על הזמן החולף

א.

קורה שאני הולך בעיר ביום ראשון בבוקר, או בשישי בצהריים, ורואה חיילים הולכים עם רצועת נשק מעוטרת פסים ותפורה היטב שנראית כמו רצועת נשק שכל אחד היה רוצה לאחל לעצמו ליום ההולדת, וכתוב עליה 'מפל"ג' או 'נהג ג' או 'רס"פ', והחיילים שהולכים איתה, בדרך כלל יש להם נשק מלא שיפצורים ומדים קצת דהויים מרוב כביסות, והם הולכים בשוק עם חזה מתוח.

וכשאני רואה אותם אני נזכר איך, לפעמים, כשאתה בתוך בועה, אתה בטוח שהחיים מתנהלים בתוך הבועה. נניח, כשאתה באקדמיה, ואתה חושב לאן תגיע בחיים, התשובה עוברת דרך המסלולים המקובלים ובוודאי הדבר הכי גדול בעולם הוא להיות פרופסור מן המניין. וכשאתה בישיבה, אז תהליך של להיות אברך – מיישיב – ר"מ – ראש ישיבה. וכשאתה בצבא, אז להיות מפקד או קצין או מ"פ או רמטכ"ל. ואם לא זה, אז לפחות להגיע לתפקיד מוערך בתור רס"פ או צוות מ"פ, כלומר להתקדם הלאה, ושאנשים יסתכלו עליך מלמטה, ולהיות שם דבר בפלוגה או בגדוד.

כידוע, העולם מורכב מכמה וכמה בועות. יש אדם שהוא איש חשוב בבועה אחת, וחסר משמעות בבועה אחרת, ומה שקורה הוא שבגלל שאתה בתוך בועה, אין לך את המודעות העצמית והבנה של הפרופורציות של העניין. אתה לא מבין שארבעים אלף עוקבים בפייסבוק עדיין אינם דבר-מה, ושלא כל העולם מכירים רבנים, או פרופסורים, או קצינים, ושרס"פ אמנם מסובב פלוגה שלימה על אצבע, ויש לו את הנשק הכי משופצר בפלוגה, אבל הוא יכול להידחות בשנייה על ידי הבחורה שעל הבר.

ולכן, בכל פעם שאני רואה נהג מ"פ הולך בחזה מתוח בשוק, אני נזכר עד כמה העולם מלא בועות ותבניות, ועד כמה אני חי בתוך תבניות ולא רואה שיש בועות אחרות לחיות בהן, שאפשר לחשוב אחרת, ושתמיד, ולא משנה לאן החיים סחפו אותך, תמיד יש אפשרות לעצור במקום שאתה ולהגיד 'אני לא רוצה להיות קצין. אני לא רוצה להיות פרופסור. אני לא חלק מהמשחק הזה'.

ב.

העניין בקורנפלקס ובחלב הוא שאי אפשר לאחד בלי השני. כלומר אפשר, נניח חלב עם קפה או קורנפלקס בשוקולד, אבל מרגע שאיחדת ביניהם בתוך קערה, והתיישבת ליד השולחן כדי לקרוא בעיון את רכיבי הקורנפלקס (מדוע אין שם שירה?), אי אפשר לך רק אחד מהם.

למשל, אם נגמר הקורנפלקס ונותר חלב, הרי שיש להוסיף קורנפלקס כי חבל על החלב. או אז נשאר קורנפלקס מבלי חלב, ואתה מוסיף חלב לאזן ולאכול כראוי, סוף דבר או שנגמרת חבילת הקורנפלקס או שתם קרטון החלב, וזה הוא מה שידוע בתור פרדוקס דגני הבוקר.

והאמת היא שכך הוא דרך העולם, כלומר החשש לבזבז ולהפסיד מה שכבר יש לך. כך אדם יוצא שנה ומחצה עם מישהי, מה, יעזוב אותה פתאום רק מפני שאינו רוצה להתחתן? והתואר בהנדסת מחשבים מה איתו, כלום יעזוב אותו באמצע? לא חבל על הזמן? וכבר התחלת בעבודה הזאת, תלך לחפש משו אחר? וכך עוברים השנים עד שהם מסתיימים להם, כאילו היה הזמן עשוי חלב, וחיי האדם – חבילת דגני בוקר.

ג.

הכיור הוא כמו חדר המתנה לתשלום חוב בארנונה, שמתקבצים ובאים אליו כל הכלים המלוכלכלים שזקוקים לניקיון ואומרים להם לחכות עד שיבוא מישהו אחראי, ואומרים להם 'סליחה אדוני אני לא מוסמך לטפל בבקשה שלך', שאלה מילים יפות ל'אין לי כח להתעסק בזה עכשיו'.

ואיזה מוזר זה שאנחנו מקצים מקום בעולם לדברים שאנחנו לא רוצים להתעסק בהם עכשיו, אז הם יושבים שם ומחכים לפעמים שעות לפעמים לילה, ופעם בכמה שעות מתהפכת אחת הכפיות על הגב וגוססת לאיטה.

ד.

פעם אחת עמדתי בשמירת לילה אינסופית ביחד עם יוני שהיה אמור להיות ג'ובניק במודיעין ואיכשהו מצא את עצמו בחיל השריון, ובשריון אסור לעשות שום דבר שמפריע לשמירה כמו לשתות מיץ או לעשן או לשיר מאיר אריאל בכוונה ובעיניים עצומות. ואחרי ששמרנו נצח ועוד עשרים ואחת דקות יוני נשבר והדליק סיגריה, למרות שהיה אסור.

כולם בצבא מעשנים, אז זה לא היה כל כך מוזר ולא שאלתי אותו כלום, אבל יוני הרגיש בצורך להגיד משהו. תגיד, גזבר, הוא אמר, למה אתם הדתיים לא מעשנים?

זה לא נכון, אמרתי, יש דתיים שכן מעשנים. אני מכיר מלא כאלה.

לא לא, הוא אמר, אל תשקר עלי. אני מכיר דתיים. בוא אני אגיד לך למה. דתיים לא מעשנים כי זה מזיק לגוף, והם חושבים שאלוהים נתן להם במתנה גוף וחיים והוא גם יקח אותם כשהוא יחליט. ובכלל שאתם מאמינים שאלוהים הוא נחמד ומשגיח עליכם מלמעלה, אז הסיגריה לא עושה לכם כלום.

אבל אנחנו, אמר יוני והפריח עשן מהסיגריה, אנחנו גדלנו בעולם ששום דבר בו לא מתוכנן או מסודר או בטוח, והדבר היחיד שבטוח זה שאדם לוקח אחריות ומחליט על החיים שלו. וכשהמוות בא ככה, בבום, בלי שמישהו יתכנן אותו מראש, לא אני ולא אלוהים, ואני עומד ומסתכל ככה על המוות אני אומר לעצמי פאק, סליחה על השפה, אבל פאק, כאילו האירוע הכי חשוב בחיים שלי ואין לי איך להחליט עליו.

שתקתי כי לא ידעתי מה להגיד, ובעיקר הרגשתי שהוא שבר את החוק הגדול של הצבא והוא שלא מדברים על זה שאתה יכול למות כל רגע באיזו הִתַּקְלוּת. אבל יוני היה כבר בשוונג והוא המשיך.

וזה למה ילדים קטנים מעשנים וזה למה חרדים מעשנים, כדי להרגיש שיש משהו חשוב בחיים שלהם שהם מחליטים עליו. ולכן גם אני מעשן, הוא אמר, כי זה אני מחליט. וככה אני מפלרטט עם המוות והולך איתו צעד קדימה שני צעדים אחורה, כמו בסלסה. כאילו אומר למוות אתה לא תתפוס אותי לא מוכן, הנה אני שובר את הכללים ואני יכול להחליט בעצמי כמה אני אחיה וכמה אני אמות. ובטח בצבא החרא הזה ובחַיִל החרא הזה שאף אחד לא מגיע אליו מרצונו החופשי.

ואחרי הפרץ הזה הוא כיבה את הסיגריה בתוך איזה כרכוב של פגז שהיה בפינת בלאי, ועברנו לדבר על בחורות.