העיתון והנצח

אז מעריב נסגר, אולי. אולי יוצא במהדורה דיגיטלית. אלוהים יודע. גם המשכורות, יוצאות ולא יוצאות. נים ולא נים. אין לי מושג; חזרתי משלשה ימים בנגב ולא ידעתי כלום, ואחרי הכסף שלי, למרות שם המשפחה, אני לא ממש עוקב. אבל רציתי לומר משהו בהקשר הזה.

א.
'הארץ' עושים מדי שנה פרוייקט יפה למדי, 'הארץ של הסופרים', ובו הם מבקשים מסופרים וממשוררים לכתוב את העיתון. עמוס עוז כותב את הידיעה החדשותית העיקרית. אתגר קרת. רוני סומק כותב תחזית. חלקם כותבים יפה, חלקם כותבים סתמי, לא זו הנקודה. הגיליון בכללותו מאפשר להסתכל רגע על הפער בין שני אופנים של המילה הכתובה.

האופן הראשון הוא האמנות: אולי אמנות הניצחון על המוות. אני חושב על יכולת ההישארות של הטקסט. על זה שהוא לא זמני, נשכח, נקבר תחת הררי אשפה, אלא שורד גם אחרינו. שהולך אדם ופותח ספר שנכתב לפני אלפיים שנה ומוצא שם את המחבר וגם את עצמו. איזה דבר מדהים. כמו לשרוט שריטה בעולם. אפשר שנזכֶר בשורה שפותחת את ספרו של חן ישראל קליינמן, 'במלוא מוטת הבריאה':

"שָׁלוֹם,
שְׁמִי חֵן יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי כּוֹתֵב שִׁירִים כִּי אֲנִי סֵרוּב לְהִגָּמֵר,
כִּי הָעוֹלָם מֵת לִי בַּיָּדַיִם, נְמַק-חֲשֵׁכוֹת בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה"

או בדברים היפים של יהודה עמיחי:

"אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת שוּב כָּתוּב
בְּסֵפֶר הַחַיִּים, כָּל יוֹם לִהְיוֹת כָּתוּב,
עַד שֶהַיָּד הַכּוֹתֶבֶת תִּכְאַב."

לאמור שהכתיבה, כמו כל אמנות שאינה פרפורמרית, היא הנצחון על המוות, היכולת שלנו להותיר חותם בעולם, באנשים, במציאות עצמה. וכשקוראים את 'הארץ של הסופרים' פתאום מוצאים יופי גם בתחזית מזג האויר המנוקדת, וגם בתיאור ניצחונה של ריאל מדריד על וולנסיה. זה לא רק לספר מה קורה בעולם, אלא לשלוף אותך לרגע מתוך הזמני אל הנצח.

ב.
האופן השני הוא הזמני; הדיבור. החולף זה שמתקיים רק בשיח, ולא נותר לאחר האמירה שלו. בעיתונות זה מתגלם בביטוי הנדוש 'העיתון שלמחרת עוטפים בו דגים'. לספר מה קורה בעולם, מה קורה מחוצה לנו, מה יש כרגע, בהווה. זה לא ייצוג המציאות, כמו באמנות, אלא הניסיון לספר את המציאות בעצמה. לכן נוצר המושג 'אתיקה עיתונאית', היומרה לאמת. וכבר אפשר לראות את הניסיון האוקסימורוני: להעביר את הזמני באמצעות הקבוע.

אני נזכר בבנדיקט אנדרסון, מחבר 'קהילות מדומיינות', שמביא את העיתון בתור יוצר ההקשר, הזה שמספר לנו שיש עוד אנשים מחוצה לנו. אנשים שנראים כמונו, מתלבשים כמונו, מתנהגים כך וכך מול הטלוויזיה בארוחת הערב. שמספר לנו מה אותם האנשים עשו ועושים. עיתון דתי, למשל, מעמיד במוקד את נקודת המבט הדתי, ובכך יוצר לכל קוראיו מעין פריזמה זהה דרכה הם קוראים את המציאות. הוא מעדכן אותם באותם הדברים, יוצר נושאי שיחה, ובעיקר מהווה טקסט בסיס לקיומה של קהילה. לא פחות משהוא מספר עליה, הוא מכונן אותה. ובהחלט אפשר לחשוב בהקשר הזה גם על מה שמלמדים בשיעורי אזרחות, על 'התקשורת ככלב השמירה של הדמוקרטיה'. החשיפה הציבורית, וכולי וכולי.

כלומר שהכתיבה העיתונאית היא מן דיברור עצמי לדעת, דברים שנשכחים לאחר הקריאה, שמיועדים רק לזמן הקריאה, לרגע הווי אחד, ותו לא. רגע הווי שמִדַּמֶה לנצח, אבל הוא לא. מעין אשליה של נצחיות. ולכן היא לא יוצאת מתוך עצמה ואומרת משהו כללי על החיים, ולכן 'הארץ של הסופרים' מפתיע כל כך, כי אדם קורא משהו שאמור להיות זמני, לחזק איזו תחושה, ופתאום הוא נשלף למבט על. להזרה של המציאות.

לומר עוד: בסופו של דבר, אחרי כל הסטטוסים והמידע שמציף אותנו ללא הרף, אולי השאלה הגדולה שנצטרך לעמוד מולה היא לא 'איך נדע חדשות' ולא 'איך נבקר את הפוליטיקאים', אלא שאלת העדר המשמעות בעידן ה'אלדוס האקסלי' הזה. עידן שבו אנחנו מפוטמים באשליות, בייצוגים, בדברור עצמי. ושאלת המשמעות או העדרה, אותה שאלה גדולה של החיים, היקום וכל השאר, לפעמים דומה עלי שזו אותה שאלה הפותחת את 'המיתוס של סיזיפוס' לאלבר קאמי: " לשפוט האם החיים ראויים או אינם ראויים שנחיה אותם פירושו לענות על השאלה הבסיסית של הפילוסופיה".

ג.
אני לא בקיא מספיק בפרטים בשביל לדעת אם הפרינט מת, אם הפייסבוק יכול להיות כלב שמירה טוב יותר, אם עוד צריך עיתון חדשותי בעולם שמתעדכן ללא הרף בטוויטר ובפייסבוק. בכלל; לאחרונה אני לא קורא חדשות באופן כללי, ומשתדל מאוד לא להתייחס אליהם בכתב. קשה לי עם החִידָלוֹן. קשה לי עם הסובבות סביב העצמי ונקודת המבט 'שלי' וכן הלאה. כל אותן כותרות של 'מדוע אנחנו בוגדים בנשותינו' וכן הלאה. אני לא אתם, והעולם מלא באנשים שלא אכפת להם ממני או ממנוּ. מה טוב שכך.

רק רוצה לומר על משקל לאה גולדברג: שהחולף היום חולף מאוד. שדברים שהיום נראים משמעותיים בעולם למחר יראו מטופשים. שהשאלה האם מעריב יקרוס או לא היא שאלה קטנה לעומת גורלה של המילה הכתובה בכלל, בעידן שבו לשום דבר אין משמעות. שסטטוסים באים והולכים והארץ על מכונה עומדת. שספרים יוצאים בלי הרף, רק כי 'צריך לכתוב' ו'להוציא ספר שירים ראשון' ו'ספר פרוזה ראשון' וכן הלאה. אבל איך להִזכֵר, זו השאלה. איך להיות מְעֶבֶר. איך לשרוט את היקום ולא להיות זה שסופגים באמצעות המילים שלו את תחתית הפח.

אֵיךְ לִהְיוֹת סֵרוּב לְהִגָּמֵר.