1. מעל כביש בגין הצלם מצלם. הוא מתבונן על הסיטואציה מרחוק: אנשים שעומדים בצפירה, יוצאים מהמכוניות, השמיים מתקדרים מעליהם. גם חרדים יוצאים מהמכוניות, עומדים שפופים, נועצים מבט בנקודה בלתי מוגדרת שעל הרצפה. אפשר להגיד שאלה שכן הולכים בצפירה, אף שכל אחד הולך מסיבותיו הוא, משותפת להם התחושה ש'אנחנו לא בעסק'. הצלם מרגיש כך בגלל עבודתו שמחייבת אותו להביט מבחוץ, ואחרים – חרדים, אנשים שלבד בבית ודומיהם – מרגישים כך בגלל שהם לא חלק.
2. אחרי הצפירה הייתה תחושה עזה של קומיוניטס: תחושת אחווה בסיסית, לפני כל המעמדות, העשירונים, יחסי הכוחות בחברה. תמיד זה ככה אל מול המוות, וגם כאן: עומדים בצפירה, נזכרים במתים, בשואה, במה שהיה ובמה שיהיה, ואחר כך פורצת תחושת אחווה. אנשים מכבדים זה את זה לעבור לפניהם, לא צופרים בכביש, לא נדחפים. חשים שיש משהו בסיסי יותר מכל, ופתאום כל הדברים האחרים מתגמדים כלא היו. אחר כך זה עובר, כמובן. אי אפשר לחיות כל החיים כשהתודעה מול המוות.
3. טקס יום השואה אתמול היה בסימן אנשים שעברו את השואה בעזרת מוזיקה. לא יודע מה אפשר להגיד על זה. אולי הטקס הבא יהיה בסימן אנשים שעברו את השואה ואחר כך גידלו עציצים בחלון. ובלי ציניות: הדבר כל כך גדול עלינו, שאין לנו ברירה אלא להתמקד במשהו מאוד קטן, מאוד נקודתי, מאוד קונקרטי. ואם אפשר, להוסיף משהו שאנשים יוכלו להתחבר אליו, שנוגע גם לחיים שלהם. למשל, מוזיקה. למשל, גידול עציצים. מצד אחד אין ברירה אחרת. מהצד השני, אוף.
2. אחרי הצפירה הייתה תחושה עזה של קומיוניטס: תחושת אחווה בסיסית, לפני כל המעמדות, העשירונים, יחסי הכוחות בחברה. תמיד זה ככה אל מול המוות, וגם כאן: עומדים בצפירה, נזכרים במתים, בשואה, במה שהיה ובמה שיהיה, ואחר כך פורצת תחושת אחווה. אנשים מכבדים זה את זה לעבור לפניהם, לא צופרים בכביש, לא נדחפים. חשים שיש משהו בסיסי יותר מכל, ופתאום כל הדברים האחרים מתגמדים כלא היו. אחר כך זה עובר, כמובן. אי אפשר לחיות כל החיים כשהתודעה מול המוות.
3. טקס יום השואה אתמול היה בסימן אנשים שעברו את השואה בעזרת מוזיקה. לא יודע מה אפשר להגיד על זה. אולי הטקס הבא יהיה בסימן אנשים שעברו את השואה ואחר כך גידלו עציצים בחלון. ובלי ציניות: הדבר כל כך גדול עלינו, שאין לנו ברירה אלא להתמקד במשהו מאוד קטן, מאוד נקודתי, מאוד קונקרטי. ואם אפשר, להוסיף משהו שאנשים יוכלו להתחבר אליו, שנוגע גם לחיים שלהם. למשל, מוזיקה. למשל, גידול עציצים. מצד אחד אין ברירה אחרת. מהצד השני, אוף.
4. סטטוסים בפייסבוק. תמונות. הקשרים אקראיים. סיפורי ניצולים. מוזיקה. תרגיש. תחווה. תרגיש. תחווה. תתאבל. תתאבל. תופים רועמים באזניים: תזכור. תזכור. תזכור.
5. לֵך תזכור משהו שמעולם לא שכחת.
6. הצורך שבקיום טקסים. לא חדש שקשה להרגיש (ויותר: להתרגש) בלי טקסים, אבל אף פעם לא חשבתי על זה שצריך את הטקס גם בשביל דברים חורגים, חד פעמיים בשנה. אני מתכוון, ודאי שצריך טקס בשביל תחושת הסולידריות, או בשביל חיזוק מיתוסים ונרטיבים, או אפילו בשביל להזכיר לעצמינו מי ומה אנחנו. אבל בשביל לזכור את השואה: כל כך גדולה, כל כך חריגה, כל כך קרובה: כולנו מכירים מישהו או משהו או קרובי משפחה או דרך כלשהי באמצעותה השואה השפיעה על חיינו. לא ידעתי שגם בשביל זה צריך טקס. וצריך.
7. סצנת הפתיחה של 'התנגדות': לא סצינה מיוחדת, אבל יש בה רגע שבו הצבעים מתחלפים. השחור לבן הופך להיות ירוק וחום וכחול. פתאום אתה מבין: באמת. באמת זה היה.
8. הרגע שבו המילה 'רכבת' נטענת בכל כך הרבה משמעות, שהיא מאבדת את המשמעות המקורית שלה והופכת כל שיר שהיא מופיעה בו לשיר שואה, זה הרגע בו אתה מבין שלעולם לא נצא מתודעת הטראומה הקולקטיבית.
5. לֵך תזכור משהו שמעולם לא שכחת.
6. הצורך שבקיום טקסים. לא חדש שקשה להרגיש (ויותר: להתרגש) בלי טקסים, אבל אף פעם לא חשבתי על זה שצריך את הטקס גם בשביל דברים חורגים, חד פעמיים בשנה. אני מתכוון, ודאי שצריך טקס בשביל תחושת הסולידריות, או בשביל חיזוק מיתוסים ונרטיבים, או אפילו בשביל להזכיר לעצמינו מי ומה אנחנו. אבל בשביל לזכור את השואה: כל כך גדולה, כל כך חריגה, כל כך קרובה: כולנו מכירים מישהו או משהו או קרובי משפחה או דרך כלשהי באמצעותה השואה השפיעה על חיינו. לא ידעתי שגם בשביל זה צריך טקס. וצריך.
7. סצנת הפתיחה של 'התנגדות': לא סצינה מיוחדת, אבל יש בה רגע שבו הצבעים מתחלפים. השחור לבן הופך להיות ירוק וחום וכחול. פתאום אתה מבין: באמת. באמת זה היה.
8. הרגע שבו המילה 'רכבת' נטענת בכל כך הרבה משמעות, שהיא מאבדת את המשמעות המקורית שלה והופכת כל שיר שהיא מופיעה בו לשיר שואה, זה הרגע בו אתה מבין שלעולם לא נצא מתודעת הטראומה הקולקטיבית.
הכריכה האחורית 
מה שעלה אצלי בראש תוך כדי הקריאה זה שאני מרגיש ממש אחרת.
אני מרגיש שדווקא אחרי שהייתי מאוד עמוק בסיפור בימי התיכון, ממש התחברתי (וזה…) והכרתי את כל הפרטים, משהו בתוכי התעייף מזה ואני כבר לא רוצה לזכור. אני ממש יכול לשכוח. ואולי, אני כל כך זוכר מבפנים שאני כבר רוצה לשכוח, להשאיר מאחור, את כל האפר והאבק.
הטקסים, הציון, הם אלו שמחייבים אותי להיזכר, וגם אם לא להתחבר רגשית, לקבע בתודעה ש"כן, זה היה". וזה עדיין נראה לי חשוב.
זה נכון, למה זאת 'אחרת'? לא זלזלתי בטקסים, אני נורא מחזיק מהם.
דווקא כשאני גדלה, ויכולת הבנת המורכבות אצלי גוברת, אני יותר מתרחקת מלהתחבר ליום הזה.
העובדה שזה כ"כ לא נתפס-דווקא כשאני מסוגלת לתפוס יותר, נוטעת בי מחשבה כופרת כלשהי שיש משהו בלהכחיש שואה, שזה דווקא הדבר המתבקש, הרבה יותר מתבקש מאשר להאמין לניצולי השואה.
ומשום כך-צריך את הטקסים, כי הם מחברים אותנו לשם. פתאום להיות שוב ילדים קטנים בטקסים של בית הספר- ולהיות שם. להיות מחובר, ולא מכחיש.
תודה.
וגם לך: וודאי שצריך את הטקסים, אבל האנושיות שלהם מזכירה לנו שבסופו של דבר, זה הכל. אי אפשר יותר מזה. עצוב שזה כך. אבל אולי מזל שזה כך. תחשבי עלינו כמנסים לספוג את כל העוצמה, בלי תהליך, בלי טקס; הלא היינו נגמרים מזה.
תגובתה של לאה [http://www.facebook.com/profile.php?id=576251328] בפייסבוק שלי:
יש איזו מיס-קונספציה כזו (שמתבטאת בעוד תחומים) ש'צריך להתחבר' ו'להרגיש' ו'אם אתה לא בוכה (לפחות מבפנים) ואם לא מלמלת איזו קלישאה אחת לפחות- לא יצאת ידי חובה.
ולא היא.
הטקסים בפרט וימי הזכרון (והחג באותו אופן) תפקידם לעצור אותנו ולהחריג אותנו מהשטף.
לא כי שכחנו (יומרני מעט לאמר 'לזכור מה שמעולם לא שכחנו' על סף הקלישאה כאמור. איך תשכח אם לא היה לך מה לשכוח?!..) בהכרח ולא כי אין מליון ואחת הזדמנויות אחרות לזכור ולהזכר, אלא קודם כל כי סדר צריך שיהיה פה
[זה שאני מדברת עם חברה שלי כל יום לא אומר שנוותר על יום ההולדת השנתי שלה]
– לא כדי להזכר, אלא כדי *לאזכר* וזו לא סמנטיקה בעלמא.
בנוסף, וזה כבר בהקשר היותר פוסט-מודרניסטי-רגשי- מנטלי: זה מאפשר לנו 'מתחם מוגבל'(-ולכן בטוח).
כשהרגש מתוחם לתקופת זמן ברורה, מוגדרת ומוגבלת אפשר להרשות לעצמך את ההצפה הרגשית שאתה מתאווה לה ונמע ממנה בסתם יום של חול.כי עכשיו עוצרים ומחר-כך יש שגרה.
שלא נקפא. שלא נשתגע.
אחרי הרבה מאד שנים שלא יצא להיות ב"טקס" מצאתי את עצמי השנה בבית מעצר;
בחצר מבוטנת, לא מאד גדולה, עם חומה גבוהה, תיל, סורגים ותיל עם סורגים (ואפילו שכולם יודעים על מה אני מדברת המילה הכתובה לפעמים חוטאת למציאות)
עמדו קצינים עם אסירים ושרנו התקווה.
ונזכרתי.
מסתבר שכן אפשר לשכוח.
התודעה הקולקטיבית לא תעלם.
וגם אין לנו עניין,כקולקטיב, להעלים או להתעלם מזה.
זה אנחנו. זה מה שמגדיר אותנו. לשם כך נתכנסנו.
מנגד (והנה משהו שמכל הימים בשנה יום השואה הוא לא היום לדבר עליו) היישומיות של התודעה הזו ראוי שתעבור מטמופרוזה מסוימת.
מקורבן לבעל זכויות. מנשלט לשליט. מנרדף למושל.
לא בניגוד למה שיינו, אלא בהמשך למה שהננו- עם.
נ.ב.
אלה שלא חלק? הם פשוט חלק אחר…
מאוד מאוד מעניין
צודק זה פשוט מדהים