הילד רץ לכביש

הילד רץ לכביש. זה היה ברור, ודאי כמו צפירה של משאית באמצע רחוב שקט. הוא היה ילד קטן, אולי בן שנתיים וחצי, שלש. הוא היה מתולתל, לבוש בחולצה מפוספסת, רטובה ממשהו, ובמכנסיים ירוקים קצרים. הרגליים השמנמנות שלו הידסו בסנדלים קדימה, קדימה, הלאה, הלאה, אל גדר הגינה הציבורית והלאה, אל מעבר למעקה הבטיחות. הכביש היה שם, משתרע, רחב, נע בעצלתיים מגדה לגדה. אפשר היה להבין מה מפתה בו.

אף אחד לא רץ אחריו.

אליהו, אלי בעצם, ראה אותו כשישב על הגדר הנמוכה שסביב העץ בכניסה לגינה. אורי, הילדה שלו, שיחקה במתקן המוזר ההוא של הלוחות המסתובבים. מתקן לילדים שקטים, בלי חברים, שמוכנים לוותר על התזזיתיות, על הריצה הלאה אל הסולם ומשם אל המגלשה, ומסתפקים בסיבוב לוחיות. דווקא היו לה חברים. הם היו מצידו השני של המתקן, צוחקים איתה. זה היה הוא שהיה שם לבד.

הם עברו לשכונה הזו לא מזמן. אי שם בפרברי גוש דן. נירית קיבלה עבודה בSOR בתור מעצבת, הוא המשיך לנסוע מדי בוקר לתל אביב. היו להם כמה חברים בסביבה. מרחק הליכה, אבל לא בשכונה עצמה. זה היה מורגש.

הגינה הציבורית הייתה מיקרוקוסמוס של השכונה. אינסוף חזיתות נפתחו בה, אינסוף בריתות נכרתו. ארוחות שבת נסגרו בשני משפטים ( – 'אז אנחנו אצלכם מחרתיים בערב?' – 'יאללה, למה לא'). הורים ישבו בה חבורות חבורות, מכירים מהמעון. אבות שלא הכיר התווכחו בלהט על פוליטיקה. אמהות התקבצו סביב קופסאות מלון או תפוח, משחדות את בני השנה שלא ירחיקו, שאפשר יהיה לדבר עם מישהי אחרת בזמן שהילדים מעסיקים את עצמם. היה מוזר לשבת בה לבד, אבל היו כמה הורים – אבות, לרוב – שישבו בצד וגללו בפלאפון בזמן שהילדים שלהם גלשו במגלשה, צעקו 'אבא! אבא! תראה', רצו בין העמודים.

הילד המשיך לרוץ. הוא התקדם על המדרכה, במקביל לרחוב, הלאה לרחוב אחר, סואן יותר. היה נראה שהוא יודע דווקא ללכת על המדרכה, ובכל זאת מבטו נשלח שוב ושוב אל הכביש, כמו מכושף על ידי התנועה. אלי קם אחריו. אם אורי תרוץ גם היא, הוא יהיה שם לעצור אותה, אבל אם הילד יפנה פתאום שמאלה וירוץ לכביש, אף אחד לא יעצור. הוא רץ בצעדים גדולים, כבדים. הילד כבר פנה מהמדרכה לבין המכוניות שחנו לצד הכביש. מתקדם. אלי רץ מהר יותר, ובשלשה צעדים קפץ, תפס את הילד לפני שנכנס לאזור הסכנה, ואחז בו היטב.

הוא לא בכה, הילד. רק הביט באלי בעיניים סקרניות. הרגשות גאו באלי, קודם כל הקלה, כמובן. מוחשית כמעט. ואחר כך הציף אותו כעס על ההורים האלה, שיושבים להם בחבורות שלהם, מכירים כל כך, צוחקים, בזמן שהילד שלהם כמעט נדרס. זו הפקרות הורית, אמר לעצמו. איזו הפקרות. איך הם לא מתביישים, ההורים האלה. לשבת ככה, לדבר, לדבר על נתניהו. למי אכפת מנתניהו. מה עם הילד! ככה חשב. ובינתיים נכנס בצעדים גדולים לגינה, ראה שאורי עדיין משחקת. הורים התקבצו ליד המגלשה. "של מי הילד הזה?" הוא צעק.

אף אחד לא ענה.

הילד התבונן בו בעיניים סקרניות. הוא לא בכה. הוא תהה לעצמו מה היה קורה אם הוא פדופיל או חוטף ילדים, חס ושלום. הוא יכול היה להיכנס ככה לגינה, לקחת ילד — הוא הצטמרר. זוועה. אורי שלו שיחקה עדיין בנינוחות, הפעם שרטטה על משטח הגומי עם גיר לבן שמצאה בצד. היא העיפה אליו מבטים מדי פעם. הוא המשיך לצעוק "של מי הילד הזה? של מי הילד הזה?". עדיין אף אחד לא ענה. קבוצות ההורים היו עסוקות בשלהן, וזה הכעיס אותו יותר ויותר. גם כשהילד שלהם אצלי הם לא מתייחסים אלי. מה נסגר איתם?

בפעם החמישית שצעק הופיע משום מקום גבר ממוצע גובה, מתולתל גם הוא, קצת שמנמן. הוא רץ במהירות לאלי וחטף ממנו את הילד. "שוהם!" קרא, "אתה בסדר? האיש הזה פגע בך?" הילד נבהל והתחיל לבכות, והאיש הסתכל על אלי בכעס. היו לו עיניים רעות, יכול היה אלי להישבע.
"אתה פגעת בבן שלי?" שאל האיש.
ואלי אמר, בכעס גם הוא, "הבן שלך התפרץ לכביש וכמעט נדרס, ואתה לא מתבייש להאשים אותי? צריך להכניס אותך לכלא!".
והאיש המתולתל אמר, "אותי צריך? אותך צריך! מה אתה מסתובב ככה בגינה הציבורית, מסתכל על ילדים של אחרים? מה אתה, פדופיל?"
"תגיד לי אתה דפוק?" אמר אלי, "אני גם אבא לבת, הנה הילדה שלי משחקת -"
והוא הסתובב להצביע על אורי, אבל אורי לא הייתה בשום מקום.

הלב שלו נשמט בחזהו. "אורי!" הוא צעק. "אורי!"
זה היה מיותר, כמובן. היא הייתה ילדה קטנה, בת שנה וחצי. היא לא יכולה הייתה לצעוק חזרה. ספק אם הבינה שהוא קורא לה, שהיא צריכה לצאת מאיפה־שהיא־לא־תהיה. הוא נחרד – ומה אם היא רצה לכביש? ושוב, כמו בשידור חוזר, נתן ריצה אל הרחוב ומשם הלאה, לרחוב, אבל אורי לא הייתה שם. הוא חזר לגינה, מתנשף, נחרד, כאילו בור עמוק נפער בתוך חזהו, "אורי!" הוא צעק שוב, בגרון ניחר, "אורי! אורי!". לאן היא יכולה הייתה להיעלם? לפני רגע היא הייתה כאן —

היא הופיעה פתאום, כמו מלאך, משתופפת בין השיחים, מלוכלכת, בוצית כולה. כנראה זחלה פנימה כדי להוציא משהו, אולי את הגיר שנשמט מידה. אלי רץ אליה והרים אותה והמטיר עליה נשיקות. "את בסדר," אמר, "את בסדר, ישתבח שמו, את בסדר".

האיש המתולתל היה שם עדיין, מחזיק את שוהם, הבן שלו, העיניים שלו עדיין היו מצומצמות, אבל משהו בו נרגע. "היא בסדר," הוא אמר לאלי. "יאללה, היא בסדר. זה יכול לקרות לכל אחד". אלי חשד שהוא אולי מדבר אליו אבל בעצם הוא מדבר לעצמו, אבל מה הוא בעצם יכול היה להגיד. זה היה נכון. לא כל דבר יכול לקרות לכל אחד, זה ברור, אבל צריך להשגיח על הילדים בשמונה עיניים. באלף עיניים. לך תדע מה יכול לקרות. האיש כנראה הרגיש שהושג איזה איזון בהורות בינו ובין אלי, והוא הסתובב חזרה. אלי עצר אותו. "אלי," הוא אמר, מציג את עצמו, "אני מצטער שצעקתי עליך."

"קובי" אמר האיש, "ואתה לא באמת מצטער".
"ואתה לא אמרת תודה כמו בנאדם," אמר אלי.
"תודה," אמר קובי.
"תשגיח על הילד שלך," אמר אלי, "הוא חמוד מדי".
קובי חייך. הוא הסתובב ופסע הלאה, עם הילד על הידיים, הלאה אל חבורות ההורים ואל המעגלים הסגורים, אל הילדים הלומי סוכר־הפירות, אל הראשים העייפים הנופלים על גבי כתפיים הוריות, עייפות לא פחות. המעגל נפתח אליו, בולע את האיש ואת הילד בתוכו, מושיט לו במבה ובקבוק מים קטן.

אורי, שראתה במבה מרחוק, הושיטה ידיים קטנות וקראה 'בבה! בבה!'. אחת האמהות, שראתה אותה, חייכה והציעה לה במבה. הוא הוריד אותה מידיו, מניח לה לרוץ אל העטיפה המרשרשת, לגדוש חופן במבה בתוך הפה הקטן והחמוד שלה, אלוהים שישמור עליו. וכשעמד כך, שכוך־אדרנלין, מודה לאל שהכל בסדר, דימה אלי שהוא עשה צעד ראשון בדרכו להיות חלק מהמעגל, צעד ראשון בדרכו להיכלל בתוך השבט ההורי הזה שמגדל את ילדי השכונה הזו יחד.

6 מחשבות על “הילד רץ לכביש

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s