גבולות לסדר – הרהורים לפרשת שופטים

I.
"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס.

"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." אמר החתול.
"לא אכפת לי כל כך לאן-" אמרה אליס.
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול.
" – בתנאי שאגיע לאנשהו" הוסיפה אליס כהסבר.
"בטוח שתגיעי," אמר החתול, "אם רק תתמידי בהליכה"

(אליס בארץ הפלאות, לואיס קרול)

רב, שופט, מורה דרך: חתול הצ'שייר.

II.
מפות, וכבר נכתב רבות על כך, מהוות דימוי של השתלטות על מרחב כאוטי: כשאנחנו לוקחים טריטוריה, מציירים אותה, מתארים אותה וממיינים אותה, אנחנו למעשה יוצרים ייצוג של פיקוח ושליטה במרחב הלא נודע. הדברים הופכים להיות ידועים לנו, כיון שהם מיוצגים במפה. ובאותה דרך, מה שלא מופיע במפה כמו אינו ידוע. הוא קיים, אבל תחת לפני השטח, כמו מעיין לא ממופה הידוע רק למתי מעט. חשוב להדגיש שזה אינו ייצוג ממשי של המציאות, אלא תשוקה לייצוג של המציאות. המציאות, בהכרח, אינה מסודרת. הסמלים הקטנים בהם אנחנו מייצגים דברים במציאות (תחנות דלק, בתי חולים, בתים כריבועים שחורים קטנים) משקפים את התשוקה שלנו לסדר בעולם של כאוס. לדעת איפה אנחנו, מה היה בעבר (= מאיפה אנחנו מגיעים) ומה יהיה בעתיד  (=לאן אנחנו הולכים). אבל התשוקה שלנו אינו הסדר עצמו. המציאות אינה מסודרת, אלה אנחנו שמנסים ליישר אותה באופן תמידי.

והדברים נאמרו כבר בעבר: גם סמלים הם נסיון ליישר את המציאות, וגם טקסים. מפות מסדרות את המרחב. טקסים מסדרים את הזמן. מירצ'ה אליאדה כתב על זה במיתוס של השיבה הנצחית: בתרבויות עתיקות, סופי שנה היוו שיבה אל התוהו, והטקסים שליוו אותם באו לחדש את הזמן, להתוות סדר בתוהו. עניין אחר, ולא כאן המקום אליו.

על כל פנים, מפות אינם דווקא הדפים שעליהם שטחים צבעוניים וקוים. מפות הם ייצוג של כל שליטה במרחב. אינדקס של ספר, דרך משל, הוא המפה של הספר. הוא מתווה לקורא את המרחב הטקסטואלי אליו הוא פוסע, או שבו הוא פסע. בדומה לכך, האודיאיסה מהווה מפה לספרו של ג'ויס 'יוליסס', כיון שהיא מתווה את הדרך בה פסע ג'ויס. כל ייצוג של שליטה במרחב, בכל מרחב, הוא מפה.

אודיסיאוס מימין, ליאופולד בלום משמאל. האחד הוא המפה של השני.

ויש לנו, לצורך העניין, את המרחב ההלכתי. המרחב ההלכתי ממופה בספרי ההלכות שלנו: המשנה, הגמרא, הרמב"ם, השולחן ערוך. ספרי המצוות ממפים את המצוות, מסדרים אותם באשליה של סדר (הגמרא פחות מתיימרת לסדר, ואף על פי כן, היא ממויינת על פי הקשרים ושדות של מצוות הקשורות בצורה כזו או אחרת לשם המסכת. עיסוקים במגילה יהיו בעיקר במסכת מגילה, וכן הלאה). כל הסיפור הזה יחד יוצר לנו 'יהודי של שולחן ערוך', כלומר יהודי שנמצא בתוך הסדר: הדברים ברורים אצלו. המרחב שלו, אפשר לומר, נתון תחת שליטה ופיקוח. הוא מתוחם.

דברים שלא כתובים בספרי המצוות הם דברים שנמצאים מחוץ למפה. אנחנו לא יודעים מה לעשות במקרים כאלה, כיון שאין לנו מושג מה שורר בתוך הכאוס, ואין לנו מושג לאן ללכת. אני חושב שחשוב להדגיש שאני לא עוסק כרגע בפילוסופיה של ההלכה, אלא בפילוסופיה של הייצוג ההלכתי. גם אם ההלכה אינה כה פשוטה, היא מהווה אשליה של פשטות ושל סדר. כשם שמפה אינה אלא תשוקה לשליטה, אשליה של שליטה, והדבר מספיק לתת אשליה של סדר. בכל אופן, כאשר אין לנו מושג מה לעשות: הדברים אינם כתובים, או שאינם כתובים ברור, אנחנו הולכים לשאול רב או שופט.

III.
" שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ", אומרת התורה. השער הוא המרחב הלימינלי, הסִפִּי, שבין המרחב המתוחם (העיר שמוקפת חומה) ובין הכאוס (החוץ). ישיבתו של השופט בשער, דווקא, היא פונקציונלית פעמיים:

מצד אחד, הוא מהווה ומגדיר את הגבול. מה שפנים לו, הוא המרחב המתוחם. מה שחוץ לו, זה הכאוס, זה 'מי שבחוץ', 'מי שלא מוגדר איתנו', ה'אחר' (לא בכדי נקרא כך אלישע בן אבויה). השופט הוא השער. הוא יכול להרחיב או לצמצם את גבולות המפה. תשובות שלו בשו"ת יכולים להוות, כמו ספר פסקי תשובות, הרחבתה של המפה.

יש שופטים בשער, והם קובעים מי בפנים ומי בחוץ. במקרה של ישו, נניח, זה היה בחוץ. התחנה השביעית בויה דולורוזה היא 'שער המשפט': בתמונה של פליקס בונפיס מ1885, זה מצד ימין.

מצד שני, הוא מכוין אנשים שמגיעים אל הגבול. דברים שאינם כתובים, הוא יכול להתוות להם את הדרך בתוך הכאוס. כאשר אדם מגיע לרב עם שאלה שאין לה תשובה בספרי ההלכה, הרב מצביע להם על מקום מסוים. הוא אינו מפה מסודרת, אלא שלט. כיוון. שלטים הם מונומנטים בתוך המציאות, שאינם מייצגים אותה אלא מכוינים בתוכה. היינו, שלט הוא מורה דרך. גם השופט הוא מורה דרך. הוא אינו הולך איתנו בדרך, אלא מראה לנו מהי. במובנים מסוימים, כפי שחתול הצ'ייר אומר בציטוט מ'אליס' שציטטתי לעיל, המקום אליו השופט מראה – הוא הדרך, ואין זה משנה לאן הוא מראה. הדין תלוי בו.

אפשר לראות את זה בערימת הציוויים שנוחתת על השופט. מיד לאחר הציווי להציב שופטים, אנחנו מקבלים את הפסוקים הבאים: "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה". פתאום ישנה קריאה אינסופית שיהיה צדק. צדק, ועוד צדק, ועוד צדק. זו הנחיה לשופט: מכיון שהדברים תלויים בך, מכיון שהאמת אינה אחידה אלא תלויה באדם המכונן אותה, אתה צריך לשאוף שיהיה צדק. אני יודע שישנו מלכוד: אם כל דבר שהשופט יגיד יהיה נכון, למה הוא צריך לשאוף?
אלא שצדק הוא אמת שאינה אבסטרקטית, שאינה אידאה של אמת: עכשיו, תכל'ס, שני אנשים רבים על חמור. מה עושים? אל תתפלסף לי. אל תגיד שאין אמת אחת. ששני הנרטיבים נכונים וכן הלאה. אתה צריך להחליט: שמאל או ימין? ועכשיו. והקונקרטיות הזו יוצרת צדק, אמת ממשית, שאמנם תלויה בקביעתו של השופט, אך מונחית על ידי התורה וכללי המשפט וההגיון האנושי. במובן זה, לא כל החלטה הינה קבילה. שלט אינו רק מראה את המקום אליו אתה הולך, אלא גם מוכיח על המקום ממנו הגעת, ובכך יוצר זיקה בין העבר, נקודת היציאה, ובין העתיד, נקודת ההגעה: במקרה הזה, בין המרחב ההלכתי המתוחם ובין הצדק שנובע ממנו.

IV.
הפסוק שמתחיל ב"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה", ממשיך ב"וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". עניין ירושת הארץ הוא, כמובן, קשור למיפוי ולשליטה על המרחב. אמרנו ששופט מגדיר את הגבול. ממילא, הוא אינו יכול להיות בעל מרחב משל עצמו, כיון שהגבול הוא הקצה, ולא המרחב עצמו.  לכן, אפשר לומר, "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה".

גם השופטים המקומיים, שיושבים בערים בתוך הנחלות, אינם אלא שליחים של בית הדין הגדול בירושלים, שיושב במקום שלא הוגדר לנחלה ('ירושלים לא נחלקה לשבטים') למישהו ספציפי, ומשמֵש חריגה במרחב האנושי, המתוחם. התורה מגדירה: כאשר יש לך "דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ", כלומר, במקום בו נמצא השופט המקומי, שאינו פותר את דברי הריבות, מה שתעשה הוא "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ". זהו מקום אמורפי, לא ממופה, שאינו ידוע, והוא זה שמחליט ומתווה את הדרך לשאר. זקן ממרא, כדוגמה צדדית, הוא זקן שלא קיבל את הכרעת בית הדין ההוא. והתורה מדגישה לנו את העניין בפסוק שזכה לשתי פרשנויות מעניינות, וגם מתקשר לעניין המרחב, הדרך והכיוונים שבה:
" לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל"

הספרי, בהתאם למה שאמרנו לעיל, מסביר: "ימין ושמאל – אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין, ועל ימין שהוא שמאל, שמע להם". זוהי הפרשנות המוכרת, היא מובאת ברש"י על המקום בשינויים קלים, ומהווה תוספת למה שכתבתי מקודם, שבית הדין הוא שמחליט מהי הדרך.

ואילו הירושלמי בהוריות, לעומתו, מסביר: "יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין תשמע להם?!  תלמוד לומר: "ימין ושמאל", שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל". רק במקרה שהם אומרים לך את האמת, רק אז תשמע להם.
הדברים מובאים בצורה דומה ברמב"ם, בפירוש המשניות שלו במקום: "יש להקשות, שאם כבר ידע שטעו הרי הוא מזיד, ואין המזיד חייב בקרבן! ופירוש קושיא זו, כמו שבארו, שהוא שגג באמרו יתעלה: "על פי התורה אשר יורוך וכו'". (דב' י"ז, י"א) וחשב שחובה לעשות על פיהם ואפילו טעו". דברים דומים אומר רבא בבבלי, ולא חשתי צורך להביא גם אותם.

הפרשנות הזו נשמעת חדשנית למי שגדל על ברכי פירושו של רש"י על הפסוק, למרות שהיא לא. אני חייב להודות שאני הופתעתי כשלמדתי אותם, למרות ההזדהות המיידית שלי עם הדברים. למרות הסתירה, לכאורה, שיוצאת מהפירוש הזה למהלך שהובל בקטע הקודם, אני חושב שזה לא סותר. העובדה שהשופט מנחה אל הצדק, ולכאורה קובע את הצדק, לא אומר שכל מה שהוא אומר זה נכון. חשיבה ביקורתית צריכה להיות גם כלפי מורי הדרך, ובחינה של דעתם – 'דעת התורה' שהם אומרים – על פי ההגיון האנושי שלי. שלטים שסובבו אותם לא נכון, אם להמשיך את המטאפורה, אינם מורים על הדרך הנכונה.

V.
בנימה אישית משהו: במהלך לימודי פסיכודרמה, אי שם בשנת הלימודים האחרונה, הייתי צריך להכין מפה סוציולוגית של עצמי. אני לא חושב שזהו המונח המדויק, אבל זה די קרוב: לוקחים דף נייר, מציירים את עצמך, ומתחילים לסמן את האנשים הנוכחים בחייך מסביב לך, ומציירים את הקשר ביניכם. אפשר להשתמש בקוים, בצורות גאומטריות שונות וכן הלאה. אחר כך מחליפים את המפה עם מישהו אחר (שצייר גם הוא), ומנתחים אחד לשני את המפות.

אחד הדברים שהיו בולטים במפה שלי היה העדרם המוחלט של דמויות סמכות. הם פשוט לא נכחו בחיים שלי. לא מורים, לא רבנים, לא מפקדים, לא רבני-על, לא בוסים ולא מנהלים. שום כלום. הכוונה אינה למי שמשפיע עליך, אלא למישהו שמחליט עליך (גם מרצונך החופשי, כלומר, כקיבלת אותו עליך כרב). כשהצמד שלי הפנה את תשומת ליבי לעניין הזה, הייתי המום לרגע. לא חשבתי שאין שום דמות סמכות בחיים שלי. או שאף אחד מאלה שעברתי לא הייתה משמעותית. אחר כך חשבתי על זה קצת, וזה היה מאוד ברור. אני לא יכול שיחליטו עלי. אני לא יכול להיות נתון בידיים אחרות. על תחתית כובע המצחיה שלי בצבא היה כתוב "אתם יכולים לקחת את גופי, אבל רוחי לעד תשאר חופשיה". אולי זה אומר הכל.

"אמנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי, היא תישאר חופשית".
[דברים שאמר שרנסקי בפני השופט. והשופט דווקא, במין קריצה למה שכתוב כאן.]

סביר להניח שהקטע הבא הוא עניין לפוסט אחר ורחב הרבה יותר, אבל אחד הדברים הראשוניים שאני מלמד בסדנאות כתיבת הפרוזה (ואפילו בסדנאות כתיבה קצרות מועד וחד פעמיות) הוא נסיונותיה של הספרות לסדר את הכאוס של המציאות: את כל השטף של הרעיונות, המחשבות והזרמים, למיין אותם ולסדר אותם בסדר כלשהו. במובנים מסוימים, קשה מאוד להיות סופר מאמין. לא בגלל עניין 'בריאת העולם'. זה שטויות. אף אחד לא מנסה לברוא עולם בכתיבה, ולא מתיימר לחקות את פעולתו של אלוהים. לא זו הבעיה, ולא זו הסיבה שאין סופרים דתיים (לגמרי, כלומר שהיו דתיים מתחילתם ועד סופם) טובים. הסיבה היא אחרת: אדם שמאמין שהעולם כבר מסודר, לא ינסה לסדר אותו מחדש. ועל אותו עקרון אפשר להגיד משפט אחר:

אי אפשר להיות סופר טוב בלי להיות קצת כופר.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “גבולות לסדר – הרהורים לפרשת שופטים

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    בהקשר למשפט האחרון, אפשר לשדרג ולומר: "אי אפשר להיות מאמין אמיתי בלי להיות קצת 'כופר'…" (אבל עם המרכאות!). כדברי הרב קוק ב"אורות" (עמ' קסז): "כח האמונה צריך שיהיה שלם כ"כ, כאילו אין לו שום אפשרויות של מחקר. ולעומת זה, צריך שיהיה כח החכמה כ"כ מעולה ומזורז, כמו לא היה כלל כח של אמונה בנפש". אך כדאי לקרוא גם את המשפט הראשון בפסקה: "יסוד האמונה השלמה שבלב נובע הוא מתוך מעמק סגולת הנפש שבישראל". ובמילים אחרות: אותה חירות מחשבתית הממאנת להיות כפופה לסמכות כלשהי, גם היא צריכה לדעת כי מקורה בגבוה ממנה שיצרה, וממילא אין היא יכולה להשיג את חופשה המלא ב"אני ואפסי עוד", אלא בנאמנותה לכל-יכול, האינסוף ב"ה, שרק בו החופש העליון. אינני בטוח ש"אדם שמאמין שהעולם כבר מסודר, לא ינסה לסדר אותו מחדש", כיוון שהסדר הא-לוקי הוא נשגב מבינתנו ואנו קרואים לגלות אותו (לא לברוא אותו!) ומאחר והוא הינו אינסופי, הרי גם פעולות החיפוש, המחקר והגילוי הינן אין סופיות! כמובן שאפשר להיתלות ב"דת" כמקור לעצלנות מחשבתית ולהליכה אחרי ה"גדוילים" ללא עצמיות מקורית, אבל זה כבר שייך ל"סלעים מחסה לשפנים" ואינו תוצר של גדלות אמונית, אלא להיפך… בהצלחה!

  2. צביקה הגיב:

    פוסט מצויין ומעורר מחשבה, כהרגלך..
    לא הבנתי את הקביעה- "המקום אליו השופט מראה – הוא הדרך, ואין זה משנה לאן הוא מראה". אכן במקרה של החתול, כשלאליס לא אכפת לאן תגיע, לא משנה גם הדרך, אך כאן קיים יעד, לעשות את המעשה הרצוי והנכון, וממילא על השלט להיות מכוון על פי האמת, ותפקיד השופט לסייר מחוץ לעיר, לסלול שבילים ולהציב שלטים נכונים בדרכים בהם האנשים הולכים.
    ובפרט כשאתה מתייחס לספרות ההלכה כאל ייצוג של מרחב הלכתי, אם כן עליה לכוון אל האמת אותה היא מייצגת (אלא אם תאמר שהספרות ההלכתית היא היא ההלכה/רצון ה', וממילא להיכן שתצביע תהיה בסופו של דבר הדרך הנכונה. ועוד שאר דרשות על כוחם וסמכותם של חכמים וכו').

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s