מעברים, מרחבים | לפרשת מסעי

א. 

אני כותב לכם את המשפט הזה במסדרון. עכשיו אני בחדר. לא, שניה, אני בחדר אחר. לא, רק רגע, אני הולך למטבח. אני אוהב לכתוב כשיש פירורים על המחשב הנייד שלי. בכלל, אני בבית שלי. לא, אני בישיבה. בבית שלי, בעצם. בספריה העירונית הכי טוב. לא, בבית של סבתא. בקיוסק שליד התיכונית. והעניין הכי משעשע, שזה בכלל לא רלוונטי לכם איפה אני כותב את זה.

זאת אומרת, אני יכול להחליף מרחבים כאוות נפשי, אבל המקום בו אני נמצא לא מהווה בשבילכם גורם לקרוא או לא לקרוא, להסכים או לא להסכים. אתם יושבים דבוקים למסך המחשב שלכם, הגב שלכם נטוי קדימה בזוית בלתי הגיונית, העיניים מאיימות להעצם מרוב עייפות: למה זה משנה איפה אני כותב? מקומות? הרי אני קיים רק וירטואלית, והמסך שלפניכם הוא חלון למרחב חסר מיקום. מרחב לא קונקרטי, חסר חיבור למשהו.

תחשבו על האינטרנט כעל מדבר גדול: חלל גדול, שהמיקום הגיאורפי של המימדים בו חסרי חשיבות. תחשבו על מישהו שהולך בו ואחר כך מספר לכם: הייתי בנקודה אחת במדבר. אחר כך הלכתי לנקודה אחרת. אחר כך הלכתי לנקודה אחרת. אחר כך הלכתי לנקודה אחרת. את הנקודות הוא מכנה בשמות שמהוות סימן רק בשבילו: הם נושאות משמעות רק למי שהיה שם. להגיד 'האבן הירוקה' לא אומר לכם כלום, אבל בשבילי זו נקודת ציון מעולָה ביער שתחת הבית. כך גם בשבילו. כך גם, איך לא, לבני ישראל.

בני ישראל הולכים במדבר. הם הולכים, והולכים, והולכים, ארבעים שנה הם מוצאים את עצמם הולכים מנקודה לנקודה, שלושים ושמונה ארבעים ושתיים נקודות שונות ברחבי המדבר. איש אינו יודע איפה מקומות מסוימים נמצאים. אנחנו מנחשים את חלקם, מנסים לסמן, בסופו של דבר, הן בעלות משמעות (ראשונית, על כל פנים) רק לעם שהיה שם, והקים סוכות, ולכן קרא שם המקום סוכות. בייסודו של דבר אין הבדל בין נקודה אחת לאחרת. הם הולכים, כידוע לכולנו, סתם.

טוב, זו הייתה סתם אמירה מתודית.

והנה דוגמא למרחב חסר משמעות: אתם יודעים באיזה מהחללים האלה חבר שלכם עובד? לא, וזה לא רלוונטי. אין הבדל בין אחד לשני. זהו מקרה מעניין של מרחב גיאוגרפי שעבר וירטואליזציה. כמובן, אנשים נוטים להחזיר אותו לקונקרטי על ידי תליית תמונות, מזכרות אישיות ומכתבים חמודים מבן או בת הזוג: יש משהו מחרפן במרחב כזה.

ב.
הם הולכים ממקום למקום, כי לציין לנו 'הם נדדו במדבר ארבעים שנה' לא תהיה אמירה נכונה. הם לא טיילו במדבר ארבעים שנה. מדבר הוא מרחב פתוח, חסר גבולות. לא מתוחם. לא 'מקום'. אבל בני ישראל, בכל פעם הם היו מגיעים לנקודה קונקרטית במדבר הזה, נכנסים אליה, קוראים לה בשם (והלא ידוע שהקריאה בשם היא מה שיוצר את הקשר, לך תתנתק אחר כך: השם הוא המשמעות האישית שאתה מעניק לבעל החיים, למכונית, לבית או לכל דבר אחר), מגדרים אותה בגבולות, מבודדים אותה מהמדבר הגדול, המרחב הפתוח והענק הזה, ואז נוטשים. עוזבים הכל, מפרקים את הגבולות, הולכים למקום אחר.

הם לא נודדים. הוא מגיעים ונוטשים. מגיעים ונוטשים שוב. מתקשרים למרחב ויוצאים ממנו לגלות, ובניגוד לגלות, הם לא מתגעגעים למקום ספציפי, מנקודת רוחב כזו ועד לנקודת רוחב כזו; הם מתגעגעים למקום שיהיה שלהם, לארץ שלהם, ולכן אין זה משנה. כי המטרה, כל המטרה הגדולה, בכל הסיפור הזה של הנדידה וההתקבעות והיציאה, היא להצליח ליצור לבני ישראל זיקה למקום אמיתי. לארץ אמיתית, שאינה מטאפיזית, שקיימת באמת ובתמים ואפשר ללכת עליה וליפול ולנשק את עפרה ושאר כל הדברים שאנשים עושים בארץ, לרבות לבנות עליה מגדלים מכוערים. חכו שניה, המגדלים המכוערים יופיעו תכף.

מה שאומר: ההבדל בין תודעה של עבדים לתודעה של בני חורין אינו רק הכפיפות למישהו אחר. ההבדל הוא גם להיות אדון לאדמתך. לשבת תחת הגפן ותחת התאנה. לעבד בעצמך את האדמה. להיות מחובר, קונקרטית, לנקודה מקובעת במרחב. עבד אינו אדם, אין לו מרחב, אין לו זמן: הוא משהו שאפשר להעביר ממקום למקום, כמו מכונת כביסה. בן חורין יש לו את המקום שלו, כי הוא מגודר, כי הוא מכיל גבולות, וכי הוא בהכרח משתלט על משהו: פעולה של לקחת מרחב ולהכפיף אותו לרצון שלך. לתחם אותו. להפוך אותו למשהו אישי. וכן, לקרוא לו בשם. אין פעולה שתלטנית מזו, אין ברירה אחרת.

מסעות בני ישראל, מתוך האתר של מט"ח – מקראנט. למה זה טוב? בשביל מה ללכת כל כך הרבה? מישהו שם לב?

ג.
בסוגריים: אולי זה מתקשר למחאה החברתית מחד, ולהתנתקות מאידך.

קודם כל, כרונולוגית, ההתנתקות. בין כל הקשקושים שאנשים אמרו בתקופת ההתנתקות הופיעה הטענה ש'זה בסך הכל לעבור דירה'. בטירונות הייתה לנו, במהלך מסדר הכוננות של סוף היום, 'פינת ידיעת הארץ': כל אחד היה ניגש ומספר על המקום ממנו הוא בא ועל הדברים האהובים עליו שם. פעם ניגש אל המפה אחד מחולון. הוא לא אהב את חולון. הוא לא ידע מה יש לספר עליה. וכשהוא היה מגיע הביתה, הוא היה משחק במחשב כל היום.
הפער שבין אנשים שחיים במרחב וירטואלי לאנשים שחיים במרחב קונקרטי מעולם לא היה ברור יותר. אין פשוט ממעבר דירה כשאתה חי במקום שאינו באמת מקום. החללים בתוכם אתה קיים הם אותם חללים. האדמה מכוסה שלמת בטון ומלט, העצים אפורים מפיח ומהוים 'קישוט', 'ריאה ירוקה', 'פיסת טבע', במקום להיות הם עצמם. כשקשר שלך למקום האמיתי בו אתה נמצא מתבטא באויר אותו אתה נושם, וכשהטבע היחיד שאתה רואה הוא הרקע שבא עם הווינדוס, אין פה שום חכמה. מעבר דירה הוא כמו החלפת בגדים. המקום בו אתה נמצא הוא בדיוק אותו מקום: המרחב של המדיה.
כשאתה נמצא במקום אמיתי, לעומת זאת, וקורא לו בשמות, ונזכר בדברים אותם חווית במקומות שונים במרחב הזה, הרקע ממנו יהיה הרבה יותר קשה.

איך זה קשור למחאה החברתית? זה לא, כלומר, לא ישירות.
אחד התסמינים של המחאה היה 'מאהל המחאה'. ומה קרה בו? אנשים יצאו מהמזגן, מהחלונות שלהם, מהמקומות הסגורים בהם הם בודדו את עצמם, וישנו על האדמה, תחת העצים, על הדשא (שכבר לא היה דשא). המאהל יצר סחף של סולידריות. גם כי זה מרחב ציבורי, והמעבר ממקומות מבודדים (מחאה שמתנהלת בפייסבוק, או באתרי החדשות) למחאה שמתרחשת באמת, במרחב גיאוגרפי, יצר חיבור לאדמה ולמקום שלא היה קיים במקומות האלה קודם לכן. איזה דבר מדהים.

ד.
ובמעבר חד: מהמרחב לזמן. תשעת הימים התחילו, ואני לא יודע מה יש לי לעשות עם בית מקדש.

אני לא יודע אם יהיו קרבנות. אני לא רוצה קרבנות. אני חושב שקרבנות זה פאגני, זה עתיק, זה נגד עבודה זרה שכבר מזמן אינה קיימת בסביבה. זה נשמע לי מופרך. אני לא יודע אם הכהנים יחזרו להיות האליטה של העם, אולי החכמים, אולי הנביאים, אם בכלל צריך היררכיה, לא יודע. כן, לא. זה לא משנה: בתשעת הימים אנשים באבל. אנשים לא אוכלים בשר ולא רואים סרטים ולא הולכים לים ולא מתגלחים ואפילו צמים בתשעה באב. למה? מה יש להם לעשות עם בית?

פתאום נפל לי האסימון: זה? זה הבניין הכי יפה בעולם? אוקיי, בנייה הרודיאנית והכל, אבל ראיתי מבנים מרשימים יותר. לזה אנחנו מחכים? כנראה שהסיפור הוא לא איך הבניין נראה, אלא מה הוא מהווה.

אני חושב שזה ראוי לכמה פוסטים בפני עצמם, אבל בקצרה: התשובה היא שהיהדות הבינה כבר מזמן את חשיבותה של הקונקרטיות. למעשה, העבודה זרה הבינה את זה שלב אחד לפני היהדות. לא סתם נעשו הפסלים: למשהו מטאפיזי אין באמת קיום. לכן יהודים דתיים קשורים בעבותות של ברזל והלכה לדברים שהם לא מכירים במשמעותם, שמשמעותם היא ה'אחר', בשעה שזה היה צריך להיות 'כי קרוב אליך הדבר מאוד'. אבל נניח להלכה, לא על זה רציתי לדבר. ובכן, קונקרטיות: כשאין לך ייצוג לאל. כשאסור להכין פסל וכל תמונה. הדבר הכי קרוב שאתה יכול למצוא זה מקום.

בשביל זה צריך בית. כי צריך מתחם שיסגור את המטאפיזי, שיהווה שגרירות של אלוהים בעולם. שאנשים יוכלו לעלות אליו לרגל, שיוכלו לעשות בו דברים: מרחב מגודר, בארבעה כתלים, שמצמצם את כל המרחב הפתוח, האינסופי הזה, המדברי, לתוך מקום קונקרטי, קרוי בשם.

אז מה יש לי עכשיו לעשות עם בית מקדש? כלום, ככל הנראה. אבל אני מסוגל להבין למה אני מתגעגע. בניגוד למה שנהוג להגיד, שאנחנו לא יכולים להבין את החסך כמו שעיור לא יכול להבין מהו צבע, אני מנסה בכל זאת להבין. וההבנה שלי אומרת שמשחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד.

תחשבו שניה על המושג המוזר הזה: ד' אמות של הלכה. ד' אמות זה מקום במרחב. זה שני מטר על שני מטר. לכאורה זה מיועד לציין מקום קטן, אבל בשביל מה לציין 'מקום', בכלל? כי אנחנו כן זקוקים למקום. ואם המקום לא יכול להיות 'מקום' במרחב גיאורפי, הוא יהיה 'מקום' מתוחם היטב בתוך הזמן האישי של כל אחד ואחד ובמקום האישי של כל אחד ואחד. ההלכה השתלטה לנו על עבודת ה', כי בלי קונקרטיות כנראה שאי אפשר.

הבעיה היא שגם איתה אי אפשר. גבולות, בהכרח, כובלים אותנו. חזרה לארץ יכולה להתפרש כחזרה למרחב הנכון, לטריטוריה הנכונה, למימד הנכון של היחס עם האלוהים. אפשר לומר: לפירוק ההלכה האישית. אתם שואלים אותי למה אני מצפה כשיהיה בית מקדש? לזה, בדיוק לזה.

זו הגאולה שלי.

 ה.

הָאִישׁ תַּחַת תְּאֵנָתוֹ טִלְפֵּן לְאִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ:
"הַלַּיְלָה הֵם בְּהֶחְלֵט עֲלוּלִים לָבוֹא.
שַׁרְיֵן אֶת הֶעָלִים, סְגֹר הֵיטֵב אֶת הָאִילָן
קְרָא לְמֵתִים הַבַּיְתָה, וְהֶיֶה מוּכָן".

(יהודה עמיחי)

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “מעברים, מרחבים | לפרשת מסעי

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    היי!
    "לא סתם נעשו הפסלים: למשהו מטאפיזי אין באמת קיום" .
    אמרת דברים נכונים.
    קראתי מאמר על זה של דורקהיים : "טוטמיזם". אולי זה יעניין אותך. פשוט קראתי קצת בכרטיס שלך שאתה מתעניין בסוציולוגיה..
    שבוע טוב 🙂

  2. שרית הגיב:

    הרבנית דנה אמרה לנו פעם: "באומות העולם כיבוש הוא מילה גסה. אצלנו זו מצווה דאורייתא".
    למשפט הזה יש יותר נפח ואור שונה עכשיו. תודה.

  3. עוזיה הגיב:

    יפה מאד.
    הצורך במרחב תחום בפיזיות הוא כל כך קריטי שזה מדהים, ויותר מדהים איך יש אנשים שאינם חיים כך, שמצומצמים במרחב אורבני חסר משמעות מבחינתם.

    חלקת א-להים ופיסת שמים. מעיין בין עשבי הבר. דבר לא אבקש רק אבן קטנה, לשקוט ארבעים שנה.

    לך תסביר את זה למישהו שהמילה site עבורו היא אתר אינטרנט, למי שהמרחב שלו הוא וירטואלי ולא באמת תחום.

    ומהעבר השני המרחב הפיזי הוא אשליה של קיום, של ממשות. ממש כמו שדיון פייסבוקי הוא לא באמת פעולה ממשית, הוא אינו עשייה. הוא אשליה. גם המרחב הפיזי חסר משמעות ביחס לעולם כולו, האם מגרש 134 שייך לי עם אי אלו אבנים המרכיבות את הבית, הוא שמגדיר את קיומי והממשות הפיזית שלי?
    אני מאמין שלא. זה רק יותר נוח, יותר מחבר אותנו לעולם הזה, אבל זהו שקר.

    את השקר הזה מנפצים בפרשת מסעי, בכך שאתה תוחם בגבולות ומפרק אותם מיד, פעם אחר פעם. אתה במדבר שהוא רִיק >> יוצר מרחב מוגדר >> שובר אותו כדי לא ליפול לאשליית הגבולות.
    במדבר אתה לומד שיש גם מרחבים שאינם תלויים במקום, ועל מקומות של לא-איש שהם רק שלך.

    ה'אמת' אודות המרחב היא חמקמקה ונעלמת, אבל הקיום האנושי לבטח נוח לו יותר כשהוא במקום, כשהוא מחובר לאדמה. ובין אם היאוש נעשה יותר נוח או התקוה קלילה יותר, מוטב להיות שלמים עם אשליה של פיסת אדמה מאשר 'אמיתיים' במרחב וירטואלי-מדברי.

      • uhalevi הגיב:

        תודה ארי. קיבלתי התראה למייל על תגובתך, ובזכותך קראתי שוב את הפוסט המקסים של יהודה – ואת התגובה שלי ששכחתי בכלל מקיומה.
        אני מביט בתאריך ורואה שבדיוק נכנסנו אז לבית חדש שבנינו, מה שמאיר באור מיוחד את מה שכתבתי.

        עוזיה

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s