חפ"ש / יאיר אגמון

[התפרסם לפני משהו כמו שנה, כשעוד הייתי בצבא]

הוצאת בית ראובן מס, 192 עמודים.

 שנה חדשה, התחלה חדשה, וגם את פרשיות השבוע אנחנו מתחילים מחדש. אמנם המלצות על ספרים תורניים אינם התחום שלי, אבל – נכון לעכשיו –  הצבא דווקא כן. ובעוד אני עושה צחוקים בטירונות אי שם בשיזפון, בא יאיר אגמון, בעל המחבר, ומראה איך דווקא מתוך הצבא אפשר להגיע לתובנות על הפרשה, או שמתוך הפרשה אפשר להגיע לתובנות על הצבא. וכמו שראש הישיבה התיכונית שלי נהג להגיד: "דבר ה' המתגלה אלינו ועלינו דרך פרשיות השבוע". רעיון של הרב צבי יהודה במקור, אם אני זוכר נכון.

 אגמון, מ"כ לשעבר (כמדומני שכרגע הוא קצין בנח"ל, אבל אין לי מושג אמיתי כרגע לומד תסריטאות בספם שפיגל), היה תלמיד ישיבת מעלה גלבוע לפני שהתגייס. לאחר שקיבל את הפיקוד על חייליו וחש את האחריות המוטלת עליו לחנכם – אני לא בטוח שתפקידו של כל מפקד הוא לחנך את חייליו, אבל נניח לזאת  – הוא העביר להם, כל שבוע, לפני היציאה הבייתה או כניסת השבת, דבר תורה קצר שמחבר את התורה עם הצבא. אגב דוגמאות מחויכות על ההוואי הצבאי, הביע אגמון רעיון מרכזי שבו עוסקת הפרשה, וזאת בצורה מחויכת אבל אמיתית. כך גם הכתיבה: זורמת, אבל לא רדודה. זה יוצר ספר שכיף לקרוא אבל גם כיף לחשוב על הרעיונות שנובעים ממנו. ואל תצפו ליותר מדי פלפולים. כמו שהמט"ק שלי אומר: זה צבא, זה לא ריטב"א.

 הנה רעיון לדוגמא: פרשת נח עוסקת, בין היתר, במגדל בבל. אגמון פותח את דבר התורה באכזבה שלו, כמפקד, מכך שבלילה הראשון בטירונות החיילים שלו התגודדו לפי מוצא ולא טרחו להכיר זה את זה. הוא לוקח את דבר התורה לעניין ה'שפה אחת ודברים אחדים', ומסביר שהבעייתיות במגדל בבל לא הייתה הלכידות, אלא הפניית הכח העצום של הקבוצה להתרסה כנגד הקב"ה. ומכאן, כמובן, לכוחו העצום של הצבא – גם לחבר בין קצוות, וגם לקחת את הכח הזה לצדדים חיוביים, להגן על העם והארץ.

 את חטאי אני מזכיר היום: שנה שלימה הספר הזה שוכב אצלי בארון, לאחר שלא מצאתי בו עניין לטור שלי. עכשיו, לאחר הגיוס, חזרתי אליו והבנתי איזה דבר גדול זה לחבר את התורה אל המציאות בשטח, גם בתוך כל הפודרה ופסי הזיעה ושמן ה9120 שמשחיר לך את האצבעות. אז אולי זה לא פרוזה גדולה, אבל כספר לחיילים על פרשת השבוע הוא מומלץ בחום.

למי? לחיילים, מפקדים, מילואימניקים וכל מי שמעוניין לקבל מבט רענן על רעיונות ישנים.

למה? כתיבה זורמת ומחויכת במידה שהופכת את הספר לכיפי לקריאה גם למי שלא מחפש דבר תורה.

למה לא? כי יש רק רעיון אחד על כל פרשה, וגם הוא לא תמיד מה שאתה מחפש, כך שזו יכולה להיות השקעה רבה בספר שלא ימלא אחר הציפיות.