זכרנו את הקישואים | לפרשת בהעלותך

א.
לפעמים אדם עומד לקראת סוף השנה והוא מביט קדימה ואינו יודע מה לעשות שנה הבאה. הוא מפרסם סטטוס בפייסבוק שהוא מחפש עבודה ומודיע לכל קרוביו ואוהביו ואפילו מתקשר ליוסף אלוני (שהעסיק אותו במלצרות בשמינית והיה לו כיף שם סך הכל) ושואל אותו אם יש לו עבודה בשבילו. אבל לא, אין לו. יש ליוסף אלוני מספיק שמיניסטים שיעבדו בשכר רעב, ואדם מסתכל קדימה ואינו רואה דבר מלבד ערפל.

מה הסיפור, אומרת לו אמא שלו. הם יושבים לקפה של בוקר שישי במדרחוב, והיא מסתכלת בו מבלי להבין. אולי תחליט מה אתה רוצה לעשות עם החיים שלך, היא אומרת, ופשוט תלך לשם. בתגובה, הוא שותק ומתערבל עם הכפית בקפה דל הלקטוז. והלא משם מתחילה הבעיה, הוא חושב. מנין לי לדעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי.

אתה צריך מישהי, היא אומרת לו לבסוף (אמא פולניה, ככלות הכל). אתה יודע מה אתה מחפש?

ב.
מאיפה לו לדעת.

אני מחפש מישהי כמו רונית, הוא חושב לעצמו. זה לא שרונית הייתה מושלמת, אבל היא מצטיירת במוחו ככזו. הרגעים הקשים שלהם נעלמים מחייו. הוא שוכח את המריבות, את משיכת הכתף המעצבנת שלה, את הרגעים שבהם היא שתקה וסירבה להגיד לו על מה היא כועסת. הוא מדחיק שלשה שבועות שבהם הסתובב בעולם ובכה מחוסר יציבות בקשר. הדבר היחיד שהוא זוכר זה שהיה לו קשר פעם, שהוא היה מוצלח.

הקשר עובר במוחו העצמה. כל שבריר רומנטיקה הופך להיות שעות שלימות של אושר. ורונית, שאפשר להסכים על זה שהיא בחורה נחמדה, בסך הכל, אבל לא הרבה יותר מזה, הופכת להיות מיתית. הוא יושב עם רונן ונאנח בעגמומיות של זיכרון; אתה זוכר אותה, הוא שואל-אומר. רונן זוכר, בטח שהוא זוכר, היא התפרצה עליו פעם אחת. יותר מזה: הוא זה שספג, בעשרות חצאי בירות, את הקשיים שהיו בקשר ההוא. אבל הזיכרון הזה הוא הדבר היחיד שמחזיק את האדם עכשיו, אז נו, מה אפשר לעשות.

ג.
כי כן, לפעמים אדם נמצא במקום ואינו יודע איך לקרוא למקום בו הוא נמצא. כשהוא מביט מטה, הוא רואה שרגליו מהלכות על עננים, שאין תחת רגליו קרקע יציבה. הוא מסתכל אל העתיד ואינו יודע לאן הוא הולך. הוא מסתובב והולך והולך ומרגיש שהוא אבוד, שאין לו מקום, שמאז שרונית זרקה אותו (לפני שנתיים) גם אהבה אין לו. והואיל והוא לא יודע מה קורה, ולא מה יקרה, הדבר היחיד הבטוח שהוא יכול להאחז בו זה מה שקרה בעבר.

אז הוא נאחז.

ד.
בני ישראל הולכים במדבר ומתאוים תאווה. הם שותים תה עם נענע ומתגעגעים. מי יאכילנו בשר, הם אומרים. מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. עתה נפשינו יבשה, אין כל מבלתי אל המן עינינו.

אבל מה הסיפור שלכם, אומרת התורה. המן כזרע גד הוא. עינו כעין הבדולח. הוא יורד עם הטל ברכות שכזו, מלטפת. טעמו כטעם לשד השמן. זה כאילו האוכל המושלם. בצל? שום? קישואים? אתם אמיתיים?

אבל זה לא הסיפור. לא הטעם הממשי של הקישואים הוא מושא הגעגוע, אלא הממשות. אלא העובדה שאפשר לאחוז את הקשואים בידיים, שאפשר לנגוס באבטיח והוא מטפטף לך על החולצה ואתה צריך ללכת להחליף חולצה וכן הלאה. לא הטעם של המן הוא זה שמפריע לבני ישראל, אלא העובדה שלא צריך לחתוך אותו. אתה מנסה לאחוז בו והוא נמס. אתה מביט בו ורואה ערפל.

זה נחמד שהמן נראה טוב, באמת. גם לשד השמן הוא אחלה טעם שבעולם, אבל תן לנו משהו להאחז בו.

ה.
הגעגוע של בני ישראל לא מכוון למצרים, אלא לבטחון. הם הולכים במדבר ואין להם מושג היכן הם. הם יודעים שהם הולכים אל הארץ המובטחת, אבל היא מעבר להרי החושך. הם רוצים משהו שידוע להם, ובהעדר אופציה אחרת הם נסוגים אל האקסית; מעצימים אותה, מחשיבים אותה, זוכרים את הדגה שמעולם לא נאכלה. בעצם, הם מתגעגעים למשהו שלא היה מעולם.

בכלל זיכרון הוא דבר מתעתע. אדם חושב שהוא זוכר משהו שקרה (את זוכרת איך הלכנו לחנות הנעליים שהייתה בפינה וצחקנו הרבה?), אבל למעשה הוא התרחש רק אצלו, רק בזיכרון. מעולם לא הייתה רונית, מעולם לא הייתה חנות נעליים, הקשר היה קשר סתמי למדי והסתיים באותה צורה לא-משהו שבה קשרים כאלה מסתיימים. שום דבר ממשי לא קרה, רק במוחו של האדם.

כשהוא נאחז, הוא נאחז בעצמו. כשהוא מתגעגע, הוא מתגעגע לדימוי של עצמו.

ו.
בצורה מעניינת למדי, משה מתלונן גם הוא. 'האנוכי הריתי את העם הזה,' הוא מלין, 'אם אנוכי ילידתיו?' למה אני צריך לסבול בגללו? העם מתלוננים, גם הוא מתלונן. לומר שהבעיה אינה עצם התלונה, אלא הרצון להשאר בעבר.

ז.
ובאמת, כשיוסף אלוני מתקשר ואומר שבדיוק חסר לו מלצר לשלושת החודשים הקרובים ושיתייצב מחר באולמי פילפילון עם מכנס שחור, אדם מגלה – קצת מאוחר מדי – שהוא גדל. שלחם שהפך לטוסט לא ישוב ויהיה לחם. שהעבודה במלצרות היא חרא בסך הכל, שהגב שלו כואב, ושבצל ושום הם בסך הכל בצל ושום. לא פחות, לא יותר. גרוע מכך, הוא מבין שהוא ידע את זה כל הזמן.

אבל אין ברירה, והוא חורק שיניים ועובר את שלשת החודשים האלה. ורע לו. הוא משלם את המחיר על התאווה שלו. ולא כי העבר הוא גרוע, אלא כי אי אפשר להאחז בו. כי להאחז בו זה כמו לשקוע בחול טובעני, ובשביל לצאת מהמדבר חייבים להמשיך ללכת.

ח.
וגם בני ישראל משלמים מחיר קשה מאוד על התאווה שלהם; מגפה פושה בעם, והם מתים בהמוניהם ונקברים במקום שקוראים לו 'קברות התאווה'. התורה מפרשת את השם ואומרת 'כי שם קברו את העם המתאווים', אבל אולי אפשר להגיד שמאותו היום והלאה בני ישראל לא התאוו. שהם קברו את התאווה במקום ההוא והמשיכו הלאה.

'הלאה'. קל להגיד 'הלאה'. לאן הם המשיכו?

ט.
הלא משם התחלנו; מה לעשות בשנה הבאה? אדם מסתכל לשנה הבאה ויש שם רק ערפל, ב'הלאה' הזה. נורא נחמד להגיד 'תמשיך ללכת', אבל ההליכה לא מבטיחה להגיע לאנשהו. ובאמת בפרשה הבאה אלוהים אומר למשה לשלוח מרגלים, כדי שבני ישראל ידעו לאן הם הולכים. כי הליכה צריך שיהיה בה מטרה כלשהי, שלא יצא אדם ויתהלך סביב עצמו עד כדי סחרחורת.

אבל זו כבר הפרשה הבאה, וגם היא עוסקת בדימוי ובעונשו; אם הפרשה שלנו עוסקת בהעצמת העבר ובהתנפצותו, הפרשה הבאה עוסקת בהעצמת התקווה ובהתנפצותה. וזה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.

י.
הם יושבים, אם כן, בבוקר יום שישי כלשהו ושותים קפה דל לקטוז. בדיוק אמא שלו שאלה אותו מה הוא מחפש. הוא נאנח אנחה ארוכה. אין לי מושג, הוא אומר. אמא שלו מביטה בו ברחמים אימהיים. ככלות הכל היא הרתה גם ילדה אותו. כמו אלוהים לעם ישראל; ירצה או לא ירצה, הוא שלו. תרצה האֵם או לא תרצה, זה הבן שלה. גם לי אין מושג, היא אומרת לבסוף, אבל תדע שאתה לא אבוד לבדך בעולם.

אם אתה צריך משהו להאחז בו, תדע שאנחנו איתך.