עלמא דְּשִׁקְרָא

לאלחנן ניר

א.
יש לי חבר שנאנח פעם בכמה שעות ואומר "אוי, מה יהיה עם העולם הזה". ובכל פעם שאני שומע אותו, אני שומע את הר"מ שלי משיעור ב' נאנח חזרה, ואומר "עולם הזה, נו מילא. ראינו, לא א גרוייסע מציאה. אבל מה יהיה עם העולם הבא".

ב.
אדם הולך לערב שיש בו שירה ופסנתר. הוא חושב למצוא שם, אפעס, איזו קצת מהרוחניות שהוא מרגיש שחסרה לו בזמן האחרון. אחר הצהריים חזר מהעבודה וְרוּת מועד הבית דפקה על הדלת וביקשה מאתיים שקל, אחר כך בישל פתיתים לילדים ואסף את אשתו מתחנת האוטובוס והרדים את הילדים וביקש מהשכנים להציץ פעם בשעה והנה המפתחות ותתקשרו אם קורה משהו חס ושלום.

ואחרי שהילדים נרדמו הוא אסף את מטלטליו והלך עם אשתו למרכז העיר לשמוע דיבורים של אמת בין כל העלמא דְּשִׁקְרָא. הם מגיעים קצת באיחור והשומר לא נותן להם להכנס כי אזלו הכרטיסים. הוא מתווכח עם השומר ומדבר על ליבו, ובסוף השומר מתרצה ונענה ומכניס אותם בחשאי. הם מתיישבים על המדרגות בצד ורואים את המשורר יושב ומדבר דיבורים שנוגעים בלב ואמן מוזיקה שמנגן אט אט. ואחרי שלש דקות תוקף השעמום את האדם וחוסר המעש נוקף בו והמילים הגבוהות אובדות בו והנפש שלו זעה ממקומה.

ולמרות שמאוד רצה להגיע אל הערב הזה, בתוך תוכו לא נעים לו עם המחשבות החדשות והטורדות ועם השאיפה לאיזה מקום אחר, ומבלי משים הוא מוציא את הפלאפון ופותח את הפייסבוק ופותח את האפליקציה של וואלה וקורא איך נטפליקס מוציאים עונה חדשה של בית הקלפים ואיך הבית הציוני מסתלבטים על המחנה היהודי וכהנה דיבורים של מה בכך, והעולם נהיה דִּבְרֵי היום-יום המוכרים לו, ומשהו בו מתנחם ונרגע.

ג.
ופעם אחת בצבא שטפתי כלים במטבח הגדודי ושמתי את 'shine on you crazy diamond', השיר של הפינק פלויד. ופתאום היה איזה קרע בין המים העליונים למים התחתונים. זה היה מן רגע כזה שעצר את העולם לשניה, ואחר כך המשיך, ופתאום אתה מבין שהעולם המשיך אבל הוא אחרת לגמרי ממה שהכרת.

giphy

ד.
הרגע הזה שבו אתה מבין שני דברים: שיש ממשות, ושיש מעבר.

שניהם צריכים הבנה. כי אנשים שרואים רק את הממשות, חושבים שזה מה שהעולם מורכב ממנו. שיש רק משחקים של מכבי ופיצוחים ולשבת עם האישה בערב ולראות איזו סדרה בהמשכים. וגם אם הם אנשים עם שאר רוח, הם חושבים שהרוח היא רק תבלין לדברים החשובים באמת: משכנתא וטיטולים ואירועים משפחתיים.

ואנשים שרואים רק את הרוחני, חושבים שהעולם הוא פילוסופיה ושאלות הרות גורל, ומה שחשוב זה לשבת ולדון בלהט על ההבדל בין בובר ללוינס, ומי הבין אותם ומי לא. ושהעולם מורכב, באמת באמת, מהשאלות האלה, ומעל הכל ציפו אותו בכל מיני עניינים אחרים ודברי בידור, אבל מה שחשוב זה העומק. והם קוראים שירה וחושבים שהעולם הוא מילים יפות.

[לפעמים שניהם נפגשים בארוחת שבת או בדייט ומנסים לדבר, אבל–]

ויש רגע שבו אתה מבין שזה לא עניין של מה מקדימה ומה ברקע. אלא של שניהם יחד. שלא המוזיקה חשובה או שטיפת הכלים חשובה, אלא שאי אפשר לאחד בלא השני. שאי אפשר לצאת לדייט ורק לדבר על מחשבת העם היהודי לדורותיו, ואי אפשר רק לשחק כדורגל. ושאם לא תעשה גם את זה וגם את זה, תשתגע.

ה.
אחד האנשים המוערכים עלי בעולם שותה בירה גרועה.

נפגשנו פעם לצהריים. אני אפילו לא זוכר מה היה ההקשר. רצינו להרים פרוייקט ביחד או משהו כזה. אני הייתי צעיר בחמש שנים והוא היה איש הרוח המבוגר, ששיערו מתחיל להלבין. האיש שנוגע בעצבים החשופים (והלא זה מה שמגדיר אנשי רוח באמת, שהם רואים איך כל העולם מיתרים דקים ועצבים חשופים ומעל הכל פרושה מעטפת גסה. והראייה הזאת מערערת אותם קצת ובכל זאת–), שמתנסח והוגה, וקבענו להפגש איפשהו במרכז ירושלים ולדבר.

חשבתי לשבת בבית קפה, ללגום אספרסו בספלים קטנים, אבל הוא ביקש לאכול חומוס. הוא היה המבוגר יותר, והלכנו לשבת באיזו מסעדת פועלים במרכז העיר. למקום היה ריח של חדר אוכל תעשייתי (שיש בו הרבה אורז ושניצלים ושמן, ומעל הכל מרחף ניחוח דק של תפוזים). ישבנו שם והזמנו בירה, והוא הזמין את הבירה הכי גרועה שאני מכיר. דלילה, בבקבוק, תעשייתית, בירה שהמרירות ממנה והלאה.

מה העניין, שאלתי אותו. הוא משך בכתפיו.
"זה מה שאני אוהב," הוא אמר.

ו.
אחרי שיצאנו משם שאלתי אותו למה חומוס, דווקא. חשבתי שיענה, שוב, שזה מה שהוא אוהב. אבל הוא הפתיע. אני לא כל כך אוהב חומוס, הוא אמר. אני מעדיף קפה וקרואסון. אבל כשאתה שותה קפה בבית קפה, מגישים לך את הקפה בספלי חרסינה קטנים, מעוצבים להפליא, והקרואסון מסודר ליד עם סכין נוצצת, והכל יפה ומסודר עד כדי שאתה מתפתה להאמין שאתה משהו אחר.
ואני למדתי, כך אמר, שיושבים על חומוס. כי יש משהו במגע הזה עם הפיתות, בניגוב, בטיפות שנושרות לך על המכנסיים, שמזכיר לך שבסופו של דבר אתה רק עוד אדם; שמעפר באת, ולעפר תשוב.

ז.
אני קצת מפחד לפגוש אנשים גדולים, כי לפעמים מתברר שהם אנשים קטנים בסך הכל. אבל יש אנשים גדולים שאין לטעות בהם. ואדם גדול אחר (ישראל אלירז) כתב פעם דברים נכוחים שאחריהם אין לי יכולת להוסיף דבר:

הַיּוֹם כְּבָר בָּרוּר. כְּדֵי לִהְיוֹת לְיָדֵנוּ הַחֹמֶר הַחַי
צָרִיךְ מִלִּים וּכְדֵי שֶׁנִּהְיֶה לְיָדוֹ עָלֵינוּ לִמְחֹק
אוֹתָן, וְאֵין לְקַצֵּר אֶת הַדֶּרֶךְ בֵּין שְׁתֵּי הַתְּנוּעוֹת
(עֲלֵיהֶן מְדַבֵּר וּמְדַבֵּר הַסֵּפֶר הַזֶּה).

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “עלמא דְּשִׁקְרָא

  1. A הגיב:

    ד.
    זה מזכיר לי את המאמר הזה http://alaxon.co.il/article/%D7%90%D7%AA%D7%9D-%D7%99%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%9D-%D7%90%D7%AA%D7%9D-%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%9D/
    סאנסטין כותב שלפי דולאן כדי להיות מאושרים באמת, עלינו לחוות גם הנאה וגם תכלית, וכשאין איזון, או כשאנשים מתמקדים בצד אחד של המשוואה על חשבון האחר, חייהם נפגעים.

    ונהדר כרגיל, תודה

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s