הדברים הבאים אינם אלא יריה באויר; רצף של רעיונות שעלה בי, בזמנו, ונראה לי ראוי לבחינה (ולאו דווקא נכון). בשל כך הם אינם מסודרים בצורה לוגית ואינם מסודרים עד הסוף. אם תקראו, אשמח מאוד אם תבטלו את דברי מכל וכל (אינטואיטיבית או לוגית), תחלקו עליהם או תעזרו לכתוב אותם נכונים יותר.
הערה נוספת – אחרי שכתבתי צצו לי מלא דברים שאפשר להוסיף, ואני מניח שהם יווספו לפוסט הזה אט אט. תוספות מאוחרות יופיעו בסוף הפוסט, בצירוף היום בו הן נוספו.
—
המקום בו התחלתי (והנה אני כבר נתקע, וכותב 'מקום') הוא עולם הדימויים המרחבי שאנחנו עובדים איתו כשאנחנו מתארים תרבות. לכו לכאן, תקראו את הפוסט הקצר שכתבתי בנושא לפני כחודש, ותחזרו. [אפשר גם לקרוא את הדברים שכתבתי על הזמן, ועיקרם: זמן הוא פונקציה של מרחב, כלומר שזמן שהוא הצורה התודעתית שבה אנחנו מזהים שינויים במרחב. מילים אחרות: שיש מרחב בלי זמן, אין זמן בלי מרחב.]
אני אנסה לפתח את הנושאים בפסקאות הבאות, ואנחנו צריכים ליישר קו איכשהו.
האמירה 'עולם הדימויים שלנו למבנים תרבותיים הוא מרחבי' היא קצת טאוטולוגית, כי היא מדברת על מבנים תרבותיים; מובן שמבנים יתוארו בדימויים מרחביים. למרות זאת, אפשר לשלוף מכאן שתרבות עובדת עם מבנים. כשאני אומר 'עובדת עם מבנים' אני מתכוון לשני דברים:
האחד, שכאשר אנחנו מבקשים לתאר זיקה בין שני אובייקטים לכאורה סגורים (כלומר, שהם מערכת קוהרנטית), אני משיק ביניהם באמצעות יצירת מרחב, הנחת שניהם במרחב ותיאור הזיקות ביניהם. הדוגמה הקלאסית יכולה להיות ה'אני' מול ה'אחר': הנחת שני האובייקטים במרחב מייצרת ביניהם זיקה של פנים (אני) מול החוץ (האחר). וכך, חברה תכונן יחסים פנימיים, לחיזוק הזיקות בין חברי החברה, ותכונן יחס דוחה או מנכס כלפי ה'אחר'.
השני, שיצירות תרבותיות הם מבנים. כך, למשל, סיפור מורכב ממספר סיפורים קטנים יותר שמבוססים על אותה תבנית-על. אפשר לקרוא להם 'אירועים סיפוריים' או 'סצנות' בתוך המבנה הכולל של היצירה. ניתוחים ספרותיים (וגם הליכי קריאה שונים) מזהים את המבנים האלה ויוצרים מהם משמעויות.
אז אמרתי לעצמי, אם נגיד שהתרבות היא מבנים ויחס בין מבנים (כמו עיר), שכולם רצים במקביל, מה יקרה אם אני אנסה לחזור אחורה ולבדוק את נקודת המוצא. כשאני אומר 'נקודת המוצא' אני מתכוון לא לנקודת המוצא ההיסטורית, אלא לאבן הבניין הבסיסית: היחידה הבסיסית שעל בסיסה אנחנו בונים מבנים. הסכמה שהובאה ברשומה הקודמת הולכת אחורה במימדים עד שהיא מגיע לנקודה הבודדת. שם כתבתי שהנקודה היא סינגולרית; הכל כלול בה. אחר כך חשבתי שעוד קודם לאותה נקודה יש משהו בסיסי יותר: היש והאין. כלומר, שבכלל קיים דבר מה. אחר כך אנחנו מתייחסים לזה שהוא נקודה, ולצורה שבה אנחנו משתמשים באותה נקודה, אבל הבסיס הוא קיום. מולו, כמובן, עומד חוסר הקיום. כלומר, סוג של ארוס ותנטוס (אהבה ומוות, אבל לא כמו שפרויד הסביר את זה. לא יצר היצירה מול יצר ההרס, אלא הרצון להמשכיות מול הפחד מהמוות). אלה שני הצדדים של אותו המטבע, ולא שני הפכים: הפחד מהמוות מוביל אל הרצון לקיום, ולהפך.
[אני חושב שאחת המחשבות המופשטות (כלומר, הלא קונקרטיות) שחשבתי מעודי הייתה המחשבה על העדר הקיום. זה היה איזה בוקר אחד בגיל חמש, באתי לאמא שלי ושאלתי אותה "אם לא היה שום דבר, מה היה?"]
הפחד מהמוות (ולא אינסטינקט ההישרדות. אנחנו מדברים על תרבות, לא על אינסטינקטים) מחייב תודעת זמן: עכשיו יש, בעתיד יכול להיות שלא יהיה. הזמן מבוסס על שינויים. שינויים שאינם מובחנים על ציר זמן (שהרי אנחנו מדברים על היווצרותה של תודעת הזמן) צריך להיות מבוסס על תנועה במרחב. כמובן שאי אפשר לנתק את אלמנט הזמן מהתנועה, אבל יתכן ואותה תפישת זמן נגזרת מהתנועה במרחב, ולא להפך.
במילים אחרות, אני מנסה להציע שאבן הבניין הבסיסית של התרבות היא הקיום של האדם כגוף בתוך הקשר מרחבי.
אחר כך יש את העניין של השפה. כשאני אומר שפה אני מתכוון למערכת של סימנים בעלי משמעות. כלומר, ששפה היא מבנית. בזמנו חשבתי על זה ששפה בנויה על זיהוי של חזרות בזמן, כלומר שאני מזהה תופעה חד פעמית מספר פעמים ואז מבצע לה הכללה; נותן לה מילה שמאחדת את האייקון (המוטיבים החוזרים) של התופעה. אבל הליך החזרה הזה הוא נעוץ בזמן, ולא במרחב. כלומר, השפה היא סוג של מהלך הפוך לזמן. אם הזמן מזוהה באמצעות שינויים, הרי שהשפה מדלגת על אותם הבדלים. מצד שני, אם לא היינו מכלילים את התופעות, לא היינו שמים לב שהזמן חולף, כי כל תופעה הייתה עומדת בפני עצמה. זאת אומרת שבשביל שתהיה תודעת זמן אנחנו צריכים שתהיה שפה שתקבע את הדברים. כמו במרחב. בכל מקרה אני חושב שהשפה ותודעת הזמן (ובעיקר תפישת העתיד) הם שני תהליכים שרצים במקביל ותומכים זה בזה. כתבתי על זה הרבה בתיאוריה של הסיפור, ואני לא רואה טעם לחזור על זה. רק אזכיר את זה ששני סוגי הסימנים – הטבעיים והשרירותיים – רצים על אותם צירים: הטבעי הוא תודעת הזמן, והשרירותי הוא הקיבוע המרחבי.
זה, כמובן, חוזר חזרה לקוסמוס (הסדר, המוכר) מול הכאוס (הבלאגן, הלא נודע), משמעות מול חוסר משמעות וכדומה. כתבתי על זה בעבר. אני מפנה את תשומת הלב גם לרגעים שבהם הקוסמוס מתפרק וחושף את הכאוס, ולנסיון שלנו להכניס את הלא נודע לתוך מערכת קוסמית: דתית או מיסטית כזו או אחרת.
חשוב לשים לב ששפה מבוססת סמלים, והסמלים האלה מבצעים איזשהו תהליך של ייצוג. הייצוג הזה חשוב, כי כל התהליך המימטי של האמנות – וממילא, היכולת של האמנות להגיד לנו משהו – מבוסס עליו. מכאן אפשר לרוץ לכל הכיוונים: אנחנו מספרים לעצמינו סיפורים באמצעות קונפליקט והתרה (ייצוג של הזמן), הסיפורים מובילים למיתוסים שמקבעים את הזמן.
מהצד השני, המרחב מקבל תצורה על בסיס סימנים במרחב עצמו, כמו הר גדול. ההר הגדול הופך לאקסיס מונדי. אם ניצור ייצוג של המרחב, נקבל מפה. רציתי להגיד שהמפה מבצעת במרחב את מה שהמיתוס מבצע בזמן, אבל זה לא נכון: המרחב מקובע מהיותו הוא. המפה מאפשרת לנו לתפוש את המרחב, כלומר לצאת מנקודת המבט שלנו לנקודת – על. בכל אופן, הכל מבוסס על אותה בינאריות בסיסית של 'יש' מול 'אין' וגם נסוג אליה בסופו של דבר: אם תקחו מאה ילדים ותבקשו מהם לכתוב סיפורים קצרצרים, סטייל הסיפור-שש-מילים של המינגווי, תגלו שהכל מתנקז למוות ואהבה. בשביל לדבר על דברים מורכבים יותר (כמו יחסי הורים – ילדים) צריך סיפורים יותר ארוכים, שרצים על אותה תפישה בסיסית (אני חוזר שוב ושוב לסיפורים, אבל גם תהליך הייצוג של המרחב מתבצע בצורות דומות. פסלים, ציורים, תמונות: כולם מייצגים את המרחב ומאפשרים לנו להתייחס אליו, והייצוג הופך להיות אבן בסיסית של עבודה).
רציתי להגיד דברים דומים על החברה: החברה מבוססת מיחידות קטנות (נקרא להם מפלגות, אבל זה לא נכון. עוד לפני השיוך הפוליטי, יש שיוכים נוספים) שהולכים ויוצרים קשרים ביניהם, כך שבסופו של דבר אנחנו מתנקזים אל המשפחה הגרעינית (כלומר, הורים ואחים). חשבתי אולי שגם העובדה שאנחנו חיים במשפחות ובשבטים ובקבוצות קשורה בצורה כזו או אחרת לקיום, אבל לאחרונה חשבתי שזה קשור למשמעות ולשייכות, שזה כבר סדר שני.
האפיון הזה מאפשר לי ליצור כלי ניתוח והבנה של המציאות. אולי צורות קריאה של המציאות. בפוסט הקודם כתבתי כמה, ואני חושב שאפשר להוסיף אליהם שאלות כמו "מה היה קורה אם היינו מבטלים את המבנה התרבותי הזה?". נניח, כדורגל. אנשים נוטים להגיד שזה שטויות, אבל השאלה היא לא 'האם יש לזה משמעות' אלא 'מה היה קורה אם זה לא היה קיים', או, במילים אחרות: מה ההקשר של זה. איך זה מתפקד במסגרת המרחב בו זה נמצא. או שאלות מהצד השני, כמו 'ממה זה מורכב' – מהן אבני הבסיס של אותו פרט בתרבות.
כמו כן, אם אנחנו הולכים עם הכלים הפוסט-סטרוקטורליסטים עד הסוף, אנחנו מגיעים לאקזיסטנציאליזם. כלומר: אם אבן הבסיס היא הקיום, וחווית הקיום, והתפישה של האדם בתוך ההקשר בו הוא נמצא. הרי שניתוחים סטרוקטורליסטים (- מבניים) ופוסט-סטרוקטורליסטים (- חשיפת המבנים) של התרבות, יגיעו בשלב ראשון לכיוונים ביקורתיים (כמו, נניח, רולאן בארת שיוצא נגד הבורגנות), אבל אם נמשיך ונפרק את הכל, נגיע לחווית הקיום הבסיסית, המרחבית, ושלב קודם לכן – לפחד מהמוות ולרצון לקיום. אפשר לראות תהליך מהכיוון ההפוך בזן-בודהיזם, שפירק את הסימן למסמן ומסומן, ובמקום להמשיך בפירוק – חזר אחורה, לחווית הקיום בפני עצמה.
לסיום, חשוב להדגיש שהואיל ואנחנו מדברים על מבנים, דברים הולכים ונעשים מורכבים: אחרי היש / אין נוצרים מבנים בינאריים שמבוססים עליו, ועליהם מבנים מרחביים דו מימדים, ועליהם תלת מימד, וכן הלאה – הכל מתואר בפוסט הקודם שקישרתי אליו בהתחלה.
—
[טוב, כמובן טעיתי מכל וכל. איפה?]
הכריכה האחורית 
א. אני חוזר ועומד על כך שהרומנטיקה היא רק דרך מסויימת וחלקית לחיות את האקזיסטנציאליזם. אני לא מבין למה אתה מתעקש לזהות ביניהם..
ב. הערה שולית לחלוטין: 'המרחב מקובע מהיותו הוא'. – לא מדוייק. כיוון שהחוויה שלנו את המרחב היא סובייקטיבית, אז גם כאן יש רק דינמיות, נרצה או לא. לכן הרי המצאנו את הסמלים והשמות והמפות.
רוצה לומר: חוסר ההתאמה בין המושגים לבין הדבר עצמו קיים תמיד.
א. הוי, אני מניח שזה הפוך, הסטורית: קודם רומנטיקה ואז אקסזיטנציאליזם. ובכל מקרה לא שמתי לב. התכוונתי לאקזיסטנציאליזם בלבד, ובעקבות דבריך תיקנתי.
ב. הממ. כן. לא. לא יודע. התלבטתי על זה רבע שעה היום. אתה חושב?
וכך בחיי הנישואין – יש פותחים ברומנטיקה ומסיימים באקזיסטנציאליזם; ויש הפותחים באקזיסטנציאליזם ומתוך הנתינה המתמדת והעשייה המשותפת נוצרת רומנטיקה.
כשהמרחב מקובע וגבולותיו ברורים – אז יכולה להיווצר בתוכו דינמיות אינסופית של רגש. כאמור 'שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם' כאדם וחוה שהיו יחידים בעולם, וכל אחד היה כל עולמו של זולתו.
יהי רצון שאבן הבסיס המוצקה, תהווה יסוד להבנייה תרבותית עדי עד!
וכך בסוכה – הדפנות יכולות להיות מוצקות (לדעת ר' יהודה, צריכות להיות קבועות). הצד שבו צריכה להיות פתיחות הוא הסכך, שלא ימנע את הגשם מלהיכנס ולא ימנע מהיושב בפנים לראות את הכוכבים – פתיחות ושקיפות כלפי מעלה…
(אזהרת ניים דרופינג).
הגישה שלך לא מוטעית, הדבר היחיד שמוטעה זו הייחוס של הרעיונות הללו לפוסט סטרקטוראליזם. הפוסט סטרקטוראליזם ההארד קור, (ובהקשר הזה אני מתייחס לפוקו, דלז בודריאר ודרידה), עשה כל אשר ביכולתו בשביל לערער את התפיסה שאתה מציג כאן.
הגישה שאתה מייצג משקפת זרם שלם של הגות אירופאית במאה העשרים, גישה שמקיימת זיקה עמוקה אל ההגות הרומנטית הקודמת אליה, אבל הרבה פעמים היא גם התעמתה איתה. בישראל עוסקים באגפים מסויימים של הזרם הזה, אבל מהרגע שהתיאוריה הביקורתית הגיעה לארץ, כמעט שכחו מהגות אירופאית במאה העשרים שהיא לא פוקו ודרידה.
הזרם הזה, (וזו חלוקה אישית שלי), מתחיל בפנומנולוגיה היינו הוסרל, מקס שלר, יאספרס ופרשנויות מסויימות של היידגר. במחצית השנייה של המאה העשרים מדובר בעיקר במארלו-פונטי (הראשון שהניח את התודעה הגופנית הנוכחת על השולחן). לאחר מכן הזרם הזה התפתח לפרויקטים של כל מיני תיאורטיקנים מתחומי הסוציולוגיה והאנתרופלוגיה, בראש ובראשונה לוי שטראוס, מהתיאולוגיה כמו קרל בארת ובמיוחד בהרמנויטיקה כמו פול ריקר, גאדמר ואומברטו אקו. כל הזרמים הללו התכנסו למודרניסט האחרון שנתפס כתיאורטיקן המרכזי שעומד מול פוקו במחצית השנייה של המאה העשרים – יורגן הברמאס.
לעניות דעתי הצולעת, הדרך המרכזית להסביר את מה שהזרם הזה ניסה לעשות היא על בסיס חלוקה ידועה של פול ריקר עצמו, שהם עושים הרמנויטיקה של מתן משמעות היינו שהם מזהים את המציאות כמכלול גדוש של משמעויות שיש לפרש ולעבד בטכניקות משתנות.
מול התפיסה ההרמנוטית הזאת מציף ריקר את ההרמנוטיקה של החשד שהדמויות המרכזיות בה הן מרקס ופרויד. זוהי גישה המניחה כי פני השטח של המציאות הם רק מסווה למה שנמצא מתחת לפני השטח ואת מתחת פני השטח הזה צריך לשלוף החוצה.
זה מה שהפוסט סטרקטוראליסטים ניסו לעשו אבל עם טוויסט. כי בעוד שאנשים מרקס ופרויד האמינו כי למערכת שהם רוצים לפרש יש איזשהו מובן יסודני בסיסי (המטריאליזם ההיסטורי אצל מרקס, הארוס והתנטוס אצל פרויד) הפוסט טסרקטוראליסטים ניסו להראות כי כל מפה מושגית של המציאות היא שרירותית ואקראית, והיא לא משקפת איזשהו סדר ממשי. וכך דרידה ניסה להראות כיצד אובד כל קשר בין מסמן למסומן בתוך הדקונסטורציה דלז ב-"הבדל וחזרה" ניסה ליצור אונטולוגיה של ריבוי שבלתי ניתן לערוך רדוקציה של מושג אחד למשנהו אלא כל תופעה שניתן להצביע עליה היא יחידנית לגמרי, ופוקו ניסה להראות כיצד שפה וגוף הם תמיד תחום שמפורש על ידי גורמים מחוץ לשליטתנו, ואנחנו רק שחקנים של המערכת הפרשנית.
הבנתי. אני תוהה על המיקום שלי במערכת הזו שתיארת יפה כלכך. בעיקר רוצה להגיד – לא דיברתי על המשמעות. משמעות נוצרת, לדעתי. היא לא אימננטית, והיא לא משקפת סדר 'ממשי', כיון שאין דבר כזה 'סדר ממשי' או 'סדר לא ממשי'. הממשות לא קשורה לסדר אלא לתודעה. אני חושב שאפשר לשמוע את לוי שטראוס, הוסרל, ריקר וגאדמר בטקסט שלי, אבל אני לא חושב שאני תואם אליהם.
הטענה שלי מבקשת לקחת את הדה-קונסטרוקציה, את הריבוי או את סדר השיח, ולטעון שבסוף הפירוק, אחרי שניתקנו בין המסמן והמסומן, עדיין עומדת חווית הקיום כחלק מהמרחב. אולי צריך להדגיש: המרחב הוא עיקר הנקודה כאן. הקיום של האדם לא כקוגיטו מנותק בחלל, אלא בהקשר מרחבי.
[תוהה אם זה תואם למה שחשבתי בהתחלה]
תראה, אני מנסה להבין. מן הסתם קשה לי מאד כי אני לא ידען גדול בכל הגיזרה הזו של המחשבה האנושית.
קודם כל האם אתה טוען שכל דבר בתרבות מוסבר בהכרח כמבנה, או *יכול להיות* מוסבר כמבנה? כי בעוד שנשמע לי יותר שאתה נוטה לא', אני לא רואה כאן ביסוס לזה. אפשר לטעון שהרבה מהתרבות ניתנת להיות מוסברת כאורגניזם. אם אורגניזם = מבנה, אז מבנה = כל דבר שאיננו כאוס, ואז זו כבר ממש טאוטולוגיה.
דבר שני, המעבר ממבנה ליחידת קיום בסיסית של יש / אין אולי מוכרח אבל בזה הוא כבר לא ייחודי לתפיסה מבנית. כל תפיסה של התרבות האנושית, באיזה אופן, אבן היסוד שלו תהיה יש/אין. ממילא עובדה זו הופכת להיות חסרת משמעות ייחודית עבור תיאוריה מבנית.
לגבי הניתוח שלך על יצירת תודעת זמן: יש את עניין הנשימה, פעימות הלב. פיזיקלית יש כאן תנועה במרחב, אני חושב שחברתית זו אמירה מופרכת. לכן לא ברור לי שתודעת הזמן מופיעה משינויים במרחב.
שלא לדבר על כך שיכול להיות שהיא מכוננת את עצמה.
טוב, זה בינתיים.
לא דיברתי על ההסבר, אלא על הצורה שבה אנחנו מתארים אותו כרגע. השאלה היא לא 'האם אתה יכול לתאר חברה במבנה', אלא 'באיזה דימויים אתה משתמש כשאתה תופס חברה, או מתאר אותה', ובהשקה – איך אתה תופס את העולם סביבך. באיזה מילים אתה מתאר אותו.
לא יודע על אורגניזם. תסביר.
לגבי היש / אין אני מסכים. לא הבנתי למה זה סותר אותי. אולי להפך, זה מוכיח.
תודעת זמן – הממ. אני צריך לחשוב. כלומר, הנשימה וכולי וכולי – אנחנו לא באמת תופסים את הנשימה שלנו בתוך ציר זמן, נכון? וגם לא את הפעימות של הלב. אין שם 'קודם' ו'אחר כך'.
טוב, אז ה"אתה" כאן הוא קצת בעייתי. *אני* לא מתאר חברה כמבנים. למעשה, אפילו תיאור "האני והאחר", שגם אותו אני לא מקבל, הוא לא בהכרח תיאור מרחבי. *אפשר* לתאר אותו כפנים וחוץ אבל לא מוכרחים.
תיאור החברה כאורגניזם: שכל, לב, כבד, ריאות, ידיים ורגליים. אפשר לתאר כך את החברה ולמעשה היא בהחלט מתוארת כך.
על גבי זה הוספתי שאם תאמר שגם התיאור של החברה כאורגניזם הוא תיאור מבני, אז בעצם הכללת ואמרת שמבנה = כל דבר שאיננו כאוס, ולאו דווקא תיאור מרחבי (תיאור חברה כאורגניזם הוא תיאור תפקודי, לא מרחבי)
לגבי היש/אין: לכאורה כל רדוקציה לאבני היסוד של כל שיטה תגיע ליש/אין. ממילא בזה שהראת ששיטה מסויימת מגיעה ברדוקציה לשם, לא מורה שיש איזשהו קשר *ייחודי* בינה לבין תפיסת היש/אין.
גם כשהולכים ומפתחים "יש/אין" לא בהכרח מגיעים חזרה אל מבנה , אלא גם לתיאורים אחרים.
אני לא בטוח במה שאתה אומר לגבי הנשימות. יכול להיות שבחיי היום יום תהליכים יותר מורכבים ממסכים את המקצב הפשוט הזה. אבל אם אתה מדבר על הבסיס הראשוני לתפיסת הזמן יכול להיות שהוא מספיק לבדו.
[…] המחשבה הזאת הרבה, לאחרונה, ואין לי על מי לפרוק. אחרי שהרהרתי כאן בקול על תפישת מרחב, ובהשפעת אחת הסוגיות ב'אלו מציאות' ('כלי ולידו פירות'), […]