על פי תהום | טליה ששון

על פי תהום, טליה ששון, הוצאת כתר, 310 עמודים, 74 שקלים

א. תהום קטנה ועמוקה פרושה בין הדברים החשובים ובין הדברים המעניינים בחיים. טפסים, נניח, הם מאוד חשובים ומאוד לא מעניינים, כך גם ההנחה בארנונה, או המכתב ההוא שהנחתי במגירה השנייה וכבר שכחתי מה רצו להגיד לי בו. תקצירי משחקי האנ.בי.איי, לעומת זאת, הם לא מאוד חשובים, אבל הם מאוד מעניינים. אני יכול לבזבז בוקר שלם בלראות תקצירי משחקים. אין בזה שום משמעות. כמובן, יש חפיפה בין התחומים. ספרות מופת היא גם חשובה וגם מעניינת, אבל רוב הספרים בעולם אינם ספרות מופת, והם חשובים אך לא מעניינים, או מעניינים אך לא חשובים. ככה זה.

ב. 'על פי תהום' שייך באופן מובהק לאגף הספרים שלא הצליחו להחליט לאיזה אגף להשתייך. מצד אחד, הוא מתאר את הקמת ההתנחלויות והמאחזים ומתאר את הסוגיה מהצד המשפטי שלה. לכאורה – ספר עיון חשוב. מהצד השני הוא מספר את סיפור כתיבת דוח המאחזים, כולל אנקדוטות, פתיחה של טליה ששון ואפילו אי אלו מטאפורות ספרותיות בהחלט. כלומר – ספר מעניין. או, לפחות, ספר שהיה רוצה להיות מעניין, אבל מה לעשות ובמקום לספר סיפור על מסיבות תה של חייזרים (נניח), קרה המקרה והוא מספר סיפור על כתיבת דוח.

ג. "המשוררים הם הגרועים מכל," אומרת ויסלבה שימבורסקה, המשוררת הפולניה, בנאום הנובל שלה, "תהליך היצירה שלהם הוא לחלוטין לא פוטוגני. מישהי יושבת ליד שולחן או שוכבת על ספה ובוהה בלא ניע בקיר או תקרה. מדי פעם בפעם היא כותבת שבע שורות ואז, אחרי רבע שעה, מוחקת אחת מהן; ואז עוברת שעה נוספת, במהלכה לא קורה שום דבר… מי מסוגל לצפות בדבר שכזה?" (מתוך "פניני נובל", תרגמה – ענבל שגיב)

ד. להלן סיפורה של כתיבת דוח המאחזים:

פרקליטה (טליה ששון) התבקשה על ידי ראש הממשלה (אריאל שרון) לחבר דוח על המאחזים הבלתי חוקיים ביהודה ושומרון, והיא אכן חיברה אותו.

ה. כלומר, יש כאן אי אלו אנקדוטות, פגישה עם שגריר במקום אחד, עם איש הממשל הבריטי במקום אחר, התפרצות של שאול מופז ותיאור (יפה, דווקא) של פגישה במטה של עמרי שרון. אבל אלו קטעים קצרים, אנקדוטות פעוטות, שאת המסר העולה מהם מחלצת ששון במאמץ. אין כאן קונפליקט, אין כאן עלילה, אין סיבה אמִתית לדון בדוח המאחזים כסיפור, כמו שאין סיבה אמתית לפתוח את הספר כמו סרט מתח ישן, בתיאור בית הקברות של קריית ענבים; בפשטות, זה לא קשור לדוח.

ו. זה מזכיר לי שהיה לי מורה למתמטיקה שניסה לעשות את המקצוע ליותר מעניין, ובמקום לתת לנו לפתור תרגילים מהספר הוא התעסק לספר לנו סיפורים על כל תרגיל. בפועל זה יצר סיפורים מאוד משונים (נסו לתאר אסימפטוטה בסיפור), מרח זמן, ולא עזר לנו במיוחד בהבנת החומר.

ז. אפשר לראות; הספר עוסק בעיקר בדוח עצמו ובנושאים הסובבים אותו (פוליטיקה, משפט). ששון מצטטת אותו שוב ושוב, בציטוטים עקיפים ובציטוטים ישירים. מסבירה אותו, מנמקת אותו. לפעמים נראה כאילו מה שמפריע לה הוא שלא מספיק קראו את הדוח עצמו, ומה שהיא הייתה רוצה לעשות הוא לקחת את הדוח ולהטיח אותו בפרצופו של הקורא, שיקרא אותו כבר וזהו, ויסיק ממנו מה שראוי להסיק.

מה לעשות ורוב הקוראים עצלנים ואין בהם כח לקרוא שלש מאות ומשהו עמודים של דוח משפטי מעיק, אז היא ישבה וכתבה תקציר ידידותי יותר לקורא.

ח. אבל הנה כך, למשל, כותבת ששון: "הטון המנומס מאוד והבלתי אישי שבו נקט השגריר, היה מלא כעס עצור, כשל אדם שמאס כבר בהתנהגותו הפרועה של בנו הסורר, אך עדיין מדבר על ליבו באיפוק ובריסון, ולטובתו של הנער" (עמוד 93. ההדגשה במקור). אפשר לראות שהמשפט מסתרבל לו, כדרך כתיבתם של עורכי דין. ואפשר לראות שבשביל ההנגשה הדגישה ששון ביטויים ורעיונות חשובים, או דימויים שהיא מוצאת כמוצלחים. כאילו לא היינו יכולים לשים לב לדימוי הזה בעצמינו.

ט. נראה, כך אני אומר בחשש, שהגרסה הזו, התמציתית, של דוח המאחזים, לא נהייתה ידידותית יותר למשתמש. עמודים על גבי עמודים נכתבו בניסוחים משפטיים, בהסתייגויות נדרשות, בהפניות לדוח המאחזים ולפסקי דין שונים. הסיפור עצמו, כאמור, דל. הרעיונות אינם מונגשים מספיק למי שלא בקיא בדברים (כמוני) ואינו יכול להתווכח איתם או להסכים איתם.

י. ואף שאיני בקיא, שלש נקודות בכל זאת צרמו לי בספר:

הראשונה, הדיון בהפרות החוק בשטחים תוך התמקדות במתנחלים והתעלמות מהפלסטינים. דוח המאחזים, אמנם, מיועד לעסוק במאחזים ואך בהם, אבל הספר עוסק גם בהתנחלויות ובכלל, בהפרות החוק. נראה כאילו מפירי החוק היחידים בשטחים, ובכל הקשר (לרבות בניה בלתי חוקית) הם המתנחלים. קצת ספק בעיני אם הצד הנכבש עומד בכל תנאיה של אמנת ז'נבה, מציית לחוק הבינלאומי או לחוק הישראלי.

השניה, נקודת המבט המשפטית, שמתייחסת לבית המשפט ולבג"ץ כמכריע העיקרי, שלא לומר – היחיד – בכל סוגיה פוליטית, כאילו המשקפיים המשפטיים הם היחידים שניתן להביט בהם במציאות, וכל זאת תוך התעלמות מצדדים נוספים של המשחק הפוליטי, מרצון העם וממציאות החיים.

והשלישית, כל הספר מתנקז אל הפתרון היחיד האפשרי בעיני ששון – פתרון שתי המדינות. מצטרפים לכך ההדגשה הספרותית-ביוגרפית בדבר ציוניותה ואמינותה של ששון, כמו גם תיאור כל המצדדים בדוח (בעיקר משמאל המפה הפוליטית) כאנשים חמים, ידידותיים וחייכנים, וכל המתנגדים (רובם מימין) כאנשים קרים, קשוחים וצעקניים. משהו בעיצוב הספרותי הזה גורם לך לתהות אם הרצון להגיע אל הפתרון הוא לא זה שמניע את סבך הטיעונים מלכתחילה.

יא. אני קורא יותר ספרי פנטסיה מאשר ספרים על הסכסוך. שם, לפחות, אתה יכול להניח במידה רבה של וודאות שהסוף יהיה טוב.

יב. ששון כותבת שהבעיה העיקרית של העיסוק במאחזים ובהתנחלויות הוא האסקפיזם. המחשבה כאילו ההתנחלויות הם שם ואנחנו כאן. והלא ההתנחלויות (כך היא כותבת) פוגעות ביסוד הדמוקרטיה ומערערות לחלוטין את שלטון החוק, דבר החשוב לכולנו.

יג. ואמנם כן: חשוב, אך לא מעניין. זה דוח שמתחזה לסיפור כדי שיקראו בו, והפער הזה גורם ל'על פי תהום' לפסוח על שני הסעיפים. הצפת הנושא, האיום על שלטון החוק – כולם עניינים חשובים מספיק בשביל להתעסק בהם, רק שאינני יודע מי יקרא את הספר. המתעניינים בנושא, או הפוליטיקאים – הרי הם כבר מתעניינים או פוליטיקאים, והם יקראו את הדוח עצמו ויסיקו את המסקנות בעצמם.

ושאינם מתעניינים, או אלה שהיו רוצים להתעניין אבל לא ממש יודעים במה ואיך – אלה יתקלו בקושי הקריאה ויעזבו את הספר לנפשו, לטובת אסקפיזם משובב נפש כדוגמת ספרי מסע בארצות מכושפות או סרטונים של סטף קרי קולע מהחצי. כמה חבל שכך.

(התפרסמה ב'הארץ', מוסף ספרים, 5.2.2016)