צלצול

יש חנויות קטנות שאתה נכנס אליהן ורק המוכר (או המוכרת) יושב שם, וכשאתה נכנס נשמע מן צלצול קטן והוא מציץ אליך מאחורי הדלפק, ואם הוא יושב הוא ישר קם אליך, ויש בעיניים שלו מן מבט שאומר שיש לו סיכוי –

(כאילו הייתם שני אנשים שמתיישבים זו לצד זה באוטובוס, והאחד שואל את השנייה מה השעה ופתאום נשמע איזה צלצול קטן – שבכלל אומר לאוטובוס לעצור – והשנייה מציצה בשעון ויש בעיניים שלה משהו שאומר שאולי–)

אבל לפני שבוע במקרה הייתי צריך מצית ובמקרה עברתי ליד איזו חנות קטנה, מאלה שאתה לא בטוח מה בדיוק מוכרים בהן, והנחתי שאם יש בחלון הראווה מכונות כתיבה ובקבוקי שמן זית ומברשות שיניים, אולי גם מצית יהיה שם. וכשנכנסתי לקנות ראיתי אדם דתי, זקן ומלבין קצת, יושב על כיסא נמוך בצד החנות ובוהה קדימה, ואת המוכר (שגם היה זקן קצת) עומד מאחורי הדלפק, ושניהם שתקו כאילו הם באמצע טקס דתי או כאילו הם מתאמנים בלִשְׁתוק יחד.

(שגם בלשתוק יחד יש איזה רגע של חן, כאילו שניכם אומרים ומתכוונים לאותו דבר עצמו. אבל צריך לעבור איזה זמן של יחד לפני שאפשר לשתוק ככה, ואם זו הפעם הראשונה ששניהם מדברים וזה באוטובוס, אז אולי קצת שידברו קצת לפני, כך שהשתיקה תהיה שתיקה של ביחד ולא שתיקה של לבד–)

ובאמת הייתה בחנות מן אוירה קדושה, כאילו יש שם משהו שאני לא יכול לראות, אבל הייתי צריך מצית ובשמץ חשש הפרתי את הדממה ושאלתי אם הוא מוכר מציתים. וכששאלתי את זה המוכר הביט בי בעיניים נדהמות ואחר כך התכופף מתחת לדלפק והוציא לי מצית והגיש לי ואמר "חמש שקל".

ובכל הזמן הזה האדם השני לא זז ממקומו ורק בהה קדימה.

הרגשתי כאילו אני מפריע או מטלטל את כל קיומם והם רק מחכים שאני אלך. ושבעצם החנות הזאת הייתה צריכה להיות סגורה ונעולה אבל בנאדם צריך להתפרנס ולאכול משהו כי אחרת ימות, לכן רק שילמתי את חמשת השקלים ובאתי ללכת משם.

אבל לפני שהלכתי אמרתי להם "ערב טוב," ו"קצת קר הלילה," ו"הכל בסדר?", גם כי אדם צריך לדעת שזה שהוא מפריע למישהו לא מתיר לו להיות לגמרי חסר נימוס, וכי צריך להתעניין בבני אדם, וגם כדי לפתוח איזה פתח לשיחה ואיזה סיכוי.

(כי, נניח, אם הם שתקו כל הנסיעה ופתאום הגיעה התחנה שלה והיא קמה לרדת והוא נשאר לשבת, אז סליחה, אבל עכשיו כמו שאני יושב, וכולֵי)

ובאמת המוכר הסתכל עלי ולחש "הוא לא מרגיש כל כך טוב".

כך אמר. הוא, ולא מרגיש כל כך, ולא טוב. ולמרות ששום דבר לא נאמר מעבר לזה, פתאום צנח איזה עלה בלב שלי. ובכלל המוכר לא היה חייב לי שום דבר, ואפילו למכור לא היה צריך, ורק פתח את החנות כי סוף כל סוף החיים ממשיכים ואי אפשר לעצור את הכל.

והבנתי שלפעמים שותקים לא כי ביחד ולא כי לבד אלא כי לפעמים נאמר כל שאפשר לומר. כי מה אפשר לומר לאדם שיושב ובוהה קדימה, ומה אפשר לומר אחרי ששומעים משפט כזה. ובכל זאת ניגשתי אליו ובגלל שהוא היה דתי אמרתי לו שה' יעזור, ושיהיה בסדר, למרות שאני לא יודע את זה בוודאות, ואז פתחתי את הדלת ויצאתי משם.

וכשפתחתי את הדלת הפעמון דִּנְדֶן שוב, ואני יצאתי ללילה (שבאמת היה קצת קר) ובדקתי אם המצית עובד.