ביקורת: בת המקום | לאה איני

בפתיחת ספרה החדש של לאה אֵיני מופיע מוטו, ציטוט של לאה גולדברג: "יש משהו משותף לשלג ולעשן – המעוף, טשטוש הצורה, התנועה הנצחית". ציטוט שכמו מרמז על מבנה הספר עצמו, הבנוי מרומן קצר בשם "בת המקום" ומנובלה ארוכה בשם "ספרא". לכאורה, שני החלקים שונים מאוד זה מזה. הראשון מספר סיפור שמתרחש אי שם, בעיירה שכוחת אל בפלורידה של ימינו, ונדמה שהוא כמעט חסר כל קשר למציאות הישראלית. השני מקומי הרבה יותר; הוא מתרחש בין בת ים ותל אביב של שנות השבעים, ומזכיר בכך את "ורד הלבנון", ספרה הלפני־קודם של אֵיני. ובכל זאת, יש משהו משותף לשלג ולעשן האלה; המעוף, אולי, אולי טשטוש הצורה, אולי התנועה הנצחית.

"בת המקום" נפתח קצת לאחר מותה של גברת רייצ'ל סולומון. יהודייה, ניצולת שואה, שבימי חייה שימשה אפוטרופוס ומעסיקתה של ג'ניפר, המכונה גם סְמוֹקִי. סמוקי עצמה היא נערה בעלת משקל עודף הלוקה בשכלה. "לוקה בשכלה" אין פירושו שהיא מוגבלת, אלא שהיא חכמה פחות, פחות מקשרת דברים, שלא לומר "מפגרת". וכל עוד גברת סולומון הייתה חיה, הייתה סמוקי המטפלת ועוזרת הבית שלה, היא נשאה את הגברת סולומון על גבה והקשיבה לדבריה. אבל כעת היא איננה, והכול הולך לכדי שינוי: סמוקי צריכה לעבור לידי אפוטרופוס אחר, הבית צריך לעבור לידיים אחרות, וכך גם אוסף כלבי הים ממתכת שסמוקי מרתכת בשעות הפנאי. לשם כך מגיעים אל העיירה בנה של הגברת סולומון וכן חוקר תנינים שיהווה האפוטרופוס החדש.

סמוקי חוששת מהמעבר, אבל הדברים מורכבים יותר; לסמוקי יש אחות, שרלוט, ולה שני ילדים. שנִים, כך מסתבר, קינאה שרלוט בחיים הנוחים שיש לסמוקי. בעבודה, בשכר, בכך שאין לה בעל אלים ויש לה מיטה נוחה. לאחר מותה של הגברת סולומון מגיעה שרלוט לעזור לסמוקי להתארגן, אבל בכך רק מגדילה את החיכוך ביניהן, הקנאה שבה ומתפרצת, וניצוצות ניתזים ביניהן פעם אחר פעם. העובדה שסמוקי אינה מבינה מה בדיוק קורה סביבה, לאן היא עוברת ומה שרלוט רוצה ממנה רק מסבכת יותר את העניין. וכיון שהסיפור נמסר, לרוב, מתודעתה של סמוקי, גם הקורא לא ממש מבין מה קורה, והוא הולך ומסתבך יחד עם סמוקי, תוהה האם שרלוט היא לטובתה של סמוקי או, כפי שטוען ג'וש, נער השליח של המכולת, דווקא נגדה.

752031673

בתוך כל זה מפסלת סמוקי כלבי ים משאריות מתכת שהיא מוצאת במזבלה. הסיפור נע בחֵן סביב כלבי הים האלה, החלודים והעקומים מעט, ומתאר את החצר הקטנה שבה מרתכת סמוקי את הפסלים כמקום המפלט שלה. יתרה מזאת, סמוקי מוצאת להם אישיות שאינה אישיות של פסל. זו אינה "אמנות", כפי שמתעקש בנה של הגברת סולומון, ואין לפסלים מקום במוזיאון, לתצוגה. להפך, הם חיים ונושמים בחצר הקטנה שלהם בשולי העיירה וסמוקי מוציאה אותם לטיולים, לשחייה, לראות עולם.

קשה שלא לחשוב על ההקבלה בין כלבי הים ובין סמוקי עצמה – גיבורה שנעה בשולי החברה. היא מתגוררת בשולי העיירה, שהיא עצמה נמצאת אי שם בשולי המדינה, ובהיותה אישה, כבדת משקל ומוגבלת בשכלה, היא דמות השוליים, ה"אחר", הפריפריאלי המושלם. וכשם שגברת סולומון אספה אותה מאשפתות והעניקה לה בית ודמות, כך אוספת היא את שאריות המתכת, מפסלת בהם דמות ומעניקה להם מקום.

למרות החברה האחרת לגמרי, הכלל לא ישראלית, איני מצליחה לשרטט כאן סיפור מעולה ולתאר היטב את יחסי הכוחות בתוך המשפחה ומחוצה לה. רומן קצר, שמתרחש במקום אחר לגמרי ונקרא כמו יצירה מתורגמת. כל זאת להוציא כמה מקרים, כמו הופעת שיר של דליה רביקוביץ בתירוץ עלילתי כלשהו, או קיומן של אי הבנות המתרחשות על רקע ההבדלים הלשוניים בין זכר ונקבה, הבדלים שלא באמת קיימים באנגלית – כמו, למשל, ההבדל בין "אתה" ו"את". במקרים כאלה מורגשת, פתאום, איזו צרימה, והקורא נזכר שבעצם מדובר ברומן שנכתב על ידי סופרת ישראלית, שמיועד לקוראים ישראלים, ולא בספר חדש של סופרת אמריקנית. אלא שכוחו של הסיפור הוא דווקא בקיומה של רייצ'ל כיהודית אמריקנית, כלל לא ישראלית, ויד עורך בטוחה הייתה יכולה לנכות את הצרימות הקטנות הללו מהסיפור מבלי שדבר ייפגע.

ודווקא בהקשר הזה, השפה שבה בוראת איני את העולם של סמוקי, השימוש במשפטים קצרים, בערפול תודעתי, בחוסר ההבנה של המתרחש באמת בעולם, כל אלה מעידים על כוחה הגדול של איני כמספרת. היא מנצלת את חוסר ההבנה של סמוקי ואת ניסיונה לפשט את הדברים כדי להניע את העלילה הלאה. וגם כאשר איני קופצת (מעט מאוד, בפסקאות בודדות) לתודעתם של הסובבים את סמוקי ושוברת בכך את אחידותו של הקול המספר, היא בעצם מראה כיצד הם לא מבינים את סמוקי כשם שהיא לא מבינה אותם. כל אלה מייצרים רומן קצר שכוחו בצורתו לא פחות מאשר בתוכנו.

סמוקי היא האחר המושלם, אמרנו. לא תיפלא, אפוא, הזיקה בינה ובין גברת סולומון, היהודייה, ניצולת השואה, המודחקת גם היא, ובין דמויות נוספות ברומן, כמו בנה של הגברת סולומון או חוקר התנינים המתגורר אי שם בהוואי. והפריפריאליות הזו, כמו גם הערפול בכתיבה, הם גם החוט המקשר בינה ובין לאה, גיבורת הנובלה "ספרא" שמהווה את חלקו השני של הספר.

לאה הולכת ונרשמת מיוזמתה ללימודים בתיכון הפרטי "ספרא" בתל אביב. היא עצמה גרה בבת ים, כלומר בשוליים של גוש דן, בת לאבא ניצול שואה (והנה עוד חוט מקשר בינה ובין "בת המקום") ולאמא שכמעט לא מוזכרת בספר, והיא נוכחת רק כהֵד. לאה מתחילה ללמוד בתיכון יחד עם עוד ארבע בנות נוספות בכיתה, כך שהכיתה הקטנה שלה מונה חמש בנות ותו לא. אבל התיכון עצמו מכיל אנשים רבים אחרים: השמיניסט שמטריד אותה בהערות מיניות, המורה הנכה שמלמדת ספרות, המורה למתמטיקה, וגברת בכמן, המנהלת המוזרה־עד־אֵימה. כל אלה מרכיבים את תיכון "ספרא", והיחסים בינם ובין לאה מהווים את גופה של הנובלה הארוכה הזאת, שמונה כמאה עמודים.

ובמאה העמודים האלה מציירת איני את דמותה של בת ים הפריפריאלית ותל אביב המרכזית של שנות השבעים, ושתיהן יוצאות במלוא עליבותן. בפרקים ספורים במהלך הנובלה מספרת הגיבורה, לאה, את הקורות אותה, במין מונולוג ארוך ומתמשך הפונה למישהי מהעבר, ובכך מייצרת את הקשר בין העבר וההווה. בין בית הספר המקצועי בבת ים ובין התיכון התל אביבי. בין לאה שמנסה להיכנס אל תוככי בית הספר הפרטי ובין לאה המוצאת את עצמה נזרקת החוצה פעם אחר פעם. ואם לתמצת את הכול בתמונה אחת, הרי שהיא נמצאת ביחס בין הדירה הקטנה והשבורה שלה בבת ים ובין הדירה של חברתה לספסל הלימודים, האמריקנית העשירה, שלאה הולכת לסייע לה בשיעורי הבית ומגלה שהיא מתגוררת בבית עצום ומשופץ.

אבל הסיפור הזה אינו רק על הדחיקה החוצה, אלא גם על חיפוש המקום. לאה מתמודדת עם הבנות שמשוחחות בחופשיות על מין ועל הגוף, עם הבנים שמטרידים אותה, עם המנהלת שדורשת ממנה דברים ואינה מתגמלת, ובתוך כל החיפוש הזה היא מוצאת לעצמה גומחות קטנות שבהן היא יכולה להתחבא, לשבת בשקט מבלי שאיש יטריד אותה, לתצפת על העולם, לקרוא ולכתוב. בכך היא מתכתבת עם סמוקי, גיבורת החצי הראשון של הספר, שמוצאת לעצמה מקום ועיסוק אמנותי נסתרים מעין שבהם היא יכולה להיות היא עצמה.

כמו "בת המקום", גם "ספרא" כתוב בצורה בלתי רגילה; במקטעים קצרים, באנקדוטות, במשפטים ומונולוגים שכל אחד מהם מהווה פרק העומד בפני עצמו, והקורא נדרש למצוא את הקשר בינו ובין המקטעים הקודמים. צורת הכתיבה הזאת מייצרת, גם היא, ערפול מכוון, אלא שהפעם הערפול לא נובע מחוסר ההבנה של הגיבורה, אלא קצת להפך; מעודף ההבנה שלה. מהעובדה שהיא מתבוננת על הכול מבחוץ, ובכך הוא מעניק איזו תחושת חוסר שקט. מהבחינה הזאת מהווה "ספרא" יצירה מורכבת יותר, נגישה פחות, ולטעמי גם טובה פחות מ"בת המקום", אם כי לא בצורה משמעותית.

לא מעט חוטים מקשרים בין שני חלקי הספר: ניצולי השואה, הטרדות מיניות, המשפחות המתפרקות, הגיבורות הנעות בשולי החברה ומחפשות לעצמן מקום. התנועה הנצחית, אם להשתמש בדבריה של לאה גולדברג, וגם המעוף וטשטוש הצורה נוכחים פה. ואף על פי כן, אין קשר מוכרח, קוהרנטי, בין שני החלקים, ואף ששניהם עוסקים באותה תמת־על מרכזית, הם יכולים בהחלט לעמוד בפני עצמם. בכך, נראה, המוטו שפותח את הספר משמש רק תירוץ בשביל לחבר את שני החלקים האלה לספר אחד שאורכו כאורך הממוצע בשוק הספרים שלנו; נראה שנובלה בת מאה עמודים, או רומן קצר בן מאה ושבעים עמודים, אינם יכולים לצאת ולהימכר בפני עצמם. כך או כך, ולמרות שהרומן טוב יותר מהנובלה, שניהם עומדים בגאווה זה לצד זה ויוצאים אך נשכרים מהחיבור ביניהם.

פורסם השבת במוסף 'שבת' של מקור ראשון

מודעות פרסומת

0 Responses to “ביקורת: בת המקום | לאה איני”



  1. להגיב

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 488 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: