מדבר עם הבית | עמיחי חסון (ביקורת)

א.

הרבה עולמות נפגשים כאן, בספר הקטן והטרי של עמיחי חסון. הקולנוע מדבר עם הספרות, המזרח עם המערב, החול עם הקודש. כל כך הרבה עולמות שפלא שאדם בעולם יכול בכלל לקרוא את הספר הזה, שהרי הוא כל כך ספציפי וכל כך ממוקד באדם אחד שמכנס פנים שונות במילים מנוקדות, בשורות קצרות. אבל אפשר לקרוא את הספר הזה, וברגעים הטובים שלו (ויש לא מעט כאלה) הוא מוצלח. ממש מוצלח.

לפעמים אתה קורא ספר שירה וכל השירים באותו הסגנון, והמילים מזכירות זו את זו, והנושאים חוזרים על עצמם. בעיקרון זו דרך לזהות משורר טוב, בשל, מיומן, אבל לפעמים זה מרגיש כאילו אתה מסתכל מהמון כיוונים ובכל הכיוונים אתה רואה את אותו דבר. איזושהי שטיחוּת. הספר הזה הוא כמעט ההפך; הוא גדוש שירים שסותרים זה את זה בסגנון, בתמות, בנושאים, עד שמאוד קשה לאחוז אותו ביד, להציג אותו בכמה מילים ולהגיד; הנה, זה הספר.

והוא גדוש מאוד. רב מימדי. כמו פיגומים של בניין.

כריכת הספר

ב.

השירה של חסון רצה על כמה רבדים במקביל. זה דבר יפה, גם אם לא נדיר; הרבה משוררים רצים על רבדים תרבותיים קודמים להם. מתייחסים לאחרים, מצטטים, מרפררים. חסון מצליח ללהטט בזה במיומנות בשלה יחסית, לרוץ על כמה רבדים, לא לגמגם. הייחוד בספר הזה הוא היכולת של חסון להריץ כמה רבדים במקביל. לא רק מטאפורית; ממשית.

תראו את זה, נניח. מתוך השיר 'חוני המעגל':

בְּמִשְׁמַרְתִּי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ
עַל הַגֶּשֶׁם שֶׁלֹּא יָבוֹא,
אֵינֶנִּי זָז מֵהָעֶמְדָּה עַד שֶׁיְּרַחֲמוּ

עזבו לרגע את המשך השיר. שלש שורות, כמעט הייקו, מערבלות יחד צבא ואגדה חז"לית. מה יבין מי שאינו בקי? יבין מה שיבין. ינחש. יפתח דף גמרא כדי למצוא את האגדה של חוני המעגל, שעג מעגל ועמד בתוכו ולא זז ממנו עד שירד גשם. ובמקביל עומד עמיחי החייל בעמדת השמירה שלו ואינו יכול לזוז הימנה, ובמין הפוך על הפוך מבקש שלא ירד גשם. ושני הצדדים האלה משמשים במקביל בכתר אחד; אין האחד עומד ללא רעהו. שני הרבדים רצים במקביל.

ג.

ובתוך שאני קורא פתאום בין הדפים נצנץ אלי השיר הזה וביקש שאכתוב עליו כמה מילים:
—
עַלְמָה יָפָה וְאֵין לָהּ עֵינַיִם

לרב מנחם פרומן

שֶׁלֶג יָרַד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְעֵין הַחַשְׁמַל פָּסַק
נֵרוֹת נְשָׁמָה סִמְּנוּ אֶת מְעָרוֹתֵינוּ
סְבִיב אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ רָקַד רַבִּי
שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי כְּנֶגֶד זַ'אן פּוֹל
סִטְרָא אַחְרָא וְהַסַּבָּא שָׁאַל מִתּוֹךְ הַזֹּהַר:
מִי הִיא עוּלֵימְתָּא שַׁפִּירְתָּא וְלֵית לָהּ עֵיינִין?

וּבְתוֹךְ כָּךְ אַתָּה אָמַרְתָּ:
אֲנִי כְּמוֹ יֶלֶד מְאֹהָב עִם פֶּרַח בַּיָּד
מוֹרֵט עֲלֵה כּוֹתֶרֶת וְעוֹד עֲלֵה כּוֹתֶרֶת –
יֵשׁ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּכוּ בָּעוֹלָם אֵין
הַקֹּדֶשׁ בָּרוּכוּ הוּא בָּעוֹלָם –
זוֹרֵק אֶת הַפֶּרַח לֶחָלָל
הַפָּנוּי כְּמוֹ רַבֵּנוּ
נַחְמָן שֶׁכָּתַב בְּגֶרְמָנִית
וְחָתַם עַל הַדַּפִּים פְרַנְץ קַפְקָא.

מָחָאנוּ כַּף לְכַף לְהִתְחַמֵּם בַּחֲסָדִים
וְהִתְבּוֹנַנּוּ בָּאֵשׁ:
לֹא רָאִינוּ אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת
רַק הִשְׁתַּקְּפוּת הַמִּלִּים בַּמַּיִם.

ד.

אפשר לפרק את השיר לרבדיו, לנסות לקרוא ולהרגיש אותו כתורה חסידית, לזהות רסיסים:
'עין החשמל' הוא ביטוי מיחזקאל, לפני הדיבור על מעשה מרכבה וארבע החיות. כבר אנחנו נזרקים לתוך הזוהר, למארגים קבליים, ובו זמנית אנחנו מדברים על משהו ממשי מאוד. היה שלג, הייתה הפסקת חשמל. ואיך השפה התנ"כית משתלבת כאן עם השפה המודרנית, זה פלא.
נרות הנשמה שמסמנים את המערה, ורשב"י (מהמערה) שרוקד סביב ארון הקודש כנגד סארטר, שמכונה במן חידוד 'סטרא אחרא', הצד האחר. ואיך יפה להסביר את רשב"י כאקזיסטנציאליסט ואת סארטר כהיפוכו. או להפך.
העלמה היפה שאין לה עיניים, 'עוּלֵימְתָּא שַׁפִּירְתָּא וְלֵית לָהּ עֵיינִין', זו חידה מהזוהר במשפטים, ור' נחמן בתורה ל"ו מסביר אותה בתור האמונה שאין לעיין ולחקור אחריה.
והרב פרומן, שאומר 'אני כמו ילד מאוהב', והדברים שאמר בזמנו לאיילת שני מ'הארץ', רגע לפני שנפטר מהסרטן: "יש אלוהים או אין אלוהים? זו שאלה שכל החיים שלי אני שואל, מורט עוד עלה כותרת, ועוד עלה כותרת. יש, אין, יש, אין."
ושוב, אני נזרק עם הפרח לחלל, שהוא גם החלל הפנוי, והוא אותו חלל פנוי של ר' נחמן שהוזכר לפני רגע. חלל פנוי שהוא האמונה, שאין לחקור אחריה, שאין לשאול בה את השאלות, ועמיחי מזכיר את ר' נחמן ומיד נסחף להזכיר את הזיהוי בינו ובין קפקא, ופעם חשבתי שכל אדם, או לפחות כל אדם שאני מכיר, יש לו איזה חלל פנוי ברווח שבין הלב והריאות —
אבל אנחנו עוצרים את הדיבור, וחוזרים לבית המדרש באמצע הפסקת החשמל, ושלג, וקר, וזה השלג של טרטובסקי, רק שבסצנה שלו השלג יורד בכנסיה והנה הוא יורד כאן בבית המדרש. ומוחאים כפיים כדי להתחמם בחסדים. כמו החשמל, גם כאן רצות שתי שפות. למחוא כפיים כדי להתחמם, מחד, ולמחוא כפיים (שוב הרב פרומן) כדי להצמיד ימין ושמאל, להמתיק את הדינים, ליצור חסד.
ואין כאן אותיות פורחות באויר, והאש אינה אש אלא מים, ובמים האלה אנחנו מביטים כדי למצוא מרכבה ואש אוכלה וסנה בוער, ומוצאים את המילים של עצמינו.
—
ואולי אי אפשר בכלל להבין את השיר הזה בלי לקרוא זוהר ולהכיר את ר' נחמן ואת הרב פרומן, אבל איך אפשר לעמוד אדישים מול המשפט על ר' נחמן שכתב גרמנית וחתם על הדפים קפקא, או מול המטאפורה היפה הזאת, של הרב פרומן עצמו; ילד שעומד ותולש עלי כותרת של פרח. אוהבת אותי, לא אוהבת אותי. יש אלוהים, אין אלוהים.
איזה יופי.

ה.

אבל עיקר כוחו של השיר הזה הוא בעמידה מול הסתירות. השאלה האם יש או אין אלוהים לא נפתרת, הסתירה עומדת בפני עצמה, מקבלת קיום. עלה אחד לכאן, עלה אחד לכאן. לכל צד יש מקבילה.

הנה דוגמה נוספת, פשוטה יותר, מתוך השיר 'ברכת החמה':

וְדִבַּרְנוּ בְּאוֹרוֹת עַל גַּג מִגְדְּלֵי עַזְרִיאֵלִי
פַּעַם בְּעֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים
עֶרֶב פֶּסַח הָיָה כְּמוֹ הָעִיר הַנִּשְׁקֶפֶת:
יָם־תִּיכוֹנִית. מְזֹהֶמֶת. מַסְרִיחָה.

תראו איך יפה הציפיה נשברת. שתי שורות ראשונות – זמן מיוחד, אורות, גג המגדל. שתי שורות שניות שוברות את ההתחלה – מזוהמת, מסריחה. לכל צד יש צד נוסף.

ו.
תקראו את זה:

מָסֹרֶת

אֲנִי נִקְרָא עַל שֵׁם סָבִי וְהוּא חַי וַאֲנִי חַי
וּבֵינֵינוּ הַרְבֵּה שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ.
חֲתַךְ שְׂפָתַי מֵעִיד כְּנֶגְדִּי אֶת בּוּרוּתִי.

יָדִי בְּיָדוֹ הַקָּשָׁה שֶׁנֶּחְסַר בָּהּ אֶצְבַּע
וְהוּא מַחֲזִיקָהּ חָזָק, מַרְכִּין דַּרְכָּהּ גּוּפִי לִנְשִׁיקָה.
בְּמִפְגַּשׁ לְחָיֵינוּ, אַט מִשְׁתַּפְשְׁפִים זִיפֵי זְקָנֵינוּ הַקְּצָרִים שָׁחוֹר
בְּלָבָן, אֲנִי שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ מְזַמְזֵם שִׁיר חֲרִישִׁי:
אַלְקַלְבִּ קַאל – אֵיה אַלְעַמַל
הַלֵּב אָמַר – מָה עוֹשִׂים?
—-

האם זו 'שירה מזרחית'? האם זו שירה פוליטית? האם חסון הוא משורר מזרחי?

כמדומני שהשאלה הזאת חוטאת לעיקרו של הספר הזה, והוא היכולת של חסון לעמוד שלם מול הסתירות. אני מתכוון לזה שכמעט כל שיר בספר הזה מכיל שני פנים שונים, מנוגדים זה לזה (ממשית או תודעתית); צבא מול קודש, גאולה מול יומיום (ובכלל סדרת שירי הצבא ושירי המשפחה מצוינות), מזרח מול מערב, סב מול נכד. לכל בניה יש כאן שבר, לכל שבר – תיקון.

מישהי אמרה לי פעם, בשם תומס מאן, שאמת היא אמת אם גם היפוכה נכון, ואני חושב שהספר הזה דובר אמת בדיוק בשל השילוב הזה. ובהתאמה, לצד השירים הטובים יש כאן גם שירים פחות טובים. חלקם גימיק, חלקם בוסריים. פיגומים, כתבתי מקודם; אפשר לראות את הטיח בין השירים, את השירים שעדיין לא הספיקו לסייד. אבל אין ספר נמדד באיכות שיריו אלא באיכות השילוב ביניהם, והשירים הטובים מחזיקים כאן גם את הפחות טובים, יוצרים פה ספר ביכורים שהוא גדול מסך חלקיו, ובעיקר מביע עמדה מדהימה ביחס לעולם; שירה שאינה מתנגחת, שמכילה את שני הצדדים, שרצה על שניהם במקביל. זה לא 'דתי' ובמקביל 'חילוני', שני פנים שונות של אדם, אלא אדם שהוא גם דתי מאוד וגם חילוני במקביל בו זמנית. גם מאוד שמאלני וגם מאוד ימני. כמה אנשים כאלה אתם מכירים?

ז.

רציתי לסיים את הביקורת כאן, ואז נזכרתי שעיקר הדברים לא כתבתי, והוא שהעמדה הזאת מייצרת איזו תנועה של חמלה ביחס לעולם. כלומר עמדה שאינה דורשת מהעולם להיות משהו. הדתי לא מבקש את החילוני שיהיה דתי, והשמאל לא כופה עצמו על הימין. גם להפך לא. במובן הזה, חסון נמצא בצד השני של 'ערספואטיקה'; השירה שלו אינה פוליטית במובן שמבקש מהעולם להשתנות, להיות משהו אחר. הוא לא מתריס. גם כשהוא מבקר, הוא חומל.
מה גדול מזה.

על כל פנים; יותר ממה שאמרתי לפניכם כתוב שם.
תקראו, תראו בעצמכם.