוצרת אגב שינויים בגיבור. הכל אותו דבר, כל הנהרות זורמים אל הים. שום דבר משמעותי לא קורה. למען האמת, לעוז יש נטיה רצינית להפרזה בתיאורי גיבורים על פני עלילה משמעותית (מישהו הזכיר את 'מקום אחר'?), אבל כאן זה בוטה. לקראת סוף הספר מופיעה מלחמה קצרה, אבל היא לא משנה משהו ספציפי, ונראה שעוז הכניס אותה כדי ליצור התרחשות שתיתן לו עוד מקום לכתוב על הגעגועים לדמיון.
באחרית הדבר מציין עוז שהמו"ל עמד איתו על הנקודה, וביקש להכניס שינוי דרמטי, אבל עוז סירב: הוא טוען שהספר היה חזק ממנו. אני נוטה לחשוב שזה בדיוק הסיפור של הספר- שום דבר לא קורה. באמת שום דבר. זה מה שמטריד כל כך את חנה גונן. אם היא הייתה יכולה, היא הייתה טסה לחו"ל, משנה משהו, יוצרת איזה עניין בחיים שלה: לא פלא שהחלומות שלה, בהתחלה חלומות בלילה ואח"כ חלומות בהקיץ, כוספים לדברים הלוחשים, הפתלתלים. לריגושים, לחליל ועזיז שיעשו משהו, למען ה'. גיאולוגיה היא מקצוע משעמם כל כך, ומיכאל הוא אדם מעשי ורציני כל כך. לכל שאלה של יאיר יש לו תשובה, ואם איננו יודע הוא אומר שאיננו יודע. כשהוא מסיים לדבר הוא אומר 'אני גמרתי', כדי שיהיו הדברים ברורים ומוצקים כמו עובדות מדעיות.
דבר מעניין הוא, שפעם אחת מאבד מיכאל את שלוותו: כשאביו מת והוא יוצר איזו התפרצות מילולית שלא מתאימה לו. מה קרה? אני חושב שהעוגן שלו בחיים, מה שעיגן אותו באוניברסיטה, נעלם. הוא מתפרץ, מדבר בשטף במשך עמוד או שניים, ללא מחשבה קוהרנטית. כשהבסיס של הדוקטורט שלו נופל, לעומת זאת, הוא לא מאבד את שלוותו: בסדר, הוא אומר, שוכנעתי. ידיעת האמת לאמיתה עומדת אצלו מעל הרצון האנושי להתווכח ולהוכיח את צדקתו. אפילו הדימויים שלו (עם הפסלים בירושלים, עם השימוש של אביו בשפה כסרויס שביר) מדויקים מאוד.
וחנה? חנה רוצה ריגוש. היא רוצה משהו מיוחד. היא רוצה את התאומים הערבים שאיתם שחקה כשהייתה ילדה. היא רוצה את הצוללות שקראה עליהם כשהייתה ילדה. היא רוצה את הספרים, את הדמיונות, את מה שאין לה בירושלים האפרורית (כמעט אפשר לחשוב שזו לונדון) ובאוניברסיטה. צוללות ומיכאל סטורוגוב (מספרו של ז'ול ורן) מתערבבות אצלה עם כתיבה מתפרעת, אסוציאטיבית.
מיכאל הוא העוגן של חנה בחיים הקונקרטיים: כשהוא יוצא למלחמה קורים שני דברים. היא חולה ומשתגעת, נופלת למשכב, והזקנים באים לבקר אותה אבל אינם יכולים לתת לה מאומה. בלי מיכאל הייתה חנה מאבדת את עצמה ומשתגעת בכיסופים שלה לריגוש תמידי, שאיננו קיים אצלה. באהבה לערבים, בפלירטוטים עם יורם, המשורר הצעיר.
ואהבה. היא רוצה אהבה ממשית, סוערת (דברנו על הצוללות ועל הים הסוער שהיא מצליחה לצלוח?) אבל החיים שלה עוגנים במפרץ שקט. יורם מסרב לתת לה להכנס לתוך עולמו. "זה אינטימי מדי" הוא אומר לה, כשהיא שואלת האם הוא התאהב במישהי מהסניף, ומציין בכך את הבדידות שלה. כשהיא פונה באותו להט למיכאל ומבקשת ממנו לדבר על אהבתו הראשונה, הוא מספר בגמגום על משהו שקרה באיזה מחנה קיץ של השומר הצעיר ואיזה חידון. ומה יש באהבה הראשונה שלה? את התאומים הערבים, שעכשיו היא חולמת על האיומים שלהם במוות (עוד דבר מעניין: התאומים הערבים הם שבאים להרוג אותה. לכאורה זה דבר רע, שהרי היא איננה רוצה למות. למעשה, המוות מידם הוא ההפך מהמוות שהיא חוששת ממנו. היא חוששת ממוות שנגרם כיון שאין לה יכולת לאהוב, אבל המוות מידם הוא מעין סוף לחיים החדגוניים ופתיחת חיים חדשים, עם התאומים הערבים).
לא פעם ולא פעמיים היא דנה בשיר 'ליצן קטן שלי, אולי תרקוד איתי' ומבכה את היותו 'רוקד עם כל אחד'. שזו אמנם תשובה, אך תשובה מאכזבת. אין בה גיוון או שבירה  – הוא רוקד איתה לא כי היא מיוחדת, אלא כי הוא רוקד עם כל אחד. לכאורה הריקוד הוא יצירתי, ובעצם הוא חדגוני מאוד. כמו האהבה שלה, בעצם
ויאיר, הבן שלה, יוצר מעין סינתיזה מעניינת בינה לבין מיכאל. מצד אחד הוא חובב גדול של המלחמה שהיא 'משחק גדול של כוחות וסדר', מעין 'מסודרים על משבצות רבועות'. מצד שני הוא כלוא בתוך עצמו. הוא גם חולם חלומות, אלא שהם חלומות שנשארים בו ואינם יוצאים החוצה. הוא איננו משתף את אימו בחלומות, ונדמה שהוא מחולק לשניים- החלק המקושר אל העולם, היינו, החלק של מיכאל שבו, ששם הוא חובב גדול של חוק, סדר ותשובות אמת לשאלות. מצד שני יש לו עולם פנימי, עולמה של חנה, אלא שהוא כלוא בתוך עצמו ואיננו יוצא לבחוץ.
בהקצנה ניתן לראות את חנה בשתי הסוגות של משפחת גליק. אדון גליק שרוצה לשמור על חזות מעשית, לומד וקורא את האנציקלופדיה, לעומת גברת גליק שמשתגעת ואיננה מחוברת עוד למציאות. חנה נעה ונדה בין שתי הקצוות האלה: מצד אחד הולכת להרצאותיו של בעלה מתוך רצון לעודד אותו, מתחילה לעבוד, מחפשת את הקשר אל המציאות, ומצד שני היא הולכת ומשתגעת ומאבדת את הקשר אל המציאות. ניתן גם לראות בנער יורם, שמתחיל כמשורר ומסיים כחייל נח"ל דתי, את ההתדרדרות של חנה מדמיון אל המציאות.

עד כאן היה מעבר מהיר על חלק מהדמויות בתוספת ניתוח זריז שלי (חסרים מאוד: אביו של מיכאל, דודה ז'ניה, אביה של חנה, הפרופסור) , עכשיו אני רוצה לנתח את הספר ממש. מה קורה כאן. שמו של הספר מרמז קצת על המהלך: העיסוק הוא במיכאל, אבל לא במיכאל בפני עצמו אלא במיכאל מהצד של חנה, מיכאל שלי. לכאורה יציאה, ובעצם התכנסות. הדברים לא בפני עצמם אלא מתוך הסובייקט שאי אפשר לצאת ממנו.

נתחיל בהמרה לאידאות: חנה מייצגת את הרגש, מיכאל מייצג את השכל. אלו קוים כללים מאוד, אני יודע. אם הייתי מנסה לדייק יותר הייתי הולך לכיוון הדברים כפי שהם, הנואומנה, גם החתירה לאמת עצמה (מיכאל) – מול הסובייקט, הנגיעה האישית, הפנומנה (חנה). שניהם נשואים זה לזה. מיכאל מאושר מאוד שהוא נשוי לאדם הנכון, אבל חנה איננה מחפשת את האדם הנכון אלא את האהבה הנכונה. לא החוץ מעניין אותה, אלא התחושה העצמית שלה.
צריך לראות את הספר כחלק ממכלול הספרות בשנות השישים. להזכירכם, סארטר וקאמי הצרפתיים שלטו באותו זמן בכיפה. סארטר סירב לקבל את פרס נובל בשנת 60', ורעיונותיו האקזיסצטנציאליטים שלטו בכיפה התרבותית באותו זמן. כן, גם בישראל התוודעו לדעותיו. סארטר האקזיסטנציאליסט היה פוליגמי וניהל מספר מערכות יחסים בו זמנית, כשהוא רודף אחר החוויה ולא אחר התא המשפחתי. מתוך מודעות כזו כתב עוז את 'מיכאל שלי', כשהוא מתרכז בתיאור בדידותו של האדם המודרני עקב העובדה שהוא כלוא בתוך עצמו.
נרחיב מעט בנושא: כשקאנט דיבר על הדברים כפי שהם, הוא התכוון לעובדה שאין לנו יכולת לחוות את הדברים ללא נגיעה אישית. למעשה, כל אחד מאיתנו איננו חווה עולם זהה לשל זולתו, אלא עולם שמוצג בפניו על ידי תפישתו העצמית, שאין לו יכולת בדיקה עד כמה היא תואמת למה שחווה השני. למעשה, האדם כלוא בתוך עצמו. סרן קריקיגור, אבי האקזיסטנציאליזם, דיבר על 'הבדידות הקיומית': קיומו של האדם מלא בדידות מעצם היותו בעל תודעה, כיון שהתודעה שלו כלואה בתוך עצמה. זה מעגל שמזין את עצמו: אילו היה האדם פתוח לתודעות אחרות, לא היה לו ייחוד משל עצמו, וממילא הוא לא היה קיים. קאמי, ב'הזר', מציג את חוסר האכפתיות לעולם שנובע מתוך התפישה הזו. מרסו, גיבורו של קאמי, אדיש לחלוטין לסביבה (מתוך נקודה זו נובע האבסורד, אבל זה כבר נושא אחר). יותר מזה, הוא מציין שני דברים בטוחים: ההווה והמוות. הוא לא חושב על העבר ועל העתיד, אלא מתרכז בהווה, והמוות מבחינתו איננו דבר מטריד אלא דבר מוכרח.
ומה אנחנו רואים אצל עוז? גיבורה כלואה בתוך עצמה (בדידות קיומית) שכוספת לחיים גדושים בדמיון (פנומנה, החיים מתוך הסובייקט. לא האמת היא הנקודה אלא החוויה של הדברים). לא סתם בדמיון, אלא לחיים סוערים. המוות שהוזכר בהתחלה ("אינני רוצה למות") אינו מוות אמיתי, אלא מוות נפשי- הדמיון מת, היכולת לאהוב מתה. אם היכולת לאהוב מתה, גם המוות עצמו מגיע. כלומר, המוות בציטוט הפתיחה אינו death, אלא מטאפורה לאובדן היכולת לחוות את החיים בעוצמה, לסעור, לאהוב. מתוך הכליאה העצמית הזו בתוך הבדידות הולכת הגיבורה ומשתגעת. היא בעצם כוספת לילדות שלה ("שבהיותי ילדה היה בי הרבה כח לאהוב"), רווית ספריו של ז'ול ורן והתאומים הערבים שהיו מאוהבים בה (ואולי מאוהבים זו לא המילה הנכונה. כרוכים אחריה, נכון יותר). הילדות מצטיירת כאן בתור העולם האידאלי, והבגרות היא הבעייה. השממון, הריקנות שבחיים נטולי עניין.
לכאורה הדברים פשוטים, אלא שעוז – דרך חנה – מודע לבעייתיות בנושא. קודם כל, אי אפשר לחזור באמת לילדות. שניה, אי אפשר לנפץ את הבדידות הזו בשום דרך. שלישית, רדיפה מתמדת של ריגושים הופכת בעצמה להיות שגרה, וצריך לשבור גם את השגרה הזו באיזו דרך כלשהי.
מה חנה עושה, אם כן? היא מנסה לשבור את השגרה מתוך השגרה. בסוף הספר היא מתנפלת על מיכאל מחדש, כאילו גילתה אותו רק הרגע, אבל היא לא מתייחסת לתודעה שלו אלא לגוף שלו. בתחילת הספר היא התייחסה אל "הסטודנט למדעי הרוח" שבו, בסופו היא מתייחסת רק לגוף שלו, מתוך חוויה עמוקה שלה עצמה, דבר שמעצים את הבדידות אבל גם מספק מקלט רגעי. היא לא מתגרשת: בכל כוחה היא משמרת את הקשר עם מיכאל, מתעניינת בו, מנסה בכל כוחה לאהוב אותו, אבל זה לא עוזר. היא לא אוהבת אותו יותר, עוד מעט חודל כוחה. פרק הסיום של הספר, אם כן, משקף את תקוותה האחרונה של חנה: לפתוח את המנעול ואת דלתות הברזל, לשחרר לחפשי את התאומים הערביים (שמייצגים את ילדותה) ולפוצץ את כל שיש. לשבור את כל המסגרות, את כל מה שיש, ומתוך כך תרד שלווה קרה על המרחבים.
גם זהו פתרון ילדותי, אבל הילדות היא הנקודה כאן. השגעון הוא השחרור, הכליאה בפנים היא היציאה אל המרחב. עוז מנתח את השגעון ומציג אותו כפתרון אפשרי לבדידות הקיומית. כבר אמרנו, ואם לא אמרנו זה המקום להגיד – עוז לא מציג את השגעון כפתרון היחיד האפשרי, וחנה בעצמה היא דמות מוקצנת מאוד. איך לומר? בתוך כל אחד מאיתנו יש חנה ומיכאל באיזונים שונים. מזכיר במשהו את 'יש ילדים זיגזג' של גרוסמן? בהחלט.

עכשיו צריך לראות את מקומם של יורם ויאיר בהוויה הזו.
יורם הוא הצד של חנה: משורר צעיר שמתבגר והופך לחייל. השילוב כאן איננו חלוקה לשתי אוטונומיות, כי אם מין משחק. הוא מחביא את הצד המשוררי שבו בתוכו פנימה (מראה רק לחנה את השירים, וגם כאן הוא איננו משתף אותה בכל) וחי חיים רגילים. כאשר הילדות שלו מתפרצת – השירים מתפרסמים – הוא משוחרר מבית הספר הדתי שלו, ואז הולך לנח"ל הדתי. כלומר, יש כאן חיים סודיים, אבל חוויה מלאה שלהם. כאשר הם מתפרצים הם יוצרים שינויים בסדר החדגוני של החיים, אבל מחליפים אותו בסדר אחר. למעשה, יש כאן קשר בין החוץ והפנים, ואם מישהו נזכר כאן בהוכחה של דקארט לנכונות העולם (יש אלוקים, שהוא טוב, ואני סומך עליו שהוא מראה לי את העולם כפי שצריך) מבחוץ, בהחלט יש לו במה להאחז. לא סתם יורם הוא נער דתי.
[יש כאן מקום לדון בחווית המלחמה השונה בין יאיר, מיכאל וחנה: חנה חווה את המלחמה כחוסר סדר, ע"ע פרק אחרון. מיכאל חווה את המלחמה כחסרת מקום. אין לו מקום במלחמה, מתוך שהוא מסודר והיא מלאת בלגאן. יאיר חווה את המלחמה כתהליך מסודר ע"ג משבצות. נדון בו בהמשך, רק בעניין יורם החייל: בעיני חנה זו התחבאות. הסדר של החייל, לכאורה, מחביא תחתיו את המלחמה]
ויאיר? הוא הצד של מיכאל. הילדות שהוא חווה איננה הילדות באמת. הוא נולד מבוגר כלפי חוץ. גדול, מפותח, ויוצר יותר קשר עם מיכאל מאשר עם חנה. את חנה הוא איננו מבין, אבל בכל זאת יש לו עולם פנימי – ילדותי משהו – שכלוא בתוכו ואיננו יוצא. חלומות שהוא איננו משתף אותה בהם. דמיונות. שילוב של חנה ומיכאל, אבל שילוב שמכיל את היצירתיות על קוי האוטובוס ואת הסדר על המלחמה. האם יש כאן פתרון? אולי כן ואולי לא.

לעני"ד עוז איננו פותר את הבעיה שהוא מציג: הבדידות, הכליאה בתוך עצמך, אלא רק מציג אותה. לכל היותר הוא מציג פתרון של שגעון, שזה איננו פתרון אמיתי. מצד אחד זה קצת מאכזב אותנו, החפֵצים בגאולה אישית ובסיום טוב. בפתרון, לפחות, לכל הבעיות. מצד שני זה נותן מקום לקורא למצוא את עצמו בחנה ובמיכאל, אולי זו חשיבותו של הספר הזה.
_____________________________________

הערת שוליים על הכתיבה עצמה: עוז מתבלט כאן בבחירת המילים שלו, כמו גם בתיאורי הנוף ומזג האויר שתואמים למצב רוחה של חנה, אבל ככלל- עשו מהספר הזה הרבה יותר ממה שהוא ראוי לו, והכתיבה המאוחרת יותר של עוז ('עד מוות' כפותח לאיכות) טובה הרבה יותר.