טחינה

א.
מה שמוזר בטחינה הוא שהיחס אליה משתנה עם ההתבגרות. יש עוד דברים כאלה, כמובן, כמו סודה וחצילים ומיץ אשכוליות, אבל כל הדברים האלה שנואים עלינו בילדות ואהובים עלינו בבגרות, וטחינה לא עוברת מהפך חד שכזה; היא לא עוברת ממעמד של שנואה למעמד של אהובה, אלא ממדרגה של 'ממרח סתמי שאבא מורח על הלחם' בבוקר למדרגה של מטבל אלוהי, אם המזון, הראשונה לשמה, זו שאף ארוחה לא שלימה בלעדיה.

והאמת היא שהקטשופ עושה את התהליך ההפוך, ממדרגה של אבי המזון שמוסיפים אותו לכל דבר, לאיזשהו מטבל קצת-מתוק-מדי שמאזן את הצ'יפס ותו לא. ובעצם יש רגע כזה, אי שם בשלבי שנות העשרה, שבו הקטשופ יורד מגדולתו והטחינה עולה לגדולתה והם מחליפים מבטים כשהם חולפים זה לצד זה, וזה זה הוא הרגע המדויק של ההתבגרות.

והסיבה הפשוטה למהפך הזה הוא שהטעם של הקטשופ הוא חד מימדי, כלומר, יש לו טעם אחד, ברור, חד משמעי. כמו פרסומת הזהב באמצע גמר ליגת האלופות. והטעם הזה הוא כל כך ברור וכל כך צועק עד שכששמים קטשופ בפיתה הוא כמו ילד קטן שנכנס וצועק 'היי, אני כאן! תשימו לב אלי!' ותכף ומיד משתלט על כל דבר, ובעצם אפילו כשאנחנו אוכלים צ'יפס עם קטשופ, אנחנו אוכלים קטשופ והצ'יפס הוא רק מצע, בסיס להניח עליו את הקטשופ.

והטחינה היא בדיוק הפוכה מזה: אין לה שום טעם חד משמעי. היא מתוקה ומלוחה וחמוצה ואפילו קצת חריפה, והכל בו זמנית. ולפעמים אתה טועם בה את זה ולפעמים את ההפך, ולכן כשאתה מוסיף אותה למשהו, היא לא משתלטת עליו אלא משלימה אותו. והיא לא נכנסת לפיתה וצועקת 'היי, תראו אותי, אני כאן', אלא יש לה טיפה נימוס בסיסי לחכות בצד ולראות מה קורה כאן ואיך היא משתלבת.

והרגע הזה, שבו אתה מבין שאתה לא מרכז העולם, הוא הוא הרגע המדויק של ההתבגרות.

ב.
טחינה אף פעם לא עומדת בפני עצמה. כלומר – החומוס, נניח, קיבל מקום של כבוד בפני עצמו, אנשים מקדישים לו מתכונים ודנים עליו בהתלהבות ואפילו מוכנים ללכת עליו מכות. ויש אנשים שמעריכים חציל עם ביצה קשה, או אפילו צ'יפס כשהוא לבד, אבל טחינה – טחינה היא תמיד באה בצד. היא לא המוקד ואי אפשר להתפלצן עליה, אבל היא תמיד באה בטוב.

ובמובן הזה היא כמו החבר ההוא הנחמד-וקצת-שקט שאף פעם לא היה החבר הכי טוב אבל תמיד היה חבר מספיק טוב בשביל להיות בחבר'ה, ופתאום בגיל עשרים ומשהו אתה מסתכל אחורה ומבין שעם חבר אחד היו לך יחסי אהבה-שנאה כל השנים והשני עשה לך צרבת כל ההתבגרות אבל מה שבאמת מחזיק את החבורה הזאת ביחד ותמיד היה שם זה החבר ההוא שהוא כמו טחינה.

וכמו החבר ההוא שלא רב עם אף אחד גם טחינה יכולה ללכת עם הכל, עם חלבי ועם בשרי ועם מתוק או מלוח או חמוץ, והייתי רוצה להגיד שהיא פתאום הופכת להיות המאכל המועדף ותכל'ס היא יכולה להיות איזה חמישים אחוז מהתזונה אבל אי אפשר לאכול רק טחינה או לשבת לקפה רק שניכם, אתה והחבר ההוא, אבל בגיל עשרים ומשהו אתה מבין את כל זה ופתאום אתה מעריך אותו הרבה הרבה יותר.

ג.
ומה שיפה בטחינה הוא שדומה ואין לה סוף. כך, דרך משל, דמו לעצמכם אדם שחפץ ליבו בטחינה עם החביתה והסלט והלחם הפרוס. מה יעשה? יפתח צנצנת טחינה וימזוג קצת לצלוחית. מזג, נשפך לו מעט על השיש, מנגב במטלית ובא להוסיף מים לטחינה. מוסיף הוא מים לטחינה – והרי הטחינה דלילה מדי.

מיד מוסיף הוא טחינה גולמית – והרי היא סמיכה מדי. ממהר ומוסיף מים – שוב נמצאת דלילה. שוב מוזג טחינה גולמית ושוב מוזג מים, וכללו של דבר; שעת ארוחת הבוקר חלפה ושעת הצהריים חולפת וצנצנת הטחינה נגמרה ועדיין מוצא עצמו האדם מנסה להוסיף טחינה על מים ומים על טחינה.

ואמת הדבר היא שכך דרך העולם, כלומר אדם חפץ לעבוד במשרה מרחיבת לב ומכניסת כסף. לומד דברים שאין לו עניין בהם – והרי הלב מתכווץ. לשנה אחרת מחליף מקצוע לרווחת הלב – והרי הכיס מתכווץ. או שמא אישה נאה חפצה לשאת לה איש. יוצאת עם האחד, אומרת, מדוע אינו כפלוני? יוצאת עם פלוני, אומרת – מדוע אינו כעמרם בר-פפא ההוא שיצאתי איתו בשביעית? ובשביעית חשבה שעמרם ההוא יש לו חתימת שפם מכוערת בהחלט. סוף דבר, מוציאה את שנותיה ביגיעה ולכלל הכרעה לא מגיעה.

כללו של דבר סוד הטחינה הוא לעצור בהחלטיות בפעם אחת ולהגיד זו עכשיו הטחינה שלי ואין בלתה, ולשאתה אל השולחן ולהוסיף לה מלח בעדינות ולערבב היטב, וכך פעם ופעמיים ושלש עד שלומדים מידתם של דברים מה היא. ודבר זה יפה בטחינה מכל המאכלים שדורשים דיוק, מפני שכל המאכלים הדורשים דיוק – מורכבים הם, וטחינה פשוטה שבפשוטים, ללמדך שכל ההחלטות המורכבות והמסובכות בחיים – בעומק העניין פשוטות הן.

–
———————————————————————–
(קרדיט תמונה: Gilabrand – נוצר על ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=25586807)