פתיתים פרק ד'

פרקים קודמים כאן

_______________

אמנם על אלישבע עבר לילה נורא אבל מתן כיוון שעון מעורר לשש חמישים והשעון המעורר אכן צלצל ואכן עורר, לא רק את מתן אלא גם את שלומי, שישב במיטה ממול ובאופן קבוע היה קם בתשע ומדשדש לבית הכנסת הספרדי להשלים שם שחרית, ושלומי התעורר במיטה שלו הפוך ושפשף את העיניים ואמר מה, מה השעה, ומתן אמר בקול עליז, שש וחמישים, ושלומי אמר לו תגיד, אתה דפוק? מה אתה שם שעון מעורר בשש וחמישים? ומתן אמר מה יש לך, זה הזמן של התפילה בישיבה, ושלומי אמר אם הייתי רוצה לקום בזמן הייתי נשאר בצבא. תאמין לי. מה אתה דפוק מה אתה מעיר פה את כולם. אתה יודע מתי הלכתי לישון?

וכל הדיאלוג הזה היה הסיבה שמתן לא הלך לו בדילוגים להתפלל במניין של הישיבה, שמח וטוב לב מההודעה של אתמול, אלא דשדש למניין והגיע קצת באיחור אבל בשלב יחסית בסדר. והבחור שיושב לידו, משה חיים משיעור ב', הסתכל עליו ואמר אוהו, ככה הוא אמר, ואפילו לא הוא אמר אלא העיניים שלו אמרו, אבל מתן היה שמח דיו מההודעה של אתמול שבה אלישבע כתבה 'תודה רבה, מתן', עד שלא נזף במשה חיים ולא אמר לו דבר אלא הניח תפילין והתפלל שחרית כאילו הוא כל אחד אחר מבני הישיבה.

אחר כך כשהלך לארוחת הבוקר, לאכול ביצה קשה וגבינה וירקות חתוכים ולחם שחלקו נשאר מאתמול וחלקו טרי וצריך למשמש בו כדי להבחין בין האחד לשני, ואחרי ארוחת הבוקר הכין לעצמו סנדוויץ' עם שוקולד לנשנוש באחת עשרה והלך לבית המדרש ובדרך לבית המדרש עצר לרגע בפנימיה כדי לבדוק מה נשמע ואם, אולי, שלחה אליו אלישבע עוד הודעה, אבל אלישבע לא שלחה אליו הודעה ובמקום זה לא הצליח מתן להתאפק ושלח הודעה לשחר, המדריך של מעפילים, וכתב בה 'מה קורה אחי, שמעתי שיש איזה סיפור בסניף, מה קורה שם?'.

שחר היה המדריך הכי דוס בצוות והיה זה טבעי שהוא יתחבר עם הבחורים בישיבה וינסה לשכנע אותם לעזור לו להפוך את הסניף לנפרד. מדי פעם הוא היה מביא לפעולת ערב שבת איזה בוגר מישיבות הקו או המעגל שיגיד לכולם שצריך להפריד את הכל, מסעות ומחנות וסניפי בני עקיבא וסניפי דואר, ובשאר הזמן הוא השתדל מאוד להיות צדיק, ושחר כתב למתן 'עזוב, אחי, הכל ביטול תורה, תאמין לי', אבל מתן לא התייאש מהמלעיגים עליו וכתב חזרה 'נו מה קרה', ורק אחרי חמש דקות הפלאפון צלצל לקבלת הודעה והייתה שם הקלטה ארוכה של שחר, וזה מה ששחר הקליט, מילה במילה:

"עזוב אחי, זה מה זה לא חשוב אחי, זה סתם, היה איזה סיפור בסניף שהפכו את הספות וקשקשו על הקיר של השבט שלי, אבל אני אומר לך זה סתם, זה היצר הרע רוצה שלא נלמד אז הוא מוצא לנו במה להתעסק. מה, זה פעם ראשונה שעושים דברים כאלה בסניף? שטויות אחי תמיד יש אנשים כאלה שמחפשים להרוס. לפחות הם הרסו משהו שלא היה אי אי אי, כן? היה שם בת שרוקדת עם בנים. תגיד לי, אמור להיות דבר כזה בסניף? והבת הזו הייתה נראית בדיוק כמו רעות, אתה יודע, המד"שית שלי. כאילו זה רק ציור אז מה זה לא צנוע ובכל זאת, אני אומר לך שאם הרב נריה היה רואה את זה הוא היה אומר מה, בבני עקיבא לא שומרים נגיעה? בקיצור אחי עזוב, הכל שטויות, אין מה להתעסק בזה יותר".

ודווקא בגלל ההודעה הזו, ברגע שהתיישב מתן על הכיסא ולקח את דף המקורות שחילק הרב בני והתחיל להכין את הסוגיה, כלומר לפתוח את הגמרא ולהאנח ולהגיד נו נו שטייגען (כלומר 'לימוד' ביידיש) ולהתחיל לחשוב אם להכין עכשיו קפה או אחר כך, הוא אמר לעצמו יא אללה, הוא חשוד, הבחור, ומיד התיישב ליד השולחן והוציא דף טיוטה מהגמ"ח והכין לעצמו רשימת סיבות מי יכול היה לעשות את זה ולמה. ולא מעין תיאורים כלליים כאלה אלא ממש שמות רציניים. הוא כתב לעצמו כך:

שחר המדריך של המעפילים יכול היה לעשות את זה. הוא יותר מדי רוצה שירדו מהסיפור וגם יש לו סיבה טובה, הזמן בדיוק מתאים לזמן שבו הוא בא להעביר פעולות ויש סיכוי שהשתלט עליו הרצון להציל את העולם. יועד ואהוד והחבר'ה שלהם, שהיו בסניף בכיתה ד' ומאז מסתובבים סביבו ומחפשים מה לעשות וקצת לעשות שרירים. ובסוגריים כתב, הבעיה היא שהם לא הסוג הזה של הונדליסטים. משועממים, כן, אבל לחזור שבוע אחרי שבוע לאותו מקום? זה לא עובד ככה. מישהי שלא נכנסה להדרכה, יש כמה כאלה, אבל אין סיכוי שבעולם שהן הפכו את הספות. בת לא יכולה להפוך את הספות האלה. והוא חשב על אחותו תקווה שלפעמים כשהייתה כועסת הייתה יכולה להפוך ספות אבל פעמיים? לא, זה לא מתאים וזה לא הגיוני. ולמה שיהיה לה אכפת מהקיר של מעפילים?

ולפני שהספיק לחשוב עוד הופיע יש מאין הרב בני ואמר למתן מתן, אפשר אותך לרגע? ומתן אמר כן, בוודאי, והופתע מאוד כי מה הרב בני יכול לרצות ממנו פתאום. הם עלו יחד לעזרת נשים ולמרפסת שם, שהייתה מקום הפגישות האהוב על הרב בני והיו שם שני כסאות ישנים שלשם כך נועדו, והרב בני אמר שמע נא, מתן, אפשר לשאול אותך שאלה כנה? ומתן הופתע עוד יותר כי כנות זה לא נושא מדובר בישיבות, יש איזו הנחת יסוד שכולם מדברים בכנות כל היום, אבל אמר כן הרב, בטח, והרב בני אמר אתמול, אחרי שהסניף נסגר, מה עשית? ומתן אמר לא הייתי שם, הרב. והרב בני אמר איפה היית? ומתן אמר הייתי כאן בבית המדרש עד עשר בלילה, והרב בני אמר למדת עם מישהו? חברותא? ומתן אמר לא, אין לי חברותא, ואמר אבל בטוח ראו אותי, אפילו הפרעתי קצת למשה חיים שלומד לידי, ואמר למה, הרב, מה קרה.

והרב בני נאנח ואמר לא שיש לך למי להגיד, כן? אבל אל תגיד. ואמר אתמול בלילה מישהו עקב אחרי הקומונרית. אלישבע? אמר מתן, והרגיש איזה פרפור של התרגשות בלב, והרב בני נעץ בו מבט ואמר אתה מכיר קומונרית אחרת? ומתן אמר לא, לא, סתם אמרתי, ואמר מה, מי עשה את זה, והרב בני אמר קיוויתי שאתה. ומתן התבלבל ואמר, אני? והרב בני אמר כן, קיוויתי שאתה, באיזה מעשה מצ'ואיסטי, הלכת אחריה כדי לשמור עליה ולא חשבת להגיד לה דבר כזה. אבל אני מבין שזה לא אתה. ומתן אמר לא, לא, מה פתאום, ובתוך תוכו התעצב שהוא לא חשב על זה, ואמר לעצמו זה דווקא היה יכול להיות רעיון טוב, אבל הרב בני הסתכל עליו ואמר לו אתה יודע על זה משהו, אולי? ומתן אמר לא, הרב, אין לי מושג. והרב בני אמר טוב, טוב, לך ללמוד. מספיק ביטול תורה היה כל הסיפור הזה.

אלא מה, כשחזר מתן למקום שלו לא הצליח ללמוד ולא מילה, ובמקום זה הוא התחיל לחשוב. הוא חשב אם לשלוח לו הודעה ולהגיד שהוא כאן אם צריך משהו, ואחר כך דחף את המחשבה הזו הצידה ולקח את הדף שלו עם השורות והתחיל לחשוב מי יכול היה לעשות את הדברים האלה. כי מה, כך הוא חשב, להרוס את הקיר של מעפילים זה עניין אחד אבל לעקוב אחרי הקומונרית זה עניין אחר לגמרי. לא, הוא חשב, זה צריך להיות מישהו שרוצה לפגוע דווקא באלישבע. וככל שחשב עליה יותר ככה, כלומר בתור מישהי שמישהו אחר רוצה לפגוע בה, כלומר מישהי פגיעה, ככה היא הלכה והתרחקה אצלו מהדמות האמיתית שלה והפכה להיות מעין בחורה קטנה וחלשה שכל מה שהיא צריכה זה איזה בחור צעיר, בוגר צבא, שלא חושש ללכלך את הידיים ולחקור ולמצוא מי בעצם מתעלל בה וכמובן, לזכות בליבה ולדהור אחר כך אל השקיעה. כמובן בשמירת נגיעה ובשאר חומרות שקיבלו בנות ישראל על עצמן. וככל שחשב על זה עוד, היה ברור לו שזה מתאים לטיפוס הנאלח ההוא, שחר.

ולכן, במקום ללמוד את סדר בוקר, יצא מתן מבית המדרש והכין לעצמו קפה בכוס חד פעמית בפינת הקפה והלך עם הקפה לפנימיות כדי לשלוח הודעה לאלישבע, והוא לא ידע מה בדיוק הוא רוצה לכתוב לה אבל אמר לעצמו היא בטח בודדה ובטח עצבנית וצריך לשלוח לה הודעה לעודד את רוחה או משהו, ואפילו ניסח לעצמו את ההודעה המושלמת הזו בראש אבל כשהגיע לחדר ראה את שלומי ישן שם ומתנמנם והמרץ שלו, כמו התחושה של 'היי אני קמתי מוקדם יש לי עליונות מוסרית עליך', גרמו לו להניח יד על שלומי ולהגיד לו אחי, נראה לי שאתה רוצה לקום, עוד דקה ואפילו לספרדי לא תספיק, ושלומי דחף אותו בכח ככה שהוא עף אחורה על הכיסא ועצם הזנב שלו עשתה קולות ומתן עצר בכוח את הצעקה שביקש לצעוק ואז אמר מה, מה הקטע שלך בנאדם, ושלומי פקח עיניים ואמר אה, זה אתה, חשבתי שאתה חלק מהחלום שלי. חלמתי על מעצרים בנעלין. ואמר, מה אתה דפוק, בנאדם, מי ביקש ממך להעיר אותי, ועל זה לא הייתה למתן תשובה טובה, אבל מפה לשם הוא שכח את הניסוח המושלם של ההודעה שביקש לשלוח לאלישבע, ולכן שלח לה רק 'מה קורה?'.

והוא לא ציפה לזה, אבל תוך בערך שתי דקות הוא קיבל 'על הפנים', ולרגע חייך חיוך גדול כי הנה, היא עונה לו, אבל במקום זה התעשת ושאל 'למה?', והיה בטוח שיקבל איזו תשובה על המעקב אתמול ומשהו כזה, אבל אלישבע לא כתבה לו שום דבר נוסף במהלך הבוקר, ולכן בוקר שלם הסתובב מתן עם כאב גב ועם הפלאפון בכיס וחיכה שאלישבע תענה לו לשאלה אבל היא לא ענתה, לא בסדר בוקר ולא בשיעור של הרב בני, שמתן לא הבין ממנו אף מילה, ולא בארוחת הצהריים ולא במנוחת הצהריים ולא במנחה ולא בסדר צהרים ולא בשום דבר, הוא חיכה להודעה וההודעה לא הגיעה ולא הגיעה, ואז, רגע אחד אחרי ששלומי התנצל על הדחיפה ואמר לו אחי, אתה לא מבין, הצבא דפק לי את השכל, ומתן כבר בא להציע לו ללמוד חברותא ביחד בסדר ערב, ורגע אחד לפני זה אלישבע שלחה לו הודעה, ובהודעה היה כתוב 'בוא'.

(המשך יבוא)