עדיין היו בַּחֲצי הדרך | לחנוכה

א.
חלפה בי צמרמורת בפתאום, היום, כי חשבתי איך בעיירה קטנה באירופה ישבו זוג יהודים מול חנוכיה מוסתרת, מונחת על רצפת העץ, ושרו 'מעוז צור ישועתי', והיה הכל באמת, שהרי לא היה להם מעוז מלבדו. אפילו לשיר 'התקווה' לא היו יכולים, כי השיר טרם נכתב, ו'מעוז צור' היה שירת התקווה שלהם. והם מונים את הגלויות; ממצריים לפרס, מיוון לבבל, כמו אדם שאומר לאהובתו: 'את זוכרת איך חשבנו שלעולם לא נצליח לצאת מזה? ולבסוף יצאנו'. וכמו ר' נחמן שאומר 'ואיך הוציאה לא סיפר, ובסוף הוציאה'. עד שההבנה מכה בך: שהיו שם. בלב החושך. שהייתה הגלות מסביב כמו ים, והלב נכמר: איך אפשר, בכלל, לקרוא את המילים 'כִּי אָרְכָה לָנוּ הַשָּׁעָה, וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה' ולא לבכות.

פעם אחרת ישבתי עם חגי ולמדנו ענייני חנוכה. וראינו שאין בספרות התנאית כמעט שום התייחסות לחג הזה. גם לא בירושלמי. רק אגב אורחא, בדרך אגב; אם החנווני שם את נר החנוכה שלו מבחוץ ובא גמל, ומה צריך לקרוא, ושאסור להתענות. ואמר חגי: אולי זה כי הם היו באמצע הסיפור, כי מלכות חשמונאי עדיין לא תמה, כי לא יכלו להסתכל מבחוץ ולסגור את הסיפור ולהגיד 'זה מה שהיה, ומעתה נחגוג'. אז חיכו, וחיכו, עד שלבסוף קבעו חג.
ובהתחלה הוספתי ואמרתי שבאמת אנחנו חוגגים את הסיפור במקום הלא נכון, שהרי מיד אחר כך התחדשו הקרבות, ויהודה מת, ומלכי בית חשמונאי היו רעים ברובם. רק שעצרנו בנקודת השיא ואמרנו 'מצאו פח שמן? נחגוג את זה.'
ואחר כך אני חשבתי שכל הטיעון של חגי לא נכון, שהרי בכל זאת חלפו מאתיים שנה מאז. ואמרתי: אולי לא חגגו את החנוכה, כי היו בארץ. שלא באמת היה חג עדיין, ולא הייתה גלות, על כן חנוכה לא היה נצרך. ועם שיצאו, פתאום זכרו את החג הזה ונפחו בו נשמה והעלו בו נרות. כי יותר משזה חג של בית, ואור, וחום, זה חג שאומר גלות.

אבל לא רק גלות. לא העצב. זה חג שאומר גלות, אבל שאנחנו רק בחצי הדרך. זה חג שאומר חורף, אבל שהחורף סופו להסתיים. ובכל חנוכה יש ראש חודש, ואפשר לראות איך הירח מסתיים ונולד מחדש; עדיין לא שלם ומאיר, אפילו לא בחצי הדרך, אבל מתחיל מחדש, והלא זה הכל. כך שיפה אמר חגי: עדיין היו באמצע הסיפור.
את זה בדיוק חוגגים.

[ציור של אדוארד הופר]

[ציור של אדוארד הופר]

ב.
סיפרתי סיפור אחד, אבל ציירתי רק את תחילתו ולא יספתי. ואחר שבאו חברים ואמרו: "אם אין לסיפור סוף, מן הראוי שלא היה נכתב", כתבתי כך:

יצירות צריכות סיום, אני אומר לעצמי: באמת נותרים הדברים על השולחן כאילו היו שאריות ארוחת הבוקר שלה ופירורים דבקו הימנה בסיפורים אחרים, מרפרפים כמו שובל חמקמק של שמלה. צליל הרשרוש, הריצה המיטרפת אל פינת הרחוב ובדיוק, כהרף עין, הרגע בו היצירה יוצאת מהרחוב בו אתה נמצא ומגיע לרחוב בו אתה איננו עדיין. ושוב, ריצת כלת-נשימה, מבט חטוף בקווצת שיער, ריח הבושם שלה עדיין מהדהד בנשמתך ואתה אינך יודע, עדיין, למה אתה כוסף כל כך. ברגעים כאלה אני שומע, שוב, ניגונים עתיקים מאוד.

זה, אולי, ניגון הקרע בין מים העליונים לתחתונים; הגבולות נזילים, פינק פלויד בחלל, הגיטרה של דיויד גילמור אומרת בדידות כל כך זועקת. קצת לפני כן רוג'ר שר:
" Hey you, out there in the cold
Getting lonely, getting old
Can you feel me?"

פתאום נראים הדברים: למה התכוון ר' נחמן כשדיבר על החלל הפנוי, ולמה התכוון גרוסמן כשביקש לגעת עין בעין, סוד בסוד, לדעת באמת עד שלא נדע באמת, שלמילה 'ידיעה' לא תהיה משמעות מצד עצמה, הרי ידיעה היא לדעת משהו חיצוני לנו, וביקש שנהיה, אני והדבר המודע, אותו דבר עצמו. לכולם זעקה הבדידות. איזה פער בלתי נתפש, איזה כאב בוקע מהחומה הזאת.

הסיבה היחידה שאני לא מסיים את הסיפור הזה, הוא שאין לי מה לאמר עוד. הכל כבר נאמר.

צריך להראות שזו אינה בריחה. אומר את האמת: ההמשך כבר כתוב.

הוא נכתב כבר לפני למעלה משנתיים וחצי. אפשר לספר אותו: חלק ב' הוא מונולוג ארוך וכואב על מילים ועל משמעותן, על שארנון מסוגל לדבר רק כאשר איש לא שומע אותו, על שאיש באמת לא שומע אותו, חלק ג' הוא שסוף כל סוף היא תלך ותנשא לאיש אחר והוא ימשיך לפרוט את המיתרים המתכתיים עד זוב דם, כמו ליבו. בינתיים אני במקום אחר. כבר אינני חושש להגיד את המילים האסורות, פרי עץ הדעת: "אני אוהב אותך". כבר אני יודע שזה אינו פרי הדעת, גם לא פרי החיים, לכל היותר גן העדן. והסיפור הזה ישאר ככה: היא עדיין אינה מושגת, ארנון עדיין לא פתח את פיו. הורים באים, הולכים חוזרים. מר זכאי עדיין לא מת (הרי ברור שהוא ימות בסוף, לא כן?)

אבל אולי כל הכאב של הסיפור הזה הוא בכך שהוא אינו סגור. שהקרע עדיין צועק את עצמו. שבא לכאן גדי מדי פעם ושואל: אבל איפה ההמשך? ומדי פעם רעות אומרת: הרי התחלת סיפור, למה לא סיימת? וזה מציק. בוער בקרביים. אומר למה יש כאן התחלה ואין כאן המשך ואין כאן סוף. ובאיזשהו מקום זה הכל, זה בדיוק: השלימות עדיין לא הגיעה.

אנשים, עדיין, רואים יופי ובוכים.

מה יש לאמר עוד.

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “עדיין היו בַּחֲצי הדרך | לחנוכה

  1. סדנה לכתיבה יוצרת הגיב:

    אחת הדרכים להכשיר כותבים היא: להגיש להם התחלה של סיפור, ולתת להם להשלים אותו.

    הרב הרצוג שאל (בנאומו בועד הלאומי בעקבות ליל הבדולח, בספר 'משואה ליצחק'): הרי ע"י נס הקב"ה יכול היה להאיר את המנורה גם בלא פך השמן? והשיב שעלינו לעשות את הצעד הראשון כפי יכולתנו המועטת, והקב"ה משלים את הסיפור כפי יכולתו האינסופית.

    וכך עשו המכבים את הצעד הראשון, התקוממות כנגד אימפריה עצומה. והצלחתם היתה מעל ומעבר למה שניתן היה לצפות. במישור המדיני, חזרה מלכות לישראל למשך יותר מ-150 שנה. הצלחה זו של מעטים כנגד רבים היוותה דוגמא לחלוצי שיבת ציון בתקופתנו, שמפירות אמונתם ונחישותם אנו נהנים עד היום.

    במישור הרוחני, לא רק שההתיוונות נעצרה, אלא שהיהדות קיבלה פריחה מחודשת. ה'כפר הגלובלי' שיצרה התרבות ההלניסטית קם על יוצריו, והניצוץ שיצא מהיהדות הבעיר את כל מטענה של האלילות, עד שבמהלך המאות הבאות הפך העולם התרבותי למונותאיסטי, כשהתנ"ך הוא ספר היסוד של תרבותו.

    אנחנו עדיין בדרך, אך לקח המכבים מלמדנו את סוד ההתמדה. מול החשכה הגדולה מדליקים עוד נר ועוד נר, מנסים 'להשלים את הסיפור' שבו התחילו אבותינו, ומה שלא נשלים אנחנו – ימשיכו בעזר ה' בנינו ונכדינו!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  2. הגזבר ובעל החלומות הגיב:

    המיגזר השלישי, מיגזר העמותות הפועלות ללא כוונת רווח, יודע שכל 'בעל חלומות' זקוק לכתונת הפסימית של 'הגזבר', המנתב את החלום לפסי המציאות ומביא להתקדמות זהירה ומחושבת.

    וכך בבית יעקב. בצד יוסף 'בעל החלומות', ניצב יהודה המחושב, היודע לשאול גם בסערת הרגשות 'מה בצע?', ומנתב את המהלך לכיוון שיש בו משמעות מעשית.

    המשך הדרך מביא את יהודה ויוסף לחילוף תפקידים. יוסף נשלח לנהל מערכות שבהן אין ערך לבעלי חלומות. מערכות שבהן מצפים למנהל קר ומחושב. ודוקא הוא, בעל האמונה ושאר הרוח, הוא המצליח.

    גם יהודה עובר תהליך בו הוא מפסיק להיות 'הגזבר הזהיר והמחושב'. כשהוא מנסה לעשות את הצעד הנכון, ממתין עד שיגדל שלה, עושה לו תמר 'בית ספר' ומלמדתו שלפעמים צריך 'לקפוץ למים' ולפעול מעבר לתחשיבים.

    בסופו של דבר, יקבל יהודה על עצמו התחייבות אדירה שאין לו שום מושג מהיכן יבוא הכיסוי להגשמתה: 'אנכי אערבנו מידי תבקשנו'. התחייבות שבעטיה היה מוכן להיות עבד עולם כדי להציל את בנימין. התחייבות שבעטיה לא מצא מנוח במשך מאות שנים 'והיו עצמותיו מגולגלות' עד שחזר בנימין לארץ.

    אף יהודה המכבי ואחיו, נטלו עליהם משימה שכמעט 'אין לה כיסוי' בדרך הטבע: להיאבק בכוחה האדיר של הממלכה הסלבקית. והם בכל זאת לקחו את הסיכון ונרתמו למשימה. הם שילמו את המחיר האישי הכבד ביותר ולא זכו לראות את סוף הדרך. אך הם הצליחו. לא רק שהיהדות ניצלה, אלא שבסופו של דבר כל העולם הרוחני האלילי התמוטט, ועם ישראל הנחיל לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

    מאידך, היה מאבקם של יהודה ואחיו מחובר אל המציאות. הם ידעו להשתמש בזהירות בתחבולות צבאיות ומדיניות. ושילבו את כוחו של יוסף 'בעל החלומות' בכוחו של יהודה, הזהיר והמחושב.

    באמונתם האיתנה 'התחילו את הסיפור', ואותנו ציוו 'להמשיך!'

    • מחולם לפותר חלומות הגיב:

      התהליך שעובר יוסף הוא מעבר מחולם לפותר חלומות, היודע 'למצוא המשך לסיפור' של זולתו, לתרגם את חלומו לשפת המציאות ו'המתפלל על חבירו – נענה תחילה'.

  3. התייחסות התנאים לחנוכה הגיב:

    בס"ד זאת חנוכה ע"ד

    מהדיון במשנה על חנווני המדליק בפתח חנותו, עולה שחג החנוכה היה חביב ביותר, עד שהחנוונים הידרו להדליק לא רק בבית, אלא גם בפתח החנות. חכמים היו צריכים למתן את ההתלהבות ולקבוע כללי זהירות – להדליק למעלה מגובה הגמל ומטענו.

    במצוות החנוכה, שלא כבשאר מצוות, היה ההידור שבהידור לנורמה מחייבת, עד שנחלקו בית שמאי ובית הלל איך יוצאים ידי חובת 'מהדרין מן המהדרין'. חז"ל חייבו אפילו את העני שבישראל למכור כסותו או לחזר על הפתחים כדי להדליק נר חנוכה. ללמדך כמה היה זכרון נס חנוכה חשוב בעיני חז"ל.

    'מגילת תענית' בה פורטו ימי השמחה על נצחונות החשמונאים, היתה לספר הראשון של תורה שבעל פה שהותר להיכתב וסביבו נשנו ברייתות המפרטות את ענייני אותם מועדים, ובכללם ענייני החנוכה והלכותיה.

    הואיל ונתבצר לענייני החנוכה מקום מכובד בצמוד ל'מגילת תענית' – לא היה צריך להרחיב בהן את הדיבור במשנה, שנערכה מאוחר יותר.

    בברכה, ש.צ. לוינגר, ספרן 'יד הרב נסים'

  4. A הגיב:

    הציור הזה הוא קצת כמו התחושה שעולה בעת הסתכלות מחלון המכונית הנוסעת דרך חלונות הבתים ברחוב, לראות מקטעים של בתים, רהיטים וחדרים של חיים ואנשים אחרים. לא מצליחה לתת שם מדויק לתחושה עצמה, לפעמים דומה ולפעמים קצת פחות אפרפרה ויותר קורנת [זה מזכיר לי פתאום את הספר The Meaning of Liff של אדמס ולויד], הופר כזה מעולה.
    ואיך אתה מצליח לשזור את המילים כ"כ יפה [גם אם קלישאתי לעיתים].

    • יהודה הגיב:

      בדיוק אמרתי לאורי שאני מתלבט ארוכות כמה אפשר לחזור על אותם הדברים. מצד אחד, הראש מתפוצץ מרעיונות חדשים. מצד שני, רעיונות הם לא דבר מספיק טוב. צריך לקחת אותם ולהדגים אותם אלפי פעמים, כדי להראות שהם עובדים. איך הם עובדים. איפה.

      אז כן, קלישאות. קצת.

      ובכלל, הכל התחיל מזה שמצאתי את הקטע השני באיזו טיוטא, ורציתי לפרסם אותו איפשהו.

  5. עם הפנים לחוץ ובחזרה הגיב:

    יש בחנוכה גם צד של יציאה החוצה – של פרסום הנס כלפי חוץ. בעוד שמזוזה ניתנת בימינו של הנכנס – נר חנוכה הוא בימינו של היוצא.

    (אמנם בפתח שאין בו מזוזה – מדליקים את הנר כמזוזה, בימין הנכנס. הוה אומר: יש בנר החנוכה תנועה כפולה. מבפנים החוצה ומהחוץ פנימה!)

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s