במוסף שבת של לפני כשבועיים פורסם מאמר של יואב שורק על המשפחה והמיניות בעולם המודרני. הדברים שאכתוב מציקים לי כבר זמן רב, והם מתכתבים ובעיקר מבקרים מאמרים כאלה ודומיהם מכיוונים שונים, ללא התייחסות מפורשת לאף אחד מהם. אני כותב כי הדברים בוערים בי, ולכן מבקש אתכם לקרוא את הדברים לא כדבר מבורר, אלא כהרהורים.
———–
עיקר הבעיה שלי עם השיח על המיניות בציבור הדתי הוא לא שהוא לא קיים. הוא קיים, אלא שהוא עוסק במין מהצד של הבעיה. כלומר, הוא לא מאפשר לאדם תפישה עצמית של האדם כבעל צורך ותשוקה מינית. אין על זה שיח ואין על זה דיבור. לא בין החבר'ה בישיבה התיכונית, לא בין החברים מהשכונה, בטח שלא על ידי המחנכים, הרבנים או המדריכים. הדיבור על המין הוא כמו מבחוץ. יחסי המין החיוביים מוצגים כפעולה שמתרחשת כי ככה (או, לכל היותר, כי צריך ילדים), לא כי יש רצון או תשוקה. התשוקה היא תמיד מהצד של החטא. כלומר, משהו שצריך להתמודד איתו. שיש לאדם את "כוחות החיים", והוא צריך לנתב אותם לטוב (=לא ליחסים בין המינים). אז נכון, החברה הדתית עברה כברת דרך. אף אחד לא רועם על 'החטא הנורא', מקבלים את היצר, אמרו שהוא תקין ונורמלי ושכולנו כאלה, אבל זו לא מיניות, זה חטא.
במבט דתי זה יכול להיות יותר מובן: כל מגע בין בן ובת (החל ממבט ודיבור, אצל המחמירים, ועד יחסי מין) הוא אסור. הוא הופך להיות מותר לצורך חתונה או אחרי החתונה, אבל אצל נער מתבגר זה בהכרח אסור, כלומר, חטא. במילים אחרות, הרצון המיני הפך להיות הרצון לחטוא: היצר הרע. כתבתי על זה מאמר ארוך בעבר ולא אחזור עליו כאן, אבל בין היתר כתבתי שם שהמלחמה נגד היצר הרע אינה נגד החטא, אלא נגד האפשרות שלו. ה'מלחמה באפשרות לחטוא' יוצרת אנשים כמו חסרי מיניות. שאין להם דחפים: לא מדברים על הרצון ולא מדברים על הצורך.
אני רוצה לומר שבעיניהם של המחנכים שלי, או בעיני החברה (הנפרדת) שבה גדלתי, הבחור המתבגר הדתי הוא כמעט יצור חסר מיניות. אין לו משיכה מינית. אין לו צרכים מיניים. הוא לא נמשך לבנות (ובוודאי שלא לבנים). לא מדברים איתו על איך לחיות עם מה שהגוף שלו צועק, ולא מאפשרים לו (חברתית) לפרוק את זה באזני מישהו. לתנועת הנוער שלי היה ברור שאם הפרדנו את הבנים והבנות, הרי שהצרכים של שניהם אינם הבעיה שלה. ואני חושב שראוי לדבר על צורת המבט שאדם (או נער מתבגר) הולך בה בעולם, ולהכיר בקיומה – בלי שיפוט, בלי הצבתה כבעיה, כפתרון, בלי שיח של 'מותר' ו'אסור'. הם באים אחר כך, אולי, כשידובר על דברים ספצפיים. אבל התשוקה איננה משהו שיש להלחם בו.
[הערת שוליים א': כששוחחתי על זה עם ידידים, הועלו הרבה מאוד דברים שנגזרים מהתפיסה הבסיסית הזאת. תסכולים מיניים, בעיות מיניות כאלה ואחרות. אין כאן המקום לפרוט אותם, רק להציב שהם קיימים. אולי לצטט את אחת התגובות למאמר שלי על תודעת הרווקות: "מאמר יפה מאוד, אבל כל כך הרבה מילים בלי סקס, במקום סקס, על סקס, על כניסה ויציאה, היעדרותם היא שבלטה לי, והיא המשקפת מכל את סיפורה של הרווקות הדתית והקונפליקט שבליבה, ואכמ״ל".
הערת שוליים ב': שוחחתי על זה עם ידידה, והיא העירה שגם אצל הבנות זה ככה. זאת אומרת, יש שיח מיני ויש שיח צניעות, אבל שניהם לא מדברים על הנערה כבעלת רצונות וצרכים מיניים. הן נתפסות כאובייקט של מבט גברי, כמשדרת מיניות (פסולה או לא, אבל היא אינה מינית בפני עצמה). באופן פרדוקסלי, הגברים נתפסים בשיח הצניעותי והמיני אצל הבנות כבעלי צרכים מיניים. בשיח הגברי הנשים אינם נוכחות, אלא כאובייקט של איווי.]
קראנו בשבת את שיר השירים. וחשבתי – מובן שבימינו זה לא היה נכנס לכתבי הקודש. וכמובן ששיר השירים קודש קודשים והוא בכלל אלגוריה והכל, אבל אי אפשר להתעלם מהכיסופים ואי אפשר להתעלם מהמיניות ואי אפשר להתעלם מהכמיהה הגופנית. כי מעבר לקריאה אליגורית, חשוב לזכור את מה אנחנו מכניסים אל תוך השיח. את מה אנחנו משוים ליחסים בין האדם והאל, ומה מניע את הציפיה. וזו לא כתפישה של חטא או של מצוה, אלא כתפישה של קיום. כי איכשהו הפריזמה שדרכה מתבוננים על המיניות ועל הגוף בחברה הדתית היא בהכרח פריזמה דתית. אבל הדת הזאת בעצמה מבוססת לא מעט על הגוף עצמו.
כי לפני הדת יש כאן אדם, והאדם נמצא בתוך גוף. כמו שכתב יפה אלחנן ניר:
"אֲבָל הַשְּׁאֵלָה שֶׁבֶּאֱמֶת רָצִינוּ לִשְׁאֹל
וְגִמְגַּמְנוּ כָּל כָּךְ אֵיךְ
גִּמְגַּמְנוּ לִחְיוֹת אֶל הַגּוּף
הַגּוּף
שֶׁעָזַבְנוּ"
הכריכה האחורית 