העברתי השבוע שיעור (יותר נכון, לימוד משותף בהנחייתי) בפלך. דף המקורות מצורף. לא ניסיתי לחדש, אלא בעיקר להרהר על הזיקה בינינו ובין אברהם. אין לי זמן הרבה, אז בשורות קצרות. ודף המקורות מוליך את הכל, אז מוזמנים להוריד ולפתוח ברקע.
———
א. פתאום קם אדם בבוקר ושומע את אלוהים מדבר אליו. אנחנו לא יודעים הרבה על האדם הזה: הוא נשוי, אין לאשתו ילדים (אולי לו יש, מאישה אחרת? אין לדעת), הוא יצא יחד עם אביו במטרה להגיע לארץ כנען, ומצא את עצמו בחרן. אפשר לחשוב כמו אבא שלו מתנדנד בגופיה על כסא הנדנדה, אבל הוא יושב בבית ומקל הנדודים על שכמו. רוצה להמשיך ללכת. בינתיים, יש לומר, תקוע.
אבל זו רק השערה. ואפילו השערה שאינה נתמכת בשום דבר. האם היה לו רע, בחרן? האם היה לו טוב? מי הוא, בכלל? אנחנו לא יודעים, והתורה לא טורחת לספר לנו. יום אחד, בוקר אחד, והוא שומע את אלוהים אומר לו 'לך לך'. ולאן? 'אל הארץ אשר אראך'. והוא קם, אורז את מטלטליו, לוקח את אשתו ואחיינו, וממשיך ללכת. הרבה יש לומר על ההליכה הזאת, שתחילת העם היהודי היא נדודים. אבל עוד קודם לכן, האמירה, ומי זה בכלל אברם.
ב. הרבה שאלו את השאלה הזאת. השפת אמת מצטט את הרמב"ן, ועונה: אנחנו לא יודעים מי היה אברם, כי עד לרגע זה הוא היה שם גנרי. הקריאה הזאת, 'לך לך', מופנית לכולנו, כל הזמן. אברם התייחד בזה שהוא שמע את הקריאה, קם והלך. וכמו שכתוב בזוהר: "אוי לאלו שישנים בחוריהם" ואינם שומעים.
והלא כולנו.
ג. איזה מחירים יש להליכה הזאת? המדרש המפורסם מספר על ניפוץ הפסלים של תרח, בנסיון לבנות לאברם היסטוריה עוד קודם לקריאת 'לך לך', וחשבתי: למה בשביל להתחיל דרך חדשה אתה צריך לנפץ את הדרך הקודמת. למה לא יכל פשוט לקום ולעזוב. למה בכח. אפשר לומר, אולי, שזה תרח ששכח. שיצא לארץ כנען ונתקע באמצע, ואברם חזר לאחוריו ושבר את הפסלים, כדי שיוכל להמשיך ללכת. אבל זה לא מסביר, ויותר מזה, זה יוצר נתק עצום. זה לא רק בניה, זה הרס ואז.
ר' נחמן, בהשמטות, ליקוטי מוהר"ן תנינא, שכותב 'אחד היה אברהם' – שראה עצמו יחידי בעולם. לא התחשב באף אחד. אולי יש לומר: כמה בודד הוא זה שרואה עצמו יחידי בעולם. אם כל העולם בעבר אחד, הוא בעבר האחר. אם היימין – ואשמאילה. להשאיר את העבר מאחור, הרוס. לפנות ימינה ושמאלה. עד שאתה מוצא את עצמך על ראש הר, אלון מורה בלילה, מביט לשמיים לספור כוכבים. ואיפה כל הנפש אשר עשו בחרן, שמופיעים בפסוק אחד ולפתע נעלמים.
אולי כי ככה זה, כי תמיד בדרך חדשה אדם מהלך יחידי. הוא הסולל. אחר כך ילכו רבבות, אבל להתחיל משהו חדש אפשר רק לבד, רק אחרי שהרסת את העבר, שאין לך לאן לחזור, שכל השאריות ממך נשרו בדרך. ואם לדייק בר' נחמן, זה לא רק לחשוב שיש אנשים נוספים שאתה לא מסכים איתם. זה הרבה יותר מזה: זה לחשוב שאין עוד יחידים. שאתה לא מתנגד ולא הורס ולא כלום. יש אותך, ויש את קול ה', ותו לא.
ד. לפני כמה חודשים השתתפתי בסדנת כתיבה. המנחה ביקש אותנו לצאת החוצה ולהסתכל על הכוכבים. ברקע ציטט את את הפסוקים המפורסמים "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ". תסתכלו על השמיים, הוא אמר לנו. מה אתם רואים.
הסתכלתי על השמיים וראיתי רק שחור. היה מעונן קצת, ואורות העיר חברון האירו את השמיים בכתום. ופתאום הרגשתי, כמו שאולי הרגיש אברהם, 'חשיכה גדולה נופלת'. וחשבתי כמה נורא זה להסתכל על השמיים ולראות 'כה יהיה זרעך', כלומר, כמה אורות מנצנצים בים של שחור. ואחר כך ללכת לים ולהסתכל על החול. דבר יפה, חול, אבל — זה רק – ובכן, יש ים, והוא בוהק וגדול ועמוק לאין שיעור.
והרגשתי שיש משהו מתאמץ בדימויים האלה. חול. ים. ויותר מזה: משהו מאוד עצוב.
וגם שבסופו של דבר, אכן היינו כאלה: דחוקים, בודדים, מנצנצים קצת וכבים לרגע.
ואולי גם אברהם, אחרי שנטה מן הדרך, הרגיש כמו גרגיר של חול בים גדול, וביקש מאלוהים עוגן. כלומר, ברית.
ה. כל זה באברהם, ששמע את הקול מדבר אליו. ואנחנו, שאין לנו קול, מה נעשה? חשבתי על האמונה כמן סתיו: חוסר וודאות שאינו רק ערפל, שלפעמים הוא חורף ולפעמים הוא קיץ. כמו שאמר הרב פרומן: לעיתים שהוא קם בבוקר ומאמין שאין אלוהים, ולעיתים הוא חש בכל מאודו שיש. וגם הסתיו, לפעמים קיץ ולפעמים חורף. אי וודאות. כמו אדם הראשון שראה ימים מתקצרים והולכים ולא ידע מה לעשות, לא ידע שכך היא דרך הטבע: לפעמים כן ולפעמים לא. רצוא ושוב.
נזכרתי בשיר הקצר ויפה שמצטטת לאה גולדברג ב'חמישה פרקים ביסודות השירה':
"הַצְּבִי עַל הָרֵי הָאֹרֶן
אֲשֶׁר אֵין בָּם עָלֵי שַׁלֶּכֶת
יוֹדֵעַ כִּי בָּא הַסְּתָו
רַק מִצְּלִיל קוֹלוֹ שֶׁלּוֹ"
שהרי איך תדע שסתיו, אם אין שלכת? ואיך תדע שאלוהים, אם אין קול ואין עונה? הצבי יודע, כי הוא עצמו מייצר את הקול. אם תלך, משמע אלוהים דיבר בך. זהו שהאדם כורת ברית בינו ובין האל, כמו שאומר הרב שג"ר, והיא הברית שבין הבתרים והיא ברית המילה והיא ברית שלום והיא האמון בבסיסה של כל אמונה. ברית שאינה יודעת בוודאות, שאינה הבטחה, שאינה יותר מאשר 'הארץ אשר אראךָּ' – כלומר, בעתיד. בזמן מן הזמנים אראה לך את הארץ. עכשיו? עכשיו אנחנו עדין בסתיו, ואתה שומע את הקול הפנימי שלך קורא לך לקום וללכת.
בכן, קום ולך.
הכריכה האחורית 
יפה מאוד! נגע בי.. מרענן מאוד לקראת שנת עשייה
בע"ה לחדש את בחינת "יחידי" .
ובכן;
לא מזמן מישהו אמר לי: "נסי לקרוא את התנ"ך כאילו את לא יודעת עליו כלום. כמו סיפור."
מאותגרת כנדרש, אני מנסה כבר שבועיים ללמוד פרשת שבוע בלי סיוע פרשני, אפילו לא קל שבקלים.
ואז באתי לפה. רפרפתי. אמרתי לעצמי "טוב. זה רעיון נורא יפה על בדידות (בכלל, יש אומרים שאין גבול ליופיים של הדברים העצובים) והוא מנוסח היטב. אבל– מה הוא קשור לסיפור שסיימתי לקרוא?"
כי בסיפור שאני קראתי אברהם לא בודד ולא הולך אחרי קול פנימי. יש פה כמעט שידול מצד אלוהים. "לך לך אל הארץ אשר אראך" ובאותה נשימה, לפני שאברהם בכלל מציב תנאי "ואעשה לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך" וכו'. כלומר- כדאי לך.
אברהם יוצא, לוקח את שרה ולוט ו–את כל רכושם אשר רכשו.
כלומר- הרכוש (שאברהם רכש) תופס מקום של כבוד בצד האנשים הקרובים לו בעולם. האלמנט הרכושי ממשיך לתפוס מקום מרכזי לאורך כל הפרשה: אברהם מקבל הבטחה לירושת הארץ; הוא יורד למצרים כשיש מחסור וזוכה לצאת עם שלל הטבות חומריות שקיבל מפרעה; הוא לא יכול לשבת עם לוט באותה ארץ כי לשניהם יש רכוש רב מדי, הוא מתפצל מאחד האנשים הקרובים אליו ביותר כדי לשמר את הסטטוס קוו הממוני ביניהם; אפילו הסירוב שלו לקחת "מחוט ועד שרוך נעל" ממלך סדום, מנומק בכך שהוא לא רוצה שיחשבו שהוא מקור עושרו, לא מתוך דחייה אוטומטית של הצעה לקבל שלל תמורת נפש.
אברהם לא מתנהג כמו אדם שמונע מתוך בדידות, הוא מתנהג כמו אדם שמחשב שיקולי כדאיות ויוצר יחסים כמעט חוזיים של רווח-הפסד עם אלוהים.
כן, הוא אמנם אומר: "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי"; מה כל זה שווה לי אם אין לי אף אחד; אבל מיד אחר כך מסביר "הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אתי". כלומר- אין לי ילדים שאוכל להעביר אליהם הלאה את רכושי.
אלא שאחרי שהפכתי בדבר קצת, ובדבריך שוב, אני חושבת שאולי דווקא פה קבור הכלב. אברהם הוא דמות מכוננת, הוא אבי האומה,הוא לא אדם חמדן שכורת ברית עם אלוהים בתמורה לכסף וגדולה. דווקא המפנה הזה, הבקשה לזרע, ההבטחות שלאחריה (שושלות, מלכים, דורות, ברית עולם)- כולן מסמלות את הרצון להמשכיות.
אולי יש פה קול פנימי, ואולי הקול הפנימי הזה מבקש ללכת, אבל ללכת לאנשהו. אלוהים מלכתחילה מגדיר לו יעד, מסמן לו עתיד. זו לא נדידה לשם נדידה, זו צעידה תכליתית. אברהם רואה מעבר לגבולות של הזמן שהוא חי בו, של הדברים ששייכים לו, הוא רוצה המשכיות ועתיד. הוא מחפש אחיזה, הוא רוצה ליצור משהו (עם, אמונה, דת) שיחזיק מעמד, שהוא בר-קיום. יש פה חזון, ויש פה צורך בהורדה שלו אל הקרקע- עיגון באמצעים חומריים מציאותיים. אם אחבר את זה לסיפא של דבריך- אולי כל הנסיון הזה לאחוז ברכוש ולהרבות אותו, הוא הוא הסמל של התמודדות של אברהם עם חוסר הוודאות של העתיד. אולי יש פה ניסיון של אדם יחידי, לאחוז במעט שהוא יכול לתפוס כממשי, כדי שיווצר משהו שגדול ממנו. אדם עוזב את ארצו ומולדתו ואת בית אביו, בתקופה שבה טריטוריה היא הכל, כדי להתחיל מאפס אמונה ובית ועם.
אדם אחד נושא על כתפיו כינון של אומה שלמה, וזה, אכן, בודד מאוד. אבל זו בדידות שמשמעות בצידה, והמשמעות מסייעת לשאת אותה. ה"לך לך" הזה, מלווה בהבטחה לתקיעת יתד הנדודים בקרקע יציבה וישיבה מול האח כשהנכדים מושכים לך בזקן.
[או: אם אדם מרגיש צורך ללכת, משמע שהוא מאמין שיש לו לאן.]
(ואם לא הייתי מאריכה מדי גם ככה: אז אולי משהו על משמעות של רכוש עבור אדם נודד ואולי בודד.)
יהודה שלום,
לא רוצה להיות דקדקן, אבל דווקא בגלל הכתיבה היפה שלך, בשפה גבוהה-שירית, צורם השימוש בצרוף "יש את" [כמו "יש את קול השם"].
ראיתי גם בפוסטים קודמים והתאפקתי, אבל הפעם החלטתי ששווה להעיר. אולי משום שכתבת: "אוי לאלו שישנים בחוריהם…"
אך טוב,
שמואל
אברהם מנפץ גם את הדרך של ניתוץ הפסלים. בארץ החדשה שאליה הוא מגיע ללא משקעי עבר – הוא מתחיל בדרך חדשה, שבה הוא נאבק בסביבה האלילית דוקא בדרך של התחברות וקירוב וריבוי אהבה וחסד. לא בחיל ולא בכוח…
הן הכוכבים והן החול מבטאים את ההוויה הכפולה: פרטים – ענקים ככוכב או זעירים כגרגר חול – המהווים חלק מהמון, אך אינם נדבקים זה לזה, וכל אחד מהם שומר על הווייתו הייחודית.
בברכה, ש.צ. לוינגר
אברהם מצטווה לנסות לספור את הכוכבים. אף שהוא יודע מראש שלא יצליח לספור את כולם – הוא סופר וסופר…
למה נקרא שמם 'סופרים' שהיו סופרים את האותיות שבתורה. דבר שסופרים אותו הוא דבר שלכל פרט שבו יש חשיבות וייחוד משלו. דבר שבמניין אינו בטל!
'כה יהיה זרעך' – לכל אחד יש ייחוד, יש את ה'אות' המיוחדת שלו ובלעדיו הכלל פגום. 'ישרא"ל' = י'ש ש'שים ר'יבוא א'ותיות ל'תורה.
וזו דרכו של אברהם שביתו פתוח לכל, אך כל אחד, גם עובר אורח אלמוני, מקבל ממנו יחס כאילו היה 'בן יחיד' שלו!
אף שאברהם נפרד מבית אביו, כאשר הוא מחפש שותפה לבנו בבניין 'עם אלקי אברהם' הוא פונה דווקא לבית אביו…
עולמו של אדם נבנה מהמתח הבריא בין המשכיות להתחדשות, בין 'מאין באת' לבין 'לאן אתה הולך'..
תרח אינו 'תרח' – הוא הולך באמונתו, ונלחם בבנו המורד ומנפץ את פסליו. אך כשהוא מגלה שבנו צודק, הוא זורק את כל מה שהאמין בו והולך אחרי בנו.
יודע תרח לעמוד על אמונתו, ויודע הוא את הקשה מכל – להודות בטעותו!
[…] [ותודה לשלומית שחשבה את הרעיון הזה פעם] […]