יונתן, גיבור הסיפור [הערת אגב: לא בהכרח. יתכן לא פחות שגיבור הסיפור הוא עזריה], מגיע למסקנה שנמאס לו מהכל, שהוא חייב לנסוע, שאין לו סיבה להשאר כאן, במקום הזה (קיבוץ גרנות) בדווקא. דמויות נוספות שמופיעות תוך כדי: אשתו, רימונה, חיה במצב נפשי עדין, בין שלווה-אפאטיות-אולי מחלת נפש. אביו, יולק, הוא ממקימי הקיבוץ, שר לשעבר בממשלה וידיד טוב של לוי אשכול. אימו, חיה, שחיה במעין טירוף. בין לבין מופיע זר בשערי הקיבוץ. עזריה, שהוא מאופיין במעין דמות יהודית גלותית: הוא נחפז מאוד למצוא חן בעין הכל, שיהיה הוא משפיע וכולם מעריצים ומעריצות אותו. אפילו את עבודת המכונאות הוא עושה ע"י השכל, בזמן שיונתן עושה את המלאכה עצמה. הוא מנגן בגיטרה ומחזיק מעצמו מומחה לפילוסופיה ובפרט לכתבי ברוך שפינוזה, הפילוסוף היהודי שנוּדָה. עד כאן פתיחת הסיפור.
בהמשך מתוארים נסיונות מכמירים של עזרה להקלט בהווי הקיבוצי, כולל תהליך התקרבות בינו לבין רימונה עד כדי כך שגם הוא וגם יונתן חולקים אותה ביניהם [או כמעט חולקים? עמוס עוז לא מנדב הרבה מאוד פרטים בנושא], מחשבות של יולק ושל יונתן, שמצטרפים לכדי פאזל נוקב על הדור השני להתיישבות בארץ. בחלקו השני של הספר בורח יונתן לפטרה, חמוש בנשק ובלי להודיע לאיש לאן הוא נעלם. יולק מנסה למצוא אותו בכל דרך אפשרית, הקיבוץ מפעיל קשרים וגועש כולו. חיה משתגעת – ואולי הייתה משוגעת גם מלכתחילה? על כך פנים, יונתן מנסה להגיע לפטרה, בדרך הוא עובר חויה נפשית עזה והולך לגור עם איזה מודד קרקעות שנראה כמו טולסטוי. סוף הסיפור נגמר בכך שהקיבוץ חי על מי מנוחות, עזריה הופך להיות דמות משמעותית ובפרק האחרון יונתן מופיע בפתאום במוסך ומתחיל לעבוד כאילו כלום לא קרה. השמועות אומרות שהמפקד שלו בסיירת מצא אותו ואמר לו להפסיק עם השטויות, ויונתן העמיס את הציוד על הג'יפ וחזר לקיבוץ.
מומלץ לקרוא את הערך בויקיפדיה על הספר: התמצות שם טוב הרבה יותר משלי. בכל מקרה, מן הראוי לציין עוד עובדה אחת: העלילה מתחילה לאט לאט ופתאום מאיצה את קצב ההתרחשויות עד לדילוג של חודשים בסוף הספר. אם פרק בתחילת הספר הוא תיאור של ערב, פרק בסוף הספר הוא תיאור של חצי שנה. זה מעניין, כיון שלא מתאים לעמוס עוז ליפול במלכודת החשת קצב העלילה. ננסה לעמוד על כך בהמשך.
עד כאן הספויילרים הכבדים. מכאן ואילך אני מנסה לצאת למסע פרשנות, הִרהוּרי משהו, מִשֶׁלִי, אתם מוזמנים להצטרף.
שם הספר מעורר אוטומטית אסוציאציה לקטע מתוך 'אל מלא רחמים': "…המצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה…" מה גרם לעוז לקרוא כך לספר? תחילה יש מקום לשאול האם קיימת, אי שם, מנוהה שתהיה נכונה. כלומר, יש מנוחה שגויה. ואולי הביטוי 'מנוחה נכונה' הוא בכלל אמור להקרא כך, במקור: "המצא מנוחה, נכונה על כנפי השכינה", ואז ה'נכונה' היא מלשון כָּן, ולא מלשון נכון. כך או כך, עוז בחר לפרש את הביטוי במשמעות של 'נכון'. בכך הוא מכוון את הקורא לתובנה כי המנוחה המוצעת בספר היא המנוחה הנכונה, או אולי החיפוש המתואר בספר הוא חיפוש אחר המנוחה הנכונה. עניין זה חשוב במיוחד, כיון שניתן היה להבין שיונתן מחפש שבירת שגרה כלשהי – ולא היא. [ניתן לראות עניין זה במיוחד בסוף הספר: אם כל כך הוא מחפש שבירת שגרה, נדידה אינסופית, למה הוא נשאר לעבוד אצל המודד במשך מחצית השנה? מסתבר שהוא מחפש מקום אחר מהקיבוץ בו יוכל לנוח.]
מספר קונפליקטים מניעים את הספר. הראשון הוא החיפוש אחר מקום מנוחה. כשיונתן הוא אלגוריה לעם ישראל, לדור שגדל בארץ, ועזריה הוא אלגוריה לדור המעפילים: שניהם גם יחד מחפשים את המקום הנכון לנוח בו. עזריה חפץ לחדול מהנדודים של היהודי בכל חייו, ויונתן רוצה למצוא מקום שבו יוכל לנוח- במן מחשבה שאולי הקיבוץ הוא אינו המקום הנכון לחיות בו, כיון שהוא גדוש אידאלים ומביט על האדם כחלק מן הכלל. הקיבוץ הוא, בעצם, ארץ ישראל, כשמחוץ לקיבוץ הם יהודי התפוצות העשירים, הנדבנים, ובאר שבע מלאה באחרים: תיירים, בדואים, דתיים(…) וכדו'. הבריחה אל פטרה, היריות בשמיים, הלחישה של המודד ש'כולם שם רוצים להרוג אותך' מביאה לידי מסקנה שאין מקום אחר, ובמקודם או במאוחר ארץ ישראל היא המקום היחיד שיש לנו, למרות הקשיים. עובדה זו מתאימה לדעותיו הפוליטיות של עמוס עוז: השמאל הישן, הפטריוטיזם מצד אחד מול הנסיון לשלום, להבנה ולהסכם מהצד השני.
הייתי הולך טיפה רחוק יותר, וטוען שרימונה היא, בעצם, אלגוריה למדינה, וכך מתגלה בספר קונפליקט נוסף: בין העולים הגלותיים ובין הצברים עזי הרוח. העולים שתפקידם בצבא הוא עורפי והצברים שמשרתים בסיירת מובחרת. שניהם חפצים לחלוק במדינה, ואמנם בסוף שניהם חולקים בה, כשהילד הוא, בעצם, משותף לשניהם. כך אפשר להבין את הבריחה של יונתן אל מיכל, החיילת, אי שם ליד ים המלח, ואת אי היכולת להשאר עימה לילה נוסף.
קונפליקט נוסף שבספר, כך לעניות דעתי, הוא הניגוד שבין דור הנפילים, הדור הראשון להתיישבות, ובין הדור השני: הצבר, עטור הבלורית ורחב הכתפיים, שאינו מוצא לעצמו חפץ בכל האידאלים האלו. דוגמא עזה, כמעט אפשר לומר: לב הספר, נמצאת בקטע בו בא לוי אשכול לבקר את יולק. יושבים שני הישישים כסלעים עטורי אזוב, מרתקים בכיעורם, וחרש מתבוננים בהם הדור השני: רימונה ועזריה. כנ"ל אפשר לראות במכתבים שמנסח יולק: אל לוי אשכול הוא מנסח תחינה להבנה מה קרה לבן שלו, מהיכן צמח הפער הזה שבינו (חדור אידיאלים, איש למופת) ובין בנו (רחפן, אינו מוצא חפץ בכל האידאלים הללו), ואל העשיר שמער לים הוא מנסח בקשה שיואיל ויעזוב את יונתן שלו לנפשו: הוא חושש שיונתן הלך אליו, אל האמריקאי הבוגד ההוא, ומבקש שיחזירנו.
סך הכל ניתן למצוא בספר את התמודדות הצבר, הדור השני להקמת המדינה, בשלשה מישורים: כנגד אביו (הדור הראשון, יולק), כנגד העולים (עזריה) וכנגד המדינה (יחס אמביוולנטי, רימונה). ואולי עכשיו אפשר להסביר מדוע ישנה מנוחה לא נכונה: כשאנו מסבירים 'מנוחה' לא כהרגשה סובייקטיבית אלא כמשהו אובייקטיבי, למשל: הכדור נח, הוא איננו זע. במצב כזה ישנה מנוחה שהיא נכונה, כלומר, מנוחה שמרגישה נכון מבחינה סובייקטיבית, וכך גם המנוחה הנכונה –שמלווה בתחושת רווחה סובייקטיבית. זה גם מסביר לנו את מהירות העלילה: ההתחלה מעוכבת, כדי שנחוש את הקונפליקט. הפתרון, לעומת זאת, בא בחטף. כך, לעניות דעתי, יש להבין את הספר.
—————
אני רוצה להתעכב על כמה מוטיבים ביצירתו של עמוס עוז.
תחילה, כמובן, בדמות האישה חולת הנפש. הסיבה ל'כמובן' הזה היא שמוטיב זה כל כך בולט, שאי אפשר לפספס אותו. יותר מכך, גם המניע למוטיב ברור מאוד. דמות האישה חולת הנפש שב ומתגלה בהרבה מאוד מספריו של עמוס עוז: החל מ'מיכאל שלי', המשך בכמה וכמה סיפורים שב'ארצות התן' (למרות שכרונולוגית הסדר הפוך: ב'מיכאל שלי' זה עיקר העלילה) וכלה בדמותה של חיה ב'מנוחה נכונה'. וכן הלאה: ב'קופסה שחורה', ב'אל תגידי לילה'- תמיד חסרת היציבות הנפשית היא האישה. לא מעט חוקרים טענו שהסיבה לכך היא ביוגרפית. אימו של עמוס עוז הייתה חולת נפש, ומסופר עליה בפרוטרוט ב'סיפור על אהבה וחושך'. אמנם עמוס עוז עצמו טען זה מכבר שאין קשר בין אימו לחנה מ'מיכאל שלי', וכי הן שתי דמויות נפרדות לחלוטין, אבל ריבוי המקרים מוכיח ההפך, ויש מקום רב לטעון שעוז מושפע מדמותה של אימו ומחיל זאת על הדמויות הנשיות שבספריו. במודע או שלא במודע.
כמו כן, עוז נוטה להשוות בין מצב הרוח החיצוני, לאמור: מזג האויר, ובין מצב רוחם הפנימי של גיבוריו. אפשר לראות זאת בעיקר ב'מיכאל שלי' וב'מנוחה נכונה', בכמה ומכה צמדי פסקאות: הראשונה מתארת מזג אויר, השניה מתארת מצב רוח. ההסבר לכך פשוט: עוז רואה את כל מכלול הסיפור כמוביל למטרה מסוימת, וכל פסקה בסיפור היא בעלת סאב-טקסט שמוביל למטרה הכללית של הסיפור.
הכריכה האחורית 