אור לבן בלילה השחור | הרהורים לפרשת ויחי

זו לא הייתה הופעה אמיתית. זה היה, סתם, ערב חביב של משיב הרוח. משוררים הקריאו שירים. אנשים עישנו בחוץ. מבחר מקשישי רחביה שתו תה ואכלו ופלים. גם בקהל הייתה איזו אוירה נינוחה: משוררים תמיד מקריאים שירים באיזה מוד שכזה, אחר, מנותק-מציאות. כאילו המילים שואבות אותם. בקהל התלחששנו כל הזמן, התכתבתי בהודעות, והיה ערב שכזה, שיוצאים ביום חמישי לפגוש חברים ולהגיד שלום לאנשים שלא ראית המון זמן. ובין לבין הייתה גם מוזיקה, כי שירים מוקראים נגמרים ממש מהר ואי אפשר לסיים את כל האירוע בחצי שעה וללכת. אז צח דרורי ודניאלה ספקטור ניגנו כמה שירים, והיו מחיאות כפיים מנומסות (יותר ופחות) באולם, וכך המשיך האירוע, ונגמר, ואמרו תודות והכל, עד שהמארגנת ביקשה מדניאלה הדרן. היא היססה, וגלגלה עיניים, ונבוכה קצת (אבל רק קצת), ואז עלתה וניגנה את השיר המהמם הזה:

אני לא יודע לתאר מוזיקה במילים. אבל בביצוע חי זה היה מהמם. במובן הפשוט של המילה: כשהלסת נשמטת, כשהעיניים נפתחות, כשלחשושים נפסקים אט אט, וכל היושבים סביב מתמרכזים על בחורה אחת עם גיטרה, שיושבת לה על הבמה ופשוט מנגנת ושרה, בקול צלול, "את עצמינו / מעצמינו / נצילנו / בידינו" ומיד אחר כך: "אור לבן על הירושימה, ועל העולם".

והיינו אחרים לרגע.

בכלל רציתי להגיד משהו אחר. רציתי לכתוב על מותו של יעקב. כי יעקב אבינו מת בפרשה, וכי אני הולך עם יעקב ובניו כבר תקופה ארוכה (מפרשת תולדות, שבת הארגון, הייתי שליח בכרמי צור. מתי זה היה?), ונקרע איתו מביתו, ואבוד כמותו בחרן, ודואג כמוהו אחרי ההרג בשכם. והנה בניו, וילדיו, ויהודה הולך לפרוצה שעל אם הדרך, וכל הסיפור הזה מגיע לסיומו עכשיו, אחרי שהיו מעט ורעים ימי חייו של יעקב. והוא שוכב על המיטה, ומברך את מנשה ואפריים כראובן ושמעון, ורוצה להגיד דברים אחרונים לבנים שלו.

ואני מוצא את עצמי נבוך. שואל את עצמי: מה אפשר להגיד? "תדעו שאהבתי אתכם"? "הייתם חשובים לי"? והרי המילים האלה לא באמת מספקות את מה שצריך להגיד כשהיד תלויה באויר. ויעקב אבינו, שיודע את זה, אוסף את בניו וקורא אליהם ואומר : אני רוצה לספר לכם מה יהיה. אני רוצה לספר את אחרית הימים. אני רוצה לסגור בפניכם את הספר, שתדעו את סוף הסיפור.
זה דבר מפחיד, לספר את הסוף. כמו להציץ בספר המתח שאתה קורא ולדעת אם הוא יחיה או ימות. כמו לראות סרט במחשב ולדלג על הקטעים 'המשעממים' [עם החיצים, בקפיצות קטנות, מבלי לתת לסיפור להיבנות, בכלל]. זה לעצב את החיים תוך כדי שהם קורים. אני לא יודע אם הייתי יכול לעמוד בזה: ואם (חס ושלום) יגידו לי שאני מת בתאונת דרכים, עוד חמש שנים, איך לבנות ככה אהבה. איך להתחיל ככה עבודה, ולימודים. עם מי לדבר. מה לעשות כשאתה יודע שאין לך זמן, אין לך זמן. הכל קצוב כמו נקישות של חרמש.

[והלא ככה זה בחיים בין כה וכה. קצת אורך רוח, קצת נשימה, עוד שנה ועוד שנתיים אבל ביסודו של דבר – ככה.]

אבל יעקב לא מספר את הסוף. הוא מספר את העבר או את ההווה. הוא מזכיר לראובן את חילול משכבו, לשמעון ולוי את פרשת שכם וחמור. אומר ליהודה שהוא אמיץ כאריה, ולנפתלי שהוא אילה שלוחה. פה ושם יש הבלחות של עתיד, אבל בעיקר בתור ברכה ולא בתור גילוי העתיד. וגם זה, כמעט ולא. ודאי לא אחרית הימים. ולא ידעתי למה הוא נסוג לדיבורים על מי כל אחד מהבנים, ומה הוא מאחל להם, כשעתיד כל כך נסתר מוטל על כף המאזניים. חז"ל אומרים שנגזר עליו שלא לגלות, אבל בכתובים אין כל רמז. ואני מחפש את המקום של יעקב, ששוכב על המיטה ואומר 'טוב, בעצם לא', ולמה לא.

ואז שמעתי אתמול את השיר על הירושימה. על פצצת האטום, על האור הלבן הבוהק שמחריש הכל. על עצמינו, בעצמינו, נצילנו. ובאיזשהו רגע שהוא לא יום ולא לילה (בכלל לא היה שם זמן, במוזיקה הזו). אל תחפשו כאן טיעון מוצק. לא תמצאו. כבר אומרת הכותרת: זה רק הרהורים ותו לא. אבל חשבתי שאולי זו אחרית הימים שיעקב מדבר עליה: כשהוא אומר לבנים שלו שהוא מדבר על אחרית הימים, בעצם הם קוראים את כל הדברים שבאים אחר כך כמו על אחרית הימים. הרי ככה כותרת עובדת: אתה שם כותרת 'יאוש' בראש הדף, וכל מה שבא אחריה יעסוק ביאוש, ולו גם יהא הכי לא שייך בעולם. כשיעקב שם את הכותרת 'אחרית הימים' ואז אומר להם מי הם עכשיו, הוא בעצם אומר להם שההווה שלהם קובע את אותה אחרית ימים. הוא משקף אותם, הוא אומר להם מי הם, ומה הם יכולים לעשות, ואיך תהיה אחרית הימים שלהם שונה, בסופו של דבר.

ופתאום נזכרתי בשיר הכי אהוב עלי בעולם: שירו של נתן זך, מתוך שירים שונים. הוא ידוע גם בתור 'ראיתי ציפור לבנה בלילה השחור'. ואם הייתי משורר, והיו מזמינים אותי לערב הקראת שירה (מלא באנשים ארוכי שיער ובסטודנטים מצחקקים מהחוג לספרות באוניברסיטה העברית), והיו אומרים לי לבחור שיר של מישהו אחר להקריא – למרות שאני לא משורר, ולמרות שאני לא מאמין בהקראות שירה. ולמרות שאני מאמין שאם כבר, אז שכל משורר יקריא את השיר שלו – הייתי בוחר את השיר הזה. גם בגלל ההשלמה השקטה עם הזמן הקצר, בגלל התחושה (המוכרת) שהוא לא מצליח לספר את עצמו לאיש, אבל בעיקר בגלל התקווה הסמויה: בגלל הציפור הלבנה שעפה לה בלילה, כמו פריחה של דובדבן, על הירושימה ועל כל העולם.

ומה גם שירה.

ראיתי ציפור לבנה

מודעות פרסומת

1 Response to “אור לבן בלילה השחור | הרהורים לפרשת ויחי”


  1. 1 ינקי 28 בדצמבר 2012 ב- 15:16

    הרעיון עם הכותרת והמשמעותיות של ההווה הקובע – נפלא מאד.
    והשיר 'הירושימה' באמת מקסים.


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 488 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: