עד שהגענו להבנה עם האור / אליעז כהן

הוצאת קשב לשירה, 62 עמודים.

 אליעז כהן הוציא ספר שירה חדש, ואני כבר הוצאתי מהארון את שלט ה'גילוי נאות' הישן, הברקתי אותו וצחצחתי אותו והנה אני מעמיד אותו פה לפניכם. גילוי נאות: לא אתיימר לומר שאליעז ואני חברים. אני יותר תלמיד מחבר. וביקורות של קרבה, כמו זו שני כותב לפניכם עכשיו, צריך לקחת בערבון מוגבל.

את הספר הזה אפשר לסכם בשיר אחד. הוא לא שיר מיוחד, לא פותח ולא סוגר. סתם שיר מאמצע הספר: 'ברושים'.

בְּרוֹשִׁים

יְרוּשָׁלַיִם בְּרוֹשִׁים סָבִיב לָהּ
שׁוֹבְרֵי רוּחוֹת וּמְשַׁפְּדֵי
יָרֵחַ וַחֲצִי יָרֵחַ.
נִדְחָקִים בֵּין לַגְּדֵרוֹת וְלַבָּתִּים
כִּנְעָרִים מְלֹהָטִים בִּתְשׁוּקָתָם
לְיֶרֶךְ-שַׁיִשׁ
מְפַלְּלִים תָּדִיר
לִתְכֵלֶת-מַעְיַן-שָׁמַיִם

פַּעַם, בְּמָקוֹר בָּרוּךְ, גִּדֵּל לֵיאוֹנִיד אַרְבָּעָה בְּרוֹשִׁים
וַרְיַאצְיוֹת בְּפֶחָם עַל נְיָר
עַל הַכָּפוּף שֶׁבֵּינֵיהֶם אָמַר לִי
כַּנִּרְאֶה חָזַר בִּתְשׁוּבָה.

וְהַבְּרוֹשׁ הַדַּק-מִן-הַדַּק
שֶׁנָּד לִי בָּרוּךְ הַשָּׁב לְעֶצְיוֹן
כְּשֶׁשּׁוּב יָצָאתִי בְּשָׁלוֹם
מִמִּנְהֶרֶת הָרְפָאִים.

אֲבָל הַבְּרוֹשׁ הַגָּדוֹל שֶׁאֵצֶל
מַצֶּבֶת אֱלִיעֶזֶר דּוֹדִי הַמֵּת
מְכַוֵּן חֻדּוֹ כָּחֵץ
אֶל הַבֶּטֶן הָרַכָּה שֶׁל אֱלֹהִים

ארבעה בתים. בית ראשון, ירושלים, הירח המאוהב שלה והברושים שלה, שמשוועים לשמיים. בית שני,  צייר בשם ליאוניד (בלקלב, אני מניח) ממקור ברוך, מצייר ארבעה ברושים ומעיר שהכפוף כנראה חזר בתשובה. בית שלישי, ברוש דק בכניסה לגוש עציון. בית רביעי, ברוש מעל מצבתו של אליעזר, דודו של אליעז, מכוון אל השמיים ואל אלוקים. שיר אחד, ואנחנו מקבלים בבת אחת את ירושלים וגוש עציון, יחסים בין אלוקים לאדם, יחסי אהבה ותשוקה ואליעזר, הדוד המת, שיכול לסמן גם את הצבא ואת המילואים. הכל בבת אחת. הכל מאוד נקודתי. אנשים מוזכרים בשמם, מקומות, ספרים ומשוררים. זה הספר.

ספר השירים החדש של אליעז הוא ספר של מקום ושל זמן. מקום ספציפי: ארץ ישראל. מקום ספציפי יותר: גוש עציון. והוא מאוד מאוד גוש עציון. ההרים הם הרי גוש עציון, וירושלים נחבאת תמיד מאחורי האופק. המילואים הם במחסומים, באימון טנקים בצאלים. הכל מאוד מאוד אנחנו, מאוד קונקרטי, מאוד כאן: שירים סביב גוש קטיף יחד עם שני הספדים-פיוטים לזכר נרצחי הפיגוע בישל"צ. אם לומר איזו מילת ביקורת, הפיוטים האלה (ויש עוד ברחבי הספר) הפריעו לי, הם יצרו מעין חריגה מהמשלב הלשוני הרגיל בו אליעז משתמש, לכיוון יותר מתפייט, פחות אומר את הדברים. לי זה צרם.

ומשהו על אלול ועל תשובה:

אחד ממחזורי השירה בספר נקרא 'אני לדודי'. רק חצי מהפסוק המקורי, 'אני לדודי ודודי לי'. והחצי הזה הוא חצי של מוות. של חיים שנגדעים באיבם. מחזור שירים שעוסק בדוד המת, אליעזר פלדמן, שנפל בקרב המיתלה. ומבנה הספר הולך עם הכאב הזה הלאה. כאב על אדמה שנגדעת, על גוש קטיף, על חללים אחרים בצבא ('שאריות העלומים שנתפזרו בלבנון'), כאב וכאב, כאב וכאב, באיזשהו שלב – ואחרי שכבר עבר לנושאים אחרים, ולשיר מהמם על אימון שריון בצאלים – "הדין בכורסאות יתרווח" כותב אליעז, ואחר כך, "הסליחה לא תעבור את הסף". וכשקראתי אמרתי לעצמי שהכאב הזה הוא כאב של אלול, של הסוף, של הסיכומים, ובאמת מיד אחר כך הגיע שיר לראש השנה, ורווח לי.