שלחתי הרגע במייל השבועי לרשימת התפוצה שלי איזה סיפור אישי חצי־דתי (כלומר שאפשר לפרש אותו כדתי), קצת התלבטתי אם לשלוח או לא, כי זה לא היה עניין נטו מקצועי, סתם שיתוף, ובסוף אמרתי יאללה, מה, זה גם חלק ממי שאני, ושלחתי.
ובערך שתי דקות אחרי ששלחתי קיבלתי מייל מאדם בשם ראובן שמנוי, מסתבר, על המיילים שלי. והוא כתב, אני מאוד מחבב את הכתיבה שלך אבל למה תמיד אתה כותב כל כך מצומצם. למה כל הסיפורים שלך הם על מקומות שרק אתה וחברים שלך מכירים? למה אתה לא כותב על החיים באופן כללי?
וכתבתי לו, ראובן היקר, תודה שקראת, זה מחמיא לי. האמת היא שאני לא מכיר אף כותב שכותב היטב על החיים מחוץ לבועה של עצמו. זו האמת. כולם כותבים (או כולן) מגזריים, אבל לפעמים מקומות ואזורים מסויימים הפכו להיות ברירת מחדל כל כך, עד המגזר שלהם הוא שקוף אפילו להם: הם מסתכלים ימינה ושמאלה וחושבים שככה העולם, בשעה שהוא רק הבועה בה הם נמצאים. יש דבר כזה ספרות מגזרית, אבל בדרך כלל נלווים אליה מחירים אחרים, כמו חיבה לרכילות על פני הניסיון לספר סיפור. ספרות טובה (שאני מנסה לכתוב ולהיות ראוי לה) לא עובדת ככה.
ככה כתבתי. ואמרתי לו, אם הייתי כותב על החיים כמיעוט סיני במערב רוסיה, היית חושב שאני אקזוטי. אם הייתי כותב על לונדון, הייתה לך אווירת חו"ל מבין השורות. אבל לאנשים בלונדון, ישראל היא החו"ל, ובשביל הסינים ברוסיה, הישראלים הם האקזוטיים. מי שכותב על 'החיים באופן כללי' לא כותב על כלום, מפני שהחיים הם אף פעם לא באופן כללי. הם תמיד ספציפיים מאוד, רק שלא תמיד אנחנו יודעים לראות את זה.
הכריכה האחורית 
מסכימה איתך מאד מאד. וכבר אמרה רחל, ש"רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה…" ואני חושבת שכאשר אדם מביא את עצמו בכתיבה, באמת את עצמו ואת עצמו באמת, זה הדבר היחידי שיכול להדהד ולפגוש את הקורא שלו (ישראלי או סיני)