הם לא ישבו במסעדה

לידידיה
(מחווה לסדרת המסעדה שלו)


איש אחד הלך ברחוב ואמר בקול: "אחד, one. שתיים, two. שלש, three…"
ניגש אליו אדם אחר ושאל: "תגיד לי, מה אתה עושה?"
"אני?" אמר הראשון, "אני סופר ומתרגם."

הם לא ישבו במסעדה. למעשה, הם ישבו מחוץ למסעדה ומעליהם התנשאה השמשיה כמו דודה גדולה ומנשקת הלבושה שמלה פרחונית. היא הזמינה קולה, הוא הזמין בירה. שני המשקאות הגיעו מצוננים והמלצר שנשא אותם קינח את אפו בלי הרף; כנראה הרגע נודע לו שכלבו האהוב מת. הם לבשו בדיוק את מה שאתם מצפים שילבשו אנשים שהולכים לשבת יחד מחוץ למסעדה: לה היה תיק קטן מתחת לשולחן הקפה והיא הרגישה נבוכה מאוד. גם לו היה תיק קטן תחת השולחן וגם הוא הרגיש נבוך מאוד. גם השמש שחשפה אותם כהבזק חולף מידו של צלם רחוב הרגישה נבוכה, אבל איש לא שאל לדעתה. הוא כחכח בגרונו ואמר משהו שיכול להיות מתוק ויכול להיות מביך בעת ובעונה אחת. היא הסמיקה. כשקם לכרוע ברך, הוא ראה את המלצר משפשף את עיניו האדומות ומחזיק בסלולרי שלו כמו בכלי קיבול על סירה מחוררת. פתאום הבין עד כמה החיים קצרים ועד כמה צריך להספיק לעשות דברים מהר, ועל כן לא כרע ברך אלא פתח את הקופסה ונתן לה לראות את הטבעת. היא התחילה לבכות; כנראה הודיעו גם לה שכלבה האהוב עומד למות.

שימו לב: מישהו או מישהי קרא זה עתה את פסקת הפתיחה של הסיפור הזה. אנו משתדלים להקפיד על ביקורת איכות ללא מגע יד אדם, אבל דברים מעין אלה אינן בשליטת החברה. אם אותו מישהו או אותה מישהי ימשיכו לקרוא, צעדים מרחיקי לכת ינקטו בהמשך. לעת עתה נסתפק באזהרה חתומה בידי נוטריון. את ידי הנוטריון אפשר לראות אצלו במשרד בכל עת ועל פי בקשה, אבל במקרה כזה הנוטריון קיבל הוראה להוריד את הכפפות. זה הכל לבינתיים.

[מונולוג שחשבה הסופרת בעת שעמדה לפני המראה והריחה קווצות מהשיער שלה:
"…וכשיעמוד הקורא מול הכאב המתוק והמוכר שבלקרוא את עצמו צריכה שתתמלא בו הבנה שזה איננו סיפור על פרידה. לפחות לא במובן המקובל, המתנתק, קורע הלבבות, של פרידה. סוף דבר, הלא כל פגישה היא הכנה לפרידה ובכל פרידה יש משהו מטעם המוות. וגם המוות אינו נזקק להיות הנושא של הסיפור, שהרי גם ככה הוא נוכח בחיים בטבעיות מכוונת, מרגיזה, כמו הבחוּר בפאב שמשעין רגל אחת על הקיר ושורק לעצמו, אולי מקפיץ מטבע, והאפלולית לופתת בזיפי זקנו ובצל שתחת כובעו כמו עכביש זקן הממתין לטרפו. צריך שיהיה מובן שהסיפור הזה כל עניינו אינו אלא לראות את הסתמיות שבחיים עצמם, כשבמשפט כמו ´אני אוהב אותך´ אין יותר משלש מילים וזעקה נואשת, כמעט דקיקה, להעביר רגש ממקום סגור אחד למקום סגור אחר. יותר מזה צריך להאחז בידיים שקופות, נואשות, בכל דבר שמזכיר ממשות. צריך להבהיר – ואולי זה הדבר החשוב מכל – שהמילים אינם ולא כלום מהמציאות עצמה. ולשם כך צריך להוציא אותם מהמסעדה, צריך להרקיד אותו עם אגרטל פרחים ואותה להבכות בשל כאבי השיניים שלה, אולי בשל מותו המתקרב של הכלב שלה. ויותר מכל צריך להזהר שלא להגיד שום דבר על הסופרת עצמה ועל…"

ועל אף מה שאמרה, שתלך הזהירות הזו לעזאזל. איכשהו, כבר היא יודעת, יהפוך הסיפור הזה לסיפור על בנים ובנות. אפשר להסביר את זה בצורה מטאפורית, רווית הקשרים, ולהצביע על הדמיון שבין הסופרת לבין הבחורה שבסיפור. על תחושת הקנאה שבה, גם על הכמיהה שלה, זו שכמעט נתלשת מהחזה שלה ובוקעת לרקיע. וכמה רקיעים היא כבר בקעה, בכמיהות האלה, עד שעוד רגע וכל מי שיציץ מלמעלה, מהרקע שהיא פערה בשמיים הכחולים האלה, יחשוב שוודאי שהיא רווקה זקנה, בת שלושים ושמונה, עדיין לא אֵם. והחלל הזה שיש לה בבטן צועק עליה בקול מהדהד, מבפנים, במין תאווה בלתי נשלטת להתמלא ולהיות יותר, ולהיות שניים. אבל לא. היא בת עשרים וארבע. רווקה, אמנם, והכמיהה הגדולה שחותכת בחזה שלה אינה להתמלא, בדווקא. אפילו לא להשתלם, כלומר להיות שלימה, להכיר בחור, להחזיק לו את היד בזמן שהראש שלו מוטל על ברכיה. הכמיהה היא דווקא להרגיש. לא בקונוטציה של בנים. פשוט להרגיש. שהימים הפכו להיות דהויים לה, אפרוריים, מהוהים עד לזרא. דביקים בלחות של גוש דן ובהערות הסתמיות שאומרים אנשים זה לזו במקומות ציבוריים או אינטימיים. איך אפשר ומה צריך לעשות בשביל לתלוש את כל האפור הזה עם מליון בלונים צבעוניים, ואז אז לעוף לשמיים. היא מנגבת את הדמעות שצצו על לחייה וחוזרת למחשב. כי אם לא בסיפור, אז איך להגיד את זה. ועוד ניגוב אחד, אחרון, כמו נפנוף שלום לדמעה הקטנה האחרונה, והנה– ]

יש משהו יפה בבחורה שדמעות זולגות על לחייה בהתרגשות. שניהם הסתכלו בטבעת: היא ראתה הצעה, הוא ראה הצעת מחיר. את הטבעת קנה באלפרד ובניו, חנות ברחוב המלך שאול שפעמון קטן מצלצל בה כשאנשים דוחפים את הדלת. הוא עצמו צלצל לחנות והזמין את הטבעת טלפונית; מראש ידע שלא יקלע לטעם שלה. כשנשאה את עיניה עמד טעם מתכתי בלשונה. "מה עכשיו?" אמרה לעצמה חלושות. היא ידעה שהיא צריכה להגיד משהו, ועל כן אמרה "כן" וגם "אני אוהבת אותך". יותר מששמע את האמת במשפט, שמע את הבנאליות שבו וזו כווצה את לבבו. הוא חייך חיוך רחב ומלא אושר. על כל הפנים, כך קיוה. הפריח נשיקות באויר. ריקד מעט עם הפרחים שקטף מהקנקן שעמד במרכז השולחן. אחר כל שאר הטקסים הנדושים הוא סגר את הקופסה והתיישב חזרה. בתוך תוכו ידע שהוא צריך להרגיש אושר גדול, אבל במקום זה הוא הרגיש ריקנות גדולה וחסרת אונים. היא התיישבה, רפה, ולגמה מהקולה. הוא כחכח בגרונו ולגם מהבירה. אם היה יכול היה נפרד ממנה עכשיו ומותיר אותה לאנשים אחרים: מי לא יחפוץ בבירה טובה שכזו.

[עזבו אתכם מהבחורה. הייתם רוצים להכיר את הסופרת. היא בחורה זורמת, חמודה. יש לה שיער חום וסבוך ואף שנראה טיפה יותר מדי גדול ממה שהוא צריך להיות, ואף על פי כן הוא נמצא במקום. היא לומדת הסטוריה באוניברסיטה העברית ומתגוררת בדירת רווקים ברחביה. מדי יום חמישי היא מקיימת ערב אינטלקטואלי נחמד שבו הם יושבים ומדברים ושותים מיץ וקפה וכל מה שיש במקרר, ובמוצאי שבת הדירה הופכת למסיבה רעועה. מלבד זאת היא מעולם לא גדלה כלב, מעולם לא הציעה נישואין ועד לסיפור הזה, בכל הסיפורים שלה בהם היא מדברת על עצמה היא תמיד עשתה את זה בגוף ראשון ולא בגוף שלישי].

למרות כל החולשות שהסתמנו בפסקה שלפני האחרונה צריך לומר ברורות את העובדות שקרו באמת:
א. שניים ישבו מחוץ למסעדה.
ב. האחד כרע ברך והגיש לשניה טבעת.
ג. המלצר שמגיש להם שתיה חולה בדלקת עיניים.
ד. הוא אוהב אותה.
ה. היא אוהבת אותו.
ו. הם יושבים עכשיו תחת השמש ומאושרים יחד.

[כל השאר פרשנות. אל תתנו לסופרת חדלת אישים לבלבל אתכם עם תחושת הבדידות שהיא חווה ברגעים שכתב את הסיפור. ככלל, לא הייתי מאמינה לסופרת שמתאהבת בבחור שכתבה ועדיין אפילו לא תיארה אותו ביותר משלש שורות, ולשם כך מטילה חוסר החלטיות והרהורי פרידה על הבחור שרק עכשיו הציע לבחורה אחרת, כתובה אף היא, נישואין].

אי שם ברחוב המלך שלמה יושב אדם מבוגר עם כובע אפור ופתטי לראשו וקורא בספר. הוא נינוח. בשידה לידו יושבת כוס גדולה עם מיץ תפוזים טבעי ומהמהמת ניגון נעים. בתו הקטנה יצאה להסתובב עם חברות בעמק רפאים והספר שהוא קורא עוסק בחלומות אבודים ובענקים בעלי אזניים קטנות. לאחרונה הוא לא שומע טוב: כבר התחיל לבקש מאנשים לדבר בקול רם, ובזמן האחרון הוא מהרהר על קניית מכשיר שמיעה. ודווקא נוח לו בשקט הזה, כאילו הגיע הזמן, לאחר שבעים שנה של רעש, וסוף סוף נותנים לאדם לקרוא ספר בשקט. תגמול על פועלו למען העם, האומה, המולדת, העולם, מי שלא יהיה. בספר מסופר על זוג שיושב מחוץ למסעדה ומציע נישואין. מצידו אפשר לספר גם על הבת הקטנה שלו, שהרי שניהם גידלו כלב בזמנו ולפעמים הם הולכים לשחות יחד בבריכה הציבורית, כך שהדמיון ביניהם רב על המפריד. באופן אישי הוא היה מעדיף לשמוע יותר על המלצר, שהרי אנשים רבים מציעים נישואין זה לזו, אבל לא רבים הם המלצרים שכלבם עומד למות. שנינות קצרה חולפת במוחו ומאפרת את בדל החיוך על שפתיו: אמנם כל כלב בא יומו, אבל אין זה אומר שבכל יום בא כלב.

היא בכלל הייתה כלבה, חשב. מנהל העבודה ביקש לשחרר אותו מהעבודה היום, ואולי היה זה הוא שביקש ממנהל העבודה לשחרר אותה? בכל מקרה לא היה מי שיחליף אותו, וגם המחליפה שלו מאחרת ובינתיים צריך להגיש דברים לשולחנות. אפשר לחשוב שאני מסומם, חשב לעצמו. משהו בעיניים האדומות, בהסנפה הקבועה של הנפש פנימה, אפילו בחיטוט קצר המועד בפלאפון. למזלו, כמעט כל מי שראה אותו חשב שהרגע קם משינה, ואין להכחיש: בצורה מסוימת הוא אכן קם הרגע משינה של חצי שנה. אדם אחד שראה אותו חשב שכלבו האהוב מת, וסופרת אחת, צעירה במובנים מסוימים, חשבה שיש לו דלקת עיניים. הדברים היחידים שהיו לו היו מכנסי ג´ינס וחלוק עבודה שחור ונאה שעטף אותם בצורה מושלמת. אפילו מלאי הטישיו בכיסיו אזל, והוא הלך לשירותים להשלים את החסר. כשנכנס לשירותים, שמע המוני בנות מקנחות את אפיהם וגועות חרש: זו הייתה מסעדה טובה מאין כמוה להשליך בה. אחדים השליכו אבנים ועוגות קצפת אחד על השני. אחרים, אחד את השני. כשהתכופף לקשור את שרוכי נעליו הנוזלים העיף מבט והופתע לגלות שכל הבנות הבוכיות לובשות נעליים אדומות. הוא סטודנט לפיזיקה שעבר קורס בלוגיקה, ועל כן חישב במהירות שאם כל הבנות הבוכיות לובשות נעליים אדומות, והבחורה שבחוץ אינה לובשת נעליים אדומות, כנראה שהיא לא באמת בוכיה. הפתיע אותו לגלות איך זכרון הכלבה שעזבה אותו נעלם לטובת מחשבה על בחורה מתרגשת שהרגע הציעו לה טבעת, ולא פחות הפתיע אותו לגלות שקשר את שרוכי נעליו אחת לשניה ועל כן הוא מתקשה ללכת.

דברים שסטודנטים לפיזיקה בוגרי קורס בלוגיקה אינם שמים אליהם לב:
א. הוא נכנס לשירותי הבנות.
ב. שרוכי הנעליים שלו נקשרו אחד לשני.
ג. הוא עצמו, והיא, אינם קשורים אחד לשניה, לפחות לא כפי שהיו בעבר.
ד. גם אחרי שהיא זרקה אותו, לקח לו זמן לשים לזה לב.
ה. אם היה לו לב, אולי לא הייתה זורקת אותו מלכתחילה.

[מה הלך כאן עד עכשיו, אומרת הסופרת לעצמה. אם הייתה יודעת לא הייתה נכנסת לכל הסיפור הזה מלכתחילה. קודם כתבה בן מציע נישואין לבת. אחר כך התאהבה בו, ומיד זרקה אותו מהסיפור כי איך, לעזאזל, אפשר לכתוב סיפור כשמאוהבים בגיבור. ואולי, אם יהיה צורך להרוג אותו מה תעשה, תתן למישהו אחר לכתוב את העניין הזה? ואיכשהו, כמו שידעה מראש, הגיעה לכל הסיפור של בנים ובנות, למרות שלא לזאת הייתה כוונתה. ובסך הכל זה, כמו שאפשר להבין, דימוי עז לכל הרגש שאנשים אמורים להרגיש, שהם אינם מרגישים אותו, שהם נפרדים בשלו ואז חווים רגש אחר, עז מכל דבר אחר. כאב הפרידה, אפשר לקרוא לזה. הצלפה חדה מקצה הציפורן של הממשות. הבנה שהמציאות אינה סיפור.

הנורא מכל הוא שמה שעומד לקרות כבר קרה, ואיך היה יכולה לשאת את האיום הבלתי נשלט הזה מעל ראשה כמו חץ אדום ובוהק. העבודה משעממת, והחיים – חיים. וגם חולי אקסטרים חיים במסלול המוכר הזה. זה אינו הרגש כמו הצבע, זה אינה ההרפתקה כמו החוויה, ומה עשו לנו שאיננו יכולים לעמוד עוד מול עצמינו ולהגיד: אני כאן, וזה בסדר. טוב לי כמו שאני. מרוב תסכול היא התחילה להקיש על המקלדת בזעף: חכגיינהגדחדמצמהמ ךכךננחננרחןהןדןגחהמ ואז עצרה את עצמה, נרגעה. זה כל מה שאת עושה כאן, אמרה לעצמה, כותבת סיפור שהוא החיים. ואין לו התחלה ואין לו סוף. או, יותר נכון, יש לו התחלה ויש לו סוף ואפילו קורים כל מיני דברים באמצע, אבל זה כלום.
כך או כך, היא נתקעה.

אז הלכה לכתוב את הקורא, שהוא אדם בן שבעים שקורא את הסיפור ומקיש בינו לבין הבת שלו. אבל סך הכל הוא דמות משעממת. ואף שזה העניין של הסיפור, לא תוכל להחזיק יותר מדי עם הקורא הזה, למרות שצריך שיופיע מדי פעם, יתן נופך לעלילה מהצד הנכון של הסיפור. הלכה לסטודנט שעובד במלצרות ופתאום קיבל כל העניין תפנית הומוריסטית, שלא לומר סוריאליסטית. המוני בנות בנעליים אדומות שמייללות בשירותים הציבוריים ונעליים שנקשרות לעצמן ולא מוכנות להפרד. ומה הצעד הבא? הלא כל העניין היה להפריד את הדמויות מהחיים הדמיוניים שלהם, ופתאום – צירופי מקרים כאלה, והכאב עדיין מחזיק בה, בקווצת השיער היחידה שלא נקשרה עם כל השאר לצרור מהודק והרמוני, ומה הלאה? לעצור? לשכוח? להמשיך לספר? צריך לאחד איכשהו את כל ארבעת הגיבורים, להשאיר אותה בחוץ בתור גָּיִס חמישי, ולהפסיק לקנח את האף בחוסר האונים הזה].

"אז מתי הולכים להורים שלנו?" הוא שאל, והיא נגבה את ידיה בחצאיתה בהיסח הדעת והרהרה בזה שיש לכל אחד מהם הורים נפרדים. אם היו לשניהם אותם הורים, הם היו אחים, מה שיכול להרוס קצת את הרומנטיקה הקסומה שברקע. ובכלל, חשבה, שאלות פרקטיות מסוג זה מעולם לא היו אהובות עליה. נער במכנסיים משובצים קצרים חצה במהירות משמאלם בעודו מחליק על רולר-בליידס. באזניות שעל ראשו, אם כן, התנגנה מוזיקה סקוטית יחד עם גיטרות חשמליות. פתאום הכתה בה ההבנה שהאדם שנמצא לידה ככל הנראה מתכוון ברצינות לזה שהוא אוהב אותה מאוד. אם צריך לקרוא לו בשם, קראו לו טוני: איטלקים תמיד היו טיפוסים אוהבים. השמשיה מעל ראשם רכנה לתת לה נשיקה ואז הזדקפה, אולי לא זה הזמן המתאים. רק אחרי ההכרזה הרשמית, ככל הנראה. אבל כשהסתכלה, היא, על קווצות השיער המתפזרות שלו, על הכנות בעיניו השחורות, ובכלל על כל האדם שישב לידה עוד קודם שנכנס העצב לכל הסיפור הזה, הבינה שגם היא אוהבת אותו מאוד. "הערב," היא אמרה. הם סגרו את החשבון וקמו ללכת. כשקמו, התפרצה מונית צהובה מהכיכר הסמוכה ודרסה את טוני, או מה שלא יהיה שמו. תחילה הייתה המומה, אחר כך קפא הכל ואור לבן בוהק הציף את המרחבים כאילו בא צלם הרחוב והנציח את הכל. "אני מצטערת," אמרה, כיון שלא ידעה מה לומר, ואחר כך חדלה: ממילא לא היה לה למי להגיד מה.

המלצר היה במטבח כששמע את חריקת הבלמים, ומיד אחר כך שמע את כל המלמולים מהשירותים נבלמים. הוא שפשף את עיניו האדומות ותהה מאיפה יוכל להשיג עוד טישיו. כשיצא החוצה, ראה את הבחורה עומדת וידה נשואה לפיה כאילו ראתה תאונה מול עיניה. הוא לקח מהתיק שלה טישיו, קינח את האף ואחר כך דחף אותו לכוס הבירה החצי ריקה של הבחור: איש לא ישתה אותה עוד. בשירותים הורידו כל הבנות בעלות הנעליים האדומות את המים בבת אחת, ואז יצאו לפטפט זו עם זו. רובן היו מקנזס. לרובם היה כלב בשם טיטו. ואולי טוני? משהו איטלקי, על כל פנים, והלא הייתה זו מסעדה איטלקית. המלצר החליט שלא לחייב את הבחור, ובמקום זאת חייב את חשבונה של בחורה בשם פאולה על סך חמישים שקלים, בירה הוגארדן קרה. ומה קרה? סך הכל היה מצונן. זו סיבה להפרד ממנו? ואולי לא זו הסיבה שפאולה נפרדה ממנו. במקום לנסות לחפש הגיון בכל המהלך, כמו שראוי לסטודנט שעבר קורס בלוגיקה, הוא ניסה לחבר חוק שיהיה נכון לכל מקרה שבת זורקת בן: בסופו של דבר, הגיע למסקנה, הכל קשור לתחושת הבטן, ומזל שהשירותים פנויים שוב.

חוק מספר אחד לענייני בת זורקת בן, ובו שני חלקים:
I. אם בת זורקת בן כנראה שתחושת הבטן שלה לא טובה.
II. במקרים מסוימים יש לזה גם אישושים במציאות.

אלמלא היה קורא נינוח כל כך, כבר מזמן היה מתעצבן. הוא הוריד את הכובע האפור מראשו. למרות החרישות הקלה, שמע צרימה באזניו. ומלבד כל זאת, עדיין לא הופיע שום ענק בעל אזניים קטנות בסיפור, למרות שהפרומו הבטיח זאת מפורשות. לרגע קל תהה מה קרה לבת שלו בעמק רפאים, ואז נזכר שהיא הלכה לבלות עם חברות. לו יהי, אמר לעצמו. ומלבד זאת, כבר היו שתי פסקאות על המלצר ועוד לא מעט פסקאות שעסקו באחת בשם הסופרת. כשהיה עם רינה בימיה האחרונים הדבר היחיד שהעסיק אותה היה מה יכתבו על המצבה שלה, והלא לא עשתה כלום בחייה. אין דבר, היה אומר לה, אף אחד לא עשה כלום בחייו. לכל היותר כותבים תארים ולא שמות עצם, והלא בסוף הכל נשאר שמות או עצמות, ומה יש לזרוק לכלב? ברגעים כאלה הצטער שלא הלך הבוקר לשבת על ספסל בגינה הציבורית ולקרוא עיתון. הלא שפם כבר יש לו. כובע אפור קטן גם יש לו. מה צריך יותר. מי צריך אישה מתה, בת מתוסבכת, חיים שאין בהם כלום. הוא נאנח וראה שכוס המיץ ריקה, אבל היו לו סיבות אחרות כשהלך למלא אותה במטבח.

[בסופו של דבר הצליחה להרוג אותו, וגם זה משהו, אלמלא זה היה כל כך סימבולי: הבחור הוא רגש. היא הורגת את הרגש. היא הייתה צריכה להרוג את הבחורה, שהיא הסתמיות שבחיים. לא בדיוק, כמובן, אבל אפשר להגיד את זה ולהשאר הגיוניים. ועדיין נשאר להסביר מה העניין עם הכלבים שרודפים אותה בסיפורים כמו גם במציאות, ולמה הוא הלך למלא את כוס המיץ – למרות שזה מובן, והרי הסיפור נגמר.
כלום לא קרה, ואף על פי כן קרה הכל. הצעות נישואין, ובת שזורקת בן, ובעל אלמן ואפילו תאונת דרכים בשילוב סוריאליזם מוקצן ומלא בנות בשם דורותי. ואף אחד לא יחשוב שהסיפור הזה יותר מדי מרשים, למרות שאם היה חושב עליו קצת היה מוצא מלא שנינויות בשקל, ארמזים סודיים, ואפילו הפוך על הפוך על הפוך, לרבות טויסט שעוד יופיע בסוף. אז מה העניין, אמרה לעצמה, בשביל מה לכתוב סיפורים לא טובים, ואפילו נשבעה שיותר לא תכתוב סיפורים בגוף שלישי. ואם כבר, עוד בסיפור הזה נדחוף שורה בגוף ראשון.

אני מבטיחה שלא לאהוב אותך יותר].

הענק הרים את עיניו מהסיפור. "מה, זה הכל?" התפלא. הוא חיטט באזניו הקטנות מבלי משים ואחר כך נשא את גופו והלך לחפש אבטיח, כלב או משהו אחר, לאכול.

מודעות פרסומת

3 Responses to “הם לא ישבו במסעדה”


  1. 1 A 16 בינואר 2013 ב- 21:02

    מרתק,
    וגם יש בכתיבה משהו קצת אדאמסי, או שזה רק נראה לי?

    • 2 יהודה גזבר 17 בינואר 2013 ב- 15:26

      יש אנשים שהמציאו ז'אנר. וכך, לא משנה מה תכתוב, לנצח תזכר בתור 'הזה שניסה לחקות את וירג'יניה וולף' או משהו מעין זה. כן, יש בכתיבה משהו קצת אדאמסי: הנונסנס. יש גם משהו מאוד לא אדאמסי, אבל ניחא.

      [האות A, התרצי להזדהות?]

      • 3 A 17 בינואר 2013 ב- 19:07

        זו אמורה להיות מחמאה,
        אני ממש אוהבת את הכתיבה שלו
        ונראה לי שבסיפור הזה ספציפית יש עוד משהו דומה מעבר לעניין הנונסנס.
        בכל מקרה אני חושבת שרוב הכותבים מקבלים השראה מהכתבים והכותבים אליהם נחשפו
        ומוסיפים את המשהו המיוחד/שונה/ספציפי שלהם [כמו במקרה זה]

        [איילת 🙂
        הייתי בטוחה שאפשר לדעת לפי כתובת הדואר האלקטרוני]


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 488 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: